• ב ,

    ביקורת: צורת המים

    2017 הייתה אמורה להיות השנה של בעלי החיים בקולנוע. היה בה את כוכב הקופים: המלחמה שסגר טרילוגיה מצוינת, אוקג'ה המטלטל, ואפילו פרדיננד ומלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי שלא יצא לי לראות. הם ייצגו את העיסוק בסבלם של בעלי חיים בקטגוריות סרטי ילדים, סרטי אקשן וסרטים זרים. גם את צורת המים משייכים למגמה הזו, כנציג סרטי האוסקר. אני מצטערת לאכזב אתכם, אבל צורת המים הוא לא סרט על היחסים בין בני האדם לבעלי החיים שאיתם הם חולקים את עולמם. על מה הוא כן? אני לא בטוחה. יכול להיות שהוא סרט על היחס בין מדע לטבע, או בין גברים לנשים, או בין שחורים ללבנים או בין האדם לאל. אני לא יודעת אם הוא בעצמו יודע על מה הוא מדבר.

    לפני הכל, צורת המים הוא סרט על אלייזה (סאלי הוקינס), בחורה אילמת ובודדה שעובדת כמנקה במרכז מחקר ממשלתי סודי בתקופת המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, ועל החבר שלה (דאג ג'ונס), בן-ים מסתורי שנכלא ונחקר באותו מרכז. אלייזה מחליטה לחלץ את היצור התבוני מהשבי שלו, ונעזרת לשם כך בשכן שלה ג'יילס (ריצ'רד ג'נקינס), בחברתה הטובה זלדה (אוקטביה ספנסר) ובמדען בשם ד"ר הופסטטלר (מייקל סטולברג). אחריהם רודף, איך לא, מייקל שאנון. כלומר, השם של הדמות הוא סטריקלנד, אבל התפקיד הוא הטייפקאסט הרגיל של מייקל שאנון – סדיסט מרושע.

    פסיכופת, אבל חיובי

    הסרט מבוסס על תסריט מקורי שכתב הבמאי, גיירמו דל טורו. משמעות הביטוי "תסריט מקורי" פה היא "שלא מבוסס על פרנצ'ייז קיים", ואין לו אף קשר ליצירתיות או חדשנות, כי הסרט באמת לא מחדש שום דבר. אומנם צורת המים לא מתרחש בעולם של יצירות קודמות, אבל הסיפור שבבסיסו מוכר וכבר נעשו עליו סרטים, רובם לילדים. הוא מרגיש כמו פאנפיק אירוטי של אי.טי., ולא כמו סיפור חדש באמת. וזו לא הבעיה היחידה בתסריט. הסרט מזדרז מדי להגיע לאקשן ולא מקדיש מספיק זמן לבניית המניעים של הדמויות, וככה אנחנו נותרים עם דמויות חביבות אבל לא מנומקות בכלל. ההתאהבות של אלייזה והיצור מתרחשת בשתי סצנות קלישאתיות להפליא. זו מערכת יחסים כל כך מופרכת, שצריך להקדיש מאמץ מיוחד כדי להצדיק אותה בצורה אמינה – הסרט אפילו לא מנסה. החיבור שלהם כיצורים שקטים ולא מובנים מוסבר, ואכן יש בו משהו נוגע ללב, אבל מכיוון שמדובר בסרט שמלא בדמויות בודדות ודחויות, אין סיבה מיוחדת שדווקא השתיים האלה יתאהבו. והם לא הדמויות היחידות שלא הצלחתי להבין למה הן מתנהגות כמו שהן מתנהגות: ג'יילס משנה באופן מוחלט את דעתו לגבי מבצע ההצלה אחרי סצנה אחת משעשעת אבל מתבקשת מאוד. המניעים האמיתיים של ד"ר הופסטטלר נחשפים ואז ננטשים כמעט באותו הרגע, בלי שום הסבר. במקום להכין את הקרקע כמו שצריך לסיפור המרכזי הסרט כולל המון סצנות מיותרות וקווי עלילה שלא מובילים לשום מקום. הרבה מהסצנות האלה משעשעות ולא סבלתי מהן, אבל אין להן באמת מטרה. הן אולי מחזקות מוטיבים שהסרט ממש רוצה להדגיש, כמו בדידות והצבע הירוק, אבל המשמעות של המוטיבים האלה לא ברורה. הם מופיעים בצורה בולטת לכל אורך הסרט, אבל לא מובילים אותו לאף אמירה שאיתה אנחנו צריכים לצאת מהסרט.

    וזה לא שהסרט לא מרשים. הצילום מאוד מוקפד, ומאוד ירוק, למקרה שפספסנו את עשר הפעמים שבהן שמו של הצבע נאמר בסרט ואנחנו עלולים לא להבין שהוא חשוב. המוטיב של המים הוכנס לכל סצנה וזה נעשה בדרכים מעניינות שמקנות לסרט מראה ואווירה ייחודיים. הפסקול מהנה במיוחד, ומשרה על הסרט בדיוק את האווירה החלומית וההזויה שהוא מכוון אליה. בזמן שמייקל שאנון ואוקטביה ספנסר נשארים בגבולות הסטראוטיפ, סאלי הוקינס נותנת עבודת משחק מהנה ומרשימה, וגם ריצ'רד ג'נקינס מעולה. הכימיה שלהם טובה והסצנות שבהן שניהם משתתפים זורמות נהדר. הם חמודים ומצחיקים גם כשהם מדברים על דברים יומיומיים, ובהחלט היו יכולים לככב ביחד בסיטקום. האפקטים בסרט טובים, אבל למרבה הצער זה רק מדגיש כמה העיצוב של היצור האמפיבי – אחת הדמויות הראשיות, להזכירכם – חסר השראה ומשעמם. הוא לא נראה נורא – הוא פשוט לא מיוחד בכלל, ומבמאי שמשקיע כל כך הרבה בעיצוב ואווירה ציפיתי שייצור משהו מעניין יותר.

    אם הסרט ניסה להיות סיפור אהבה גדול, הוא לא הצליח. אולי סתם יש לי דעות קדומות נגד אנשי מים ואתם מוזמנים להסתכל עליי כאילו אני תומכת בסגרגציה, אבל הקשר בין שתי הדמויות בעיקר הגעיל אותי. אם הוא ניסה להיות מותח, גם זה לא עבד. העלילה צפויה ותחושת הסיכון אף פעם לא משמעותית, למרות הנוכחות של מייקל שאנון. לעומת זאת, אם הוא ניסה להיות מצחיק, הוא הצליח בגדול. כמעט כל הבדיחות שלו עבדו עליי, וגם כמה שורות שאני לא בטוחה שהיו אמורות להיות מצחיקות הצחיקו אותי. אני חושבת שלא היה מזיק לסרט להישען עוד קצת לתוך ז'אנר הקומדיות הרומנטיות ולפתח את הרומנטיקה כמו שהוא מפתח את ההומור. אם היינו רואים שאיש הדג מסוגל לתקשורת מפורטת יותר זה לא היה מרגיש כמו זואופיליה. ואם היינו רואים את אלייזה והיצור לומדים להכיר אחד את השני קצת יותר טוב, ומגלים מה מחבר ביניהם חוץ מזה שהם די אומללים לבד, ככל הנראה הייתי נהנית מהסרט יותר. זה גם היה הולם את השבוע של יום האהבה. אבל אני מניחה שזו האהבה שאנחנו מקבלים – גרוטסקית ולא מובנת. יש בזה משהו פיוטי.

    צורת המים הוא לא סרט נוראי. יש בו חלקים מאד מהנים, והקפדה ברורה על משחק, עיצוב ואווירה. הוא מעניין לכל אורכו ומציג את אותם מוטיבים ברורים בשלל דרכים מקוריות. הבעיה איתו היא שכל האמצעים הקולנועיים הנחמדים האלה לא מובילים למסקנה או אמירה מעניינת, והוא נשאר ברמה של סרט ילדים שהשתילו בו סצנות למבוגרים בלבד. החוויה מעניינת בהחלט, אבל לא מספקת. בניגוד לסקס עם דגים, מסתבר.

  • ב ,

    ביקורת: יום האהבה

    מכירים את הרגע הזה שהתאריך הוא ה-14 בפברואר אבל אתם בעצם אנשים בודדים מאוד אז אתם מחליטים להשקיע את כל זמנכם בכתיבת כתבה צינית על קומדיה רומנטית לא מזיקה מ-2010? אז זה לא מה שקורה עכשיו, כי יום האהבה הוא סרט מאוד מזיק! אם אתם מחפשים קומדיות רומנטיות בלתי מזיקות מ-2010 אתם מוזמנים לחפש את באה בקלות, רק לא את, דייט לילי או אפילו סקוט פילגרים נגד העולם. אבל לא, באתם לקרוא על יום האהבה, והוא ללא צל של ספק הסרט הכי מזיק בעולם.

    והסיבה לזה היא פשוטה: יום האהבה מנסה ליצור תמונה של עולם שבו זוגיות היא ערך עליון, ואם אין לך כזו, עדיף שתתאבד וזהו. בדיוק בגלל סרטים מהסוג הזה אני אמור להרגיש בודד ביום האהבה או להרגיש שמשהו בחיים שלי חסר. אבל לא, אני לא אפול בפח הזה. הטריק הזה של סרטים רומנטיים שלא מנסים לפתח זוגיות אמינה ומעניינת בין שתי דמויות ובמקום זה מלהקים שני שחקנים חתיכים שרק עושים פרצוף שמח כשהם ביחד ופרצוף עצוב כשהם לחוד לא יעבוד עלי! אנשים יכולים להיות שמחים גם כשהם לא בזוגיות. שלא יעבדו עליכם.

    ואתם יכולים לומר ״היי, קסם, מה שתיארת עכשיו נשמע כמו מיליון סרטים אחרים, ויוצאים כאלו לפחות 20 כל שנה״, ועל זה אני אענה שנכון, אבל יום האהבה הוא שונה. ביום האהבה יש למעשה 7 עלילות מקבילות שכל אחת מהן היא כמו קומדיה רומנטית מביכה כשלעצמה. אם נכניס מתמטיקה לעניין, נקבל את המשוואה הפשוטה שאומרת שיום האהבה גרוע פי שבעה מכל סרט קומדיה רומנטית אחר.

    יום האהבה הוא סרט בבימויו של גארי מארשל ז"ל, במאי מוערך מאוד שמוכר בזכות הסרט אישה יפה, והוא מהווה את החלק הראשון בטרילוגיה הלא רשמית ששמה המלא בוויקיפדיה הוא סרטי קומדיה רומנטית שבוימו על ידי גארי מרשל, מתרחשים סביב חג אחד, כוללים אנסמבל רחב של שחקנים ומגוון סיפורים שונים, אבל אני קורא לה בקצרה חָפִיפְנִיקִית. הסרט מרגיש כאילו צולם ביומיים, ונכתב באפילו פחות זמן מזה. עבודת הליהוק, אם אפשר לקרוא לה ככה, מרגישה כמו החלק שבו מאתגרים את השמות הראשונים שעולים לך לראש אחרי שמשתתפים באתגר דבילי ביוטיוב. יש בסרט הזה בערך את כל מי שהיה מפורסם בסוף שנות ה-2000, וצפייה בו בשנת 2018 מדגישה כמה האנשים בו הפכו ללא רלוונטיים. זוכרים שג'סיקה אלבה הייתה פעם דבר? מה לגבי אשטון קוצ'ר? עצרו הכל! גם טופר גרייס משחק בסרט הזה!

    שאר הקאסט מורכב מג'סיקה ביל, בראדלי קופר, פטריק דמפסי, ג'יימי פוקס, ג'ניפר גארנר, אן האת'וויי, קווין לאטיפה, טיילור לאוטנר, ג'ורג' לופז, שירלי מקליין, אמה רוברטס וג'וליה רוברטס. אף אחד מהם לא יכול להיות מוגדר כשחקן ראשי או משני, מכיוון שלכולם יש את אותו גודל תפקיד, וב"גודל" אני מתכוון לחמש דקות במקסימום. כל עלילה בסרט מתחילה ונגמרת אחרי 3 סצנות, אבל בגלל ריבוי העלילות הן מתפרשות על פני קצת יותר משעתיים. הבעייתיות מתחילה כשמצפים למשחק סביר מהשחקנים המוצלחים שבקאסט, ועל זה אפשר רק לחלום – באווירת החפיפניקיות נראה שכל אחד מהשחקנים חשב שהוא מגיע לצלם הופעת אורח בסרט שמתמקד באנשים אחרים ורק בהקרנת הבכורה הבין שהוא בעצם השחקן הראשי. זהו סרט שלם שמורכב מהופעות אורח, וכולם הביאו את אותה רמת מקצועיות שסטן לי מביא לכל אחת מההופעות שלו בסרטי גיבורי העל של מארוול: לשבת, לחכות שיגידו אקשן, להגיב מצחיק ואז ללכת הביתה ולשכוח מהקיום של הסרט. היחידה בקאסט שנראית מתאמצת היא כמובן יקירת הבלוג טיילור סוויפט בתפקידה הראשון בקולנוע. הופתעתי מאוד לראות אותה משתתפת פתאום בסרט, ואפילו יותר הופתעתי מהעובדה שהיא היחידה שמבינה באיזה סרט היא משתתפת ומשחקת בהתאם.

    הרגע שבו הופתעתי מהסרט במיוחד היה כשקלטתי שרוב מוחלט של העלילות שלו מגיע לאותה נקודת רתיחה – הרגע בסיפור שבו הדמויות מגלות את הקונפליקט מרכזי שעליו הן צריכות להתגבר – בגידה. בשביל סרט שבנוי בצורה אובססיבית סביב מוסד הזוגיות והאהבה, הוא יוצא מגדרו בשביל להבהיר שכולם בסרט הזה בוגדים אחד בשנייה, אבל הם עדיין אנשים טובים כי הם אוהבים את בן הזוג שלהם. אני מסוגל לחשוב על דמות אחת שהסרט מוציא רעה כשהיא בוגדת, והיא אכן מקבלת את הסוף המר שלה, אך בזמן שזה קורה, כל שאר העלילות מבוססות על אי אמון בזוגיות ובכל זאת מסתיימות בקוצ'י מוצ'י דביק של "וואלה מצטער שפגעתי באמון שלך, שיקרתי ולא הייתי כן לרגע אחד, אבל אני אוהב אותך אז עכשיו נתנשק ונשכח מכל מה שהיה." בשביל סרט ששם לו למטרה להיות הפרזנטור של זוגיות, אני מצפה ממנו לדבר אחד, וזה להציג לפחות מערכת יחסים זוגית אחת בריאה. אבל לא, אף לא זוגיות אחת שהסרט מציג היא כזו. כולם בוגדים, משקרים או מסתירים מידע מבן הזוג שלהם, וכל זה תחת מעטפת חמודה ומתוקה של לבבות אדומים וחיוכים שרמנטיים.

    ואני חושב שהבעייתיות של הסרט ביחס שלו לזוגיות מתחיל עוד הרבה לפניו – בצופים שלו אבל בעיקר בחֶבְרָה. זוגיות היא עסק מורכב, והצורה שבה כל אחד רואה אותה אמורה להיות שונה ואישית. יש אנשים שמעוניינים לנהל מערכת יחסים רומנטית במונוגמיה, ויש אנשים שלא. יש אנשים שמבחינתם רומנטיקה זה ערך עליון, ויש אנשים שנרתעים מזה, ומתארים את עצמם כא-רומנטיים (היי). אך למרות שבתיאוריה יכולים להיות הרבה מאוד גוונים לאיך אנשים חושבים שקשר רומנטי אמור להיות, נראה שרוב העולם התקבע על דרך אחת ויחידה לראות את זה, ומכל קשר זוגי מצופה אותו הדבר. אנשים לא עוצרים לרגע אחד לחשוב האם הדרך שבה הם מגדירים את עצמם ואת בן או בת הזוג הפוטנציאליים שלהם מתאימה, מכיוון שהחֶבְרָה כבר עשתה את זה בשבילם. בסרטים, סדרות, ספרים ושירים, הכל נראה אותו הדבר. למה צריך לחוות קשר עם בן אדם אחר אם כל השלבים כבר ידועים מראש? אותם הדברים מצופים מאנשים שונים, למרות שמילת המפתח היא שונים, וזה די חולני בעיניי. היחס בתרבות הוא כמו כדור שלג מתגלגל שהולך וגדל. הסרטים והספרים יצרו את המודל המושלם, אנשים אימצו אותו לחיים, ואז הסרטים חזרו לחקות את המציאות וכן הלאה.

    הסרט יום האהבה מרגיש כמו נקודת השיא של כדור השלג הזה. העלילות שלו מורכבות מקלישאות מסרטים רומנטיים שונים ולכן הוא סרט שמחקה סרטים שמחקים מציאות שמחקה סרטים שמחקים מציאות שמחקה סרטים, ובכל זאת הוא מצליח לרומם את כל העניין לרמה חדשה של הגזמה. הוא נותן אשרור לזוגות שצופים בו שאיך שהם חשבו שהם צריכים להתנהג – זה נכון. אם בסרטים אחרים יש רק זוג אחד שמתנהג לפי הנורמה החברתית, פה יש הרבה יותר, וכולם מתנהגים כמו החלום ההוליוודי של איך זוג אמור להתנהג. ואם זה אומר שזוג מושלם אמור לשקר אחד לשני ובסופו של דבר לסלוח לשם האהבה – אז אני מעדיף לפרוש כבר עכשיו.

    הדבר היחיד שאני מבקש מכם ביום האהבה הזה, ממש בתוך הביקורת התמימה הזו לסרט יום האהבה, הוא שתחשבו על הגדרות. לא רק בנוגע לזוגיות ואהבה, אלא בנוגע להכול. תחשבו על איפה החברה מכתיבה לכם דברים, על איך להתנהג ומה לעשות. תחשבו על מה הסרטים והשירים האהובים עליכם אמרו לכם שהוא הנורמה, ותגידו "פאק איט, אנחנו יותר חזקים מזה". תחשבו בשביל עצמכם, ומה ההגדרות שהכי מתאימות לכם. אבל ביום האהבה הזה גם תזכרו: אהבה זה לא הכול.

  • ב ,

    רק ידידים: המיתוס של ה"פרנדזון"

    יש הרבה קונספטים בדיוניים שכולם יודעים שלא קיימים: ביגפוט, סנטה קלאוס ובנות גיקיות. היום אני רוצה לדבר על עוד קונספט שלא קיים, למרות שלא חסרים אנשים שמתעקשים על כך שהוא כן. אני מדבר, כמובן, על ה"פרנדזון" (Friend Zone) המפורסם. מכיוון שהביטוי עצמו יחסית חדש, חלקכם אולי תוהים "מה זה פרנדזון לעזאזל?" כדי לענות על כך, הנה הסבר מפי ריאן ריינולדס בסרט בעל השם ההולם רק ידידים:

    אז כן, משמעות הביטוי היא מצב שבו רגשות רומנטיים או מיניים של גבר כלפי אישה אינם הדדיים, מה שמציב אותו ב"אזור הידידים". ולפני שתגידו משהו – כן, ייתכנו גם מצבים בהם המגדרים הפוכים או שזה קורה בין שני אנשים מאותו המגדר, אך סטטיסטית אלו לרוב הגברים שנזרקים אל הפרנדזון הנורא על ידי נשים. בשביל המין שאמור להיות המצ'ואיסטי וזה שמדחיק את הרגשות שלו, נראה שלא מעט גברים אוהבים להתלונן ברחבי הרשת כאשר מוטל עליהם העונש האיום הזה.

    הביטוי פרנדזון נעשה פופולרי בעקבות פרק מהעונה הראשונה של חברים (כשרוס מפתח רגשות כלפי רייצ'ל) והיה צריך גם למות שם. אבל פעם בכמה זמן הוא מקבל אזכור איפשהו בתרבות הפופולרית וכך נוצר מצב שהוא שגור בפיהם ומקלדותיהם של מיליוני אנשים עד היום. למשל, היה גם פרק של הסדרה סקראבס שבו ג'יי. די., הדמות הראשית, נכשל בלקבל נשיקה מאליוט, בה הוא מאוהב, וממש מדמיין את גירושו אל הפרנדזון. בסרט רק ידידים שכבר הוזכר, ריאן ריינולדס מנסה לפרוץ מאותו אזור זדוני ולכבוש את לבה של איימי סמארט, שבה היה מאוהב מאז הילדות. ב-2013 יצא הסרט אולי בכל זאת בכיכובו של דניאל רדקליף, שכולו עוסק בשאלה "האם גבר ואשה יכולים להיות בחברות אפלטונית מבלי לערב מין ורגשות?" ספוילר (למציאות, לא לסרט) – כן. ורק בשבוע שעבר נטפליקס הוציאו סרט בשם כאשר נפגשנו לראשונה, בו גבר מגלה שהוא מסוגל לחזור בזמן ומנצל את היכולת הזאת כדי לנסות לכבוש את אשת חלומותיו במקום להיות "רק" ידיד שלה. הרבה דברים בקולנוע ובטלוויזיה התקדמו והשתנו בהתאם לזמנים מאז שנות התשעים, אבל מסתבר שלהיות "רק" חברים זה עדיין משהו איום ונורא.

    צריך להגיד את זה – הפרנדזון הוא בולשיט. זה קונספט שבסופו של דבר מזיק לשני הצדדים במשוואה – הוא מבסס את ההנחה הרעילה שלפיה ברגע שגברים מפתחים רגשות רומנטיים/מיניים כלפי מישהי, האפשרויות הן או לנסות להגיע לזוגיות ולהצליח (כלומר, הרגשות הדדיים) או להיתקל בדחייה ולחרוץ את גורלה של החברוּת. אני בטוח שלכל אחד שקורא את זה יש חברויות אפלטוניות עם אנשים מהמגדר השני. אז למה ברגע שמישהי לא מחזירה את אותם הרגשות ומעדיפה להישאר בחברות אפלטונית זה מתקבל כמו גזר דין מוות?

    התשובה היא כנראה האגו הגברי, שבמקום להודות ב"תבוסה" שלו מעדיף ליצור תרחיש שבו האישה זרקה אותו לבית כלא רגשי דמיוני, והיא בעצם הנבלית בסיפור. נכון, להידחות על-ידי מישהי שפיתחתם רגשות כלפיה זו לא ההרגשה הכי נעימה בעולם. אבל לפני שאתם מתחלים לצעוק "פרנדזון!", תעצרו רגעו ותחשבו על כך שגם היא בן אדם עם רצונות, מחשבות וגורמי משיכה שונים ויכולות להיות לה מאה סיבות שונות לא להימשך אליכם. אם קשרים אפלטוניים באמת היו דבר כה נורא, כולנו היינו מסתובבים רק עם חברים מאותו המין ובני/בנות זוג. ביסקסואלים בכלל היו חסרי חברים לחלוטין, מקוללים לחיות לבד עד שיצליחו לפתח קשר רומנטי או מיני. בפעם האחרונה שבדקתי, זה לא המצב.

    עוד קונספט מטופש שלרוב הולך יד ביד עם הפרנדזון הוא זה של "הבחור הנחמד". שמעתי באופן אישי סיפורים מכמה וכמה נשים על גברים שהתחילו איתן והתנהגו כמו ג'נטלמנים לתפארת אך הפכו להיות מאוד גסים ובוטים ברגע שנתקלו בחוסר עניין מצידן. כי זה העניין עם הבחורים ה"נחמדים" – בשבילם, להתנהג כלפי מישהי בכבוד זה לא משהו בסיסי שהייתם מצפים מכל אחד, אלא השקעה אדירה של אנרגיה. ברגע שהם נתקלים בדחייה, נוצרת אצלם תחושה שכל האנרגיה הזאת בוזבזה לשווא ושהם נוצלו כל הזמן הזה, כאילו "גנבו" מהם נחמדות. למעשה, פרנדזון זה שם די אירוני, מכיוון שאם העמדת פנים שאתה ידיד של מישהי רק במטרה להגיע למערכת יחסים מינית/רומנטית ולא קיבלת את זה יפה כשהיא סירבה, לא באמת היית חבר שלה. יותר כמו שמוק עם אג'נדה.

    מעבר להיותה מזיקה, הגישה שלפיה נשים חייבות משהו רומנטי/מיני לגברים יכולה לעתים להיות גם קטלנית. בשנת 2014 התרחש פיגוע ירי בקליפורניה שגבה את חייהם של שישה אנשים. המחבל היה אליוט רוג'ר, צעיר בן 22 שהעלה סרטונים לערוץ היוטיוב שלו בימים שלפני הפיגוע. בסרטון האחרון שלו הוא מדבר על הנקמה שהוא הולך להוציא לפועל נגד כל הנשים ש"מנעו ממנו" אהבה, מין וחיבה במשך שנים. אליוט לא ראה נשים בתור בנות אדם, אלא בתור פרסים שצריך לזכות ולהתהדר בהם. כשהוא ראה שלכולם יש את ה"פרסים" האלה פרט לו, הוא החליט להגיב בצורה קיצונית ואגרסיבית. כמובן שהיו לו בעיות נוספות ולא כל אחד שסובל מרגשות נחיתות בגלל נשים יתחיל במסע הרג, אבל קו המחשבה לפיו נשים חייבות לך משהו הוא חולני ומשובש ונפוץ בצורה מטרידה, כפי שיכולה להעיד כל אחת שבילתה קצת באתרי היכרויות. גם אם זה לא מוביל לתוצאות קיצוניות, יש ענן של אי-נוחות ששורה על נשים במרחב הציבורי.

    הפרנדזון הוא קונספט אידיוטי שמטיל על אחד הצדדים בקשר אשמה וכעס לא הוגנים, רק בגלל שהוא לא מרגיש כמו הצד השני. מחר, ביום האהבה, קחו רגע לחשוב על כל האנשים שאתם אוהבים באופן אפלטוני ועל כך שהחברוּת שאתם חולקים היא משהו נהדר ולא עונש נוראי. ולסיום, הנה שיר של "ראפר" בן 13 על הפרנדזון. כי מי מבין טוב יותר בנושא מילד שרק התחלף לו הקול?

  • ב ,

    יישור קו – חורף


    אור ענבר

    אני אדם שאוהב את החורף, וגשם, וקור. שלג מבחינתי הוא פלא. אני פחות אוהבת רוח ולהיות רטובה, אבל חורף זה רומנטי. לא במובן של זוגיות ואהבה דווקא, אלא כי שותים שוקו חם מתחת לשמיכה עבה וצמרירית כשבחוץ גשם וסופה. אם היה לי אח פועל בבית זה היה משלים את התמונה הפסטורלית. אני סובלת בקיץ (ובואו נהיה אמיתיים, הקיץ במדינה שלנו נמשך מסוף אפריל ועד אמצע אוקטובר), ותמיד פנטזתי על לעבור לאיזו מדינה חורפית וסגרירית כמו קנדה או אנגליה. בגלל זה השיר שמחה רק כשיורד גשם של להקת גארבג', עם הניגודיות שבו, התחבר לי כל כך טוב.

    אני אוהבת את החורף לא כי הוא אפלולי ומדכא – אני אדם אנרגטי מאוד – אלא כי הוא אופף אותי בתחושה של רוגע. השירים שאני אוהבת הם בדרך כלל מז'אנרי הפופ, פאנק ומחזות הזמר, שירים שהם ממש ההפך מדיכאון המתקשר לחורף, והשיר הספציפי הזה הוא באמת שיר רוק. לא משנה כמה המילים שלו מדברות על עצבות, השיר מלא בגיטרות ובכעס של רוק אלטרנטיבי מהניינטיז. יש במילים של השיר הזה מין היפוך שמדבר אליי. השיר מתחיל עם השורה "I'm only happy when it rains, I'm only happy when it's complicated", ואני מזדהה עם השורה הזאת מאוד. אני נוטה לחשוב על דברים קצת יותר מדי, ולנתח מעבר למה שצריך דברים שקורים לי בחיים. אני לא חושבת שאני חיה בסיבוך עצמי, אבל זה מתיישב עם הדרך שבה אני רואה את עצמי. וכמובן, אני מאוד שמחה כשיש גשם מסביבי, כמו שכבר ציינתי קודם.

    אבל הדבר שהכי גורם לשיר לעבוד הוא הפזמון החוזר שלו. הדוברת של השיר מפצירה בנמען לספר לה על הצרות שלו – "pour your misery down on me". זוהי גם מטאפורה לגשם: הדוברת משווה את הרגשות של הנמען לגשם שהיא אוהבת כדי להראות לו שהיא רוצה שהוא ישתף אותה בצרות שלו. ספר לי מה מפריע לך ואני אהיה פה בשבילך. אני רואה בזה קריאה אוניברסלית, בעיקר לחברים ולאו דווקא לבני זוג – ספרו את הצרות שלכם לאנשים שאתם מעריכים ואוהבים והם יהיו שם בשבילכם (אפילו ביום גשום ואפרורי). לסיכום, זהו שיר חורף אופטימי ברובו, וגם כשבהמשך השיר הדוברת פונה לאובססיה כלפי מושא האהבה שלה זה מלווה באהבה לגשם.


    קסם ברקוביץ

    אני לא אוהב חורף. אפילו לא קצת. עוד לפני השנאה שלי לקור, אין לי שום סנטימנט למים שיורדים מהשמיים, והקונספט של דיכאון עונתי הוא שמי השני בתעודת הזהות. לכן גם לא הצלחתי לחשוב על שום רעיון כאשר חבריי לבלוג העלו את הנושא לפוסט הזה. למרות שיש כמה וכמה יצירות חורפיות שאני אוהב מאוד, אף לא יצירה אחת היא כזאת שבה החורף משחק תפקיד חשוב. כדי שאוהַב יצירה שמתרחשת באווירה חורפית, היצירה צריכה להיות כל כך טובה עד שלגמרי אשכח מהשנאה שלי למזג אוויר קר. חורף לא מוסיף, הוא רק גורע.

    וכך הגעתי לרעיון הזה.

    בנובמבר האחרון פרסמתי פה באתר ביקורת לסרטם של אולפני פיקסאר, קוקו. קוקו הוא לא סרט חורפי כלל וכלל, אבל בביקורת הזכרתי ממש בקצרה את דעתי על הסרט ה"קצר" באורך 21 דקות שהוקרן לפניו – לשבור את הקרח: ההרפתקה של אולף. למרות שזו הייתה הערה צדדית ממש קטנטנה, נראה שאנשים התייחסו הרבה יותר למידע שסיפרתי על הסרט הקצר מאשר לדעתי על הסרט הארוך, וקראו לי לצפות בו ולהעביר גם עליו ביקורת. זה היה קצת מוזר, אני מודה, אך בכל זאת בהזדמנות הראשונה שהייתה לי רצתי לצפות בו ולהלן הממצאים.

    על אף שיש לסרט 21 דקות שלמות לספר סיפור, הוא מרגיש כאילו הוא ממהר להתחיל. התחלה של סרט היא דבר מאוד רגיש, וצריך להגיע אליה בעדינות מרבית. אבל ההרפתקה של אולף זורקת אותך אל תוך העלילה באותו האופן שבו דיסני דוחפים סרטי טלוויזיה להקרנה לפני יצירות קולנועיות – מהר ובלי מחשבה. עוד לפני שמספיקים למצמץ ולהבין באיזה סרט נמצאים בכלל, הדמויות כבר מתחילות לזמר שורות אקספוזיציה זולות – והן לא מפסיקות. בחמש הדקות הראשונות הסרט שורף חצי ממלאי השירים שלו ומשאיר ל-16 הדקות שמגיעות לאחר מכן אך ורק עלילה.

    שזה נורא ואיום, כי העלילה של הסרט הזה נוראית, חסרת היגיון ולא כיפית לצפייה בכלל. בפוסט הביקורת על קוקו כבר הזכרתי את העלילה, והפעם רק אזכיר שוב שאולף מסתובב בממלכת ארנדל כדי למצוא לאחיות אנה ואלזה מסורת חג מולד. הדבר היחיד שיש לי להוסיף לאחר שצפיתי בסרט הוא הסוף. אני מתנצל מראש אם אני מספיילר למישהו, אבל בשלב הזה, אחרי כל מה שכתבתי – אני לא חושב שמקומכם בבלוג הזה אם אתם בכל זאת מעוניינים לצפות בסרט. בסוף הסרט יש סצינה מרגשת מאוד בה אולף בוכה (מראה מגוחך בפני עצמו) מכיוון שהוא לא הצליח במשימתו והאחיות יישארו ללא מסורת לנצח, אלא שלפתע מגיע טוויסט מטורף בו אנה חושפת שהיא הבינה מה המסורת שלהם – אולף עצמו. רגע, מה? אולף, שקיים בכל יום בשנה בעולם של לשבור את הקרח, הוא בעצם גם מסורת שמתרחשת פעם בשנה? לא היה לי שמץ של מושג מה הקטע, אבל זרמתי ונתתי לסרט להמשיך. בכל זאת, צפיתי בו עד עכשיו. ותנו לי לספר לכם – זה נהיה אפילו יותר גרוע. בסצינת פלאשבק לשיר את רוצה לבנות איש שלג? מהסרט הראשון אנה מספרת שבכל שנה היא הייתה דופקת על דלתה של אלזה ומשחילה מתחת לדלת ציור של אולף, ושזו הייתה המסורת שלהם כאשר גדלו בנפרד. אממ… מה?! ראיתי את הסרט הראשון, ובשום שלב בשיר המדובר אנה לא מחזיקה שום ציור שדומה למה שאפשר לראות בסרט החדש.

    ואם הסרט המטומטם והדבילי הזה שאף אחד לא היה אמור לראות בחיים שלו חושב שמותר לו לשנות את כל הקאנון של הסרט המקורי רק בשביל הנוחות האישית שלו, אז מגיע לו להישרף בגיהנום. אני שונא את ההרפתקה של אולף, ואני שונא את כל מי שקשור אליו. ואני אפילו לא עד כדי כך אוהב את לשבור את הקרח, אז למה לעזאזל אכפת לי מכל זה?!


    שני אוירבך

    בחורף אנשים עצובים יותר. לא כולם, ולא תמיד, אבל העונה הקרה בהחלט משפיעה על מצב הרוח. דיכאון עונתי הוא דבר אמיתי שככל הנראה נגרם ממיעוט שעות האור ומכך שאנשים מבלים את רוב זמנם סגורים בבית. בתור ילדה, היה דבר אחד שנהגתי לעשות כשהרגשתי עצובה במיוחד: לקרוא את ילד הכרובית של יהונתן גפן. זהו סיפור, כמעט אגדה, על כפר קטן שמאוכלס בדמויות צבעוניות, ביניהן ילד שקט אחד שמחליט לעבור לגור בעץ. הדמויות בו גם שרות ברגעים חשובים, מה שהופך אותו לדוגמה נדירה למיוזיקל במדיום כתוב. הסיפור מתחיל ונגמר ביום האחרון של הסתיו, ממש לפני שהחורף מתחיל. התחלפות העונות מעסיקה את כל תושבי הכפר, חוץ מדניאל. דניאל תמיד הרגיש קצת שונה, כי בניגוד לילדים אחרים הוריו לא ילדו אותו אלא מצאו אותו בתוך כרובית. רגע לפני תחילת החורף הוא מטפס על עץ ולא יורד ממנו יותר. ההחלטה שלו משפיעה על החברים שלו, על המשפחה שלו, ועל שאר התושבים הבולטים בכפר. בזמן שהם מנסים לשכנע אותו לרדת הם לומדים דברים חשובים על עצמם. האווירה של הספר מאוד מלנכולית, אבל שזורה בה גם תקווה מרירה. לא אספר מה קורה בספר בדיוק, כי כמו שהוא מציין בעצמו, "רק טיפש רוצה לדעת את סוף הסיפור כבר בהתחלה", אבל בפרק האחרון הוא מציע לכל מי שעצוב ומרגיש כלוא או לא מסופק, לשאת עיניים אל דניאל, ילד הכרובית, ולהיזכר בחופש שהוא מצא לעצמו. וזה מה שהייתי עושה, כילדה קטנה ודרמטית. בימים עצובים הייתי מסתגרת בחדר, קוראת את הספר מההתחלה, ושרה לעצמי את השירים במנגינות שהמצאתי. כשהייתי מסיימת הייתי מסתכלת על השמיים דרך החלון ונותנת לתחושות של העצב והתקווה להתקיים זו לצד זו. אז אם גם אתם קצת עצובים יותר בחורף, אני ממליצה לכם למצוא את הספר הזה. הוא לא מעלים את העצב – והעצב באמת לא צריך שיעלימו אותו. ילד הכרובית פשוט הופך את העצב לקצת יותר מתוק.


    מתן בכר

    חורף הוא כל מה שרע בעולם. ברצינות. קור, גשם, צינון, מחשיך מוקדם, כל הסדרות בפגרה. מה בדיוק יש לאהוב בחורף? אני מעדיף יום שרב על פני יום קריר וגשום, בלי שום התלבטות. היתרון היחיד שיש לחורף הוא שהוא עונת הקרמבו. אבל זהו, בעיקרון. כל זה לא אומר שלא קיימים הרבה סרטים טובים שמתרחשים בחורף, כשרק לצפות בחלקם גורם לי לרעוד בכיסא, כמו שמונת השנואים או רוחות קרות. אבל כשחשבתי על סרט חורפי לכתוב עליו, דבר אחד מיד עלה לי לראש.

    רכבת הקרח הוא סרטו של הבמאי הדרום-קוריאני בונג ג'ון-הו שיצא ב 2013. אחרי שניסיון כושל להיאבק בהתחממות גלובלית גורם לכל כדור הארץ לקפוא, מי שנשארו מהאנושות מקובצים בתוך רכבת ארוכה שנוסעת במעגל גדול. האנשים שעליה מחולקים לפי מעמד חברתי, כשהעניים מאחורה והעשירים בקדמת הרכבת. רק שלעניים נמאס להיות תקועים מאחורה, וברגע שמתחיל הסרט אנחנו כבר נזרקים אל תוך מרד שהם מארגנים, בראשותו של קרטיס (כריס אוונס). הוא נעזר במומחה אבטחה ובתו (סונג קאנג-הו וגו אה-סונג) כדי לנוע אל עבר הקרון ולהפיל את השליט, וילפורד (אד האריס).

    הסרט הזה הוא מהטובים שראיתי בעשור הנוכחי, מהרבה סיבות. קודם כל, הוא יפהפה מבחינה ויזואלית – כל קרון ברכבת מאוד שונה מקודמו ומשרת מטרה אחרת. קרון חדרי הסאונה לא דומה בכלל לקרון האקווריום, שמאוד שונה מקרון כיתת הלימוד. בונג ג'ון-הו מביים באופן מופתי קאסט מאוד מוכשר של שחקנים, שכל אחד מהם נותן הופעה מעולה. אבל הדבר הכי טוב בסרט הוא ההחלטות האמיצות והלא צפויות שהוא עושה. לו זה היה סרט הוליוודי טיפוסי, כנראה הייתם מנחשים הרבה מן המהלכים מראש, אבל הבמאי והתסריטאי הדרום-קוריאני (שכתב יחד עם קלי מסטרסון) מביא סיפור שסותר לא מעט ציפיות וגרם לי לאנחות הפתעה קולניות מול המסך. אז אם קר ולא נעים בחוץ ואתם רוצים להישאר בבית, רכבת הקרח בהחלט מומלץ. רק תכינו שמיכה.


    לימור נעמן

    מהרגשות של חבריי לבלוג כלפי החורף – גם החיוביים וגם השליליים – אפשר לראות דווקא הסכמה על משהו: קור הוא דבר לא נעים שיש להתרחק ממנו. אם כך, לא מפתיע שהרבה פעמים האנשים שיש להם כוחות קרח ביצירות שונות מוצגים כנבלים – ממיסטר פריז ועד מלכת הקרח בעולם של נרניה. אפילו המלכה אלזה מלשבור את הקרח התחילה בתור הנבלית בגרסאות הראשונות של הסרט, עד שהיוצרים הבינו שבעצם היא לא עשתה שום דבר רע. הרבה אנשים שראו את הסרט ניתחו את תהליך ההשלמה שלה עם הכוחות שדיכאה כמטאפורה ליציאה מהארון, ואני מסכימה איתם שיש דמיון רב בין שני הדברים: במשך שנים אלזה למדה מההורים שלה להסתיר כל סימן לחריגוּת שלה, ומאמינה שהיא עצמה רעה במהותה ולא יכולה לשנות את זה. מעריצים רבים קראו לדיסני לתת לאלזה בת זוג בסרט ההמשך, אבל אני מרגישה דווקא אחרת לגבי העניין – לדעתי אלזה היא א-רומנטית. אני לא אומרת את זה רק בגלל חוסר העניין שלה במערכת יחסים זוגית או חתונה (למרבה המזל זה כנראה לא תנאי מקדים להכתרה למלכה בממלכת ארנדל), אלא בגלל היחס שהיא סופגת מאנשי הממלכה כשהם מגלים על כוחות הקרח שלה.

    עוד בשיר הראשון, הרבה לפני שעלילת הסרט מתחילה, אפשר לשמוע את חוצבי הקרח קוראים לנו להיזהר מפני "הלב הקפוא". מרגע שהיא בורחת מהארמון וכוחותיה מתגלים, אלזה נחשבת לרעה ומסוכנת בעיני כל הממלכה חוץ מאחותה אנה. גישה דומה משתקפת גם ביחס של החברה כלפי א-רומנטיוּת: קודם כל, אני לא מכירה שום ייצוג של א-רומנטיים במדיה, ומבחינת רוב האנשים זה פשוט לא דבר שקיים. אנשים שלא מעוניינים בקשר רומנטי מוצגים לרוב כקרים, מנוכרים, נצלנים, וחסרי יכולת להרגיש כל רגש, או להפך – ככאלה שכן רוצים עמוק בתוך תוכם להיות בזוגיות ופשוט פוחדים ממחויבות ואינטימיות. הגישה הזאת מגוחכת לחלוטין מכמה סיבות, והעיקרית מביניהן היא שאהבה רומנטית היא לא סוג האהבה היחיד שקיים בעולם. יש כל כך הרבה סוגי חברויות שאפשר להיות בהן עם אנשים שונים, אבל מסיבה מסוימת אנחנו ממשיכים להתייחס לזוגיות כאל סוג נשגב של מערכת יחסים שנעלה מעל החברויות האחרות. מה שמעניין הוא שלשבור את הקרח לגמרי הופך את הרעיון הזה על פיו. אלזה לא חווה אהבה רומנטית כלפי אף אדם בממלכה, אבל האהבה שלה לאחותה כל כך עזה שהיא גורמת לה לחרדה שמא תפגע בה בכל פעולה שלה. כשהטרולים מגלים לאנה שהיא גוססת ואומרים לה שהדבר היחיד שיכול להציל אותה הוא "אהבת אמת", היא מניחה מיד שהכוונה היא לאהבה רומנטית – אבל מה שמציל אותה בסוף הוא האהבה של אחותה.

    האם אני באמת חושבת שהדמות של אלזה נכתבה באופן מכוון כא-רומנטית, ומצפה שבסרט הבא היא תצא מהארון? מן הסתם לא – זה לא משהו שדיסני יעשו בזמן הקרוב, בטח לא בסרט מפרנצ'ייז כל כך מוכר ומיינסטרימי (אפילו מעצם המחשבה על נסיכה לסבית נשמעו קולות שמרניים במטרה להשתיק את קמפיין "תנו לאלזה בת זוג"). אבל אין ספק שהסרט סולל את הדרך לאפשרות להחליט שלא להיכנס לזוגיות, ובכל זאת לא להרגיש מקולקלים.

  • ב ,

    ביקורת: אני, טוניה

    "אני יודעת שהפעם שעברה הייתה די נוראית, אבל האמת היא שאני ממש מתרגשת לראות מה יהיה," החברה שבאה איתי לקולנוע אמרה לי בחיוך. בדיוק באותו ערב התחילה חופשת הסמסטר, והחלטנו לחזור על חוויה מעט טראומטית שחווינו בדצמבר: סרט בהפתעה. הרעיון די ברור – קונים כרטיסים במחיר מוזל ובלי לדעת מה יהיה הסרט שיוקרן, ובתמורה מקבלים הצצה מוקדמת לסרט שעוד לא יצא. יתרונות השיטה המפוקפקת הם שזה יכול להיות כל סרט, והחסרונות שלה זהים. בפעם הקודמת שבה עשינו את זה נפלנו על סרט האימה זה בא בלילה (סרט מוצלח מאוד שאחריו לא ישנתי שבוע). הפעם היה לנו מזל: כשנגמרו כל הטריילרים והפרסומות התחיל הסרט, ופניה של מרגו רובי הופיעו על המסך עם מבט עצבני וסיגריה.

    הסרט אני, טוניה מתאר את חייה של טוניה הארדינג (מרגו רובי), המחליקה האמנותית המופלאה, שהתפרסמה אפילו יותר בעקבות התקיפה הפיזית של יריבתה ננסי קריגן, מתקפה שארגן בעלה לשעבר ג'ף גילולי (סבסטיאן סטאן). הסיפור שוזר בתוכו את הגרסאות הסותרות של כל תפקידי המפתח בפרשה (כולל אליסון ג'ני בתפקיד אמהּ של טוניה, לאבונה) לְמה בדיוק קרה, ומאוד ברור מהדרך שבה המאורעות מוצגים שאין לנו איך לדעת למי להאמין. שוב ושוב הדמויות שוברות את הקיר הרביעי כדי להכחיש פרט מסוים או נרטיב שלם. טוניה אומרת את זה בעצמה: כל הזמן אומרים לי להגיד את האמת, אבל אין דבר כזה "אמת".

    החל מתחילת קריירת ההחלקה של טוניה בגיל ארבע וכלה בתקיפה של קריגן, הנרטיב המורכב מראיונות שהתרחשו שנים אחר כך לא מתעסק כל כך ברגשות, אלא בעיקר בהסברים והצטדקויות. ובכל זאת, מבעד למסך הנונשלנטיות של טוניה והאחרים אפשר לחוות את סיפור החיים שובר הלב שלה והקשיים שהייתה צריכה להתגבר עליהם בדרך לפסגה ובנפילה ממנה. בסיפור שמורכב לכאורה מרשעים בלבד, אליסון ג'ני מבריקה בתפקיד הנבלית הראשית שנתפר במיוחד עבורה, אבל אין ספק שגם האחרים נבזיים במיוחד – גילולי, שומר הראש של טוניה, השופטים בתחרויות ההחלקה, וארגון המחליקים האמריקאים – כולם מצטיירים כגורמים להרס החיים והקריירה של טוניה.

    הרקע המשפחתי של טוניה הארדינג והתנאים שבהם גדלה שונים מאוד מאלה של רוב המחליקות שנגדן היא מתמודדת. בתור נערה ענייה ממעמד הפועלים, התדמית שהיא משדרת – רדנקית גסה ולא מכובדת – לא מתאימה לתדמית שהשופטים מחפשים, וזוהי גישה שהם לא חוסכים ממנה באף שלב. היא מתאמצת להתחמק מסטיגמת הרדנקית שמודבקת לה, אך היא תמיד חוזרת לרדוף אותה. יש משהו כמעט גרוטסקי בדרך שבה רובי מגלמת את הארדינג, ובכל זאת מעורר אמפתיה. למרות הסוף הידוע מראש, והאישיות הלא נעימה שלה, הקהל בכל זאת מעודד אותה ורוצה שהיא תצליח. קשה מאוד לשחק דמות כזאת בלי להפוך אותה למוגזמת וקלישאתית, ואני חושבת שרובי בהחלט עומדת במשימה הזאת בכבוד.

    יש משהו מאוד מטריד בסביבה האלימה שהסרט מציג. אלימות היא לא אלמנט שזר לסרטים הוליוודיים, אבל בדרך כלל היא נוטה להופיע בסרטי אקשן, ובמקרה הזה המצב שונה לגמרי. האלימות בין הדמויות באני, טוניה היא לא הכרח קיצוני בין לוחמים או מתנקשים וברובה היא לא מקדמת את העלילה, אלא קיימת כשלעצמה. משהו באגביות של האלימות שטוניה חווה במערכות היחסים שלה עם אמהּ ובעלה נותן לה פרספקטיבה מעוותת במיוחד על הפרשה כולה, לפיה התקיפה של קריגן היא לא אירוע יוצא דופן, אלא משהו שבלתי נמנע שיקרה במוקדם או במאוחר. הנרמול של הסבירות הגבוהה להיפגע בסביבה בטוחה הופך סרטים עם מערכות יחסים מתעללות לסוג של סרט אימה – כל תנועה פתאומית גרמה לי להידרך בכיסא שלי ולנסות לחזות מראש מאיפה תגיע המכה, בלי יכולת להזהיר את הקורבן.

    יצאתי מהסרט הזה מלאה באדרנלין, הרבה יותר מאשר ברוב סרטי האקשן שיצא לי לראות בקולנוע. תצוגת המשחק הנהדרת בהחלט הייתה חלק מזה, אבל גם לעריכה ולפס הקול הנפלא היה משקל גדול בהנאה שלי מהסרט. ידעתי מעט מאוד על פרשת הארדינג וקריגן לפני שנכנסתי לסרט, ואני שמחה שזאת הייתה הדרך שבה למדתי עליה עוד בסופו של דבר. אני, טוניה הוא סרט שלוקח סיפור אמיתי ומצליח, דרך עדויות מרובות שסותרות זו את זו, להציג תמונה מורכבת ושלמה של כמה פגומות ומכוערות מערכות יחסים אנושיות יכולות להיות, אבל גם כמה קל להציג אותן כמשהו חד צדדי. בעיקר קשה להאמין שכל שרשרת האירועים המטורפת הזאת קרתה במציאות.

  • ב ,

    שני אשכרה רואה סרטים: פברואר 2018

    שני אשכרה רואה סרטים הוא פרויקט שבו אני רואה לפחות סרט אחד כל שבוע. הוא נמשך יותר מחצי שנה, וכבר היה פוסט סיכום אחד שלו באתר. עכשיו הוא יוצא לפגרה. מאד נהניתי להגביר את צריכת הסרטים שלי אבל יש לי כמה דברים מעניינים יותר לעבוד עליהם כרגע. הפרויקט מן הסתם יחזור בעתיד כי יש לי עוד המון קלאסיקות להשלים וסרטים חדשים לראות. זו רק הפסקה.

    הנה הסרטים שראיתי מאז פרסום הפוסט הקודם:

    9/12/17 – חיות הפלא והיכן למצוא אותן. חיבבתי מאד. איכשהו הדברים שעצבנו אותי בהארי פוטר עבדו פה. הדמות הראשית שוב ממלמלת ומגושמת, אבל לניוט אין את תחושת החשיבות העצמית של הארי פוטר, והמוטיבציה העיקרית שלו היא דאגה לשלומם של בעלי חיים – וזה הופך אותו למקסים בעיניי.

    15/12/17 – Ingrid Goes West. סרט קטן ונהדר שמדבר על הבעיות האמיתיות של הדור שלנו בלי פאתוס ופאניקה. יש בו רגעים אותנטיים ואנושיים שעוזרים לנטרל את הפוטנציאל הציני שלו. כל השחקנים הראשיים נותנים הופעות טובות מאד, אבל אליזבת’ אולסן – באופן מפתיע – מרשימה במיוחד.

    21/12/17 – תברח. אני בדרך כלל לא רואה סרטי אימה אבל החלטתי לחרוג ממנהגי לאור זה שהדיבור עליו התעלה על גבולות הז'אנר. המשחק והצילום נהדרים, והוא סרט טוב וחשוב. אני עדיין לא יודעת אם אימה היא הדרך הנכונה להעביר את הדברים המצוינים שיש לו להגיד, אבל יכול להיות שזה רק בגלל שאני אישית לא מחוברת לז'אנר הזה.

    27/12/17 – ספיידרמן: השיבה הביתה. ספיידי הוא גיבור העל האהוב עליי, ולמרות שוויתרו פה על אספקט חשוב של הדמות שלו, אני חושבת שזו הגרסה הקולנועית הכי טובה שלו עד היום. המפגש בין ז'אנר גיבורי העל לז'אנר סרטי התיכון עובד מצוין, ולדעתי זה גם הסרט הכי טוב שראיתי ביקום הקולנועי של מארוול.

    31/12/17 – חולי אהבה. קומדיה רומנטית נהדרת, אפילו שברובו הוא בכלל דרמה משפחתית. הכימיה בין שני השחקנים הראשיים מעולה, והוא גם מצחיק באמת. הז'אנר של קומדיות רומנטיות מתקשה לחדש ולהרשים, והסרט הזה בהחלט בולט בו לטובה. העובדה שהסרט מבוסס על סיפור ההיכרות האמיתי של קומייל ננג'יאני ואמילי גורדון שכתבו אותו הופך אותו לעוד יותר מתוק.

    13/1/18 – תלמה ולואיז. סרט מצוין ומרגש, עם משחק נהדר, שמאד הולם את רוח התקופה הנוכחית. הבעיה היחידה איתו היא שהדמות של הארווי קייטל מיותרת ומחלישה את האפקט שלו.

  • ב ,

    סלאש פיקשן: התפתחותו של ז'אנר הסלאשר

    רוב האנשים אוהבים הרבה סוגים שונים של סרטים, אבל אם תשאלו אותם, כנראה שלכל אחד יהיה ז'אנר קולנועי שהוא אוהב במיוחד. יש כאלו שמתמוגגים מול סרטים מוזיקליים, ואחרים שירוצו לראות כל סרט מלחמה שיצא. אם תשאלו אותי, אגיד שהז'אנר הקולנועי האהוב עלי הוא אימה. זו לא תשובה מאוד נדירה אבל כנראה גם לא מהפופולריות ביותר. רוב האנשים שאני מכיר לא אוהבים את הז'אנר, מסיבות כאלה ואחרות. אתם יודעים כמה קשה זה להיות מישהו שאימה היא הז'אנר האהוב עליו? רוב סרטי האימה הטובים באמת לא מופצים פה מסחרית, ואנחנו מקבלים רק רימייקים גרועים או דברים כמו פעילות על-טבעית 15. ובעוד אני לגמרי מעריך סרטי אימה כמו קארי והבאבאדוק, יש תת-ז'אנר של אימה שאני אוהב במיוחד: סרטי סלאשר. גם אם המושג לא אומר לכם כלום, כנראה שראיתם או לפחות שמעתם על סרטים כאלה.

    סרטי סלאשר הם סרטי אימה שעובדים על פי נוסחה כללית זהה: יש ישות רצחנית שכנראה חוותה איזושהי טראומה בעבר והיא יוצאת למסע הרג, לרוב של בני-נוער. הרבה מהם מתרחשים באיזשהו יום או חג ספציפיים שמהווים תמריץ לרוצח להתחיל במסע הזה. לבסוף, היחידה שנשארה בחיים (רוב הזמן זו אישה, עוד מעט נגיע לזה) מביסה את הרוצח. או לפחות כך היא חושבת! זה תלוי בהאם האולפנים רוצים לפתח את הסרט לפרנצ'ייז. ברוב הפעמים הם רוצים.

    יש מספר תשובות אפשריות לשאלה "מה היה סרט הסלאשר הראשון?", תלוי איך מסתכלים על זה. סרטים עם אדם שרוצח מספר קורבנות היו כבר בשנות ה-50 וה-60, כשהבולט מכולם הוא פסיכו בבימויו של אלפרד היצ'קוק. בתחילת שנות ה-70 התחיל גל של "סרטי ניצול" –  סרטי אימה זולים שהשתמשו במינונים גבוהים מהרגיל של אלימות ומיניות כדי למשוך קהל. הצופים שהגיעו היו בעיקר צעירים, וכתגובה לכך הדמויות בסרטים הפכו מאנשים מבוגרים לבני-נוער. באמצע העשור, הפופולריות של סרטי ניצול דעכה, בין היתר כי הם נעשו שמרניים מדי, גם בתוכן וגם במסרים (בסרט הבן של השטן, בני נוער נרצחים בגלל החטאים שלהם, כשה"חטא" של אחת הקורבנות הוא היותה לסבית). באותו זמן יצאו שני סרטי סלאשר שנחשבים לחלוצים בז'אנר – המנסרים מטקסס וחג מולד שחור, השני מביניהם התעסק בנושאים שנחשבו עד אז לטאבו, כמו אלכוהוליזם והפלות.

    תור הזהב של סרטי הסלאשר התחיל בסוף שנות ה-70 עם יציאת ליל המסיכות של ג'ון קרפנטר, שבו הרוצח מייקל מאיירס מטיל אימה על בני נוער בשכונה פרברית. הסרט נחשב כזה שהגדיר את כל הסרטים שבאו אחריו בז'אנר, ואחד שהניח את הבסיס להרבה מהמוסכמות וה"חוקים" של סרטי סלאשר. למשל, הסרט מזוהה עם הטרופ של "הנערה האחרונה", זאת ששורדת עד סוף הסרט ומצליחה להביס את הרוצח (עד שהוא חוזר בסרט הבא, אם יש אחד). טרופ מפורסם נוסף שהסרט הוליד הוא שסקס מוביל למוות. אם יש זוג שמתחיל להתגפף בשלב מסוים, שניהם כנראה ימצאו את מותם קצת אחרי האקט, לפעמים אפילו באמצעו. על אותו עיקרון, אותה נערה אחרונה לרוב תהיה בתולה ו"טהורה". קרפנטר אמר שהאלמנט הזה בסרט לא נבע ממקום שמרני או נוצרי, אלא שאנשים שעסוקים בלהתמזמז לא ממש שמים לב לסביבה שלהם, ולעובדה שממש לידם עומד איש עם מסיכה מפחידה וסכין. טרופ מוכר נוסף בז'אנר הוא שבשלב מסוים קבוצת הנערים מחליטה שהדבר הכי חכם לעשות הוא להתפצל. כי למה להשאר מגובשים כשיש בעקבותיכם רוצח מסוכן כשאפשר להסתובב לבד ביער החשוך?

    זו הסיבה שאני כל-כך אוהב את הסרטים האלו – הכל משתנה אבל הכל גם נשאר אותו דבר. בין אם הרוצח חובש מסיכת הוקי או חליפה של סנטה קלאוס ובין אם הוא אורב לקורבנות במחנה קיץ או בבקתה נטושה, סרטי סלאשר נוטים להיצמד לאותה התבנית עם אותם החוקים. אל תטעו, אני אוהב סרטים מקוריים ומפתיעים כמו כל אחד. אבל כשאני מתחיל סרט בז'אנר הספציפי הזה, רוב הזמן אני יודע בערך למה לצפות. כמובן שיש סרטים שבונים על הציפיות האלו מצד הקהל ומשחקים עם החוקים בכל מיני דרכים יצירתיות כדי לנסות להפתיע ו"לצאת מהקווים". יש לי רשימה של כמה סוגים של סרטים שאני מקווה לכתוב יום אחד, כשאחד מהם הוא סרט סלאשר מוזיקלי. זה משהו שכבר נעשה מספר פעמים, אבל לא כמו שאני מדמיין. אם זה אכן יקרה בעתיד, תזכרו איפה שמעתם עליו לראשונה.

    בעקבות ההצלחה של ליל המסיכות, הז'אנר נהפך לפופולרי מאוד בתחילת שנות ה-80. מכיוון שסרטי סלאשר היו יחסית מאוד זולים להפקה – הם התרחשו במספר מצומצם של מיקומים ולא הצריכו שחקנים מפורסמים – החלו לצוץ הרבה מהם, כשכל אחד מקווה להיות ליל המסיכות הבא. הסרט היווה השראה לעוד סרטים שמתרחשים בחגים, בעיקר ליל כל הקדושים וחג המולד. אבל הסרט האייקוני הבא שיצא לא התרחש בחג  מסויים אלא בתאריך שחוזר על עצמו מספר פעמים בשנה – יום שישי ה-13 של שון קנינגהאם. הפרנצ'ייז הציג לעולם את ג'ייסון וורהיז, שמסיכת ההוקי והמצ'טה שלו הפכו גם הם לאייקונים של הז'אנר. אבל לא כולם התלהבו מהסרט – מבקר הקולנוע ג'ין סיסקל תיעב אותו כל-כך שהוא חשף בביקורת שלו גם את הדרכים בהן ג'ייסון מחסל את קורבנותיו וגם את סוף הסרט, במטרה לפגוע בהכנסות שלו.

    בשלוש השנים שלאחר מכן הז'אנר המשיך לפרוח. פסיכו, ליל המסיכות ויום שישי ה-13 קיבלו סרטי המשך, אך הם ושאר הסרטים בז'אנר כבר דילגו על הפצות קולנועיות והגיעו ישר לצפייה ביתית. היו ניסיונות לעשות סרטים שצוחקים על סרטי סלאשר והמוסכמות שלהם. הסרט The Slumber Party Massacre של איימי הולדן היה אמור להיות סאטירה פמיניסטית על הז'אנר, אך לבסוף קיבל טון רציני יותר בהחלטתם של האולפנים ולמורת רוחה של הולדן. יצאו גם סרטים שנראה שכל מטרתם הייתה לזעזע את הצופים. את Sleepaway Camp ראיתי בתור מחקר לפוסט הזה, והוא אחד הסרטים הביזאריים שראיתי בחיי. בשנת 84' נראה שהקהל איבד עניין בז'אנר, כשאפילו המפיקים של סרטי יום שישי ה-13 המצליחים החליטו שהגיע הזמן לחסל את ג'ייסון והוציאו את יום שישי ה-13: החלק האחרון. הסרט היה הצלחה קופתית, וכמו בסרטים עצמם, ג'ייסון לא באמת חוסל באופן סופי, אך ה"מוות" שלו סימל את סוף תור הזהב של סרטי הסלאשר.

    במאי אחד שהבחין בדעיכה של הז'אנר היה ווס קרייבן. לאחר שביים סרטים כמו The Hills Have Eyes ו-Last House on the Left, הוא החליט לעשות עוד סרט אחד לפני שהקהל יאבד עניין לחלוטין. כך נולדו סיוט ברחוב אלם ודמותו של פרדי קרוגר, שהורג בני נוער בתוך החלומות שלהם. הסרט היה הצלחה קופתית ענקית והוליד את אחת מסדרות הסרטים המצליחות בהיסטוריה. הסרט הראשון גם הציג לעולם שחקן מסוים בתפקידו הקולנועי הראשון, איזה ג'וני דפ אחד. בעקבות ההצלחה שלו, אולפנים הבינו שאולי כן כדאי להשקיע בשחקנים טובים ובאפקטים מיוחדים, בניגוד לגישה החסכנית שבה נקטו עד כה. הסרטים היוו השראה לגל של סרטי סלאשר שהיו קשורים לחלומות בדרך כזאת או אחרת (עם שמות מקוריים כמו Bad Dreams ו-Deadly Dreams).

    העשור המזוהה ביותר עם סרטי הסלאשר נגמר, ובמשך כמה שנים נראה היה שכך גם הז'אנר, עד שב-1996 הוא קם לתחייה עם טוויסט של מודעות עצמית. ווס קרייבן חזר להציל אותו (שוב) כשעיבד תסריט של קווין וויליאמסון שבמקור נקרא פשוט Scary Movie, אך יצא לאקרנים תחת השם צעקה (את השם המקורי קיבלה אחר כך סדרת סרטי הפרודיה שצחקו על סרטי אימה). הסרט היה סרט סלאשר הומוריסטי ומודע לעצמו והציג לראשונה דמויות שהיו בקיאות בסרטי אימה והכירו את החוקים שלהם. שנה לאחר מכן, עוד תסריט של וויליאמסון עובד לקולנוע והפך להצלחה – אני יודע מה עשית בקיץ האחרון, שהוא במקרה גם סרט האימה הראשון שבו צפה עבדכם הנאמן בגיל 8 וה"אשם" באהבה שלי לז'אנר. בעוד צעקה זכה לשני סרטי המשך מצליחים בשנים שלאחר מכן, סרט ההמשך של אני יודע מה עשית היה כישלון קופתי וביקורתי.

    בתחילת שנות ה-2000 נעשה ניסיון להחזיר את ג'ייסון וורהיז לתודעה עם הסרט ג'ייסון X, שהציב את הרוצח בספינת חלל בעתיד הרחוק. הקהל לא התלהב והסרט היה כישלון וההכנסות שלו היו הנמוכות ביותר בסדרה. האולפנים כנראה הסיקו שאם רוצח אחד כבר לא עובד, למה לא לנסות שניים? ב-2003 יצא פרדי נגד ג'ייסון, סרט קרוסאובר ראשון מסוגו בז'אנר, שהפגיש בין שני הרוצחים האייקונים. בסרט, פרדי מגלה שבני נוער כבר לא מפחדים ממנו ולכן הוא לא יכול לפלוש לחלומות שלהם. הוא מחליט להיעזר בג'ייסון כדי להחדיר בהם פחד מחודש, רק שהאחרון נכנס לשוונג של הרג ופרדי לא אוהב את זה. במקום לקחת את עצמו ברצינות כמו הסרטים הראשונים בשתי הסדרות, הסרט נוקט בגישה יותר שטותית והומוריסטית. כך למשל, באחת הסצינות, הרוצח פרדי קרוגר שהטיל אימה על דור שלם של צעירים – אלו שבתוך המסך ואלו שבחוץ – מופיע בתור זחל עם נרגילה. זה עשוי להישמע מוזר, אבל בהתחשב בכך ששני הפרנצ'ייזים של הדמויות הלכו ונהפכו ליותר קאמפיים ומגוחכים עם כל סרט שיצא, זו אווירה הגיונית לסרט שכזה. הסרט הצליח בקופות אבל לא הצליח להפיח חיים בז'אנר, ובמקום זה סיים את הפריחה השנייה שלו עם קריצה נחמדה לתור הזהב.

    בשנת 2003 יצא בנוסף גם רימייק למנסרים מטקסס, שהתחיל טרנד של רימייקים וריבוטים. האולפנים בנו על כך שהמותג והנוסטלגיה יביאו את הקהל, ולכן לא השקיעו הרבה בסרטים עצמם. הם גם עודכנו לתקופה המודרנית, וחלק מהאלמנטים הבעייתיים שהיו בסרטים המקוריים הוסרו. חלק מהרימייקים יצאו עם הגבלות צפייה מעל גיל 13 (בניגוד להגבלות מגיל 18, בהן התהדרו רוב סרטי הז'אנר בשנות ה-80) כדי לפנות ל(ארנקים של) קהל צעיר יותר. לעומת זאת, חלקם החליטו להקצין את האלימות והגרפיות של הסרטים המקוריים, כמו הרימייק לליל המסיכות של רוב זומבי. גם יום שישי ה-13 וסיוט ברחוב אלם קיבלו רימייקים, אך התקבלו בצורה שלילית אצל הקהל. ב-2011 יצא הסרט הרביעי בסדרת צעקה, שהלך עוד צעד קדימה עם המודעות העצמית, ובו הרוצח מחקה את הרציחות מצעקה המקורי. זה היה הסרט האחרון שווס קרייבן ביים לפני מותו ב-2015.

    סרטי סלאשר המשיכו לצאת גם בעשור הנוכחי, כשטרנד המודעות העצמית הולך ומתעצם. ב 2012 יצא בקתת הפחד, שהביא טוויסט יצירתי ומרענן שניגש לז'אנר ולמוסכמות שלו בדרך שעדיין לא ראינו. קשה להרחיב מבלי להיכנס לספוילרים, אז אם עוד לא יצא לכם אני ממליץ בחום לצפות בו, במיוחד אם אתם אוהדי אימה. הסרט הנערות האחרונות הכניס מילולית חבורה של צעירים מודרניים אל תוך סרט סלאשר משנות ה-80, והיה פחות סרט אימה ויותר מכתב אהבה לסרטים האלו. וממש לא מזמן יצא מז"ל טוב, שהפגיש בין סרט הסלאשר לאלמנט לולאת הזמן עם תוצאה מגניבה ביותר, גם אם היא לא מימשה את הפוטנציאל שלה עד הסוף.

    לאן פני הז'אנר מועדות? קשה להגיד, אבל יהיה מעניין לראות. הוא נמצא ממש עמוק בתוך מאורה של מודעות עצמית, אבל אולי יצליח לחפור אפילו יותר עמוק. אולי יתחילו לעשות רימייקים לרימייקים. אולי הוא שוב ידעך בקרוב, עד הפריחה הבאה. אבל דבר אחד בטוח – כמו מאות הישויות הרצחניות שהוא הוליד, הוא כנראה לא ימות בזמן הקרוב, ספק אם אי פעם.

  • ב ,

    גבירותיי ורבותיי: תרגיל בפספוס הנקודה

    בחודשים האחרונים אנחנו מוצפים בסיפורים על הטרדות ותקיפות מיניות מצד גברים בהוליווד. זה התחיל בחשיפה שהמפיק הארווי ויינשטיין הטריד ותקף עשרות נשים, וחיבל בקריירות שלהן כשסירבו לו. מרגע שהסכר נפתח עוד המון קורבנות שיתפו את הסיפורים שלהן, לרוב תחת ההאשטג MeToo. אחרי כמה עשרות ידיעות מעציבות כאלה, התחלנו להבין את הרעיון – לגברים בהוליווד יש המון כוח ואגו, וזה מאפשר להם לפגוע באחרים (ובמיוחד באחרות) באופן סדרתי בלי לתת על זה חשבון. זה קורה כמעט לכולם. ובכל זאת כשנחשפה הידיעה שעזיז אנסרי תקף בחורה שהיה איתה בדייט וניסה לקיים איתה יחסי מין למרות שהביעה התנגדות וחוסר נוחות, הרבה אנשים היו מופתעים. אנסרי מגדיר את עצמו כפמיניסט ואכן נחשב בעיני רבים לבן ברית במאבק הפמיניסטי. אף אחד לא ציפה ממנו להיות כל כך חסר מודעות ולהגיע למצב שהוא פוגע מינית באישה שאיתה הוא נפגש. אני פחות הופתעתי. אני לא חושבת שעזיז אנסרי שונה מאד משאר הגברים שענדו סיכה של תנועת Time's Up לטקס גלובוס הזהב האחרון, למרות שלא הצליחו להסביר מה המשמעות שמאחוריה. הסיבה שבגללה חשבתי שגם במקרה של אנסרי הפמיניזם הוא ברובו שטחי ומיועד לגרום לו להיראות טוב, ואין לו הבנה מעמיקה של המשמעויות שלו, היא שנזכרתי בפרק השביעי בעונה הראשונה של הסדרה שאנסרי יצר וכיכב בה, מומחה לכלום. הפרק הזה, שנקרא Ladies and Gentlemen, ממחיש לדעתי את זה שהפמיניזם של אנסרי אולי מגיע עם כוונות טובות אבל הוא מרוכז בעצמו, לא מנומק ומפספס את הנקודה.

    הסצנה הכי זכורה ואפקטיבית בפרק מתרחשת בתחילתו, ובה אנחנו רואים במקביל את הדרך שבה ערב של בילוי בבר מסתיים עבור אנשים שונים. מצד אחד דֶב – גיבור הסדרה – והחבר שלו הולכים ברחוב, שמחים ורגועים, כשהסכנה הכי גדולה שנשקפת להם היא לדרוך בקקי של כלב. לעומתם אישה שבילתה באותו מקום הולכת הביתה מפוחדת, כשגבר שנדחה על ידיה בבר עוקב אחריה עד הבית ומנסה לשכנע אותה לצאת איתו. האימה שאותה אישה חווה היא דבר אמיתי שקורה ליותר מדי נשים, אבל לדעתי הבחירה בסיטואציה כזו כמוקד של פרק שעוסק בפמיניזם יומיומי היא שגויה. הגברים שלהם יש לסדרה סיכוי להעביר מסר לא חושבים שהם קשורים למה שקורה פה. הם אולי לא בעלי מודעות פמיניסטית מפותחת מאד, אבל הם לא סטוקרים קריפיים. הסצנה הזו לא מציבה בפניהם שום מראה. אמנם הגבר המפחיד קורא לעצמו "בחור נחמד" ומזכיר לכולנו כמה הפכפך הביטוי הזה, אבל כל מי שמתנהג לפחות קצת פחות גרוע ממנו יחשוב שהוא בסדר, הוא בחור נחמד באמת. גם אם המציאות של נשים שמפחדות ללכת ברחוב וגברים שעוקבים אחריהם קיימת, היא תיראה לרוב האנשים מרוחקת ובדיונית. היא פחות רלוונטית מסוגי הסקסיזם היומיומי שמוצגים אחר כך, כאלה שכל גבר יוכל לראות אם הוא רק יחליט להסתכל, ולכן לא מתאימה להוות את השיא של הפרק.

    החלק האמצעי של הפרק מתחיל בכך שדב לומד על החוויה הנשית מהנשים שבחייו ומגלה כמה אספקטים לא נעימים שלה. דקות ארוכות אחר כך מוקדשות לזה שדב עושה אקטים פמיניסטיים רנדומליים, וזוכה לשבחים. אנשים זרים מוחאים לו כפיים, הקולגות שלו קוראות לו גיבור, ואפילו מביאות לו עוגה כאות הצטיינות. הטפיחה המתמשכת על השכם של הגיבור מדאיגה בעיניי. היא משדרת לגברים שהתנהגות שלוקחת בחשבון את החוויה של נשים בעולם ומנסה להפוך אותה לנעימה יותר היא לא מובנת מאליה והיא משהו שצריך לקבל עליו פרס. במקום שהנשים בעולמו של דב יוכלו ליהנות בשקט מהשיפור הקל במעמדן, הן נדרשות להשקיע אנרגיה רגשית (ואפילו כסף) רק כדי לשבח את דב ולטפח את האגו שלו. אני מקווה שגברים שצפו בפרק הזה לא קיבלו את הרושם שזה המצב הנורמלי. אני רוצה שאף גבר לא יצפה לעוגה על זה שהוא עשה מעשה הגון ובסיסי. אבל אני גם יודעת שיש גברים כאלה ורואה שההתנהגות הזו קיימת. בדיונים פמיניסטיים באינטרנט אפשר לראות לפעמים גבר שנכנס לדיון רק להודיע שהוא דווקא מתייחס בכבוד בסיסי לנשים או מנסה לעזור למאבק שלהן. לרוב הגברים האלה מצפים לתשבחות ואישור מחברות הקבוצה. הם יוצרים את הרושם שהסיבה היחידה שפמיניזם מעניין אותם הוא ככלי לזכייה בחיבתן של נשים, ולפעמים הם אפילו מתרגזים אם הם לא מקבלים תודות מהנשים סביבן ומתחילים לתקוף. נהוג לכנות את מה שאותם גברים מחפשים "עוגיות פמיניסטיות". בנוסף לכך שדב מקבל עוגה פמיניסטית מילולית, מתקבל הרושם שכל הפרק הוא ניסיון שטחי של עזיז אנסרי לזכות בעוגיות פמיניסטיות. הוא מהלל את הגיבור בן דמותו כמושיע הנשים, בזמן שהוא עצמו עדיין לא הבין עקרונות בסיסיים בשיח הפמיניסטי כמו הסכמה.

    בעיה נוספת בדרך שבה הפרק מציג את האקטים הפמיניסטיים של דב היא שהם באים לו בקלות מדי. הוא רואה גבר מאונן ברכבת – הוא מבצע "מעצר אזרחי", והשוטרים אכן באים ומוציאים את אותו אדם מהמרחב הציבורי. הוא קולט שהפרסומת שבה הוא משתתף סטראוטיפית וסקסיסטית ומציין את זה בפני הבמאי – למחרת בבוקר כל הקונספט של הפרסומת משתנה לסגנון פמיניסטי יותר. בעולם של מומחה לכלום, יחס שווה לנשים לא מושג על ידי הפגנות או מאבקים משפטיים ארוכי שנים. כשדב מצביע על בעיה – היא מסתדרת בן רגע. הוא לא נדרש להתאמץ בכלל. בעולם האמיתי הבאת סוגיות פמיניסטיות לעיני הציבור היא עדיין תהליך מורכב, ומהפכות פמיניסטיות לוקחות שנים רבות. בעולם האמיתי נשים פועלות נגד כוחות חזקים שמתאמצים מאד להשאיר את יחסי הכוחות הקיימים על כנם. דב משנה סדרי עולם במילה, ונותן לגברים שצופים בו עוד ציפייה לא ריאליסטית לגבי מה עשוי לקרות אם הם יחליטו להתייצב לצד הנשים. כל החלק האמצעי של הפרק אומר לגברים: תתייצבו לצד נשים, כשזה קל לכם. המאמץ הכי בסיסי שתשקיעו ישיג תוצאות שידהימו את כולן, אתם לא צריכים אפילו להשקיע יותר מדי. השינוי הקטן שתעשו הוא כל מה שהיה צריך, אין בעיות גדולות יותר להתמודד איתן. ובסוף גם תקבלו עוגה וכל הנשים יעריצו אתכם.

    הקונפליקט האחרון שמוצג בפרק הוא כשדב וחבריו יושבים בבר, וניגש אליהם מכר שלו. אותו גבר מציג את עצמו ולוחץ יד לכל הגברים בשולחן, אבל מתעלם מהנשים לחלוטין. אותן נשים מצביעות על כך שזו התנהגות סקסיסטית ודב מתייחס לטענות שלהן בביטול. הוא חושב שאותו גבר לא התכוון למה שעשה ולכן מוגזם לקרוא להתנהגות שלו סקסיסטית. הוויכוח בין דב לבת הזוג שלו מסתיים בכך שהיא מכריזה שהוא כגבר לעולם לא יצליח להבין את החוויה שלה כאישה, והוא מסכים איתה ומתנצל. האמירה שלה נכונה עובדתית, אבל היא לא הייתה הדבר הנכון להגיד באותו רגע. אמירה כזו סוגרת את הדיון. למרות שדב לא מסוגל להרגיש מה נשים חוות בעולם, הוא מסוגל להבין את פרטי המקרה. מה שרייצ'ל הייתה צריכה להגיד לדב הוא שסקסיזם – כמו גזענות – הוא לא תמיד מכוון, ולפעמים נובע מחוסר תשומת לב. אצל קבוצות מאוד קיצוניות מדובר באג'נדה, אבל אצל רוב האנשים זה פשוט הרגל. אם היא הייתה אומרת לו את זה הוא היה יכול ללמוד להסתכל במבט חדש על הסיטואציות שבהן גם הוא עשוי להתנהג בצורה כזו ולנסות לשנות אותן, או לנסות להשפיע על סיטואציות שבהן גבר אחר מתנהג בצורה סקסיסטית. וכמובן שכל גבר שצופה בסדרה היה יכול ללמוד אותו דבר. אני כמובן לא מצפה מכל אישה להיות המורה הפרטית לפמיניזם של הגברים בחייה, אבל כשמדובר בדמות בסדרה, אני מצפה מהכותבים לכתוב לה דיאלוגים שיועילו לקהל. ברגע שהיא אומרת "ככה זה וזהו", המסר שנלמד מאד מצומצם. דב לומד שההתנהגות הזו היא סקסיסטית, וכנראה גם כמה התנהגויות דומות. הוא לא לומד להבין מה זה סקסיזם, מאיפה הוא נובע ואיך לזהות אותו בעצמו. ומכיוון שלא הוסברה לו כל התמונה, ההחלטה שלו אם להתנהג בהתאם תלויה רק במידת האמון שלו במי שהנחתה אותו איך להתנהג. ייתכן שלדב מספיקה המילה של בת הזוג שלו כדי לפסול התנהגות כזו, אבל מאוד סביר שהצופים לא יסכימו איתו. אמרו להם שהם צריכים להתנהג אחרת, אבל לא נימקו את זה בשום צורה. הגיוני שרובם לא יסכימו לקבל שההתנהגות שלהם היא בעייתית ממישהו שלא מסוגל להצביע על הבעייתיות.

    דב אומר בסופו של הפרק שהוא החליט להקשיב יותר, וזה אכן הצעד הראשון בדרך להפוך לבן ברית במאבק הפמיניסטי. אבל להקשיב זה גם לפנות את המרחב לקולות של נשים ולצמצם את עצמך. להקשיב זה לרדת לשורש הבעיה ולהבין מאיפה היא נובעת, לא רק לקבל מאישה אחת רשימה של עשה ואל תעשה ולעקוב אחריה. "אני רוצה להקשיב" היא שורה תחתונה נהדרת לפרק שעוסק בגבר שלומד על סקסיזם, אבל האווירה הכללית של הפרק היא לא כזו שמכוונת להקשבה. השורה הזו לא מרגישה כמו התוצאה הטבעית של התהליכים שקורים בפרק אלא כמו שורה שהודבקה לפרק בעייתי מאד כי היא הדבר הנכון להגיד.

    כשסדרה, אפילו קומדיה, לוקחת על עצמה להציג פרק שלם שעוסק בסקסיזם, אני מצפה ממנה לדעת על מה היא מדברת. אני מצפה ממנה להעביר מסרים מדויקים. אני מצפה ממנה להציג טיעונים מנומקים היטב ולא להתחמק מהסברים. אני מצפה ממנה לנטרל את האגו של הגיבור הגבר, ולא לבנות אותו. אני מצפה ממנה להבהיר לגברים את מקומם במאבק הפמיניסטי. אני מצפה ממנה לא להציג את המאבק הפמיניסטי כפשוט וקל לפתירה. ואני מצפה מהיוצר שלה לא לתקוף אחר כך נשים. מומחה לכלום לא עמדה בציפיות שלי.

  • ב ,

    ביקורת: שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

    במקרה רגיל הייתי פותח את הביקורת על שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי בהסבר על הסיפור האמיתי עליו הוא מבוסס. הוא סרט דרמה שמגיע אלינו באמצע עונת האוסקרים, ויחד עם השם שלו, הכולל את שמה של עיירה ספציפית, ההיגיון הבריא אומר שהוא מבוסס על מקרה שקרה במציאות. גם הסיפור שלו נשמע אמיתי – כחצי שנה לאחר רצח בתה, אמא יוצאת למלחמה מול שוטרי העיירה בעקבות החלטתם לזנוח את תיק הרצח כשלא מצאו אשמים במקרה, והיא עושה זאת בעזרת מסרים על שלושה שלטי חוצות הממוקמים מחוץ לעיר. כל פרט בתקציר הזה נשמע כמו סיפור שנקנו הזכויות לעשות עליו סרט כיומיים אחרי התרחשותו אבל האמת היא שאני לא יכול לפתוח את הביקורת ככה מכיוון שלא קרה מקרה שכזה מעולם, והתסריט הוא מקורי לחלוטין. זהו סרט כל כך עשיר בפרטים שאנשים עשויים לחשוב שהוא מבוסס על משהו שבאמת קרה, אבל הוא לא. אפילו אין במיזורי עיירה בשם אבינג. אם תכננתם לצפות בסיפור מרגש העוסק בתהליך האבל של דמות אמיתית, אולי עדיף שתחפשו סרט אחר.

    את התסריט המקורי לחלוטין הזה כתב מרטין מקדונה, שהגיע לעולם הקולנוע לאחר קריירה ענפה כמחזאי, ובהחלט רואים את זה מתבטא בסרטו החדש. זה לא שהסרט תאטרלי במיוחד, אבל התסריט שואב הרבה אלמנטים שמתקשרים, לפחות בעיניי, למדיום הבימתי.

    הסרט נע בין סצינות דרמטיות ביותר לסצינות קלילות, חמודות ומשעשעות. בתור סרט על אישה שבתה נאנסה ונרצחה, ושמנסה להעיר את שוטרי העיירה בעזרת שלושה שלטי חוצות הקוראים למצוא את הרוצחים הוא גם דרמטי מדי וגם קומי מדי, איכשהו. במקום למצוא לעצמו טון אחיד, נראה שהוא משחק על שניים, ושניהם לא מתאימים במיוחד לנושא. זה גורם לסרט להרגיש כמו שני סרטים שונים שקלועים לאחד. ושלא תבינו לא נכון, שני הסרטים השונים האלה מוצלחים כל אחד כשלעצמו, אך ביחד הם יוצרים חיבור שלא עבד בשבילי עד הסוף. הסרט מצחיק יותר מרוב הקומדיות המוצגות מדי שנה, והוא מסוגל גם להגיע לגבהים רגשיים מרשימים במיוחד. אבל כשבתוך אותה הסצינה הוא יכול לשנות תוך שניות את הטון מקצה לקצה, הסרט בעיקר בלבל אותי רוב הזמן, והיה קשה להחליט מה מצופה ממני להרגיש. הטכניקה הזו לא בהכרח רעה, אם משתמשים בה נכון, אבל היא מתאימה לדעתי הרבה יותר לבמה, שכן טון אחיד הוא אלמנט שיותר מצפים לו ביצירות קולנועיות.

    מצד שני, דבר נוסף שהסרט לקח מעולם התאטרון הוא הדגש על השחקנים. למעשה, תצוגות המשחק הן הגדולה של הסרט, ומה שהסרט נשען עליו במיוחד. פרנסס מקדורמנד וסאם רוקוול נכנסים ישירות לדיבור האוסקרי בקטגוריות שחקנית ראשית ושחקן משנה ובאמת שמגיעים להם כל הפרסים, כולם. גם כאלו על עריכה ואפקטים. גם שאר השחקנים בקאסט, כמו וודי הרלסון ופיטר דינקלג', עושים עבודה מעולה. הם אומנם מקבלים דמויות מורכבות מאוד עוד משלב התסריט, אבל הם מצליחים להכניס בהן עומקים שרק הם יכלו ליצור, ובכך בונים דמויות עגולות במיוחד. דמויות שמסוגלות לומר דברים איומים, ועדיין נהיה לטובתן, כי אנחנו מבינים מאיפה הן מגיעות ומה הדברים שהן מעוניינות להביע מתחת לעצבנות.

    ואכן שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי הוא סרט עצבני ואכזרי במיוחד. הדמויות בו לא מפחדות לומר אחת לשנייה את הדברים הכי מזעזעים, גזעניים ולא תקינים פוליטית בצורה הכי תוקפנית שאפשר. הן לא עושות חשבון לאף אחד, והן יראו לנו את זה לא רק בצורת הדיבור אלא גם במעשים. אם אלימות היא בעייתית בשבילכם בקולנוע, אולי עדיף שתוותרו על הסרט הזה, כי הוא מסוגל להיות מאוד ברוטלי.

    התסריט של מקדונה נותן דגש על הדמויות ועל הקשרים שלהן אחת עם השנייה הרבה יותר מאשר על הסיטואציה הנוראית שהם מוצאים את עצמם בה. תסריטאים אחרים כנראה היו מתמקדים יותר בסיפור שפה הופך לסיפור הרקע – מה שעוד יותר מקשר מבחינתי את הסרט לתאטרון. זוהי בעצם הסיבה שהסרט קצת מאבד את המיקוד שלו מבחינתי. ההתמקדות על האנשים עצמם ועל העיירה היא מה שיוצר את השינויים הקיצוניים בטון – כי כאלו הם קשרים אנושיים. אנחנו לא נוטים לדבר עם אותם אנשים בכל רגע נתון על אותו הדבר ובאותה הדרך, ובטח שלא באותו טון דיבור, ובסיטואציה קולנועית זה מאוד בולט ויוצא דופן. בתוך סרט העוסק בהשלכות של רצח מזעזע על המשפחה של הקורבן אפשר למצוא מגוון רחב של דברים שלא קשורים בשום צורה לרצח, כמו לדוגמה דייטים בין אנשי העיירה, או טיפולים במרפאת שיניים.

    האם זה עובד לטובת הסרט? אני לא לגמרי בטוח. זה אכן סרט שסיפק לי הנאה במהלך הצפייה, והוא בהחלט גרם לי להתעניין במסען של הדמויות, אבל אולי הייתי שמח לראות את הסרט על הקשרים שלהן מחוץ לסיפור המסגרת הזה, שדורש סיפור קצת יותר ממוקד ושונה.

    מעבר לקטגוריות המשחק בטקס האוסקר הקרוב, הסרט גם צפוי להיות מועמד רציני לזכייה בפרס הסרט, ואני חייב להודות שאני קצת מופתע. הוא לא סרט אוסקר רגיל כלל וכלל: הוא אכזרי, אלים וקומי הרבה יותר מזוכים קודמים. הוא מוגדר כקומדיה שחורה והפעם האחרונה שקומדיה שחורה זכתה באוסקר היה כשהיה לה גימיק טכני מרהיב (בירדמן – ושלושה שלטים פי אלף יותר אלים מבירדמן). אני לא מסוגל לראות סרט כזה זוכה באוסקר, אבל מצד שני אולי כדאי שאתרגל. במיוחד בשנה זו, שנה מלאת מהומות בהוליווד ומחוצה לה, אולי שווה להמר דווקא על סרט יותר רגוע ואקטואלי, כזה שלא עלול לעצבן אף אחד עם ההומור השחור שלו.

    אבל דבר יותר גדול שמושך אותי להתנגד לזכייה שלו הוא שהוא לא סרט מספיק טוב מבחינתי. בעיות הטון שלו הן בעיות גדולות, כפי שכבר הזכרתי, אבל בנוסף הסרט כולל גם כמה סצינות בעלות איכות הפקה מפוקפקת, כאלו שלא רק מושכות אותך מחוץ לסיפור אלא גם מושכות אותך מחוץ לסרט, ומספר דמויות וקווי עלילה שלא הולכים לשום מקום הנראה לעין. יחד עם המשחק יוצא הדופן והבימוי החביב נוצר סרט חמוד מאוד שאני שמח שראיתי אבל לא אזכור לאורך זמן, וכנראה אגחך כשאשמע את שמו נאמר בטקס האוסקר הקרוב.

    הסרט מקבל ממני שלושה שלטים מתוך חמישה.

  • ב ,

    איך פגשתי את אמא: רוורטיגו

    ילדים, באוקטובר 2017 עזבתי את הארץ ועברתי לגרמניה ללימודי התואר השני שלי. עם כל הפחדים והחששות שלי מהשינוי העצום הזה, בעיקר התרגשתי מהחוויות החדשות וההרפתקאות שלפניי. ואז דרכתי בשלולית ושברתי את הקרסול. כשהגעתי סוף סוף לחדר שלי במעונות, הדבר היחיד שרציתי לעשות היה להתכרבל במיטה עם משהו מוכר ומנחם, אז כמובן שהדבר הראשון שעשיתי היה להתחיל צפייה מחדש בכל הפרקים של איך פגשתי את אמא.

    איך פגשתי את אמא הוא סיטקום שהתחיל ב-2005 ומספר על קורות חייהם של חמישה חברים בשנות העשרים שלהם בניו יורק: טד מוסבי (ג'וש רדנור) הוא אדריכל ורומנטיקן חסר תקנה שלא מצליח למצוא אהבה. מרשל אריקסן (ג'ייסון סיגל) ולילי אלדרין (אליסון האניגן) הם זוג חברים שלו מהאוניברסיטה. רובין שרבטסקי (קובי סמולדרס) היא מושא האהבה שלו לסירוגין, וברני סטינסון (ניל פטריק האריס) הוא הדמות שלימים תתגלה כטייפקאסט המשונה ביותר אי פעם – נבל שמנסה לשכנע אתכם שהוא בחור די סבבה בסך הכל. את סיפורם של החמישה מספר לילדיו טד המבוגר (קולו של בוב סאגט) בניסיון לספר את הסיפור השלם על איך הוא פגש את אמא שלהם.

    התחלתי לצפות בסדרה הזאת בגיל 15 ובמשך שנים היא הייתה הסדרה האהובה עליי. צפיתי בפרקים שוב ושוב, ציטטתי אותה לחברים, ולבושתי אפילו קניתי מרצ'נדייז (הייתי צעירה ולא הייתי צריכה את הכסף). אבל השנים חלפו והתודעה הפמיניסטית שלי התפתחה, ולאט לאט ראיתי איך סדרה שבנעוריי נראתה לי כמו יצירת מופת התגלתה כמצעד של תרבות האונס, מיזוגניה, גבריות רעילה ועוד כל מיני רעות חולות שהיום לא הייתי מוכנה לסבול באף יצירה שאני צורכת. אבל כשחזרתי לצפות בה השנה הבנתי שאני דווקא כן מסוגלת לסבול את זה כשמדובר בסדרה הזאת. איך זה יכול להיות?

    באופן לא לגמרי מפתיע, הסדרה מתארת את התופעה הזאת. בפרק בשם ארמונות בחול הוצג לראשונה הקונספט של רוורטיגו: מישהו מתקופה שונה לגמרי בחיים שלנו בא לביקור ומוציא מאיתנו את המאפיינים הכי גרועים שחשבנו שהשארנו מאחור כשהתבגרנו. רובין חוזרת להיות בת נוער מצחקקת מול האקס שלה מקנדה, לילי הופכת לדיווה צעקנית כשהיא פוגשת חברה מהתיכון, וטד צווח ומתאגרף עם חבר הילדות שלו פאנצ'י.

    ואין ספק שהחוויה של הצפייה המחודשת הוציאה ממני צדדים שלי שאני מעדיפה שלא לזכור. חוץ מדאחקות בלתי פוסקות על חשבונן של נשים טרנסיות (הפסקתי לספור כמה פעמים הפאנץ' ליין לבדיחה היה "I used to be a dude"), היא משקפת תפיסות מאוד מטרידות בכל הנוגע לנשים והיחס אליהן, גם מגברים וגם מנשים אחרות.

    ברני סטינסון, אנס מקצועי

    אנחנו כצופים אומנם לא רואים אף פעם את ברני כופה את עצמו על אישה בעוד היא נאבקת, אבל מן הסתם זאת לא הדרך היחידה לגרום לאישה לשכב איתך כשהיא לא מעוניינת. ברני מתרברב ביכולות הפיתוי שלו, אבל רוב הבחורות שמגיעות למיטה שלו עושות את זה בעקבות השקרים שהוא מספר להן (במקרה הטוב) או במצב הכרתי מעורפל (במקרה הרע-עד-פלילי). רובין מתבדחת כמה פעמים על זה שהוא הצליח לשכב איתה בעזרת תחבולות, ועל זה שהיא צריכה לעשות מקלחת כדי למחוק את הזיכרונות האלה. ומה שמדהים הוא שהדמויות האחרות לא רק לגמרי מחליקות לו על זה – הן גם חושבות שזה מצחיק. ברני הוא לא רק דוש דוחה ופתטי – הוא גם חתיך ושרמנטי, ויש לזה משקל משמעותי בדרך שבה הפעולות שלו מוצגות: הוא מתגאה בכמות התביעות על הטרדה מינית שהצליח להתחמק מהן (שמונה או תשע) ופוטר אותן כשטויות, והקהל צוחק ביחד איתו – הוא כל כך מושך, מי יאמין בכלל שמישהי הוטרדה ממנו עד כדי כך שרצתה להתלונן עליו?

    אפשר לראות את את זה בצורה אפילו יותר בולטת בפרק לוח המשחקים, בו ברני מנסה להתחקות אחרי הבחורה המסתורית שהוא כנראה כל כך פגע בה שהיא מסכלת את ניסיונות החיזור שלו עם נשים אחרות. טראומה מינית בכלל לא קיימת ביקום של הסדרה. נשים שברני פגע בהן נפגעו רגשית כי הן התאהבו בו, או שהן רוצות לנקום בו. אין שום מימד של תחושת החילול מלשכב עם מישהו שרימה אותך – וכך בדיוק הנשים האלה מוצגות: ככלבות נקמניות או סתומות שנפלו ברשת שלו (או שני הדברים ביחד). ממש בפרק האחרון של הסדרה ברני מגלה שהוא הכניס מישהי להריון ונולדת לו ילדה. ברגע מסוים הוא אומר באופן מפורש שהוא מבין עכשיו שצריך להתייחס בכבוד לנשים כי יש לו תינוקת (שתרים יד מי שנמאס לה לשמוע את המשפט הזה בחודשים האחרונים).

    קוקטייל ורוד עם מטרייה

    במהלך הסדרה אפשר לראות בבירור את שלושת הגברים נאבקים בהגדרת הגבריות המסורתית, ואיך כל אחד מהם מייצג פן אחר ביחס המזיק של החברה לגבריות: ברני הוא רודף השמלות הדוחה והשקרן שמתנהג כמו ילד ויכולת הבעת הרגשות שלו התנוונה עד כדי חוסר קיום מוחלט. טד הוא החנון הרכרוכי והטרחן שנותן לכולם (ואפילו יותר גרוע – לכולן) לדרוך עליו, הוא נפתח מהר מדי ומבריח את הנשים שאיתן הוא יוצא עם הרגישות שלו. מרשל מציג צד שונה של התופעה הזאת: הוא משלים עם הצדדים הלא-גבריים שלו ונלחם בסטיגמות שנלוות אליהם (דוגמה בולטת לזה היא הקוקטיילים שהוא אוהב לשתות, ולא יכול כי הם "של בנות"). לא פעם הדמויות האחרות לועגות למאפיינים הנשיים שלו, והתגובות שלו לרוב נעות בין הצטדקות מבוישת להכחשה זועמת. בכל אחד מהם אפשר לראות מאפיינים של גבריות רעילה מזדחלים להתנהגות שלהם בכל פעם שהם נדרשים להוכיח כמה הם גברים.

    האמת היא שאני לא מצליחה להחליט מה אני חושבת על תצוגת הגבריות הזאת. לכאורה היא מגוונת ומאוזנת, והגברים אכן מתקשים באופן מובהק לעמוד בסטנדרטים שמוצבים להם, אבל הסטנדרטים האלה לא מוצגים כמוטעים או מסוכנים. ההצבה של שלושתם זה לצד זה דווקא משטיחה את הסכנה בניסיון לשחזר דפוסים אלימים במטרה לעבור את מבחן הגבריות – כי ההשלכה של הרמיזה שיש פה תצוגה מאוזנת של דרכים שונות להיות גבר היא האמירה המפורשת שלגמרי לגיטימי להיות גם גבר כמו ברני (טד ומרשל לא רוצים להיות כמוהו, אבל מצד שני הוא כל כך מגניב). מה שעוד לא ברור הוא האם האידיאל הגברי יכול להתקיים שלא בהשוואה לנשים. ההתנהגות של הגברים נמדדת בכמה היא תמשוך נשים, והרושם הכללי שנוצר מהמצב הזה הוא שאם השיטה עובדת היא ראויה, לא משנה כמה היא מחורבנת. אז אומנם רצוי להיות יותר כמו מרשל וטד מאשר כמו ברני, אבל זאת רק הצעת הגשה שמשפיעה על הסיכוי שלהם למצוא זיווג, ולא באמת משליכה על ההתנהלות הכללית שלהם בחברה.

    תסביך הפקאצה והמאגניבה

    גם דמויות הנשים בסדרה צריכות לעמוד בסטנדרטים קשיחים כדי להיחשב לראויות לחברתם של הגברים (וגם של כל אישה ראויה אחרת כשלעצמה). בעולם הזה קיימים רק שני סוגים של נשים: הבחורה השטחית, הסתומה והתמימה, שנופלת בפחים שברני טומן לה (להלן הפקאצה); והבחורה הקשוחה, הצינית והשנונה, שיודעת לקחת דברים בקלות ולזרום (להלן המאגניבה). בקיצור, הבחורה המאגניבה היא גבר עם ציצים. לילי ורובין מתאימות בקלות למשבצת הזאת. לילי אומנם עוסקת במקצוע נשי כפול – גם גננת וגם אמנית – אבל היא גם בעלת הומור גס מאוד, מתייחסת בשוויון נפש להומור סקסיסטי (פעם אחת בלבד בתשע עונות היא קמה ועוזבת את הבר בעקבות בדיחה שאנחנו יכולים לשמוע רק את הפאנץ' ליין שלה), והיא מוצגת הרבה פעמים כיותר גברית ממרשל. רובין נכנסת לקטגוריה הזאת כל כך חזק שאפשר לראות סימנים מהצד השני. היא מעשנת סיגרים, משחקת בהוקי, קלילה ופוחדת ממחויבות ואינטימיות. מה שמשתמע מהחלוקה הזאת הוא ראייה צרה מאוד של נשים כישויות שרמת ה"איכות" שלהן תלויה באיך שגברים יראו אותן, והבעיה המסוכנת שנגרמת מזה היא שיסוי נשים אחת בשנייה כדי שיתחרו על תואר הבת הכי שווה במטרה הנעלה של לְרצות את הגברים שאיתן (וכמובן שכולן צריכות להיות גם יפות, רזות, בעלות תאבון בריא, חס וחלילה לא פמיניסטיות, והתכונה הכי איזוטרית – לאהוב את מלחמת הכוכבים). גם אני רציתי להיות הבחורה הזאת, ואין לי ספק שזה היה בעקבות המסר הברור ששודר לי באיך פגשתי את אמא וביצירות אחרות – הקיום שלי כאישה לגיטימי רק אם יש לי את האישור של הגברים שבחברתם אני מסתובבת, ובשביל לקבל את האישור שלהם עליי להיעשות לכמה שפחות אישה. במשך שנים זרמתי וצחקתי על בדיחות אונס (וסתם הומור שוביניסטי) והתעלמתי מהחוסר בשיוויון זכויות לנשים והגיהנום שהן עוברות – גם כשעברתי אותו בעצמי – רק כדי להיות אחת מהחבר'ה (במידה מסוימת אני עדיין עושה את זה לפעמים, לצערי).

    האישה המושלמת שלא קיימת, ולמה היא שם בעצם

    במובן מסוים, כמו שטד מגלם את התכונות החיוביות של ברני ושל מרשל, הנשים שהוא יוצא איתן (ובמיוחד האמא) מכילות סך תכונות דמיוני שאין סיכוי שיתקיים באף אישה. גם בסדרה החברים האחרים מתבדחים על הסטנדרטים הבלתי אפשריים של טד לאישה, החל במאכלים וספרים אהובים וכלה בעמדות מדויקות לגבי חתונה וילדים (וכולל גם פרטים ממש ספציפיים כמו "מנגנת בגיטרת בס" ו"אוהבת לפתור תשבצים"). אישה כזאת לא יכולה להיות רפת השכל התמימה, אבל גם לא מספיק שתהיה הבחורה המאגניבה – היא צריכה להיות הרבה יותר מזה. הרף שיש לעמוד בו כל כך גבוה שאנחנו לא פוגשים אף אישה כזאת עד שמוצגת לנו דמות האמא בעונה התשיעית והאחרונה. והאמא (רק באחת הסצינות האחרונות של הסדרה מגלים שקוראים לה טרייסי) היא מושלמת, אבל לא רק בתור הנשמה התאומה של טד, אלא כחלק אינטגרלי בחבורה עצמה. לאורך העונה האחרונה אנחנו צופים בסיפור הפגישה של כל אחת מהדמויות האחרות עם טרייסי ואיך היא משלימה אותו או אותה: היא מעודדת את ברני השבור להשקיע את כל האנרגיה שלו בלהשיג בחזרה את רובין, מרגיעה את לילי שעצבנית על רגשות האשם שחמותה עושה לה, אוספת את מרשל שנואש להגיע לחתונה של ברני ורובין, ומשכנעת את רובין לנשום לפני שהיא מחליטה לברוח מהחתונה.

    ואחרי כל ההכנה שטד עושה לנו במשך שמונה עונות, העונה האחרונה מכה בנו בעוצמה בכמה שהם דומים: שניהם חנונים טרחנים שאוהבים פרטי טריוויה, כפפות נהיגה ואטרקציות איזוטריות בצד הדרך (במובן הזה טרייסי היא בעצם גרסה חיננית ומקסימה של טד, וזה לגמרי המסר שאנחנו אמורים לקבל מהסדרה על מה זה אומר על טד). וכל זה רק מוביל אותי לנקודה הבאה שלי: כולם אוהבים את האמא כי היא דמיונית. היא חתיכת פאזל שאיכשהו מתאימה לכל אחד מהאנשים בחבורה, וכל תכלית הקיום שלה היא כדי שטד יוכל לספר לילדים שלו כמה היא מושלמת ואיזה תלאות הוא היה צריך לעבור עד שפגש אותה, אבל בין השורות ובכל פנייה תמיד מסתתרת רובין. בדיוק כמו בפרק בו מרשל מתוודה שכדי לפנטז על אישה שהיא לא לילי הוא צריך לדמיין את עצמו מתאלמן, טד לא מסוגל להגיד לעצמו ולילדים שלו שהוא רוצה לחזור לרובין בלי קודם להספיד את אשתו (כנראה בפעם המיליון, שש שנים אחרי שהיא מתה). במהלך נבזי מצד היוצרים (וכזה שהצופים התקוממו עליו כשהפרק האחרון שודר לראשונה ב-2014), מתברר שטרייסי קיימת רק כדי שיהיה אפשר להשליך אותה בדרך חזרה לרובין. לא סתם אף אחד לא זוכר את השם שלה ועד היום כולם קוראים לה "האמא".

    Wait for it…

    אז למה בכל זאת אהבתי את הסדרה הזאת, גם בצפייה מפוכחת? אני חושבת שהדבר שהכי קוסם לי בה הוא שעל אף ההצגה המגחיכה-עד-פוגענית של אלמנטים מסוימים במערכות יחסים רומנטיות, איך פגשתי את אמא מנסה לחקור לעומקן של מערכות יחסים מכל הסוגים – גם זוגיות, אבל גם קשרי חברוּת ומשפחה. לכל אחד מחמשת הגיבורים נבנה סיפור רקע מורכב ועשיר שמסביר את המניעים וההתנהגויות שלו (כולל, באופן משעשע, את הסיבה שטד מספר את הסיפור כל כך בפירוט לילדים שלו – ההורים שלו לא זוכרים את סיפור הפגישה שלהם מעבר ל"נפגשנו בבר"). ברור מאוד שהסדרה משקיעה הרבה זמן ומאמץ בחקר כל פרט קטן שקשור לקשרים בין אנשים, ואפשר לראות את זה בדרך החומלת שבה היא מטפלת בכל פרידה, כל בגידה באמון וגם כל אירוע משמח.

    דוגמה שוברת לב במיוחד לזה היא הפרק איך לילי גנבה את חג המולד, שבו מתברר שטד כינה את לילי בכינוי גנאי חמור במיוחד בהודעה שהשאיר למרשל אחרי הפרידה שלהם בסוף העונה הראשונה. כשהיא מגלה את זה ודורשת שיתנצל הוא מסרב, גם אחרי שמרשל סלח לה על זה שהיא עזבה אותו, כי מה שלילי לא מבינה הוא שהיא עזבה גם את טד, ובפניו היא אף פעם לא טרחה להתנצל. אפשר לראות בעלילה הזאת זווית מבט חדשה על טרופ שכבר הפך לקלישאה שחוקה: בדרך כלל כשחבר נכנס לזוגיות חדשה או מתחתן, החברים שלו מרגישים זנוחים ופחותים בחשיבות מבן או בת הזוג. אבל במקרה הזה מדובר ביותר מזה – טד, לילי ומרשל נפגשו והכירו בדיוק באותו הזמן, והחברות של שלושתם מאוד חזקה ועמוקה. טד לא רואה את לילי רק כבת זוג של החבר הכי טוב שלו, כי היא בעצמה בת משפחה בשבילו. העובדה שהיא זנחה אותו והניחה שיקבל אותה בחזרה בלי לנטור לה טינה גורמת לו להרגיש כאילו לחברוּת שלהם אין שום ערך בעיניה. עוד קשר שהסדרה מציגה באופן מעניין הוא הקשר של טד וברני. ברני, שהוא תוספת מאוחרת לשלישייה המגובשת, מתעקש באופן עקבי שהוא החבר הכי טוב של טד, באופן שגורם לי לחשוב על רצון למונוגמיה בחברוּת ביניהם, ברמה שבה הוא אפילו לא מוכן לקבל שיווין במעמד הזה בינו לבין מרשל.

    גם העיסוק במעמד המשתנה של רובין כאקסית של שניים מהחברים בחיי האהבה החדשים שלהם (וגם במעמד של שניהם בחיי האהבה שלה) הוא לא בנאלי בכלל. הסדרה לא חוסכת מאיתנו את הרגשות המורכבים והמבלבלים הכרוכים בשמירה על קשר עם מישהו אחרי פרידה, החל מההחלטה להתרחק לזמן מה וכלה בהתלבטות האם להזמין אותו לחתונה שלך. וגם אם התעצבנתי על האובססיה ההולכת והחוזרת של טד וגם של ברני כלפי רובין, קשה לי להגיד שאני לא מבינה את זה ואפילו מזדהה רגשית. קשה מאוד להכיר אדם בצורה כל כך אינטימית ואחר כך למחוק את ההיכרות הזאת כאילו היא לא קרתה. טד מצליח לנצל את כל הידע שהוא צבר על רובין בפרק מבוא לרובין, שבו הוא מעביר לברני הרצאות שמלמדות אותו איך להתמודד עם רובין במערכת היחסים שלה ולשמח אותה. אני חושבת שההצגה של מערכות היחסים של שלושת הדמויות האלה – גם כשאחד מהבנים או שניהם לא בקשר עם רובין – יוצרת להן מרחב להתפתח אישיותית באופן שלא היה מתאפשר אם היו מתייחסים רק לפני השטח של הזוגיות והפרידה.

    הדבר האחרון שאני רוצה לציין לטובה הוא הבנייה של רובין כדמות שלא מעוניינת לגדל ילדים. בהתחלה הנושא הזה מוצג פשוט כרתיעה מפעוטות וילדים ומוגחך מעט, אבל גם אחרי שרובין מצליחה להתחבר לילדים אין לה שום רצון להקים משפחה. כשהתגלה בפרק סימפוניה של אור שרובין לא יכולה ללדת הרגשתי רגשות מעורבים. מצד אחד, נורא נוח להפוך את הדמות האחת שלא רוצה לעשות ילדים לעקרה והרגשתי שהיה בזה משהו קצת זול. אבל מצד שני, אפשר לראות שרובין עוברת מסע שלם בעקבות התגלית הזאת ומבינה שעל אף המשבר שהיא חוותה בעקבותיה, היא לא מרגישה חרטה. אני לא חושבת ששמעתי דיבור רציני על אלהורות עד ארבע השנים האחרונות, אבל אני יודעת שהבחירה הזאת שלא לגדל ילדים היא כזאת שנתקלת בחומות רבות של התנגדות מחלקים שונים בחברה, במיוחד כשמדובר בנשים. עצם זה שאיך פגשתי את אמא מטפלת בנושא הזה בכזאת רגישות ומציגה אותו בכזאת מורכבות מרגש אותי.

    בחזרה לרוורטיגו

    כשאנחנו מסתכלים אחורה על מי שהיינו בעבר, יש סיכוי גדול שמה שנראה לא יהיה מחמיא במיוחד. האינסטינקט הראשוני הוא לייפות את המציאות, כמו שטד עושה כשהוא מספר בדיעבד לילדים שלו על חייו בצעירותו. לאורך תשע עונות הוא מצנזר ומעדן חלקים מהחיים שלו שהוא חושב שלא יתאים לילדים שלו לשמוע – זה מתבטא למשל בבדיחות ויזואליות חוזרות כמו הייצוג של עישון ג'וינטים כאכילת כריכים, או באמירות מסויגות שסותרות את המתרחש בסיפור – אבל חלקים אחרים וחמורים יותר הוא מציג לעיתים בצורה קלילה וסלחנית יתר על המידה. הסיבה שזה קורה לדעתי היא שטד בעצמו סובל מרוורטיגו. בזמן שהוא מתאר את המאורעות שהובילו אותו לפגוש את טרייסי, הוא חוזר להיות בחור בן עשרים ומשהו ומתרפק על העבר שלו. מובן מאליו שהתפקיד של טד המבוגר הוא של מספר לא אמין שרוצה להיראות מגניב בעיני הילדים שלו ובעיני עצמו, וקל לראות גם שההגזמה שלו מכוונת. בצפייה החוזרת שלי באיך פגשתי את אמא, גם אני הרגשתי בכל פרק איך לאט לאט אני חוזרת להיות לימור בת ה-15 שניסתה להיות מגניבה ושנונה ובדרך כלל יצאה די פתטית. אבל מה שחשוב במבט הזה לאחור הוא לא רק לראות כמה מביכים היינו פעם ואיך חשבנו שדברים איומים לגמרי היו לגיטימיים, אלא גם המבט החוזר להווה וההבנה של המרחק שעברנו מאז בהתפתחות שלנו. אני לא חושבת שצריך להימנע מלבקר את הסדרה, אבל כן רצוי בעיני להסתכל על יצירות כמוה בהבנה של כמה מהר היא התיישנה, ואיך זה קרה. סביר להניח שכבר ב-2005 איך פגשתי את אמא לא עמדה בסטנדרטים פמיניסטיים, ובטח ובטח שהיא לא עומדת בסטנדרטיים הנוכחיים לייצוג נשים ויחסי מגדר. אבל אני חושבת שההבדל העצום הזה נובע לא רק מהתפתחות אותם סטנדרטים, אלא גם מהעלייה המטורפת בכמות האנשים שדורשים את השינוי הזה. במובן הזה, אני מרגישה שלסדרה הזאת יש ערך גם לטוב וגם לרע – מצד אחד אני שמחה שהסדרה הייתה חלק כל כך גדול בחיים שלי, כי היא לימדה אותי המון על הערך של מערכות יחסים שהן לא רומנטיות בחיים שלי – אבל אני שמחה גם על הדברים הגרועים שיש בה, שאני יודעת עכשיו לזהות. אין לי ספק שהסדרה לא עומדת בסטנדרטים של היום לטלוויזיה מוצלחת ולא פוגענית, אבל אני חושבת שזה אומר הרבה יותר על כמה התקדמנו כחברה וכאנשים מאשר על היוצרים והשחקנים של הסדרה בתחילת שנות האלפיים.

  • ב ,

    שבאבניקים: חרדים רעים, טלוויזיה טובה

    אני אוהבת סדרות על המגזר הדתי. יש משהו מרתק בלראות איך מתווכים את העולם שקרוב אליי לציבור הרחב, בין אם זה נעשה על ידי מישהו "מבפנים" או "מבחוץ". ראיתי את סרוגים, מרחק נגיעה, שטיסל, וכמה פרקים של כיפת ברזל, וכולן בידרו אותי מאד. חלק מהסדרות האלה אמינות יותר, חלק פחות. הן נמצאות במקומות שונים על הציר שבין סדרת איכות לטלנובלה טראשית, אבל ההנאה שלי מהן תמיד די אירונית. אני יכולה להעריך את הרמה הגבוהה של הכתיבה וההפקה, אבל זה תמיד יהיה מלווה בגיחוך מצידי. כדי להפוך את הדמויות למעניינות מספיק לטלוויזיה חייבים להקצין אותן קצת, והפער הזה בולט למי שמכיר את המציאות. ברוב המקרים אני לא חושבת שהדרמטיזציה הזו של החיים בקהילה דתית היא דבר רע. זה הכרחי, ואני בטוחה שזה קורה גם בסדרות על אוכלוסיות אחרות שאני מכירה פחות טוב. אבל זה בכל זאת מפריע לי להיטמע בסדרה וגורם לי להסתכל עליה במבט ביקורתי ומשועשע. הסדרה שהכי מצחיקה בעיניי במובן הזה היא אורים ותומים, דווקא בגלל שהיא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית.

    בניגוד לסדרות שהזכרתי עד עכשיו, שבאבניקים – הסדרה החדשה של הוט – היא קומדיה. ובאופן משונה, היא היחידה מביניהן שאני אוהבת בלי שמץ של אירוניה. היא פשוט סדרה טובה מאוד. כשאני מדברת עליה, אני לא צוחקת עליה. אני צוחקת איתה.

    הסדרה נוצרה על ידי אלירן מלכה – חובש כיפה בעצמו – ודניאל פארן. היא עוסקת בחיים של ארבעה תלמידי ישיבה חרדים. שגרת היומיום שלהם מורכבת מלימוד תורה ופגישות שידוכים, אבל גם מעיסוקים של חול כמו ישיבה בבתי קפה, צפייה בסרטי אקשן וטיולים בקניון. שבאבניקים הוא כינוי מגזרי לבחורים שמשתייכים לחברה החרדית בהגדרה – בלבוש שלהם, במסגרת החיים שלהם – אבל בפועל סגנון החיים שלהם לא תואם את עולם התורה. זה בדרך כלל כרוך ביחס ליברלי יותר לתקשורת עם נשים, בצריכה של מדיה חילונית, ובמה שנקרא "ישיבה על הברזלים". במקור המושג מתייחס לילדים רעים, נוער שוליים. זה לא בדיוק מה שאנחנו רואים בסדרה. הגיבורים שלה יותר קרובים למיינסטרים של הציבור החרדי, אבל זה בכל זאת השם שנבחר והוא מצליח למשוך את העין.

    מתוך קבוצת הוואטסאפ של תת-תרבות

    שבאבניקים היא קומדיה חכמה. יש בה גם בדיחות פשוטות של הכנה ופאנץ' ליין, אבל רוב ההומור שלה הוא מעודן יותר. הוא נובע מצרימות קטנות בין שני סגנונות החיים שהגיבורים שלה מנסים לשלב, או מהתנגשות בין אינטרסים ורעיונות בין הדמויות, או אפילו בין דמות אחת לעצמה. לפעמים אני מוצאת את עצמי צוחקת בקול במהלך הצפייה, אבל רוב הזמן אני פשוט מהנהנת בהסכמה. הסצנה שבה אנחנו רואים קפה נשפך ממכונת אספרסו יוקרתית אל תוך כוס חד פעמית מקרטון לא תגרום לאף אחד להתגלגל מצחוק, אבל היא מדגימה סוג אחר של הומור. כזה שנובע מתשומת הלב לפרטים ונקודת המבט ההומוריסטית של היוצרים על כל סיטואציה בחיי היומיום. בכמה מהפרקים יש סצנות שנראות כמו מחווה לסצנת הפתיחה של הרשת החברתית, רק שהנאומים מלאי הפאתוס של הצעירים החרדים גורמים להם להיראות אפילו יותר פתטיים מגיבור אותו סרט. זה מראה את מגוון מקורות ההשראה שהכותבים שואבים מהם, ואת היכולת שלהם להקצין סיטואציה כך שהיא עוברת רק במילימטר את הנקודה שבה היא מתחילה להיות מגוחכת.

    יותר מהכל, שבאבניקים היא קומדיה של דמויות. רוב ההומור נובע מהאופי הייחודי של הדמויות השונות ומהמפגשים בין המוזרויות הייחודיות שלהן. ואלו הן:
    אבינעם (דניאל גד) הוא מנהיג החבורה והסורר מביניהם, אבל חי בתוך בועה של הגנה מההשלכות של המעשים שלו בזכות העובדה שאביו הוא חבר כנסת. לימודים ושידוכים לא נמצאים על סדר היום שלו בכלל, אבל הצורך העז שלו להוכיח את עצמו דווקא כן.
    מאיר (ישראל אטיאס) הוא בחור שקט ועדין. המוצא שלו, ממשפחה ספרדית לא מיוחסת, מכביד עליו והוא נאבק להישאר עם הראש מעל המים במה שקשור ללימודים, ולקבל את מה שלדעתו מגיע לו במה שקשור לשידוכים.
    גדליה (אורי לייזרוביץ') הוא החנון שבחבורה. היכולות המרשימות שלו בלימוד לא משרתות אותו בחיים האמיתיים, כשהוא מתקשה להתחבב על הסובבים אותו ובעיקר על הנשים שאיתן הוא נפגש. הנטייה שלו להתקפי זעם והתרגשות לא עוזרת.
    דב לייזר (עומר פרלמן) הוא בחור אמיד ממוצא אמריקאי שמפגין בוז בלתי פוסק כלפי כל מי שבסביבתו. הוא מרוכז בעיקר בעצמו ולא מפגין עניין רב באנשים אחרים. עוד לא נחשפנו לצדדים חיוביים באישיות שלו, אבל הוא עשוי להתפתח עוד בהמשך העונה.
    בנוסף לבחורים מופיעים בסדרה גם דב נבון ורותם קינן כשני רבנים בישיבה שאוחזים בגישות חינוכיות הפוכות, גורי אלפי כשדכן שכמעט גונב את ההצגה, ומאיה ורטהיימר כאחותו של דב, פמיניסטית למדנית עם פוטנציאל עצום ומסקרן.
    כל השחקנים האלה נותנים הופעות מרשימות. אפשר מדי פעם לראות שהם לא באמת חרדים, אבל זה לא מה שחשוב. את החלק המהותי – להעביר את השורות שלהם בתזמון מדויק, להפגין שפת גוף ייחודית לדמות, ולגרום לה להרגיש אמיתית – הם עושים כמו שצריך. מי שהכי ראוי לציון מכולם הוא אורי לייזרוביץ', שהחוש הקומי היוצא מן הכלל שלו הופך כל סצנה איתו למופע בפני עצמה.

    שבאבניקים היא לא רק סדרה מצחיקה. היא עושה יותר מזה. היא לא מפחדת לגעת בעצבים החשופים של סוגיות שמעסיקות לא רק את המגזר החרדי, אלא את החברה הישראלית בכללותה, ובעצם כל חברה בעולם. בכל סצנה שבה מופיעה אישה אנחנו נחשפים לקושי התמידי שהבחורים חווים מולן. מצד אחד הם רואים את הנשים כשונות מהם מהותית – מסוכנות, לא מובנות או נחותות אינטלקטואלית – ומצד שני הם זקוקים להן, כי הם שואפים להתחתן כמו שמצופה מהם. הם מנסים לשחק על הקו הדק שבין להתקרב לנשים האלה כדי ליצור פוטנציאל למערכת יחסים לבין שמירת הדיסטנס הראוי מהן או הניסיון להבין אותן, כל אחד ברמה אחרת. הפרק השני בסדרה עוסק כולו בנושא העדתי מזווית מיוחדת. גם בנושא הזה, שהתקשורת לא מפסיקה לדבר עליו, יש לסדרה מה לחדש, והיא מציעה זווית הסתכלות חדשה על הדברים ומציפה בעיות שאנחנו לא מדברים עליהן כל יום. הנושא העיקרי שבו הסדרה עוסקת, שממנו נובעים כל האחרים, הוא אגו. הגאווה של הגברים קשורה הדוקות למעמד שלהם בתוך המגזר – שבתורו קשור למוצא ולעדה שלהם – והאגו שלהם מאוים כשהם נתקלים בנשים דעתניות שיכולות לחרוץ את גורלם. הם רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית ולהרגיש בבית בכל מקום שאליו הם מגיעים, אבל הם נדחים שוב ושוב על ידי הציבור החילוני וזה מהווה פגיעה משמעותית בכבוד שלהם שאותו הם מנסים לשמר. הם נאבקים לא להרגיש נחותים מול כל מי שהם נתקלים בו והקונפליקט הזה, יחד עם הניסיון לשלב את שני הצדדים הסותרים של החיים שלהם, מניע את רוב הפעולות שלהם.

    מה שבאמת הופך את הסדרה הזו לטובה במיוחד בעיניי וגורם לי לאהוב אותה לא רק יותר משאר הסדרות בז'אנר הדוסים, אלא יותר מרוב הסדרות הישראליות שראיתי, הוא האספקט הטכני. הסיטקום הישראלי הממוצע מצולם וערוך בצורה סטנדרטית לחלוטין, ומספר את הסיפור שלו רק באמצעות הדיאלוגים. כשהסדרה משתמשת בזוויות צילום יצירתיות, עריכה יוצאת דופן, מעברים מעניינים בין סצנות ופסקול מגוון, היא מביאה משהו נוסף. היא משתמשת בכל הכלים שהמדיום המצולם מעניק לה כדי להעשיר את הסיפור ולהמחיש אותו עבור הצופים. סצנת המקלחת בפרק השלישי היא מהטובות שראיתי לאחרונה, ואפילו הסצנות שמתרחשות בתוך רכב נראות נהדר. זה מה שהופך את שבאבניקים בעיניי מסדרה מצחיקה ומעניינת, לסדרה מעולה. מרבית הפרקים בוימו על ידי מאור זגורי. לא הכרתי את העבודות שלו עד עכשיו, אבל אני מתחילה להבין למה מתייחסים אליו כנער הפלא של הטלוויזיה הישראלית. הוא מקדיש תשומת לב לכל פן של עבודתו כבמאי ועושה את זה בהמון חן וכישרון.

    אני לא חרדית. אני כנראה מכירה חרדים ואת אורח החיים שלהם קצת יותר מחבריי החילונים, אבל יש גם הרבה שאני לא יודעת. אני לא מצפה מהסדרה הזו ללמד אותי יותר עליהם. היא ניגשת לעולם החרדי בסקרנות, בהבנה ובחמלה, אבל היא לא סדרה תיעודית וריאליזם הוא לא בהכרח העדיפות הראשונה שלה. היא כן יכולה לעזור לכולנו לראות אותם כבני אדם. היא מציגה את האתגרים והחולשות שלהם בצורה שעושה אותם מאד אנושיים בעיני הצופים, ומראה חרדים שהם לא מקשה אחת אלא אינדיבידואלים עם תפיסות עולם שונות. וזה לא בגלל שהיא מנסה להיות חינוכית ולסגור את השסע בעם. זה פשוט בגלל שהיא טלוויזיה טובה, כתובה היטב ועשויה היטב. אני ממליצה לכם לצפות בה. לא בשביל להבין למה חרדים מתנהגים כמו שהם מתנהגים ולא בשביל ללמוד סלנג חדש. פשוט כדי ליהנות מיצירה ישראלית איכותית.

  • ב ,

    הת'רס: התיכון כשדה קרב

    "כדאי שתנצל יותר זמן לנסות לעשות מעצמך משהו ופחות זמן לנסות להרשים אנשים." –מועדון ארוחת הבוקר


    מכירים את זה שאתם משלימים סרט ישן ואחרי הצפייה לא מבינים איך זה אפשרי שלא ראיתם אותו עד היום? זה בדיוק מה שקרה לי עם הת'רס (שבארץ נקרא מלכות הכיתה), קומדיית הקאלט השחורה מסוף שנות ה-80. אפשר בבירור לראות כיצד הסרט נתן השראה לסרטים כמו קלולס וילדות רעות, אבל הוא הרבה יותר מורבידי והסאטירה בו יותר חדה. צפיתי בו בתחילת השנה וזו הייתה אהבה ממבט ראשון, שאחריה עשיתי מספר צפיות חוזרות. היום אני רוצה לתת בו מבט מעמיק. זה יצריך גלישה אל ספוילרים, אז אם טרם יצא לכם לצפות בסרט, אני מציע לעשות זאת בהקדם (גם בלי קשר לפוסט הזה) ולחזור אחר כך. בנוסף, הפוסט – כמו הסרט – יעסוק בהתאבדות ואלימות מינית.

    שנות ה-80 היו תור זהב של סרטי תיכון. הבולטים מביניהם היו אלו של ג'ון יוז – בת שש-עשרה הייתי, מועדון ארוחת הבוקר ושמתי ברז למורה. כולם היו יחסית שמחים, עם מסרים חיוביים כמו "נצלו את הרגע!" או שאנשים בתיכון יכולים להפוך לחברים בלי קשר למעמד החברתי שלהם. זה נראה רק הגיוני שאחרי כל אלה יגיע סרט כמו הת'רס, עם מסר קצת יותר קודר. הסרט לא דוגל בשינוי של הסולם החברתי בתיכון, אלא יותר הולך בכיוון של לפוצץ את הסולם, תרתי משמע. הוא בכוונה מאמץ אליו את הסטריאוטיפים המוכרים של סרטי תיכון, אבל משתמש בהם כדי להציג כיצד אנשים נתפסים לפני ואחרי מותם.

    קודם כל תקציר העלילה, למי שלא זוכרים או לא צפו וקוראים בכל מקרה: ורוניקה סוייר היא תלמידת תיכון באוהיו וחברה בקליקה הכי פופולרית, בה חברות ה"הת'רס", שלוש נערות בעלות אותו השם – הת'ר צ'נדלר, הת'ר דיוק והת'ר מקנמרה. ורוניקה מתאהבת בג'ייסון דין (ג'יי. די.), נער מרדן עם השקפת עולם ניהיליסטית למדי. לאחר ריב בין ורוניקה והת'ר צ'נדלר, מנהיגת החבורה, היא מגיעה עם ג'יי. די. לביתה של הת'ר בניסיון להתפייס. ג'יי. די. נותן להת'ר ספל שלטענתו מכיל "תרופה להנגאובר" אבל למעשה מכיל נוזל ניקוי, והיא מתה מהרעלה. כדי לחמוק מעונש, ורוניקה מזייפת מכתב התאבדות בכתב ידה של הת'ר.

    התיכון אבל על מותה של הת'ר, ורואה אותה באור חדש של קדושה מעונה ומיוסרת. בינתיים, הת'ר דיוק שהייתה ה"סגנית" תופסת פיקוד על החבורה. קורט וראם, שני שחקני פוטבול בתיכון, מפיצים שמועות על מעשים מיניים שביצעו עם ורוניקה. ג'יי. די. מציע לוורוניקה לנקום בהם ולירות בהם עם כדורי סרק, אבל עושה זאת עם קליעים אמיתיים. גם הם זוכים "לכתוב" מכתב התאבדות מזויף, בו הם מודים על אהבתם זה לזה בעולם שלא היה מסכים לקבל זאת. ורוניקה מבינה שהחבר החדש שלה הוא פסיכופת ונפרדת ממנו.

    בידיעה שהיא הקורבן הבא, ורוניקה מזייפת את ההתאבדות שלה, וג'יי. די. מוצא אותה תלויה בחדר השינה שלה. הוא מתוודה על התוכנית שלו לפוצץ את כל התיכון (אביו עובד בהריסת בניינים) אחרי שהחתים את כל התלמידים על מכתב התאבדות במסווה של עצומה. ורוניקה מתעמתת איתו בתיכון ומסכלת את תוכניתו, כשלבסוף הוא מחליט לפוצץ רק את עצמו. אתם יודעים, סוף טוב קלאסי. ועכשיו, בואו נבחן את הסרט קצת יותר לעומק.


    אדום עולה (או: צבעים וכוח)

    לא צריך הבנה עמוקה בקולנוע כדי לקלוט שהדמויות בסרט מקודדות לפי צבעים. אבל מה זה אומר עליהן, ואילו עוד שימושים יש לצבעים?

    הת'ר צ'נדלר – אדום. הצבע האדום הוא צבע בולט ודומיננטי, ובהת'רס הוא סמל לפופולריות וכוח. האובייקט שמסמל את הכוח של הת'ר הוא גומיית השיער האדומה שלה, שהיא הדבר הראשון שאנחנו רואים בסרט. גם שאר האביזרים ופרטי הלבוש של הת'ר אדומים, וכך גם הרהיטים בביתה והחפצים בחדרה. פריט לבוש אחר בצבע אדום הוא הז'קט של שחקני הפוטבול, שהם הייצוגים הקלאסיים לפופולריות בסרטי תיכון וגם ניחנים בכוח פיזי.

    הת'ר דיוק – ירוק. מעולם לא התחברתי ממש לפרטי לבוש ירוקים, אבל יש סיבה לכך שזה הצבע ששולט במלתחה של הת'ר דיוק: ירוק הוא צבע שמקושר לקנאה. דיוק מקנאת במעמד של הת'ר צ'נדלר ורוצה לתפוס את מקומה, בין היתר בגלל שצ'נדלר מתעללת בה פיזית ורגשית. בתחילת הסרט נחשף שהת'ר סובלת מבולמיה, כנראה בניסיון לשמור על גזרה שתרשה לה להישאר בקליקה. לאחר שהת'ר צ'נדלר מתה, דיוק מתחילה להשתנות. היא חוזרת לאכול בלי חשבון, לוקחת לעצמה את גומיית השיער האדומה ולאט לאט עוברת ללבוש בגדים אדומים.

    הת'ר מקנמרה – צהוב. הצבע של ההת'ר השלישית הוא זה של חום וידידותיות. הת'ר מקנמרה היא אחת מהדמויות הבודדות החיוביות בסרט, כמו קרן שמש בשמיים מעוננים. חוץ מזה ששיערה בלונדיני בהתאם לצבע התמטי שלה, לדעתי יש לכך עוד סיבה: להראות שהת'ר מקנמרה היא דמות הפוכה מבחינת אישיות להת'ר צ'נדלר, שגם היא בלונדינית. אם רוצים למתוח את זה קצת, צהוב מקושר גם לפחדנות (Yellow-belly = פחדן). הת'ר מפחדת לעמוד על שלה במהלך הסרט ומושפעת בקלות על ידי אחרים (כשוורוניקה שואלת אותה באחת הסצינות "אם כולם היו קופצים מגשר, היית קופצת גם?" התשובה שלה היא "כנראה").

    ורוניקה – כחול. בתחילת הסרט הבגדים של ורוניקה מאוד כהים, כמעט שחורים. ככל שהיא הולכת ומשתחררת מהשפעתן של ההת'רס, הכחול בבגדיה הולך ונעשה יותר בולט, בתור מעין ניגוד לאדום של הת'ר צ'נדלר. בחלק מהסצינות שלה עם ג'יי. די. היא חוזרת שוב לבגדים כהים, כנראה בתור סמל להשפעה הרעה שלו עליה.

    ג'יי. די. – שחור. לא ממש מפתיע שהנבל של הסרט מקבל צבע קלאסי של נבלים, המקושר לרוע ואפלה. אם זה היה סרט רומנטי טיפוסי על בחורה שמתאהבת ב"באד בוי" המרדן, יכול להיות שהוא היה מתגלה פשוט כבחור "לא מובן" והבגדים שלו היו מקבלים גוונים יותר "נחמדים" עם הזמן. אבל הדמות שלו היא יותר פרודיה על הטרופ הזה, ומטרתה להראות שלפעמים הבחורים שנראים כמו פסיכופתים מרושעים שלא מומלץ להיכנס אתם למערכות יחסים הם באמת כאלה.

    מעבר לבגדים, מעניין לראות גם את השימושים האחרים הנעשים בצבעים המשויכים לדמויות: כשהת'ר צ'נדלר לוקחת את ורוניקה למסיבת קולג', האחרונה מוצאת את עצמה בחדר עם תאורה אדומה חזקה בעוד הת'ר נמצאת בחדר שירותים עם תאים כחולים. נוזל הניקוי שהיא שותה וגורם למותה כחול אף הוא. חדר הדוודים של התיכון, בו ורוניקה וג'יי. די. מתעמתים בסוף הסרט, מואר באור כחול. ויש עוד כמה מקרים בהם הצבעים הבולטים בסרט "נפגשים".


    סקס ואדישות (או: תקיפות והתעלמות)

    פרט לפעם אחת שבה זה נעשה בהסכמה, האקטים המיניים בסרט הם ממש לא מודל לחיקוי ונעים בין בעייתיים לפליליים. אחרי שהת'ר צ'נדלר יורדת לאחד מהסטודנטים במסיבת הקולג', היא מביטה בעצמה בראי במבט שזועק משנאה עצמית. היא לא רצתה לעשות את זה, אבל היא חייבת "לשחק במשחק" כדי לשמור על המעמד שלה. באחת הסצינות המטרידות בסרט, ורוניקה מצטרפת להת'ר מקנמרה לדאבל-דייט עם קורט וראם, שחקני הפוטבול. ג'יי.די. מוצא אותה ומרגיש קצת פגוע, אבל הם מתפייסים ומחליפים מילות אהבה. זה יכול היה להיות נחמד אלמלא ברקע, מאחורי ורוניקה, ראם לא היה מנסה להפשיט את הת'ר בכוח. ורוניקה עוזבת עם ג'יי. די. בזמן שמישהי שהיא מחשיבה בתור חברתה נאנסת (אחר כך הת'ר מתייחסת לראם בתור "הבחור האחרון ששכבתי איתו"). די ברור שהבמאי רוצה להגיד כאן: "הדברים האלה קורים כל הזמן ולאף אחד לא אכפת."

    חוסר האכפתיות הזה בא לידי ביטוי בתור דמויות המבוגרים בסרט, שהאדישות שלהן לא מביישת את זאת של מבוגרים בסרטי אימה. יש שתי סצינות של שיחה בין ורוניקה וההורים שלה, שתיהן בזמנים שונים בסרט אבל עם דיאלוג כמעט זהה. בראשונה אביה שואל אותה "איך היה היום הראשון אחרי חופשת האביב?" ובשנייה הוא שואל "איך היה היום הראשון אחרי ההתאבדות של הת'ר?", שתיהן באותו טון אדיש (מצד שני, עד כמה תלמידי תיכון משתפים את הוריהם במה שקורה בחיים שלהם?). גם המורים בתיכון מביעים צער מזויף על האירועים, אבל לאחר ה"התאבדות" של הת'ר הם מתווכחים ביניהם על כמה מוקדם הם צריכים לשחרר את התלמידים בעקבות המקרה. השוטרים בעיירה היו יכולים למצוא בקלות טביעות אצבע של ורוניקה וג'יי. די. בזירות הפשע לו היו מחפשים, אך הם מסתפקים במכתבי ההתאבדות המזויפים. במקום לנסות לעזור לדור הצעיר, המבוגרים מתעלמים מהבעיות שלהם או מנסים לנצל אותן לטובתם. למראה הגופות של קורט וראם, אחד השוטרים פולט "!Oh, the humanity", תכונה שהמבוגרים בעיירה אינם ניחנים בה.


    למות על המתים (או: פופולריות ומוות)

    נושא בולט בסרט הוא המוות ואיך הוא משפיע על התפיסה שלנו של אנשים. כשהיא חיה, הת'ר צ'נדלר מוצגת בתור נערה סנובית ודוחה שכולם "מעריצים" רק בגלל המעמד שלה. במכתב ההתאבדות המזויף שהיא מכינה לה, ורוניקה כותבת בשם הת'ר שהיא עשתה זאת כי אף אחד לא ראה את הצד האמיתי שלה. לאחר מותה, היא נתפסת לפתע כקדושה מעונה וכולם מרעיפים עליה שבחים. או כמו שג'יי. די. אומר, "עכשיו הת'ר צ'נדלר יותר פופולרית מאי פעם."

    אותו הדבר קורה גם עם קורט וראם. הומוסקסואליות מוצגת בסרט כמשהו שנתפס כשלילי ו"חלש" – באחת הסצינות קורט וראם מכניעים את אחד התלמידים ומכריחים אותו להגיד שהוא אוהב "למצוץ זין". לו היו באמת מצהירים שהם הומוסקסואלים בעודם בחיים, כנראה היו נופלים ממעמדם ואי אפשר לדעת איך הוריהם היו מגיבים לעניין, אבל כשהם מתים, לכולם הרבה יותר קל להפגין הבנה כלפי ההעדפות המיניות שלהם. אחת השורות המצוטטות ביותר מהסרט היא של אביו של קורט: "אני אוהב את הבן המת ההומו שלי!"

    האפקט הזה פועל גם על האנשים החיים. אחת הדמויות המשניות בסרט היא מרת'ה דאנסטוק, בעלת המשקל העודף. היא מכונה על ידי כולם Martha Dumptruck ומשמשת בתור המושא לבדיחות ומתיחות. אחרי שהתאבדות הופכת להיות הדבר ה"מגניב" החדש, מרת'ה מנסה גם היא להתאבד בתקווה לזכות באהדה של כולם אחרי מותה. אבל לא רק שהיא נכשלת, גם על זה היא זוכה לביקורת מצד התלמידים (הת'ר דיוק אומרת לוורוניקה שזה "רק עוד מקרה של חנונים שמנסים לחקות את הילדים הפופולריים ונכשלים נחרצות").

    כאמור, הת'רס נגמר בכך שג'יי. די. מפוצץ את עצמו, כשבאופן אירוני הוא היחיד בסרט שבאמת מתאבד. ורוניקה לוקחת מהת'ר דיוק את גומיית השיער, אומרת לה ש"יש שריף חדשה בעיר", והולכת ביחד עם מרת'ה אל עבר השקיעה (טוב, יותר כמו אל עבר קצה המסדרון). הסוף הזה משרה תחושה חיובית שאולי זה תחילתו של עידן חדש בתיכון, של חברות והבנה. אבל כל מי שהיה בתיכון כנראה יודע שעם כל האירועים המוגזמים שמתרחשים בהת'רס, זו אולי הפנטזיה הכי פחות ריאליסטית מכולן. ורוניקה לא זורקת את הגומייה או שורפת אותה, אלא לוקחת אותה לעצמה. אולי עכשיו היא חזרה לדרך הישר אבל האם היא יכולה להישאר עליה לאורך זמן? הדבר הראשון שג'יי. די. שואל את ורוניקה הוא "האם את עוד הת'ר?" בתחילת הסרט ברור שהיא לא אבל בסוף… מי יודע.

    ראיתי הרבה סרטי תיכון בחיי, אבל לא ראיתי משהו דומה להת'רס. הוא נוגע בהרבה נושאים שנשארו רלוונטיים עד היום, אבל לא בצורה מרוככת או כזאת שמנסה לפנות ללב של הקהל. המיקרוקוסמוס התיכוני של הת'רס הוא עולם של אדם לאדם זאב. מתרחשים בו דברים נוראיים ואם לא תדאג לעצמך, אף אחד אחר לא ידאג לך. הוא לא עוד סרט תיכון חמוד, אלא יותר כמו סרט מלחמה – אנשים מתים ואנשים אחרים תופסים את מקומם. הוא מציב מראה סאטירית ונוקבת לחברה, שאומרת "כנראה שהחוויה של הילדים שלכם היא פחות ג'ון יוז-ית ויותר דומה לזה". זה לא מאוד מפתיע שאף אחד לא ממש רצה לגעת בז'אנר סרטי התיכון לאחר מכן, והוא חזר להיות פופולרי רק לקראת סוף שנות ה-90. אף אחד לא רצה להתעסק עם השריף.

    לסיום, כדאי לציין שהסרט הצליח להתפשט גם מעבר למדיום הקולנועי. לפני כמה שנים עלתה הפקת אוף-ברודוויי של מחזמר המבוסס על הסרט, שלאחר מכן הוצגה גם באוסטרליה ובלונדון. על אף שאני מאוד אוהב את המחזמר וחושב שהוא כולל כמה שירים ממש נהדרים, הוא קצת מפספס את המטרה של הסרט, בעיקר בכך שהוא מציג את ג'יי. די. בצורה יותר סימפטית.
    בנוסף, בחודש מרץ הקרוב, ביום השנה ה-30 לסרט, תעלה ברשת פרמאונט (שנקראת כיום Spike TV ותעבור בקרוב מיתוג מחדש) סדרה המבוססת על הסרט עם ספין מודרני לעידן הרשתות החברתיות. הפרומו בהחלט מעורר את סקרנותי, ואני מקווה שהתוצר הסופי יהיה מוצלח ויכבד את המורשת של הסרט ושל גומיית השיער האדומה.

טען עוד
ברכותינו, הגעתם לסוף של האינטרנט