• ב ,

    ימינה או שמאלה: רצון חופשי במשחקי וידאו

    אזהרה – פוסט זה מכיל ספוילרים למשחק ביושוק הראשון. אם עדיין לא שיחקתם בו, מצטער, אבל היו לכם 11 שנים.


    אחת השאלות שמעסיקות את בני האדם מאז ומתמיד היא "האם יש לנו רצון חופשי?" האם הבחירות שאנחנו עושים הן באמת שלנו, או שמא הכל גורל, קבוע מראש? האם כל ההחלטות שלנו כבר הוחלטו בשבילנו הרבה קודם לכן על ידי נסיבות שמעבר לשליטתנו, ואנחנו רק עוברים מהחלטה אחת לשנייה במסלול מתוכנן? זה דיון פילוסופי עמוק שנכתבו עליו מאות מאמרים וספרים. אבל הבלוג הזה אינו על פילוסופיה, אלא על תרבות פופולרית, ולכן ברשותכם אכתוב כאן על הנושא מזווית קצת אחרת אבל לא פחות מעניינת: בואו נדבר על חופש בחירה במשחקי וידאו.

    הרבה משחקי וידאו עובדים בצורה בסיסית למדי: אנחנו, בתור השחקנים, מקבלים שליטה על דמות כלשהי, בין אם זה אדם, חיה או עיגול צהוב שמסוגל רק לפתוח ולסגור את הפה. כדי להתקדם במשחק עלינו להשלים את המשימה של הדמות באותו רגע. זה יכול להתממש בעשיית פעולה כלשהי, הגעה למקום ספציפי, מציאת חפץ מסוים וכו'. אנחנו מנסים להגיע למטרה של הדמות מכיוון שאנחנו רוצים להניע את העלילה קדימה. אבל האם אנחנו מוכרחים לעשות את זה?

    בדרך כלל התשובה היא "כן". העולם של כל משחק מורכב מפיקסלים ושורות קוד ולכן יש לו גבולות. גם במשחקים שבהם העולם נראה גדול, הרבה ממנו לא יהיה נגיש וישמש בעיקר בתור תפאורה. במשחקים לינאריים שכאלה, הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לעבור בין המטרות כדי להתקדם במשחק. ישנה גם האפשרות של להישאר במקום, אבל אז לא יקרה כלום. לכן אנחנו נוטים פשוט להמשיך לאן שהמשחק מוביל אותנו בלי להקדיש לזה יותר מדי מחשבה. כך גם אני עשיתי, במשך הרבה שנים. ואז הגיע ביושוק.

    ביושוק הוא משחק ירי בגוף ראשון משנת 2007, וגם הוא משחק לינארי – בכל שלב יש מטרות כמו למצוא חפץ מסוים או להגיע לאיזה מקום. במהלך המשחק, הדמות שאנחנו מגלמים מתקשרת באמצעות מכשיר קשר עם דמות אחרת, גבר המכונה אטלס. מדי פעם, כשאטלס מבקש מאיתנו לעשות דברים מסוימים, הוא מוסיף לפני הבקשה את הביטוי "Would you kindly" ("התואיל בטובך…"). בהתחלה זה נראה כמו פרט זניח למדי, סתם חלק מסגנון הדיבור שלו. ואז מגיע הטוויסט של המשחק: אותו ביטוי הוא טריגר של היפנוזה שבוצעה על הדמות שלנו, שמכריח אותה לבצע כל דבר שנאמר אחריו.

    מצד אחד, זה טוויסט מדהים שהשאיר אותי פעור פה בזמן אמת ואני עדיין מוצא את עצמי חושב עליו לפעמים. מצד שני…למה, בעצם? הרי בכל המשחקים בז'אנר אנחנו מקבלים הוראות, בדרך כזאת או אחרת, ומבצעים אותן כדי להתקדם. רק שלרוב אנחנו כה שקועים במשחק שאנחנו עושים את זה בצורה אוטומטית, מבלי לחשוב. הגאונות של הטוויסט של ביושוק היא שהוא גורם לנו לקחת צעד אחורה ולהסתכל על הכל מנקודת מבט חיצונית: נכון שאנחנו עושים מה שאומרים לנו כדי להתקדם וכי אין אפשרויות אחרות, אבל זה לא מאוד שונה מאדם מהופנט שעוקב אחר הוראות בלי לסרב או אפילו לפקפק בהן. או כמו שאומרים במשחק עצמו – "אדם בוחר, עבד מציית". כל הדברים שאנחנו אמורים לעשות נקבעו מראש על ידי מפתחי המשחק, ולנו רק נותר להואיל בטובנו לעקוב אחר השביל עד לסוף.

    מודעות שכזאת לנרטיב מתרחשת גם במשחקים קצת פחות לינאריים, כמו לדוגמה  The Stanley Parable (המשל של סטנלי). במשחק האינדי הקטן והמצליח השחקן שולט על סטנלי, עובד במשרד שמגלה יום אחד שכל שאר העובדים נעלמו. ההתרחשויות מועברות על ידי קריין, שמודיע מראש על כל פעולה שסטנלי עומד לעשות. אך מכיוון שאתם שולטים בסטנלי, אתם לא מחויבים להקשיב לו. אם הקריין אומר "סטנלי בחר בדלת השמאלית", אתם יכולים להחליט לבחור בדלת הימנית. במקום להמשיך אל המשרד של הבוס, אפשר לסטות אל מסדרון שבסופו יש מעלית ולראות לאן היא מובילה. הקריין יגיב לפעולות שתבחרו, וישנה את המשפטים ואת הטון שלו בהתאם. אפשר לבחור מספר מסלולים וליצור מספר נרטיבים שונים (יש למשחק תשעה עשר סופים אפשריים שונים). אבל בסופו של דבר, גם מה שנראה לכם כמו סטייה מהמסלול ומהקריינות זו לא באמת כך. הרי כל המסלולים האלו עוצבו בכוונה תחילה. כל פניה שתעשו תוכננה מראש, עם קריינות מתאימה. שום בחירה מעולם לא הייתה שלכם.

    כמובן, משחקי וידאו התפתחו במהלך השנים והיום לא הכל לינארי. קחו לדוגמה את המשחקים של חברת Telltale, שמבוססים על מותגים מוכרים כמו המתים המהלכים או באטמן. אתם שולטים בדמות מסוימת, ובמהלך קטעי דיאלוג עם דמויות אחרות יופיעו בפניכם מספר אפשרויות של תגובות מהן אפשר לבחור. בעוד שרובן לא ישפיעו על כלום, לחלק יש חשיבות גדולה שתשפיע באופן ישיר על איך הסיפור יימשך. לפעמים יהיו גם מצבים שבהם תצטרכו לקבל החלטה, כמו איזה אחד משני חברים אתם רוצים להציל מלהיאכל על ידי זומבים. גם בחירות כאלו מפצלות את הסיפור, כמו ענפים שמסתעפים שוב ושוב. מתישהו הם יתאחדו, אבל עד אז כל פיצול יוביל אתכם לתרחיש חדש ושונה.

    חופש הבחירה הגדול ביותר במשחקי וידאו נמצא במשחקי עולם פתוח, או כפי שהם מכונים, משחקי "ארגז חול". הדוגמה הכי בולטת בז'אנר היא כמובן סדרת משחקי Grand Theft Auto. במשחקים אלו אין שום דבר שמחייב את השחקן להתקדם בעלילה הראשית, ואפשר לשחק בהם במשך שעות לפני שבכלל מתחילים את המשימה הראשונה. התקדמות בסיפור כן תפתח לשחקן עוד משימות צדדיות ועוד אפשרויות לדברים נוספים לעשות, אבל אפשר לנטוש אותו למשך הרבה מאוד זמן בלי להשתעמם. כמובן שגם כאן יש גבולות: לא תוכלו להיכנס לכל בניין, אלא רק לכאלו שהחלק הפנימי שלהם עוצב על ידי המפתחים; ואם תנסו לצאת מחוץ לגבולות המפה תיתקלו בשלב מסוים בקיר בלתי נראה שיעצור אתכם. אבל המשחק מציע כל כך הרבה אפשרויות שקצת קשה לבוא אליו בתלונות.

    הסרט דלתות מסתובבות מתחיל בכך שהגיבורה שלו רצה כדי לתפוס את הרכבת הביתה. באותו רגע הוא מתפצל אל שני קווי עלילה מקבילים – אחד בו היא הצליחה ואחד שבו היא פספסה את הרכבת. במציאות, אין לנו אפשרות לדעת מה יהיו ההשלכות של כל בחירה שאנחנו עושים. אפשר רק לחשוב "מה היה קורה אם". אולי בדיוק בגלל זה אנשים אוהבים משחקים עם בחירות – כדי להרגיש שהם בשליטה, שהם יכולים לבחור את הדרך הכי טובה בשבילם. אבל לא משנה אילו בחירות תעשו וכמה פעמים תחזרו אליהן, הכל נקבע מראש. שם הולם יותר למשחק כנראה היה הטרגדיה של סטנלי. כי בדיוק כמוהו, הגיבור של כל משחק וידאו הוא פשוט עכבר במבוך גדול של פיקסלים. הבחירה היא אשליה.

  • ב ,

    זה לא מעצים אותי

    עוד לפני ששמעתי את השיר של ישראל לאירוויזיון השנה קיבלתי כל מיני רשמים ראשוניים יד שנייה מכל מי שהספיק לשמוע אותו לפניי: מהצד שפחות אהב שמעתי על תמת התרנגולות התמוהה שנכנסה לשיר (כנראה כתירוץ להכניס לשיר את הביטוי העוד יותר תמוה motha-bucka), ומי שהתלהב ממנו התמוגג מטכניקת הלופינג המגניבה של נטע ברזילי, הקול שלה, ומסר ה-girl power שלו (בסרטוני תגובה של מעריצי אירוויזיון זרים עפו גם על הסאונד ה"אתני" של השיר, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת).

    ובאמת, אי אפשר להכחיש שנטע ברזילי היא זמרת ראויה עם יכולות מרשימות, והשיר בהחלט מקפיץ וכיפי. אבל בחינה קצת יותר מדוקדקת של מילות השיר מגלה תמונה קצת אחרת: הוא נשמע כמו מה שגברים חושבים עליו כשמבקשים מהם לכתוב משהו שיעצים נשים. במהלך השיר נטע פונה לשני נמענים שונים. לנשים היא אומרת, "אל תשכחו שאתן יצורים יפהפיים וכל מי שיגיד לכן אחרת יתחרט על זה", ולגברים היא אומרת, "אתם טיפשים ואני אראה לכם מה זה". מדובר פה בניצול ציני של הפופולריות של פמיניזם במקרה הגרוע, וחוסר הבנה של ניואנסים בשיח הפמיניסטי במקרה הטוב, ובלי קשר למניע של הכותבים השיר משטיח את המאבק הפמיניסטי למשהו שאפשר היה לפתור לו רק נשים היו חזקות מספיק בשביל לעשות "נו נו נו" לגבר מסוים שעשה להן עוול.

    הגישה הזאת לא נדירה ביצירות עם אג'נדה פמיניסטית לכאורה. אפשר לראות אותה, לדוגמה, בפרק Ladies and Gentlemen שבסדרה מומחה לכלום, שבו המסקנה המתבקשת היא שאם רק נשים יסבירו מה עובר עליהן כמו שצריך, יבוא איזה גבר ויפתור להן בשנייה את כל הבעיות. גם בפרסומות למוצרים שמיועדים לנשים נהוג לפנות אליהן ישירות ולהפיל עליהן את האחריות להעצים את עצמן נגד סטראוטיפים סקסיסטיים, דימוי גוף ירוד, או מי שחושב שהוא יכול להחליט בשבילן איזה תה לשתות. גישה כזאת לכאורה עדיפה על זאת שמשתיקה נשים ומפקפקת בחוויות שלהן, אבל למעשה הן הולכות יד ביד ומזינות אחת את השנייה. קל מאוד להתייחס לחוסר הביטחון של נשים כאל משהו שבא משום מקום, ולרמוז שאם רק יהיו אסרטיביות מספיק הן יוכלו להתגבר על הקשיים שלהן לגמרי לבד, אבל מה שמשתמע מהאמירה הזאת הוא דבר אחר: אם המכשול היחיד שעוצר את הנשים מלהצליח הוא הרצון שלהן, כנראה מי שלא מצליחות לא מספיק רוצות בזה.

    גם יצירות פמיניסטיות שמנסות להציג את המצב בצורה קצת יותר מורכבת יכולות ליפול בקלות בפח הזה. הסדרה The Bold Type עוקבת אחרי חייהן של שלוש נשים צעירות שעובדות ביחד במגזין נשים, והאתגרים והמכשולים שעומדים בפניהן כעיתונאיות מילניאליות, באופן שקצת מזכיר גרסה של השטן לובשת פראדה שעשויה מצמר גפן מתוק וקשת בענן. סביבת העבודה שלהן היא סוג של חלום פמיניסטי: לעורכת הראשית הקשוחה יש סטנדרטים גבוהים, אבל היא גם דוחפת את הגיבורות למצות את הפוטנציאל שלהן; הגברים שעובדים איתן מאוד מכבדים ומשתדלים שלא להסגביר או לתפוס יותר מדי מרחב; והכותבות במגזין משקיעות תשומת לב מיוחדת לטיפול בנושאים רגישים כמו אונס, גזענות וסקסיזם. על פניו, נראה שהסדרה עצמה באמת עוסקת בנושאים האלה והשילוב ביניהם באופן שמתחשב בכל הניואנסים הכרוכים בהם, אבל בזמן הצפייה עדיין הרגשתי שמשהו מתפספס לי. כל המכשולים שעמדו לכאורה בפני הגיבורות נראו תאורטיים, אפילו מדומיינים. בכל מפגש שלהן עם סיטואציה שעלולה לסכן אותן, הסיכון שממנו חששו היה תמיד נמוך בהרבה ממה שהוא במציאות. לדוגמה, מה שמלחיץ את אחת הגיבורות לקראת פגישה עם בחור מטינדר הוא דייט גרוע, ולא הסיכוי להיאנס או להירצח. גיבורה אחרת שמנהלת מערכת יחסים עם חבר בדירקטוריון של הוצאת המגזין חוששת בעיקר מהאש שהוא יחטוף אם יגלו עליהם, ולא מקידום שיימנע ממנה (או אפילו פיטורין) אם תעז להיפרד ממנו.

    וזה לא רק שהדמויות בסדרה אופטימיות להחריד – כשהן כבר חושדות במניעים של גבר כלשהו, העלילה דואגת להדגיש להן כמה הן פרנואידיות. חלק מכובד מעלילת העונה הראשונה עוסק בקשר של ג'יין עם כותב של טור סקס במגזין גברים דמוי-בלייזר, קשר שאליו היא נכנסת עם שלל בעיות אמון. בכל פעם שהיא חושדת בו שהרגשות שלו לא כנים, או שהוא מנצל אותה להשראה לטור שלו, היא מגלה שהוא בעצם בחור ממש מתוק ונאור שבסך הכל רוצה בטובתה. בתור סדרה שמתיימרת לפנות אליי אישית, אני מאוד מבולבלת לגבי מה אני אמורה להרגיש כלפי הגיבורות שלה, שכביכול מייצגות אותי. האם אני אמורה לגחך עליהן ועל חוסר היכולת שלהן להבדיל בין עוול אמיתי שנעשה להן לבין מסקנה מוגזמת שקפצו אליה, או שאולי אני צריכה להתעלם לגמרי מהנסיבות הקודמות שמהן נובע החשד המוצדק, ולעצור ב"מורכבות" הביניים של "לא כל הגברים"? הרושם שמתקבל מכל אינטראקציה אמיתית של הדמויות האלה עם העולם שמחוץ למקום העבודה שלהן הוא שהידע הפמיניסטי שלהן מבוסס בעיקרו על קריאה של מאמרי באזזפיד, ולא מניסיון של ממש, ותהליך הלמידה שלהן עדיין מרגיש ככזה של צופות מהצד, בנות ברית. למעשה, מדובר בשלוש נשים באמצע שנות העשרים שלהן שמעולם לא חוו אלימות מינית (או לפחות מה שנחשב לאלימות מינית בעולם של הסדרה), או איזה איום כללי על הביטחון או התעסוקה שלהן, באופן שישפיע משמעותית על היכולת שלהן להתמודד נפשית עם החיים שלהן. וכמה שהסדרה הזאת היא סוג של אוטופיה פמיניסטית, היא לא גורמת לי להרגיש מועצמת וחזקה יותר. היא גורמת לי להרגיש שאולי למישהי כמוני שמתמודדת עם פוסט טראומה והפרעות חרדה פשוט אין מקום בעולם המקצועי, אפילו במקום העבודה הכי אוטופי ומדומיין.

    במקום זה, אני רואה נשים שיותר דומות לי מוצאות את עצמן במצבים הרבה יותר קודרים ונאלצות (או בוחרות) רוב הזמן להתמודד לבד עם הצרות שלהן. ב-UnReal רייצ'ל, מפיקה בתוכנית ריאליטי סטייל הרווק, נאבקת למצוא את המקום שלה בעולם שבו המומחיות שלה לשקרים ומניפולציות הופכת אותה לעובדת מוערכת, ובו זמנית אוכלת אותה מבפנים. גם היא וגם הבוסית שלה קווין נאלצות לחתור תחת הגברים שמנסים לנצל אותן ולקחת את הקרדיט על העבודה שלהן. בג'סיקה ג'ונס הגיבורה צריכה להתמודד עם האקס האנס שלה, שזורע הרס בכל מנהטן באמצעות כוחות השליטה המוחית שלו במטרה להחזיר אותה אליו. הנשים האלה הן נשים חזקות, בכל מיני מובנים. כולן משחקות בעל כורחן במשחקי כוחות סמויים יותר או פחות, לפעמים באמצעות כוח פיזי ולפעמים בעזרת העורמה שנאלצו לפתח כתגובת נגד למכבש הלחצים התמידי עליהן כנשים. אבל לכוח שיש להן אין שום משמעות בעולם שלהן, שבו לא משנה מה הן יעשו, הן עדיין מפסידות במלחמה נגד דיכוי בלתי פוסק שלהן. אם משווים את העולם הקודר שלהן לעולם של The Bold Type, אפשר לראות דיסטופיה פמיניסטית שבה כל אישה שנפגעה מידי הפטריארכיה והסוכנים שלה היא אישה פגומה, שאין לה שום סיכוי לאושר בחיים ותמיד תצטרך להילחם. אין שום תקווה לשנות את החברה לטובה והכל אבוד לנצח.

    קשה מאוד למצוא את דרך האמצע בין הציני לנאיבי. נראה שסדרות קומיות מצליחות לשים זרקור על הטרופים האלה הרבה יותר בקלות מאשר דרמות, והביקורת שהן מעבירות על פעילות פמיניסטית יכולה להיות נוקבת בלי להפוך לנזיפה כוללת (כנראה כי ביקורת שמוגשת בתוספת חיוך וקריצה נוטה להתקבל יותר בברכה מהאשמה ישירה). האקסית המטורפת היא סדרה שמנסה להסתכל על סוגיות פמיניסטיות שנוגעות למגוון נשים (למשל סטנדרט הטיפוח המחמיר שנשים צריכות לעמוד בו בניגוד לגברים, או יחסי מין לא שוויוניים בין גברים לנשים), אבל לא מפחדת גם לתת לדמויות הפמיניסטיות שלה לפספס בגדול כדי להראות תמונה יותר מורכבת מזאת שאנחנו רואים בדרך כלל, ובמיוחד כדי להצביע על העובדה שפמיניזם הוא עבודה קשה שאי אפשר לסכם בכמה שיחות עידוד נלהבות וגישה יותר אסרטיבית. כך למשל, כשרבקה מציעה להעביר סדנת העצמה לנערות במחנה קיץ כדי שתוכל להתקרב לאקס שלה, היא נגררת אחריהן לאקטיביזם פמיניסטי שסובב סביב האינטראקציה שלהן עם גברים וכמה הם נמשכים אליהן, בהנחה שהן יקבלו מהם כבוד רק אם יתאימו לאידאל היופי בלי להראות כמה הן מתאמצות לעשות את זה (בדומה לשיר All About That Bass שבו הזמרת מתפארת בקימורים שלה ומצהירה שהם טובים יותר מרזון כי גברים אוהבים שיש להם במה לתפוס).

    יש משהו הרבה יותר קל לעיכול בפמיניזם של "תראו איזה יפות ומדהימות כל הנשים". הוא לא דורש מחשבה מעמיקה על נושאים מבאסים כמו דיכוי ותרבות האונס, למשל. אבל פמיניזם כזה, מה שהוא עוסק בו הוא לא העצמת נשים, אלא האדרה שלהן. הוא רק כיסוי לסנטימנט קצת פחות סימפתי, כזה שמציב נשים בפוזיציה גבוהה יותר, של המלאכיות הכל-יכולות שעושות את כל העבודה בבת אחת, והגברים לא יכולים לעשות דבר כדי להשיב על הטובה מלבד להלל ולשבח אותן כאילו היו כלבלב: "מי יודעת לעשות מולטי טאסקינג? מי אישה חזקה ועצמאית שלא צריכה אף גבר? מי המלכה של הבית? מי?!" מהצד השני של האמירה הזאת משתמע (ולעתים קרובות נאמר במפורש) שנשים הן כאלה אלילות מופלאות שבלעדיהן הגברים היו כבר מזמן נכחדים. לא רק שהגישה הזאת מזלזלת בגברים ומציג אותם כחיות פרועות שבמקרה למדו לדבר (עלבון בפני עצמו), היא גם מתייחסת לכל עוול שנגרם לנשים מגברים כבלתי נמנע, כי פשוט אין להם את היכולות הקוגניטיביות להתמודד עם הצרכים המורכבים שלהן (בד בבד דומיננטית גם הטענה שגברים הרבה יותר מוצלחים מנשים בתחומים אנליטיים כמו מדעים מדויקים, תכנות וחניה במקביל, לרוב אצל אותם האנשים, באופן שאיכשהו לא סותר את החייתיות המתפרצת שלהם לכאורה).

    יהיה מגוחך לדרוש מתעשיית הבידור והפרסום להימנע מליצור יצירות שאינן מושלמות בקני המידה הפמיניסטיים המחמירים ביותר – אני לא חיה באשליות שהאינטרס של אותם תאגידי ענק בפנייה לנשים הוא כל דבר מעבר לכסף והגבהת התדמית שלהם. אז קשה לי לצפות משיר באורך שלוש דקות לקלוע לכל הדקויות של יחסי כוחות בין מגדריים וההשלכות שלהם, אבל גם קצת קשה לי שלא להיעלב משירת ההלל שהוא מקבל בכל הרשת.

    להם דווקא כן אכפת מהסטפה שלנו

    עכשיו, אני לא אומרת שמי שמרגישה מועצמת מ-Toy היא אישה מטומטמת שנפלה בפח הפמיניזם המסחרי. לפעמים, עם כל הדקויות, וההפגנות, והקרבות הבלתי נגמרים מול הביורוקרטיה ומערכת החוק, כל מה שאנחנו רוצות זה לשמוע אישה אומרת לנו שאנחנו מדהימות ושמגיע לנו שיהיה לנו טוב. יש גם משהו מנחם, אפילו מחמיא, בידיעה שהפופולריות הגבוהה של הפמיניזם בתקופה האחרונה מעודדת יוצרים לפנות לנשים במסר מחזק, ולחברות מסחריות לתמוך בהם. אז אני לא מאשימה את מי שנעים לה יותר להמשיך לרקוד עם השיר הקליט והכיפי הזה, אבל אני חושבת שחשוב בכל זאת לשאול את עצמנו אם זה כל מה שמגיע לנו.

    אפשר לומר שהגישה שלי היא גישה פסימית, ושאי אפשר כל הזמן לחפש בכוח על מה לכעוס, ושמרוב תלונות על חוסר בשלמות מפרסמים ויוצרים יתייאשו ויפסיקו לנסות לקלוע לטעם הפמיניסטי. אבל אני חושבת שהמצב שונה – אנחנו זקוקים גם למי שנהנה מהיצירות שיוצאות עכשיו וגם למי שיתלונן על הבעיות בהן, אחרת המצב יישאר סטטי ולא יתקדם לשום מקום. אנחנו צריכים גם פמיניסטיות ממורמרות ששום דבר לא מספיק להן וגם יוצרים שלא יוותרו מראש מהמחשבה שהם לא יצליחו להביע את המסר שלהם בדיוק בצורה שכולם וכולן יאהבו (משימה בלתי אפשרית לכל הדעות). חשוב לעודד את שני הצדדים במשוואה הזאת כדי שכולנו נבין שאפשר וצריך להשתפר, כי רק ככה זה באמת יקרה.

  • ב , ,

    דו-שיח: הנוקמים: מלחמת האינסוף

    לתשומת לבכם, הטקסט הבא יכלול ספוילרים להנוקמים: מלחמת האינסוף ולשאר סרטי היקום הקולנועי של מארוול

    שני אוירבך: יש 14,000,605 דרכים לדבר על הסרט הזה.

    קסם ברקוביץ: כמה מהן לא כוללות ספוילרים?

    שני: אחת.

    קסם: אז בואי לא ננסה אפילו.

    שני: אז כן… חצי מהדמויות מתו? אני חייבת להצדיע להם, זה היה די עוצמתי.

    קסם: זו הייתה חתיכת הפתעה, ובהחלט אחת עוצמתית. רק צריך לשמוע את התגובות של הקהל בסוף כל הקרנה בשביל להבין איזה סוף מטורף זה, וכמה לא צפוי הוא. אבל כשזה הסוף של סרט מארוול, חייבים לדבר על מה הלאה. כמובן, הידיעה שסרט הנוקמים הבא כבר צולם ומתוכנן לצאת באמצע השנה הבאה גורמת לסוף של הסרט הזה להיראות לא סופי במיוחד. במשך הרבה זמן שני הסרטים האלו נקראו מלחמת האינסוף: חלק 1 ומלחמת האינסוף: חלק 2, מה שמרמז שעוד בשלב התסריט הם חולקו לשניים. מארוול אמנם החליטו בסופו של דבר לקרוא לשניהם בשמות נפרדים (את השם של הסרט הבא אנו עוד לא יודעים) מהסיבה שהם מרגישים שאלו שני סרטים שלכל אחד מהם קיום עצמאי, אבל לנוכח הסוף של הסרט הנוכחי, מתבקש לשאול האם זה באמת נכון. קודם כל, ברור שהטרנד הזה של "חלק 1 ו-2" כבר עבר מן העולם, ולכן מארוול החליטו מוקדם מספיק לא לקחת חלק בו, אבל ההחלטה הזו בבירור גם נובעת מעוצמת ההשפעה שהם חושבים שיש לסוף הסרט הזה על קהל שלא יודע שיש לסרט המשך. הורגלנו במשך שנים על ידי הסרטים של מארוול שלכל סרט בסדרת הסרטים הזו יש התחלה, אמצע וסוף, ושלפעמים הסרטים הבאים אפילו לא יהיו כל כך קשורים למה שבא לפניהם, אבל העובדה שהסרט הזה נגמר בצורה כזאת יוצאת דופן היא מה שגורם לסוף הזה להיות כל כך עוצמתי, למרות שהוא לא באמת הסוף.

    שני: אני חושבת שהסוף הזה דווקא מחבל בסרט. אני לא אכחיש, החוויה של הסרט הזה הייתה עוצמתית, אבל ככל שחושבים על זה מבינים שהוא לא אמור לעבוד בתור סרט. קודם כל יש את העובדה שמצופה מהקהל לבוא עם הרבה ידע מוקדם. לזה הייתי מוכנה, למרות שכשראיתי את רד סקאל באמצע הסרט הרגשתי שמחזירים אותי לתיכון ושואלים במבחן על נושא שלא היה בחומר. אבל מעבר לזה, הידיעה שכמעט בוודאות יהיו המשכים לסרטי הסולו של גיבורים שלכאורה מתו מחלישה את הסרט. זה לא משפיע על חוויית הצפייה, אבל זה בהחלט רודף את המחשבות שאיתן יוצאים מהסרט. וכשעורמים בסוף הסרט כל כך הרבה מוות חסר משמעות, זה הופך את שאר מקרי המוות בסרט – אלה שיש להם סיכויים גדולים יותר להיות בלתי הפיכים, כמו המוות של לוקי ושל גאמורה – לפחות משמעותיים. זה חלק מהבעיה הגדולה יותר של יקום מארוול. כשהכול מחובר, כשכל סרט בודד הוא רק חלק קטן מאד בפאזל, אין בו תחושת סיכון. ההנמכה של הסיכונים קיימת גם בתוך הסרט – כשבחצי הראשון שלו מעורב הומור בכל סיטואציה דרמטית או מרגשת. זו בעיה דומה לזו שהייתה בתור: ראגנרוק. וגם כשהחצי השני של הסרט מתחיל לקחת דברים ברצינות, אנחנו עדיין יוצאים עם תחושה ששום דבר לא משנה, כי אנחנו יודעים שהסוף הזה יבוטל. ואיכשהו התחושה הזו לא משנה את תחושת הטלטלה שהסרט מכניס אותך אליה – הייתי מזועזעת למרות שידעתי שזה לא באמת. זה גורם לי להרגיש שתחושת הזעזוע היא מלאכותית ולא נובעת מדאגה אמיתית שלי לגורלן של הדמויות.

    קסם: אז נשאלת השאלה, האם יחזירו את כל הדמויות בסרט הבא? רק חלק מהן? אני תוהה כמה זה יהפוך את הסרט הזה, ובמיוחד את הסוף שלו, לבלתי ניתן לצפייה. זו מחשבה שעלתה לי גם אחרי מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי. הסרט ההוא ביטל כל כך הרבה מהדברים שהכוח מתעורר עשה, עד כדי כך שהצפייה בסרט הראשון נראית לי בלתי אפשרית. האם בצפייה שנייה במלחמת האינסוף, אחרי כל הדברים שיקרו בסרט הבא, אני ארגיש בוז מסוים כלפי הסוף שלו, או כלפי נקודות אחרות בסרט? מצד שני, אם מנסים להשוות את הסרט הזה ליקום מלחמת הכוכבים, הסוף של הסרט הזה מרגיש דומה לתחושות ההפסד והפחד שהאימפריה מכה שנית מסתיים איתן, ואיך כל זה נגמר בשובו של הג'דיי. למרות זאת, הסרט השלישי בטרילוגיה של מלחמת הכוכבים לא ביטל שום דבר מהסרט הקודם, ואפילו שהוא מראה סוף שמח לדברים שאיתם נגמר הסרט הקודם, הוא לא גורם לשום פרט עלילה בו להיראות לא חשוב. וככה אני מקווה שהסרט הבא של הנוקמים יהיה. אני לא רוצה שהוא יבטל את הסוף של הסרט הזה – אני רוצה שהוא יהיה המשך עלילתי רציף. אני לא רוצה שהנוקמים שמתו יינצלו סתם ככה – אני רוצה שהם יעבדו קשה בשביל להגיע לסוף השמח – הסוף הבלתי נמנע.

    שני: גם אני מקווה שהם יצליחו להחזיר בסרט הבא חלק מתחושת המשמעות שאבדה בזמן שיצרו את המכונה העצומה והמורכבת שהיא היקום של מארוול. ואני מקווה שלדברים יהיו השלכות, כי אני מרגישה שמלחמת האינסוף והתפתחות הנרטיב שלו מתעלמים לחלוטין מהסופים של הסרטים הקודמים, וגורמים להם להרגיש חסרי משמעות. הוא מבטל לחלוטין את הפואנטה של תור: ראגנרוק. הרי הסרט ההוא עסק במאבק של תור להציל את אסגארד ובהבנה שלו שאסגארד היא לא מקום אלא עם, שאותו הוא הצליח להציל. בסרט הנוכחי כל תושבי אסגארד מתים עוד לפני שהכותרת עולה, וכל העלילה של תור: ראגנרוק הופכת לחסרת טעם. גם את הסוף של ספיידרמן: השיבה הביתה הסרט הזה מבטל. ראינו את פיטר פארקר עומד בפני החלטה – האם לקחת את החליפה החדשה שטוני סטארק יצר עבורו ולהצטרף לנוקמים. הוא מחליט נגד. המיקום של הדילמה הזו בסוף הסרט גרם לה להיראות כאילו היא משמעותית לדמות של פארקר, ובכל זאת במלחמת האינסוף החליפה נכפית עליו והוא הופך רשמית לאחד מהנוקמים בשורה שהיא יותר בדיחה מכל דבר אחר.

    קסם: וחוץ מזה, לדברים שקורים בסרט הזה אין ממש משמעות. למשל כל העלילה הצדדית הזו של תור, מה זה אמור להיות? אני לא חושב שמישהו יתייחס אליה שוב אי פעם באף סרט בעתיד. לפחות היא נתנה לנו את פיטר דינקלג' בתור גמד ענקי, או משהו. זה היה מצחיק.

    שני: נכון. הוא טרח כל כך להשיג נשק חדש, ובסוף פספס את המטרה שלו. עוד החלטה שהסרט מנסה להציג כחשובה היא הדילמה של וונדה האם להרוג את בן הזוג שלה, ויז'ן, כדי למנוע מתאנוס להשיג את אבן המחשבה. היא מחליטה לעשות את זה ונראה שזו החלטה קשה בשבילה, אבל ההחלטה שלה לא משנה כלום כי תאנוס פשוט מגיע עם אבן הזמן ומבטל את מה שהיא עשתה.

    קסם: מה בכלל אבן המחשבה עושה? די בטוח שהוא היה יכול להרוג חצי יקום כמו שהוא רצה גם בלי אבן המחשבה. עוד בנושא החלטות לא חשובות – נכון אנחנו בטוחים שהסרט הבא של שומרי הגלקסיה יהיה כיפי ושיגועים ושפיטר יתחיל עם כל מה שזז? גאמורה לא הייתה חשובה לו עד כדי כך לפני הסרט, והיא גם לא תהיה חשובה לו אחרי.

    שני: זה חלק מבעיה גדולה יותר בסרט, והיא שהוא עוסק במערכות יחסים שלאף אחד לא אכפת מהן. אני אמורה להאמין שפיטר וגאמורה מאוהבים כשלא הייתה להם שום כימיה בשני הסרטים של שומרי הגלקסיה? אני אמורה להתעניין בשאיפות הרומנטיות של וונדה ושל ויז'ן, שתי דמויות שבקושי למדנו להכיר ושנראה שאין ביניהן קשר? במקום להתעסק במערכות יחסים שהיוצרים יודעים שהקהל מושקע בהן רגשית, כמו הקשר בין טוני לסטיב – שאפילו לא נפגשים – הסרט מנסה לפתח מערכות יחסים חדשות במהירות שיא ואז להציג אותן כגורליות. במקרה של הקשר בין תאנוס לגאמורה זה עוד איכשהו עובד, כי מוקדש לו מספיק זמן מסך, אבל ההתמקדות בקשרים הרומנטיים המשמימים בין אנשים לחייזרים ולאנדרואידים בסרט הזה היא טעות גדולה בעיניי.

    קסם: אם יש משהו טוב אחד בסרט זה כשוונדה וויז'ן בסקוטלנד בסוג של קומדיה רומנטית משלהם, ואז בדיוק כשאני חושב שזה חייב להסתיים כי אני משתעמם, זה הופך לסצנת אקשן מושקעת וגדולה – ואיזו סצנת אקשן זו. בכלל, הסרט הזה מצטיין בצורה בלתי רגילה בכל מה שקשור לאקשן. שזה טוב, כי יש הרבה מאוד ממנו. רוב הסרט הוא סצנות אקשן, והוא עדיין לא מרגיש עצלני לרגע. לכל סצנת אקשן יש את המאפיין הייחודי שלה, וקל מאוד להפריד אותה מהשאר. מבחינתי, נקודת החולשה בסרטים הקודמים של האחים רוסו (שעד אז יצרו בעיקר טלוויזיה) היא שהם עוד לא היו רגילים לביים סצנות אקשן גדולות. הם בחרו להתמודד עם החולשה הזאת בשתי דרכים שונות בסרטים של קפטן אמריקה: בחייל החורף הם שמרו על סצנות אקשן צנועות יותר, ובמלחמת האזרחים הם נתנו את כל תשומת הלב שלהם לסצנת הקרב בשדה התעופה, כשכל האקשן בשאר הסרט היה סביר לכל הפחות. אבל כאן, כל אחד מהקרבות מרגיש הכי גדול והכי משמעותי ובניגוד לסרטיהם הקודמים, האחים רוסו לחלוטין הפציצו – תרתי משמע. בכולם, ללא יוצא מן הכלל, קל מאוד לעקוב אחרי איפה כל דמות נמצאת, או מהם המהלכים שמתרחשים. זה מרענן ומראה על שליטה מלאה לא רק בבימוי, אלא גם בתסריט.

    שני: כן, אם יש משהו שכולם יודעים על סרטי מארוול, זה שיש בהם הרבה אקשן, ולאחרונה גם הרבה בדיחות. ונכון שהבדיחות מורידות מתחושת המתח, אבל הן גם ממש טובות בדרך כלל. התפקיד של פיטר דינקלג', שהזכרת, הוא דוגמה מדהימה לאיך משחקים עם הציפיות של הקהל כדי להשתמש באלמנט ההפתעה ולהוציא מהקהל צחוק גדול. יש לנו גם הרבה דמויות שכבר ידועות ביכולות הקומיות שלהן – בין אם זה טוני סטארק עם ההומור היבש שלו, פיטר פארקר עם ההתלהבות התמימה, או פיטר קוויל עם האגו המגוחך והרפרנסים לשנות השמונים. השילובים של הדמויות האלה יוצרים הרבה הזדמנויות להומור שבהחלט עבד על כל הקהל, וגם עליי.

    קסם: אבל כל ההומור הזה של הרפרנסים, הוא קצת פוגע בסרט באיזשהו מובן, לא? כלומר, כשטוני קורא לעוזר של תאנוס סקווידוויד זה מצחיק, אבל יותר מכמה שזה מצחיק, חשוב כמה זה מזיק. כמה סרט הוא עצמו אם הרבה מהבדיחות שלו הן אזכורים לדברים אחרים? או מתי הסרט יתיישן בטירוף בגלל האזכורים האלו? זה אפילו לא נוגע רק לבדיחות: כשפיטר פארקר משתמש בטריק משובו של הנוסע השמיני בשביל לנצח את הרעים, הוא נוגע באותה המחלה של שחקן מספר אחת, וגם הוא מנכס לעצמו דברים כמו ששחקן מספר אחת מנכס לעצמו את הדלוריאן או את ענק הברזל. כשספיידרמן בעצמו אומר ״מכירים את הסרט הישן הזה, שובו של הנוסע השמיני? בואו נעשה את מה שעשו שם״ זה הופך את הסרט המקורי לקטן בהרבה, וכזה שהערך שלו הוא לא ההישג הקולנועי שהוא היה בעצמו, אלא רק הסצנה הזו שספיידרמן מאזכר במלחמת האינסוף. כמובן, אני לא אומר שזה מה שהתסריטאים של הסרט ניסו לעשות. אין להם שום אג'נדה סודית נגד סרטים של אחרים. אבל בדיעבד, הרבה אחרי שהבדיחות האלו מפסיקות להיות מצחיקות, הן מתחילות להיות רכושניות. כרגע אנחנו נהנים לומר, כמו קפטן אמריקה בסרט הנוקמים הראשון, שהבנו את הרפרנס הזה, אבל מה יקרה בעתיד כשאנשים לא יבינו את הרפרנסים, ובשבילם הדברים שהוזכרו בסרט יהיו לנצח "הדברים שהוזכרו בנוקמים: מלחמת האינסוף"? כבר עכשיו, אפשר לראות את זה קצת עם הדמות של פיטר קוויל, שנהנה לאזכר דברים איזוטריים מהאייטיז, כי זו התקופה שבה הוא גדל. אבל כיום, להרבה מהצופים הצעירים של הנוקמים, כל השירים שמופיעים בסרטי שומרי הגלקסיה הם "השירים שהופיעו בשומרי הגלקסיה".

    שני: אם זה היה סרט רגיל, זו לא הייתה בעיה. הוא לא היה בהכרח מאפיל על סרטים קודמים. אבל זה לא סרט רגיל. כשמשתמשים בסופרלטיב "אירוע קולנועי", בדיוק לזה מתכוונים. זה סרט שהיוצרים והמעריצים מתכוננים אליו כבר עשור, זה סרט שיש בו בערך חמישים דמויות, וזה סרט שמביא לשיא את כל מה שקרה ביקום הקולנועי של מארוול, שהוא דבר מאד חשוב להרבה אנשים. ועם כוח גדול באה אחריות גדולה: בגלל שזה לא סתם סרט, יש לי ציפיות גבוהות ממנו. בגלל שזה כזה סרט עצום, אני בוחנת כל החלטה תסריטאית בו בתשומת לב מוגברת, ומבינה שהרבה מהן הן החלטות תמוהות מאוד. בסרט בסדר גודל כזה, שקורים בו כל כך הרבה דברים במקביל, אין באמת מקום לפתח דמויות. זה עדיין בולט כשאנחנו מבינים שהרבה מהדמויות לא השתנו כמעט. הזכרת את האובססיה של פיטר קוויל לאייטיז. זה חלק מבעיה כללית של הדמות שלו. זה כבר הסרט השלישי שבו הוא מופיע, והוא עדיין לא התבגר אפילו קצת. הוא מאוהב בגאמורה כביכול, אבל זה לא ממש פיתוח טבעי של הדמות, אלא אילוץ תסריטאי. הוא עדיין נשלט על ידי האגו שלו והוא עדיין אימפולסיבי וחמום-מוח. הסצנה שבה הוא מתפרץ על תאנוס כשאיירון מן וספיידרמן כבר כמעט הצליחו להוריד ממנו את הכפפה ממש מרגיזה. בדיעבד כל מי שצפה בסרט הבין שזה היה צריך לקרות, ושזה חלק מהתרחיש היחידי שבו דברים נגמרים טוב, כמו שדוקטור סטריינג' חזה. ובכל זאת, אי אפשר שלא להתעצבן עליו. עד כמה שהוא יודע, ברגע אחד של התנהגות טיפשית וילדותית הוא חרץ את גורל מחצית מהיצורים התבוניים ביקום. זה הגיבור שאני אמורה להעריץ? אם עד עכשיו, אחרי שני סרטים שבהם הוא היה הדמות הראשית, הוא לא הספיק לגדול, האם הוא אי פעם יגדל? או שזה שהוא חלק מסיפור שלא עומד להסתיים בקרוב אומר שהוא חייב לחזור תמיד לסטטוס קוו, כמו בסיטקום? שברגע שהוא יתפתח הוא יפסיק להיות מעניין? עצם קיומו של יקום קולנועי שמוכיח את עצמו כמאוד מאוד רווחי עבור דיסני פוגע בסיפור ובדברים העמוקים יותר שאנחנו מחפשים ביצירה, כמו תחושת משמעות, הרגשה של סיכון או ארק ספציפי לדמות.

    קסם: וזו בדיוק הבעיה שלי עם הסרט. העובדה שאין לאף דמות ארק או תחושת משמעות גורמת לסרט הזה לא להרגיש כמו סרט בכלל. הוא מרגיש יותר כמו פרק אחרון של סדרת טלוויזיה. ואנחנו לא יכולים לצפות מכל פרק סיום להתחיל לפתח את הארק של הדמויות מחדש: זה הסוף של הארק – של הכל בעצם. הסרט מרגיש כמו סוף, ולכן הוא לא יכול להתחיל דברים חדשים, רק לסגור דברים ישנים. אבל כן, זה עדיין סרט בפני עצמו ולא פרק בסדרת טלוויזיה, ולכן אלו נקודות שבאמת מפריעות לי כשאני חושב עליהן. לזכותם של מארוול, של האחים רוסו ושל התסריטאים, מי שהם לא יהיו, אגיד שהם הצליחו ליצור בתוך הסרט חוויה סגורה מספיק שלא גורמת לך לעצור רגע ולחשוב על כמה הסרט לא עובד בצורה שבה אנחנו מגדירים סרט. האם זה טוב? האם זה רע? הם לפחות מנסים לעשות משהו שונה שלא ראיתי בעבר, וכשאני מגיע לשאלה של האם נהניתי למרות שהוא מרגיש שונה לחלוטין מההגדרה שלי של סרט – אז כן, הוא לגמרי עובד. הסיבה שהוא עובד למרות שאי אפשר להכניס אף אחת מהדמויות לתוך מבנה קלאסי של סיפור, עם התחלה אמצע וסוף, היא שהדמות הראשית פה היא בכלל של תאנוס. הוא זה שמקבל סיפור, הוא זה שמתחיל בנקודה אחת ומסיים באחרת. עליו אנחנו לומדים דברים חדשים והוא הדמות שמקדמת את הסיפור, בניגוד לכל אחד מהגיבורים שלנו. רק בגללו הסיפור הזה עובד. התסריט כתוב בצורה מאוד חכמה – הוא ממקם את תאנוס בתור הדמות המרכזית בסיפור אבל עדיין מציג את הנוקמים כמי שאנחנו אמורים לעודד ולהזדהות איתם. אפילו כשאנחנו מרגישים שהסוף הזה הוא לא הסוף בשביל חברי הנוקמים, הסיבה שהוא כן עובד היא שזהו הסוף של הסיפור של הדמות של תאנוס. זו הייתה המטרה שלו, והוא השיג אותה. הוא התפתח בדרך, בניגוד לכל שאר הדמויות, ולכן במבט חיצוני על כל הסרט הוא עובד, אפילו כשחלקים ספציפיים בו לא נראים מוצלחים. זה פשוט שזה לא הסרט של הנוקמים – זה הסרט של תאנוס, וכסרט של תאנוס הוא מוצלח מאוד.

    שני: אני פחות התחברתי לסיפור של תאנוס. אין ספק שהוא נבל קצת יותר מורכב מהנבלים הקולנועיים הקודמים של מארוול, אבל זה לא אומר הרבה. רוב הנבלים שלהם היו ממש משעממים. אני רק יודעת שאחרי הסרט, כשהתחלתי לחשוב עליו ולנתח אותו, הבנתי שאף אחת מההחלטות של הדמויות לא משנה, שתחושת הסיכון מלאכותית ושלא הצלחתי להתחבר רגשית לשום דבר שקורה. אבל כשהייתי באולם וצפיתי בסרט, הוא השפיע עליי חזק מאוד. הסרט הזה מנסה להכשיל את עצמו. הוא סרט פגום מאוד, ובכל זאת הוא ממש עובד. זה מזכיר לי בעיקר את לשבור את הקרח וכמה שהוא הפתיע אותי. עד אליו חשבתי שהמרכיב הכי קריטי להצלחה של סרט הוא תסריט טוב. ואז הוא הגיע, עם תסריט שעשוי מפיסות עלילה שבקושי מודבקות יחד, תסריט שאפשר לראות שחולץ מגרסאות מאוד שונות של הסיפור בשלבים שונים של ההפקה, ועדיין הוא עבד. ולא רק שהוא עבד עליי, הוא גם הפך לתופעה תרבותית מסיבית שיש לה מעריצים אובססיביים מסביב לעולם. לשבור את הקרח היה החלק הראשון של ההתפכחות שלי מהחשיבות שייחסתי לתסריט מהודק, ומלחמת האינסוף בא אחריו וחיזק את הרעיון הזה. אני לא יכולה להסביר למה הוא כל כך הדהים אותי. אני אפילו מרגישה קצת מרומה, כאילו השתמשו עליי בטריקים זולים. אני רק יודעת שכשהוא הסתיים, אחרי כמעט שלוש שעות, הייתי מוכנה להישאר באולם אם היו מתחילים להקרין את הנוקמים 4. הסרט הזה הצליח לגרום לי להתעניין ביקום הקולנועי של מארוול, שלא באמת היה אכפת לי ממנו במיוחד עד עכשיו.

    קסם: גם אני הייתי מוכן להישאר באולם לסרט הבא של הנוקמים, אפילו ששלפוחית השתן שלי הייתה במצב קצת סופני וכוס השתייה שלי הייתה כבר ריקה. אבל לצערנו, הסרט הבא הוא לא זה של הנוקמים, ונראה שהוא אפילו לא ממשיך את העלילה של הסרט הזה. אנטמן והצרעה יוצא בעוד חודשיים ואני לא יכול אפילו להתחיל להסביר כמה לא אכפת לי ממנו. לפי דיווחים הוא מתרחש לפני הסרט הזה, קצת אחרי קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים, והדבר שאני מרגיש שהכי מיותר כרגע הוא לחזור אחורה כשאני רוצה לדעת מה קורה בהמשך.

    שני: גם אני לא מחכה לחזור אחורה עם אנטמן והצרעה. לא אהבתי את אנטמן, למרות חיבתי הגדולה לפול ראד. לעומת זאת, אני כן מחכה לקפטן מארוול, שאמור גם הוא לצאת לפני הסרט הבא של הנוקמים. הוא יחזיר אותנו אחורה אפילו יותר, שני עשורים בערך, עד לשנות התשעים, וזה הסרט הראשון של מארוול בכיכובה של גיבורת על. זה אומנם לקח הרבה זמן, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. ויש עוד סיבות לחכות לו, למרות שאין לי היכרות מוקדמת עם הדמות. התקופה של שנות התשעים מעניינת אותי, כמי שגדלה בה, ברי לארסון תמיד נהדרת, ולמרות שהוא מתרחש בעבר, הוא אמור להיות חשוב ורלוונטי לנוקמים 4. בסצנה שאחרי הכתוביות של מלחמת האינסוף אנחנו רואים שניק פיורי מזעיק את קפטן מארוול ואני מחכה לשמוע מי היא, למה היא כל כך חשובה, ואיפה היא הייתה כל הזמן הזה, לפני שנגלה איך היא מצילה את המצב.

    קסם: אני מחכה מאוד לראות איך היא מצילה את המצב בסרט ההמשך לנוקמים: מלחמת האינסוף. נראה אותך בהקרנת הבכורה, כן?

    שני: בהחלט.

  • ב , ,

    סוף המשחק: הבעיה עם שחקן מספר אחת

    לכל אחד מאיתנו יש נקודות חולשה. זה יכול להיות ז'אנר שאנחנו אוהבים במיוחד, או שחקן שתמיד עושה לנו את הסרט, או עיר שמקסימה אותנו. דברים כאלה שסרט יכול לעשות כדי להבטיח שנהנה ממנו, גם אם אנשים אחרים לא יהנו ממנו. אחת האהבות הגדולות שלי – וכתוצאה מכך גם אחת החולשות הגדולות שלי – היא בחזרה לעתיד. הסרט מ-1985 הוא הסרט האהוב עליי, ולכן אני אוהבת פחות או יותר כל דבר שקשור אליו. בכל פעם שמייקל ג'יי פוקס וכריסטופר לויד נמצאים ביחד על אותו מסך אני נמסה. אני עדיין מחפשת אנשים שיש להם סבלנות ללמוד את משחק הקלפים שיצא על פי הסרט ולשחק אותו איתי. ופעם תוך כדי גלילה באתר רדיט התחלתי לבכות, כי ראיתי תמונה של דלוריאן והיא הייתה ממש יפה. מכוניות לא ממש מעניינות אותי, אבל הדלוריאן היא לא רק מכונית – היא מכונת זמן, היא יכולה לעוף (בגרסאות מסוימות), והיא עושה את כל זה בסטייל. אז לכאורה, ברגע שראיתי את הדלוריאן בטריילר של שחקן מספר אחת, הייתי צריכה להתלהב. ברגע שראיתי את הסרט ואת התפקיד הלא מבוטל שהדלוריאן משחקת בו, הייתי צריכה להתאהב. אבל גם לסרט שחקן מספר אחת יש נקודת חולשה. לנקודת החולשה הזו קוראים ארנסט קליין.

    ?Hey, you, get your damn hands off of her… You really think I oughta swear

    ארנסט קליין הוא הסופר שכתב את שחקן מספר אחת, הספר שעליו מבוסס הסרט. ואיך אני אגיד את זה? זה הספר הכי גרוע שקראתי מאז שסיימתי את התיכון. קשה לי אפילו לקרוא לקליין סופר. הכתיבה שלו מסורבלת, מביכה ומכוערת. הוא לא מסוגל להמציא אף אלמנט מקורי, ולכן כל פרט ופרט בספרים שלו שאול מיצירות שקדמו לו. אפילו כותב פאנפיקים לא הייתי קוראת לו – זה עלבון לכותבי פאנפיקים, שחלקם מוכשרים ויצירתיים. ובכל זאת סטיבן שפילברג, הבמאי המפורסם ביותר בדורנו, החליט לביים סרט על פי הספר ואפילו לערב את קליין בתהליך הכתיבה.

    אז כן, הדבר ההגיוני לעשות אחרי שרואים סרט הוא פשוט לכתוב ביקורת על הסרט. אבל אני לא מסוגלת להפריד בין הסרט לספר במקרה הזה. כל כך הרבה דברים גרועים בסרט בחיים לא היו קורים אם היה מדובר בתסריט מקורי של תסריטאי הוליוודי ממוצע. אי אפשר להתעלם מרוחו של ארנסט קליין שנשפכת אל תוך היצירה של שפילברג כמו הדם מתוך המעלית בסצנה הידועה מהניצוץ. אני לא מסוגלת לכתוב ביקורת רגילה ושקולה על שום דבר שיצא ממקלדתו של ארנסט קליין (מקלדת שבטח מחוברת למחשב Apple II מקורי משנת 1977). הדברים שהוא כותב מכעיסים אותי – בתור חובבת תרבות הפופ, בתור גיקית, בתור מישהי שמתעניינת בכתיבה, בתור אישה ובתור בת אדם. כל מה שאני יכולה לעשות זה להעביר אליכם קצת מהכעס שלי. אני אדבר גם על הספר וגם על הסרט, ויהיו ספוילרים. אבל אלה ספוילרים לשחקן מספר אחת, אז בסך הכל אני עושה לכם טובה.

    אז הנה מה שבטח כבר שמעתם על הספר והסרט: הם עוסקים בעולם עתידני שבו אנשים בורחים מהמציאות הדיסטופית של החיים שלהם בעזרת משחק מציאות מדומה עצום שנקרא האואזיס. אולי גם שמעתם שהעלילה נסובה סביב תחרות שארגן מפתח המשחק כדי לקבוע מי ישלוט באואזיס לאחר מותו. בטח גם שמעתם ששחקן מספר אחת מהווה את השיא של גל הנוסטלגיה לשנות השמונים שהפך לאופנה בשנים האחרונות. אולי אפילו שמעתם שמסיבה כלשהי מחלקת השיווק של הסרט שחררה פוסטר מזעזע שבו הרגל של הגיבור ארוכה באופן מטריד. כל זה נכון. וחוץ מהנקודה האחרונה, אלה דברים שהיו יכולים להיות נחמדים ומעניינים בידיים של מישהו אחר. אבל שום דבר בספר לא עובד, והסרט משפר רק חלק מהדברים. הגיע הזמן למנות את הכישלונות של היצירה הזו.

    נתחיל בדמויות. הגיבור הוא ווייד ווטס – הכינוי שלו בתוך האואזיס הוא פרזיבל – והוא שמוק שלא ייאמן. אין לו אף תכונה חיובית או מעניינת שהופכת אותו לראוי להיות הגיבור או לזכות בעושר ותהילה. המאפיין היחיד שלו הוא שהוא שינן בעל פה המון המון סרטים ומשחקי וידאו. זה, לכאורה, מה שהופך אותו לטוב יותר מכל האחרים. הוא לא מתפתח לאורך הספר וגם לא לאורך הסרט. הוא ממשיך להיות ממוקד במטרה ממניעים אנוכיים ולא לפתח שום אופי מלבד זה. בסרט הוא גם פסיבי מאד, כשרוב הזמן דמויות אחרות אומרות לו מה לעשות ולאן ללכת, ובלי העזרה שלהן הוא היה מת מהר מאוד. הדברים היחידים שהוא מתכנן בעצמו נכשלים, ורק את אחת מהחידות הוא פותר בעצמו. מעבר לזה שהוא לא נותן לנו אף סיבה להעריך אותו, הוא גם מה שמכונה Nice Guy™ – בחור שחושב שהוא זכאי לחיבתה של בחורה מסוימת כי הוא חביב וכנוע ומעריץ את האדמה שעליה היא דורכת. השיפור שהסרט מציע הוא שהוא לא חושף אותנו לעומקים המטרידים של האובססיה שלו. אין לו ממש הזדמנות לספר באריכות על השעות שבילה בקריאת הבלוג של מושא אהבתו ועל הידע הנרחב שלו על תחומי העניין שלה. מצד שני, ההצגה שלו כגיבור בגלל שהוא ממשיך לחבב את הבחורה למרות "פגם" גופני זניח אצלה אפילו יותר מודגשת בסרט. תנו לבחור מדליה, הוא מסוגל להיות קריפ כלפי בחורה שתואמת את אידיאל היופי המערבי רק ב-95 אחוזים! אני חושדת שווייד הוא בן דמותו של הסופר – קודם כל כי גם במקרה של ארנסט קליין, הכישורים היחידים שהוא מפגין הם מאגר ידע מסיבי על תרבות הפופ. הסיבה השנייה היא היחס של הסופר לנשים, שמשתקף בפואמה שכתב, Nerd Porn Auteur. בבקשה תשמרו את הקישור ותאזינו לו רק אחרי שתסיימו עם הפוסט שלי, כי אחרי חשיפה – אפילו מינימלית – לפואמה הזו אנשים נוטים למצוא את עצמם שוכבים במיטה שעות ארוכות, בוהים בתקרה ומזילים דמעה בודדת.

    הבחורה בת המזל שזוכה בקסמיו של ווייד היא ארטמי0 – או סמנת'ה. היא כנראה בת אדם טובה יותר מווייד בכל צורה אפשרית. אכפת לה מהעולם שסביבה, בניגוד לווייד שלא מקדיש אפילו חצי דקה של מחשבה לעובדה שדודה שלו – המשפחה היחידה שנותרה לו – נרצחה. אין שום סיבה שארטמי0 תרצה להיות עם ווייד, אבל הוא הגיבור, אז כמובן שהוא זכאי לקבל את נערת חלומותיו בסוף הסיפור. וחוץ מזה, יש לה בעיה. יש לה כתם לידה על הפנים. כן, כן, מה ששמעתם, פיגמנטציה קצת שונה מסביב לעין גורמת לה להאמין שהיא לא שווה כלום ושכל מי שיראה אותה במציאות יאבד עניין בה מיד. זה תרגיל ממש מלוכלך שמופיע גם בספר וגם בסרט. כל אחד יבין מיד שבחורה מוכשרת וכריזמטית כמו ארטמי0 בחיים לא תתקרב לאידיוט כמו ווייד, אז מנמיכים את הביטחון העצמי שלה לאפס כדי שהעובדה שווייד מצליח לראות מעבר לאדמומיות הקלה של העור שלה תספיק כדי שהיא תיפול לזרועותיו. בעצם היוצרים עושים לדמות שלהם negging: טכניקה של "אמני פיתוי" שבה מחבלים בביטחון העצמי של בחורה כדי להפוך אותה לפגיעה יותר ולאפשר לה לקבל בברכה ניסיונות חיזור.

    ככה נראית בחורה שלא ראויה לאהבה, ולצידה האביר שאוהב אותה בכל זאת

    החבר הכי טוב של ווייד הוא אייץ'. הוא סחבק ומדבר איתו בגובה העיניים על משחקי וידאו ובחורות. לכן אנחנו צריכים להיות מאד מופתעים כשמסתבר שאייץ' הוא בעצם בחורה. לא סתם בחורה, בחורה שמנה. ולא סתם בחורה שמנה, אלא בחורה שמנה שחורה. ולא סתם בחורה שמנה שחורה, היא גם לסבית! נראה שקליין החליט לייצג כל קבוצה מודרת שהוא הצליח לחשוב עליה בדמות אחת. יש רק בעיה אחת עם הניסיון הזה לייצוג: לאורך תשעים אחוז מהספר הזהות של אייץ' מוסתרת, ולאורך עשרת האחוזים הנותרים הוא מתעלם ממנה. הוא אפילו ממשיך להתייחס אליה כ"הוא"! אם במקרה נשפך לכם קפה על פסקה אחת בספר אתם אף פעם לא תדעו שהיו בו דמויות להט"ביות, דמויות נשיות שאינן מושא אהבה, או דמויות לא לבנות שאינן סטראוטיפים מאד לא מעודנים. ווייד כמובן מקבל את הגילוי המסיבי על האדם שהוא חשב שהוא מכיר די בסבבה. הוא מזכיר לעצמו שבסך הכל זה אותו חבר אהוב והזהות שלו לא משנה את החיבור המנטלי העמוק שקיים ביניהם. ההתרפקות על מערכת היחסים שלהם קצת מוזרה בהתחשב בכך שמוקדם יותר בספר הוא מתאר את הדברים שהם עושים ביחד: להשפיל אחד את השני אחרי הפסד במשחק וידאו מסוים, ללעוג ליצירות שהשני אוהב ולכנות זה את זה בשמות כמו crapburger. אם הייתי זוכה לחברות אמת מהסוג הזה במהלך חיי, אולי גם לי לא היה אכפת מי בעצם החבר שאיתו אני חולקת אותה. בסרט הנטייה המינית של אייץ' לא מוזכרת, אבל לפחות הזהות שלה נחשפת באמצע הסרט ואפשר להרגיש שהיא באמת נוכחת בתור אישה שחורה. מערכת היחסים של ווייד ואייץ' בסרט רגועה יותר. הם מציקים אחד לשני, אבל בחביבות, והם לא הופכים פתאום לאהובי נפש כשווייד צריך להוכיח כמה הוא פרוגרסיבי. אפשר לומר שבסרט אייץ' פשוט נמצאת שם. איכשהו, זה מהווה שיפור.

    כמובן שצריכים להיות גם רעים בסיפור. במקרה שלנו מדובר בתאגיד IOI והם רעים כי… הם רעים. כלומר, יש כמה הסברים. למשל זה שהם מתכננים לגבות כסף על שימוש באואזיס במידה ויקבלו את השליטה עליו – למרות שעל פי הספר בכל מקרה עולה הרבה כסף אפילו לזוז ממקום וירטואלי אחד לאחר בתוך המשחק. או זה שהם מחזיקים בעלי חוב כעבדים – רק שלא נראה שלמישהו מהגיבורים אכפת מהעבדים האלה, והם לא טורחים לנסות לעזור להם בשום שלב. חלק מהשנאה של הגיבור כלפי הרעים קשורה לאמונה הילדותית שלו שתאגידים זה איכסה. זה לא שאני אומרת שתקוותנו כאנושות צריכה להיות תלויה בחברות מסחריות, אבל חייבים להכיר בכך שהמצב קצת יותר מורכב. למשל, כדאי להזכיר שכל היצירות שווייד כל כך אוהב לא היו קיימות לולא היו תאגידים גדולים שיצרו אותן. אבל החטא האמיתי של עובדי IOI הוא שהם לא באמת אוהבים את הסרטים, הספרים, משחקי הווידאו והמוזיקה שהגיבורים כל כך אובססיביים אליהם. יש להם קבוצת מחקר שמספקת להם את המידע הרלוונטי. בדיוק כפי שהגיבור הוא זה שיודע הכי הרבה טריוויה רנדומלית, הדמויות השליליות יהיו אלה שלא יודעות מספיק, כי המדד היחיד לערכו של אדם בשחקן מספר אחת הוא הידע שלו על תרבות פופ של סביבות שנות השמונים.

    כשאני אומרת שבספר ובסרט האלו אנשים נמדדים על פי הידע שלהם בתרבות פופ, אני מתכוונת לזה. שניהם מכילים סצנות שבהן דמות אחת בוחנת דמות אחרת על ידע כללי בתרבות גיקית או על ידע בתחומי העניין הספציפיים של ממציא האואזיס. והבעיה עם המוזרות הספציפית הזו היא שהיא משקפת בעיה גדולה שקיימת במציאות בקהילות של גיקים וחנונים. הביטוי גייטקיפינג (gatekeeping) מתאר מצב שבו מישהו רואה עצמו כשומר הסף של תחביב מסוים ומרשה לעצמו להחליט מי ראוי להיקרא מעריץ אמיתי ומי לא. הביטוי הזה גם מתאר את שחקן מספר אחת באופן מושלם. הרי כל הסיפור הוא תחרות שמטרתה למדוד מי הכי אובססיבי לדברים שמפתח האואזיס היה אובססיבי אליהם. ווייד מקבל אנשים לחוג החברים שלו רק אם הם עוברים את המבחן שלו, ומביט בזלזול על מי שיודע פחות ממנו. והפרקטיקה של גייטקיפינג היא בעייתית מכמה סיבות. קודם כל היא נגועה בסקסיזם: נשים נדרשות לעמוד במבחנים האלה לעתים קרובות יותר כדי להוכיח שהן מעריצות אמיתיות. ההנחה שמהווה ברירת מחדל היא שנשים לא מבינות בתחומים חנוניים מובהקים ומתעניינות בהם באופן שטחי כאופנה. אם מישהי מצליחה להוכיח את עצמה ברמה שמספקת את הגברים שמינו את עצמם לשופטים, הם יכריזו עליה כ"לא כמו כל הבנות". כלומר, לא מספיק לקבל אותה, אלא צריך בו זמנית גם להמשיך לזלזל בנשים אחרות. וזה מביא אותנו לבעיה הבאה עם גייטקיפינג, והיא שזה שמישהו מחזיק בפחות ידע לא עושה אותו פחות טוב. במקום למדוד עד כמה מישהו אכפתי כלפי משהו שאתה אוהב, עד כמה הוא מתחבר אליו או מבין אותו, מודדים ידע אנציקלופדי, דבר שלא מעיד כלום על האדם עצמו ויותר על כמה גישה הייתה לו ליצירות מסוגים שונים. ובנוסף לכל זה, העובדה שגייטקיפינג כל כך נפוץ אצל חנונים היא אירוניה במיטבה. לרוב חנונים רואים את עצמם כאנשים שהיו בתחתית הסולם החברתי בשלבים שונים בחיים, או נדחו על ידי קהילות מיינסטרימיות. במקום להפוך את המרחבים שלהם לפתוחים ומקבלים, הם מעתיקים את ההיררכיה שראו במקומות אחרים. אני מבינה את התסכול של אנשים שבילו את חייהם בתחתית הסולם, אבל הפתרון לזה הוא לא למצוא סולם אחר שתוכל להיות בראשו. הפתרון הוא לבטל את קיומו של הסולם וליצור קהילה שוויונית. שחקן מספר אחת מדגים את כל הבעיות עם גייטקיפינג: הוא ממצב את ארטמי0 כבחורה המיוחדת שעומדת במבחן, הוא מעדיף ידע על פני הבנה, והוא כולו נראה כניסיון של הסופר לבנות את הסולם הספציפי מאוד שבראשו הוא יוכל לעמוד. ארנסט קליין מדמיין עולם שבו תחומי העניין המדויקים שלו הם הדברים הכי חשובים, ובעולם כזה בן דמותו הוא המלך.

    בעוד הדמויות והדברים שהן מייצגות הרגיזו אותי, העלילה של הספר היא אחד הדברים הכי משעממים שאפשר לדמיין. הגיבור צריך לאסוף שלושה מפתחות. סביב כל מפתח כזה יש שניים או שלושה אתגרים שהוא צריך להשלים. אם לא התמזל מזלך להכיר את היצירה הספציפית שבה אתגר מסוים עוסק, מה חבל. תצטרך לשרוד פרק שלם שבו אין לך ממש מושג מה הגיבור עושה. באתגר האחרון יש מכשול קטן, כשהרעים עומדים בדרכם של הגיבורים, ולכן יש סטייה קלה מהמסלול כדי לסכל את התוכניות שלהם, אבל בסך הכל הסיפור מאוד לינארי: פותרים חידה, עושים משימה, שוב ושוב עד שזוכים בפרס. החידות אפילו לא מורכבות במיוחד. אני לא הצלחתי לפתור אותן, כמובן, אבל זה רק בגלל ההיכרות המוגבלת שלי עם מבוכים ודרקונים. אם הייתי מישהו שמסוגל לצרוך בערך שני עשורים של מדיה בחמש שנים של חייו – כמו ווייד – אני מתארת לעצמי שזה היה לוקח לי הרבה פחות זמן. העלילה הזו גם מוקפת בהמון פירוטים שגורמים לי להבין שלקליין אין מושג מה מעניין את בני התמותה הרגילים שאיתם הוא חלק את הפלנטה כל חייו. הוא מוותר על דברים כמו קונפליקטים אנושיים ומתח כדי להקדיש עוד ועוד פסקאות למכניקה ולחוקים של משחק הווידאו, או לתיאור של הציוד שבו השחקן משתמש. כמעט מדהים בעיניי שהוא מתעכב על דברים כמו הדרך שבה הפיצה מגיעה אליך הביתה, אבל לא מקדיש אפילו חצי עמוד לרגשות של הגיבור אחרי שהיה עד לרצח המשפחה והמכרים שלו.

    הסרט לוקח לעצמו מגוון חירויות עם העלילה. קודם כל, הוא מחליף את כל המשימות, ולרוב זה לטובה. המשימה הראשונה שבספר כוללת משחק וידאו מיושן הופכת למירוץ מדהים שבו צריך להתחמק מהדינוזאורים מפארק היורה ומקינג קונג – בקלות הסצנה הכי טובה בסרט. בספר הגיבור נכנס לסרט ונדרש לדקלם כל שורת דיאלוג בו מהזיכרון, בדיוק כפי שהופיעה במקור. בסרט מן הסתם אי אפשר לחזור על זה, ולכן כשהגיבורים נכנסים לסרט אחר ההשתתפות שלהם בו יותר אינטראקטיבית ומעניינת. הסרט גם קיצץ ללא רחמים כמה מהסצנות היותר משמימות מהספר – לדוגמה זו שבה הגיבור משחק משחק מושלם של פאקמן, פעילות שלוקחת לפחות שלוש וחצי שעות. בסרט יש גם יותר התרחשויות בעולם האמיתי, שנותנות לנו לכמה רגעים להתעניין בגורלו של הגיבור. אבל הסרט עדיין כבול לחומר המקור שלו, כמו שמישהו שהסתבך עם מאפיונרים כבול לבלוקים של בטון. הסיפור הגנרי וחסר ההשראה של הספר גורר את הסרט למטה ולא נותן לו להיות מעניין, מפתיע או מותח באמת.

    אילוסטרציה של החוויה שלי כשאני מנסה לשרוד קריאה בשחקן מספר אחת – הדלוריאן מייצגת את הנפש שלי

    ההבדל המשמעותי ביותר בין הסרט לספר הוא ברמת הביצוע הטכני. בתחום הזה הסרט מצטיין, והספר מייצג את התחתית העמוקה ביותר שניתן להידרדר אליה. דמויות גרועות, עלילה אידיוטית ומסרים בעייתיים הם דברים שאפשר לסבול, בנסיבות מסוימות. אבל אצל קליין הבעיות מתחילות כבר מהכתיבה עצמה, וכבר מהרגע הראשון. הספר שלו כולל הרבה אקספוזיציה, ורובה מיותרת. הוא חוזר שוב ושוב על פרטים שהוא כבר הזכיר ומסביר את קווי המתאר הבסיסיים של העולם שבו הוא מתרחש בשלוש דרכים שונות לפחות. הוא זורק פרטים חסרי משמעות שלא הופכים לרלוונטיים באף שלב. הוא מנסה להעניק לדמות הראשית אופי, למשל כשהגיבור מעיד על עצמו שיש לו בעיות אמון, אבל האופי הזה לא מתבטא בשום אינטראקציה שלו עם הדמויות האחרות, אז התיאור נשאר תלוש ומיותר. ועמודים שלמים מהאקספוזיציה מוקדשים לרשימות. פשוט רשימות של יצירות או יוצרים שהגיבור מכיר. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה זה משעמם. אבל אפילו זה עדיף על פני העמודים שמוקדשים למניפסטים על תפיסת העולם של הגיבור. הגרוע בהם הוא זה שעוסק באוננות, וגורם לי לרצות להתנצל בפני מארי קירי בשם כל קוראי הספר. דוגמה נוספת לנאום כזה היא כשלושה עמודים שהמטרה שלהם היא לספר לנו שהעולם הוא בעצם מקום ממש מחורבן. הו, תודה, זה מכניס אותי לאווירה לקראת ספר שעוסק במשחקים. או התובנה פורצת הדרך של הגיבור שדת היא הונאה. איזו מחשבה חתרנית, ממש כאילו קרל מרקס לא אמר כבר ב-1884 שהדת היא אופיום להמונים, וכאילו חנונים באינטרנט ב-2011 לא עפו על עצמם גם ככה כי הם אתאיסטים וזה אומר שהם כל כך הרבה יותר חכמים מכולם. גם כשהאקספוזיציה המתישה הזו נגמרת והעלילה המתישה בזכות עצמה מתחילה להתגלגל, המצב לא משתפר. ארנסט קליין כנראה לא שמע על הכלל שאומר "הראה, אל תספר", כי כמעט תמיד אנחנו שומעים תיאור עקיף על הדברים שקורים בחייו של הגיבור, במקום שיוצגו לנו דוגמאות לכך. כשהדרך להמחיש את מעבר הזמן היא לספר לנו בקווים כלליים מה הגיבור עשה בתקופת זמן מסוימת, זה נשמע כאילו אנחנו קוראים תקציר של הספר ולא את הספר עצמו. וכשקליין סוף סוף יורד לפרטים, המצב רק מחמיר. הוא לא ממש יודע לתאר… שום דבר, ולכן הוא נסמך כמעט בלעדית על תיאורים מסרטים או משחקי וידאו. למה להסביר איך אובייקט מסוים נראה כשאפשר להגיד שהוא כמו ביצירה מסוימת ולסמוך על הקוראים שתיווצר להם תמונה בראש? אם במקרה אתם לא מכירים את אחת היצירות שעליהן מדובר, לעולם לא תדעו איך המבנה שבו הגיבור מסתובב או כלי הרכב שאותו הוא מפעיל נראים (אלא אם כן, כמובן, אכפת לכם מספיק כדי לחפש בגוגל. לי לא היה אכפת מספיק). למען האמת, הדימויים האלה עדיפים על פני הפעמים הבודדות שבהן קליין מנסה לתאר משהו שהוא המציא. לא משנה בכמה מילים הוא משתמש, התיאור שלו לא עובד. אני נוטה לחשוב שאני בעלת דמיון בריא, ובכל זאת התיאורים המסורבלים של קליין לא מצליחים לייצר אף תמונה בראש שלי.

    הסרט, לעומת זאת, בולט בצד הטכני שלו. הכתיבה עדיין מרושלת – התסריטאי שהופקד על כתיבת התסריט כנראה לא היה מבריק מספיק כדי לאזן את החור השחור של חוסר כישרון שהוא ארנסט קליין. עדיין יש יותר מדי אקספוזיציה. לפעמים תוך כדי שדמויות מוציאות לפועל תכנית מסוימת הן עדיין מסבירות אותה זו לזו. גם הדיאלוגים לא השתפרו בהרבה. אמנם אין לנו פנינים כמו "Go fuck a duck" אבל מלבד כמה סצנות חביבות הכל עדיין די מביך. אבל הבימוי של הסרט מופתי, וזה מורגש. סטיבן שפילברג הוא אדם בעל ניסיון, והוא יודע איך לגרום לדברים להיראות מגניב. העיצוב של הסרט ברובו יפהפה והאפקטים מרשימים. אם יש מישהו שמסוגל לעבוד עם חומר מקור כל כך כושל ולהוציא ממנו משהו שניתן לעיכול, זה רק שפילברג. הוא אפילו לא צריך להתרפק על התרבות הגיקית של שנות השמונים – הוא בעצמו התרבות הזו. העושר הוויזואלי הוא הדבר שהופך את הסרט לנסבל. בעוד הדמויות והסיפור עוברים שינויים קוסמטיים קלים, אבל ממשיכים לשקף את רוחו של ארנסט קליין, העיצוב ממריא באמת. ואולי יש אנשים שזה מספיק להם, וכל מה שהם רוצים מסרט הוא שהוא יהיה חגיגה לעיניים. אם אתם כאלה, תראו את הסרט. אבל אל תספרו לחברים שלכם, שחקן מספר אחת באמת לא צריך להפוך לתופעה תרבותית יותר גדולה ממה שהוא כבר עכשיו.

    אני באמת מתקשה להבין איך שחקן מספר אחת הפך לרב מכר בסדר גודל כזה. אין לי אפילו דבר חיובי אחד להגיד עליו. יש מי שיגיד שאני לא קהל היעד. אם הייתי גדלה בשנות השמונים ומשחקת בנינטנדו, הייתי מבינה. אבל יש הרבה ספרים שאני אוהבת מאד למרות שהם מדברים על עולמות ששונים מהעולם שלי. יש דברים אוניברסליים שצריכים לעבוד בספר. יכולת התנסחות סבירה של הסופר היא דרישה בסיסית שלא קשורה לתוכן הספר. למה כל כך הרבה אנשים מתעלמים מהכשלים הברורים מאוד בכתיבה של הספר הזה? וזה השלב שבו אני נזכרת שהספר משקף קהילה לא קטנה של אנשים שקיימים באמת. חנונים שבו זמנית גם נעלבים שנשים לא מתייחסות אליהם, גם עושים פטישיזציה לבחורות גיקיות, וגם מציבים להן מבחנים שנועדו לקבוע אם הן גיקיות אמיתיות. אנשים שמתחרים זה בזה בהפגנת ידע טריוויאלי ונהנים לתקן טעויות של אחרים יותר משהם נהנים ללמוד וללמד. הספר הצליח, כי הוא נוצר בדמותו של ארנסט קליין, והעולם מלא בקליינים כאלה. לא רק שהם מתרפקים על העבר ונותנים ליצירות האהובות עליהם להגדיר את גבולות עולמם, הם גם שקועים בפנטזיה שכל הזמן הזה שהם השקיעו בצריכת יצירות תרבות כדי להיות מסוגלים להקיא אותן בחזרה ישתלם יום אחד. הדברים המדהימים שיקרו להם לא יקרו למרות שאין להם שום אופי מעבר לתחומי העניין שלהם, אלא בזכות זה. הם ימצאו את הבחורה היפה שתתאהב בהם רק כי הם יודעים את השם של דמות מסרט של שוורצנגר. הם יצילו את העולם וכל האנשים הרגילים, שבזבזו את החיים שלהם על הבלים כמו להתעניין במצב העולם, או לתקשר עם הסובבים אותם, יכירו בעליונות שלהם. הספר הזה פשוט מייצג פנטזיה חנונית שאנשים אולי לא ידעו שיש להם. וכשמישהו רואה את החלום שלו מתגשם מול עיניו, זוטות כמו היגיון פנימי לא ממש מטרידות אותו.

    חשוב לי להדגיש שאין שום דבר רע בלהתעניין בתרבות פופולרית. גם אני מבלה ימים ושעות בצריכה של סרטים, ספרים, טלוויזיה, מוזיקה, פודקאסטים ומחזות זמר. אני אפילו כותבת בבלוג שמוקדש כולו לתרבות פופולרית, וכבר שפכתי אלפי מילים על יצירות שונות. ובכל זאת אני לא נהנית כששחקן מספר אחת מתייחס ליצירות האלה. במקום להתמוגג למראה הדלוריאן, אני מתכווצת. במקום לחשוב "פאק יה!" אני חושבת "הו לא, גררתם את פיירפליי לתוך זה?" כי רפרנסים לבד זה לא מספיק. אני צריכה יותר מזה. לרוב מה שאני עושה כשאני צורכת תרבות פופולרית זה לנסות לחלץ ממנה אמירה בעלת משמעות. כן, אני מסוגלת פשוט ליהנות מיצירות מסוימות, אבל אלה שבאמת נשארות איתי הן היצירות שמאפשרות לי להבין משהו לגבי העולם האמיתי. שחקן מספר אחת לא מצליח אף פעם לייצר שום משמעות. ולא רק זה, הוא גם מפשיט את היצירות שאותן הוא מאזכר מהמשמעות שהייתה להן במקור, ולא מאפשר לשילוב שלהן בתוך העולם שלו לטעון אותו במשמעות. כל הזמן חיכיתי לרגע שבו ווייד יבין שהתפיסה שלו לגבי טובים ורעים לקוחה מסרטי אקשן והעולם האמיתי הוא יותר מורכב מזה, או שהוא יבין שלמרות הלעג שלו לדת מאורגנת הוא בעצמו מתייחס לתחרות כמו אל דת, ויחליט להפסיק לחיות את החיים שלו לפי הכתבות מגבוה של דמות בעלת מניעים מפוקפקים. אבל הספר אף פעם לא מגיע לשם. הוא נשאר ברמה השטחית של "איזה מגניב אם היה מועדון לילה שאפשר לרקוד בו באפס כבידה… ו-R2D2 היה הדי.ג'יי?" רפרנסים זה נחמד, ואני משתמשת בהם בנדיבות, אבל הכמות שלהם צריכה להיות פרופורציונלית לתוכן האמיתי שאתה מספק. אני יכולה ליהנות גם משוקולד שיש בו 80% קקאו וגם משוקולד שיש בו 30% קקאו, אבל חייב להיות בו קקאו. אם מוציאים את כל הקקאו ונשארים רק עם סוכר, אני אקבל בחילה. גם הספר וגם הסרט מנסים להדביק לסוף מסר קלוש שלפיו כדאי לנו לצאת החוצה לפעמים ולהתחבר לחיים האמיתיים, אבל המסר הזה לא מתחבר לשום דבר שבא לפניו, כי הגיבור שלנו זוכה בכל מה שהוא אי פעם רצה בזכות זה שהוא בילה חמש שנים בלשחק משחקי וידאו ותו לא. וכמובן שהעולם שבחוץ הוא עדיין פוסט אפוקליפטי, ולרוץ יחפים בשדות זו לא ממש אופציה. זה בסך הכל ניסיון נואש לחבר אמירה כלשהי ליצירה שמלכתחילה אין בה שום דבר מלבד אזכורים וקריצות, והוא לא עובד.

    הדמיה של תחושת הקתרזיס שכתיבת הפוסט הזה מספקת לי

    אם אתם עדיין מתעניינים בספר שההסבר היחיד לקיומו הוא דליפת גז בבניין ששיבשה את שיקול דעתם של כל העורכים שהמוציא לאור מעסיק, יש פודקאסט יוצא מן הכלל שעוסק בקריאה ביקורתית של הספר. הוא עוסק בהמשך גם בספרו השני של ארנסט קליין, ארמדה, שנחשב לכישלון אפילו בעיני אנשים שמשום מה אהבו את שחקן מספר אחת. אבל אני מקווה שהצלחתי כבר להבהיר לכם שאני לא ממליצה על הספר שחקן מספר אחת בשום אופן, ושהסרט אמנם יותר טוב, אבל זה בעיקר בגלל שגרוע יותר הוא לא יכול להיות. נתקלתי בחיי בהרבה כישלונות יצירתיים, וראיתי הרבה יצירות עם מסרים רעילים ואת כולם שרדתי. שחקן מספר אחת הוא שילוב קטלני של שניהם, ובניגוד לכוכב הקודם בתחום הזה, החדר, הוא אפילו לא איום בצורה משעשעת. עצם קיומו הופך את העולם למקום קצת פחות טוב. עכשיו, אחרי שגיליתי שגם הפסגה של הוליווד לא מסוגלת לגאול אותו ואחרי שעשיתי כמיטב יכולתי להזהיר אתכם מפניו, אני אנסה לשכוח מקיומו ולהמשיך את חיי עם מעט האמון שנותר לי באנושות.

  • ב ,

    שבועיים בלונדון – שתים עשרה הצגות

    אם אתם מכירים אותי או קראתם קצת בבלוג שלנו אתם בטח כבר יודעים שאני אוהבת מחזות זמר. הבעיה בלאהוב מחזות זמר ולגור בארץ, היא שאנחנו נורא רחוקים מברודוויי והווסט אנד, אז נאלצים להסתפק בהפקות מקומיות – וחלקן באמת טובות, אבל זה לא אותו דבר. הפתרון? חופשה בלונדון שנבנתה בעיקרה סביב התאטרון. זה טיול יקר יחסית, ובכל שנה יוצאים דברים חדשים, ולכן קבעתי לעצמי יעד עיקרי: המילטון. המחזמר המילטון מגיע ללונדון וזו הייתה אחלה של סיבה להזיז את עצמי ולתכנן טיול חלומות שכזה. אז בינואר 2017, כשנפתחה מכירת הכרטיסים להמילטון לתקופת פסח 2018, ניצלתי את העניין וקניתי כרטיסים. למזלי גם המחזה של הארי פוטר פתח את המכירות לאותה תקופה ממש באותו שבוע, ובאמת במזל הצלחתי לתאם את הכל. משם העניין התדרדר והתארך לטיול של שבועיים שלמים שבהם המטרה הייתה לראות לפחות בכל ערב הצגה או מחזמר. ודי הצלחתי: את פסח ביליתי בלונדון, הלכתי לתאטרון כמעט בכל ערב וחזרתי כדי לספר איך היה, מה מומלץ וממה להימנע.

    The Book of Mormon

    חיכיתי לראות את המחזמר הזה כבר המון זמן. את השירים אני שומעת לא מעט, והוא כנראה היה הבוטלג הראשון שראיתי, כי כבר לא יכולתי לחכות וידעתי שייקח זמן עד שאצליח לראות אותו על במה (כשהייתי בארה"ב לפני כמה שנים ניסיתי לבדוק כמה עולה כרטיס והמחירים התחילו ב180 דולר – וזה עוד היה למושבים הגרועים באולם). הגעתי כשאני מכירה את השירים בעל פה ואת כל העלילה, ואיתי ישב ידיד שלא ידע כלום חוץ משזה אמור להיות מצחיק. אז צחקנו. צחקנו המון, ולמרות המשפט המפורסם של "כגודל הציפייה", נהניתי מאוד. אני ממליצה בחום – הקאסט הבריטי לא נופל מהמקור האמריקאי ולא הרגשתי שיש בעיה לראות סיפור כה אמריקאי בלונדון.

    Kinky Boots

    המחזמר הזה רץ כבר 5 שנים ומקבל תשבחות מקיר לקיר. זו אחת מההצגות שהיו בראש הרשימה שלנו, במיוחד כי ראיתי ואהבתי את הסרט עליו המחזמר מבוסס. לצערנו, נפלנו על מחליף לשחקן של לולה (הדמות הראשית) וההפקה סבלה מזה המון. הסיפור מוצלח, הטקסט ממש לא רע, והעובדה שהארווי פירסטיין (היירספריי) כתב את העיבוד מורגשת, עד כדי יכולת לזהות את הסגנון שלו בקלות בכמה שורות מוצלחות במיוחד. השירים עצמם, שאותם כתבה והלחינה הזמרת סינדי לאופר, מאוד חמודים אבל לא סחפו או הדהימו אותי. הקאסט האמריקאי נתן לי תקווה שיש גרסאות מוצלחות לשירים, אבל גם מהדיסק של הקאסט המקורי מברודוויי לא ממש התלהבתי, אם לומר את האמת. השחקן הראשי היה חמוד אבל הוא שר הרבה יותר מאשר שיחק ורקדניות הרקע היו סתמיות. זה חבל, כי ראו שעם קאסט נכון זה יכול להיות הערב הכיף והמרשים שאנשים מספרים עליו, אבל לנו היה בעיקר מבאס.

    Ruthless! The Musical

    זה המחזמר הראשון בטיול שלא ידענו עליו דבר וחצי דבר. בפוסטר יש ילדה קטנה וחמודה בסגנון שירלי טמפל, ומהתקציר נראה שהעלילה היא על איך להצליח בתעשיית הבידור. זו הייתה בין ההצגות הכי מוצלחות שראינו בכל הטיול הזה, וטוב שלא ידענו כלום, כי ההפתעות שהגיעו בדרך רק הגבירו לנו את ההנאה בצפייה. זו הצגה שרצה במקור ב-1992 באוף-ברודוויי והיא נכתבה לקאסט נשי בלבד של 6 שחקניות (5 בוגרות וילדה). בעקבות הליהוק המקורי של אחת הדמויות היה כגבר בדראג, חלק מההפקות עדיין דובקות במסורת הזאת, ובאמת הפעם זכינו לצפות בג'ייסון גארדינר בתפקיד סילביה סנט קרוי. השירים כיפיים, העלילה מוצלחת ומצחיקה, הבדיחות עובדות נהדר ואני ממליצה.
    זוהי הצגה פארודית על דמויות הדיוות האייקוניות ממחזות זמר וסרטים וישנים וכל מה שסובב אותן. הגעה עם ידע מוקדם על קלסיקות עבר ועלילות מחזות אחרים היא לא תנאי חובה להנאה, אבל תורמת מאוד.

    The Ferryman

    הפעם מחזה ולא מחזמר – קנינו כרטיסים בהמלצת חברה שאמרה לי "זה על אירים ומוצלח, פשוט תראי." והיא צדקה, באמת לא היה צריך לדעת שום דבר לפני הצפייה. השחקנים ברובם היו מעולים, והקאסט היה עצום, ההצגה נמשכת שלוש שעות ואני בקושי הרגשתי את הזמן עובר, הסיפור היה מעניין ונוגע ללב והיה מרשים לראות שחקנים דרמטיים נותנים את כל כולם על הבמה. את ההצגה ביים סאם מנדז (ג'יימס בונד, אמריקן ביוטי), והוא גם זכה על הבימוי בטקס האוליבייה שהתקיים ממש לאחרונה. המחזה זכה גם בפרס המחזה החדש הטוב ביותר, ובפרס לשחקנית הראשית. אז, ההמלצה שקיבלתי אכן עומדת בעינה. אני כן רוצה לציין ששני החברים שהיו איתי ממש ממש לא נהנו – הם חשבו שההצגה ארוכה מידי והסיפור היה מתיש – אז צריך לבוא מוכנים עם הרבה, סבלנות, ויכולת להתמודד עם מבטא אירי ועם הסיפור הלא קליל בכלל.

    Brief Encounter

    המחזמר הזה הוא הפקה קטנה וחמודה שקצת מזכירה אטרקציה בפארק שעשועים של דיסני. כשנכנסים לאולם, הדבר הראשון שרואים הוא שהמקום מעוצב כמו בית קולנוע ישן, וכבר לפני ההצגה הסדרנים מכניסים אותך לאווירה של פעם. עד תחילת המחזמר הסדרנים באולם מנעימים את זמנך בנגינה ושירה, וכשהמחזמר מתחיל מבינים שאלו בעצם השחקנים. ההצגה מתחילה עם הקרנה של סרט (כנראה הפתיח של הסרט בעל אותו שם מ-1945 שעליו מבוססת ההצגה). השחקנים יוצרים אינטראקציה עם מה שמוקרן על המסך ואז מתחיל הסיפור. כמו בסרט המקורי, שתי הדמויות הראשיות שלנו נפגשות לרגע בתחנת הרכבת ומתאהבות, או לפחות מתחילות לפתח שגרה של פגישות קטנות שגדלות בסופו של דבר לרומן. הקטע הזה של רומן מזדמן ומלווה בקשיים של זמני פגישה הוא חמוד, אלא ששתי הדמויות הללו נשואות באושר עם ילדים (לפי מה שמספרים לנו), וזה קצת לא עובד לי. למה אני צריכה לעודד את הרומן הזה בין שני אנשים שנפגשו סתם ככה, שלא נראה שיש להם בעיות בחיים, או סיבה מוצקה להמשיך עם הפגישות האלה? אולי בסרט זה עובד יותר, אבל אני לא רואה את ההצדקה לעלילה שכזו, אפילו אם השחקנים מוצלחים והכימיה בינהם נהדרת. את ההצגה גנבו לטעמי שחקני המשנה שהראו יכולת שירה מרשימה במיוחד וסיפקו את רוב רגעי ההומור. לסיפור המסגרת נוספו שירים מקוריים שכתבה והלחינה אמה רייס אותם שרים השחקנים לפעמים כחלק מהעלילה עצמה ולפעמים כמוזיקת רקע להתרחשות. אלו לא שירים שאני רוצה להוריד או לשמוע שוב, כי הם בעיקר עבדו לי כמשהו להאזין לו בזמן שאני עושה דברים אחרים.

    Everybody’s Talking About Jaime

    המחזמר הזה מבוסס על סיפור אמיתי של נער בן 16 מעיירה קטנה מאנגליה שחלם כל חייו להיות מלכת דראג. בגיל 16 הוא החליט ללבוש שמלה לנשף סיום בית הספר, בית הספר שלו התנגד ואמא שלו תמכה בו. בעקבות סרט דוקומנטרי שנעשה על המקרה נכתב המחזמר. הסיפור פה הוא הדבר הכי חזק בהפקה לטעמי, הוא אנושי, אמיתי, דמויות המשנה מגוונות ואמינות, הטקסטים לא מרגישים מאוסים, והכי חשוב: זה סיפור עכשווי על משהו שקורה בימים אלו, ולא בצרפת בזמן מרד הסטודנטים. הבמה מעוצבת בצורה מגניבה וייחודית: הלהקה לא נמצאת ב"בור" מתחת לבמה אלא מעליה, כך שבחלק מהזמן אפשר לראות אותם מנגנים מעל ההתרחשויות. השירים מוצלחים, ושיר הנושא יכול להפוך למיני להיט בקרב חובבי מחזות הזמר, אבל דווקא המעברים בין השירים והמילים שלהם מרגישים ליד ההפקה הזאת פשוטים וסתמיים. כל זה לא גורע מההנאה בכלל. בניגוד לחוויה שלנו בקינקי בוטס, פה השחקן הראשי (ושאר האנסמבל) נותן הופעות דראג מוצלחות ומרשימות והכוראוגרפיה עובדת נהדר.

    Wicked

    מה יש לספר על מה שהוא אחד ממחזות הזמר המודרניים המפורסמים ביותר שמציגים כיום? מרשעת הוא סיפורה של המכשפה הרעה מהקוסם מארץ עוץ ואיך היא הגיעה למעמד שהגיע אליו. השירים פה מוצלחים ונהדרים, ופופולריים מספיק כדי שיצוטטו בשירים של זמרי פופ מצליחים. זוהי הפעם השנייה שאני רואה את מרשעת בלייב, וגם הפעם ברגע שנגמרה ההצגה רציתי לראות אותה שוב. ההפקה עדיין מרשימה, התלבושות מהממות והכל עובד. הקאסט מוצלח חוץ מהסתייגות אחת קצת שטחית: פיירו לא חתיך מספיק. זה נשמע מוזר, אבל מי שמכיר את ההצגה יודע שלמראה של פיירו יש תפקיד חשוב באפיון הדמות שלו. הוא שר נהדר, וגם המשחק שלו בסדר גמור, אבל נרשמה אכזבה קלה מהעבודה שלא נמסתי כל פעם שהוא היה על הבמה. תצוין לטובה אליס פרן שמשחקת את אלפבה – היא הייתה פשוט מעולה. היא שרה מכל הלב, הגיעה לכל הגבהים, וכל זה לא בא על חשבון המשחק שלה. אם אתם מתלבטים, ותלבושות ואפקטים מרשימים לא עובדים עליכם, פרן היא סיבה מספיק טובה לבוא בכל זאת.

    Hamilton

    על המילטון סביר ששמעתם (אולי אפילו בבלוג הזה) אפילו אם אתם לא חובבי תאטרון גדולים. המחזמר על אחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית כבש את העולם בסערה. לאחר שהצליחה עם הקהל והמבקרים בארה"ב, ההפקה התרחבה גם מעבר לים ובדצמבר האחרון עלתה בווסט אנד. גם בהתחשב בציפיות הגבוהות, ממש לא התאכזבתי. הקאסט היה מעולה ברובו (ראינו את הקאסט המלא למעט השחקנים הקבועים של אהרון בר והמלך ג'ורג'), אבל השירה של סיפיסו מאזיבוקו מי ששיחק בתפקיד בר באותו לילה לא הייתה מוצלחת בעיניי, וזה הפריע מאוד בסולואים שלו. המלך ג'ורג' היה נהדר והוכיח את עצמו פעם נוספת כאחד התפקידים הכי הכיפיים במחזמר. ג'מאל ווסטמן בתפקיד המילטון ממש לא מאכזב: הוא חמוד ומקסים בהתחלה וגדל להיות המילטון שאתה רוצה להגן עליו ושלא יקרה לו שום דבר רע. לדעתי הנקודה הכי חזקה של הקאסט הלונדוני הייתה השחקנים של חבריו של המילטון: מאליגן, לורנס ובמיוחד לאפייט, אותו משחק ג'ייסון פניקוק, שלדעתי גונב את ההצגה בכל סצינה שבה הוא על הבמה. יצוין גם לטובה אוביומה אוגואלה שמשחק את ג'ורג' וושינגטון, ששר בקול בס מרשים וסמכותי, ועמד ברף הגבוה שהציב כריסטופר ג'קסון בהפקה המקורית.

    Harry Potter and the Cursed Child

    הארי פוטר והילד המקולל. ההצגה שהיא הספר השמיני, ההמשך של סדרת הספרים האהובה עליי בכל העולם כולו, מחזה כל כך ארוך שחילקו אותו לשתי הצגות שונות (אפשר לראות אותן ברצף או בימים נפרדים – אני בחרתי באפשרות השנייה). מכיוון שהתמחיז יצא לאור בצורת ספר, נוצר קמפיין keep the secrects שמטרתו לבקש מהמעריצים לא לגלות פרטי עלילה למי שרוצה לבוא למחזה בלי ידע מוקדם, ובזכותו באמת באתי נקייה מספוילרים. מפאת הכבוד הקטן שעוד נשאר לי לפרנצ'ייז אני אמשיך במסורת ולא אדבר באופן מפורש על העלילה, אבל אלוהים אדירים, כמה שהיא רעה. אני אתחיל בחיובי דווקא, כי מגיע להם (לא סתם המחזה זכה בשנה שעברה ב-9 פרסים בטקס האוליבייה). האפקטים הוויזואליים היו הדבר הכי מדהים שראיתי על במה. נרשמו כמה וכמה התפעלויות של "וואו" בקול רם במהלך שני הערבים האלה. זו הצגה על עולם הקוסמים, והם באמת עושים קסמים על הבמה – דברים מתעופפים ומשתנים וזזים ועוד הרבה דברים ממש מרשימים שאני לא יכולה לספר לכם עליהם. אז כל הכבוד להפקה, לעובדי הבמה, לסאונד, לתאורה, לתלבושות, ובעצם לכל דבר טכני שיש בהצגה הזאת, דוז פואה. אבל מסביב לזה? אני לא מבינה איך מוצר כזה הוא חלק מהעולם של הארי פוטר. עזבו את זה שהעלילה עצמה מטופשת מעבר לכל פרופורציה – הדמויות לא מתנהגות כמו עצמן. מאפיין הדמות הכי קרוב לאמין שיש שם הוא שדראקו מאלפוי אוהב ללכת לשוק האיכרים. השחקנים המבוגרים היו פשוט מביכים והרגשתי שהם צועקים עליי את הטקסט במקום לשחק. הילדים הראשיים היו קצת יותר מוצלחים, אבל עדיין, עם עלילה כזאת מבולגנת לא היה הרבה שהם יכלו לעשות. לטובתם עומדת העובדה שהם דמויות מקוריות, אז אין לי איך להשוות אותם לדמויות בספרים ולהחליט אם הם מייצגים אותן נאמנה. אני אפילו לא יודעת אם הבעיה הייתה בטקסט, בשחקנים או בבימוי ההצגה, אבל המחזה פשוט לא עבד. הוא היה רע ואני מעדיפה לא להתייחס אליו כאל דבר שקיים בקאנון. אני לא מתחרטת שראיתי את המחזה.לשבת באולם ולראות את כל הדברים שקורים על הבמה היה באמת חוויה נהדרת, אבל אני גם לא יכולה להמליץ לאף אחד בלב שלם לשלם על זה. יצאתי עם תחושת פספוס ומרמור, ואפילו לא הזכרתי את המרצ'נדייז שמוכרים שם (שמעוצבים רע ולא מלהיבים בכלל).

    The Comedy About A Bank Robbery

    ובמעבר חד, לאחד הדברים הכי טובים שראיתי בטיול הזה. ההצגה של שוד הבנק שהשתבש היא התוצר האחרון של חברת התאטרון הבריטית Mischief Theatre. העלילה היא פשוטה: אנחנו בשנת 1956. בנק במיניאפוליס מקבל למשמרת יהלום יוקרתי, ופושע ידוע לשמצה מחליט שהוא חייב להשיג את היהלום הזה. הוא מתכנן פריצה, רק שהדברים לא הולכים בצורה החלקה ביותר. לא ארחיב עוד על העלילה, אבל אם יש לכם את האפשרות, רוצו לראות.  בניגוד למחזה שהשתבש (ההצגה הקודמת של החבורה), ההומור פה לא מבוסס רק על סלפסטיק, והוא מאוד מאוד מצחיק. בקיצור, אני ממליצה בחום רב.

    Young Frankenstein

    ולמחזמר האחרון בטיול, עוד עיבוד לסרט שלא ראיתי. הסרט בעל אותו שם של מל ברוקס מ-1974 מציג את הדוקטור פרדריק פרנקנשטיין (נכדו של דוקטור פרנקנשטיין המפורסם), שמגלה שירש את הטירה של סבו ונוסע לטרנסילבניה כדי לטפל במסמכים הרלוונטיים ולחזור לארוסתו שבניו יורק. רק ששם הוא מכיר את איגור (נכדו של איגור), מנהלת האחוזה גברת בלאוכר ואינגה, העוזרת החדשה שאיגור שכר עבורו, ומחליט להישאר ולהכיר את מורשת סבו. השירים כיפיים, השחקנים היו מוצלחים והעלילה מלבד כמה בדיחות קצת סקסיסטיות מצחיקה כפי שמצופה ממשהו שנכתב על ידי מל ברוקס. אני נהניתי, והחוויה גרמה לי לרצות לראות את הסרט ואפילו לשמוע כמה שירים מהפסקול שוב. בסופו של דבר, סגירת הטיול במחזמר הומוריסטי הייתה בחירה מוצלחת שהשאירה לי טעם של עוד.

    אם הצלחתי לסקרן אתכם, שירים נבחרים ממחזות הזמר שראיתי נוספו לפלייליסט של הבלוג בספוטיפיי.

  • ב ,

    יישור קו – יצירה ישראלית


    מתן בכר

    ב-2014 עלתה לשידור איש חשוב מאוד, סדרה כאילו-ביוגרפית על חייו של יהודה לוי. היא הפכה להצלחה וכנראה הייתה הגורם לטרנד של סלבס מקומיים שעושים סדרות על החיים שלהם. והו, כמה קשה להיות מפורסם: לצבי יש בעיה של צביקה הדר, מסובך של רן שריג וצומת מילר של אדיר מילר (לזכותו של שריג יאמר שהוא לא הרגיש צורך לדחוף לכותרת איזושהי יצירה עם השם שלו). הספיקו לי 10 דקות מהפרק הראשון של צומת מילר כדי להבין שכמו רמזור, גם היא לא מדברת אליי. כנראה הדרך שבה אני ומילר מגדירים "הומור" פשוט שונה. לא היו לי רגשות לכאן או לכאן כלפי הסדרה ונראה היה שאפרד ממנה בתחושת אדישות. אבל אז, בעקבות הצעות של כמה אנשים, צפיתי גם בפרק השני. בשלב הזה כבר לא יכולתי להישאר אדיש.

    מדהים כמה קווי עלילה מילר מצליח לדחוף בפרק של חצי שעה, וכולם נעים בין מוזרים או לא ברורים למעליבים ומרתיחים. קו העלילה הכי הגיוני הוא על זה שאדיר קונה לילדות שלו דגים. אבל לדוגמה, במהלך הפרק מילר מציע לאשתו מספר פעמים לצרף אליהם עוד בחורה לשלישייה. זה לא מתחיל כתוצאה ממשהו ולא מוביל לשום דבר. אלו פשוט הערות אקראיות שהוא זורק לה במהלך הפרק. למה? אני באמת לא יודע. קו עלילה אחר עוסק בכך שהוא הולך לשמח חיילים בדואים. כשהוא רוצה לבדוק אם הם יתחברו להומור שלו, הוא שואל אחד מהם "גם לך אשתך מציקה לפעמים?" הבדואי עונה לו "איזו מהן?" בסצינה אחרת, הם מציעים לשלם לו על ההופעה בכבשים. הבנתם? כי הם בדואים! קומדיה! ויש עוד הרבה כאלה.

    אבל קו העלילה שהכי עצבן אותי אישית הוא זה שבו אדיר נפגש עם בחור אחר כדי לעשות הליכות ביחד. אותו בחור – טמיר – הוא שחקן ובמקרה הוא גם נמוך-קומה. הוא אומר לאדיר שהוא רוצה להשתתף בסדרה החדשה שהוא כותב, אבל שזה צריך להיות תפקיד עם עומק, "יותר מדאחקה", כי זה שהוא נמוך לא אומר שהוא לא יכול לגלם תפקידים רציניים. אחר כך הם יושבים בביתו של אדיר ויש הפסקת חשמל, אז אדיר נותן לו עששית ואומר לו שהוא נראה מצחיק ככה. טמיר לא מבין מה מצחיק בזה ואדיר עונה "די נו, אתה יודע למה זה מצחיק." הבנתם, קהל? רק למקרה שלא קלטתם את הרפרנס הזה או שזו אמורה להיות בדיחה על נמוכים, הגיבור של הסדרה ממש אומר לכם עכשיו שזה מצחיק. חסרה רק בחורה בביקיני עם שלט גדול שכתוב עליו "עכשיו צוחקים".

    אחרי הפרק הזה הבנתי בבירור מדוע אינני מתחבר להומור של מילר – הוא סטריאוטיפי, רדוד ולא מעודן בעליל. ובשביל שלא יגידו שאני שופט רק על סמך פרק אחד, המשכתי לצפות בעוד כמה והמסקנה נשארת זהה: הכתיבה של מילר עצלנית וחסרת השראה, עם אפס מודעות, אפס תחכום ואפס ניסיון לעשות משהו יצירתי או מעניין. גם ככה אין הרבה ייצוג במדיה לאנשים שנראים קצת שונה מהנורמה, וכשיש הוא לרוב פאנצ'ליין. מילר מאיר על הבעיה הזאת, אבל לא רק שהוא לא מבקר אותה או אומר עליה משהו חדש, הוא תורם עוד יותר לייצוג השלילי הזה. אני לא אומר שאסור לצחוק במדיה על נמוכים, גבוהים, שמנים וכו'. מי שמכיר אותי יודע שאני הראשון שיצחק על הגובה של עצמו. אבל הדרך של מילר לעשות את זה היא שחוקה, מיושנת ומשעממת.

    בשבוע שעבר מילר נבחר על ידי קוראי ידיעות אחרונות בתור "בדרן ה-70". הדרך היחידה שבה הבחירה בו נשמעת לי הגיונית היא אם הכוונה הייתה שההומור שלו מיושן כמו המדינה שלנו. באחת הסצנות בפרק הנ"ל אדיר צריך לפצות את שלמה ארצי (הוא התחזה אליו כשהופיע בפני הבדואים) ומציע לו כרטיסים להופעה שלו. ארצי עונה, "ביקשתי פיצוי, לא עונש." יודעים מה, אני חוזר בי. אולי למילר כן יש קצת מודעות עצמית.


    לימור נעמן

    אי אז, בסוף שנות התשעים, הייתי ילדה דחויה עם ווקמן. בכל יום הייתי קמה בבוקר והולכת לבית הספר, יוצאת להפסקה ומטיילת לבד עם האוזניות, ובכל לילה הייתי נרדמת אחרי שווידאתי שהקלטת תתהפך מעצמה מצד אחד לשני (פונקציה מופלאה בווקמן שלי שרוממה את נפשי). אני לא זוכרת כמעט אף אחת מהקלטות שהקשבתי להן – כנראה הקְלטות של אלבומי דסטיניז צ'יילד ולהקות קצת יותר אזוטריות – חוץ מאחת שנחקקה לי בזיכרון עד כדי חוסר יכולת להוציא אותה מהראש עד היום: פסקול המחזמר של פיטר פן, שעלה בשנת 1997 בבימויו של אורי פסטר. הכרתי כל שיר ושיר בעל פה ושרתי אותם שוב ושוב בדרמטיות, באמונה שיום אחד פיטר פן יבוא וייקח גם אותי. היה בו כל מה שילדה בת תשע בשנות התשעים צריכה להתפתחות פסיכולוגית תקינה: המון סינתיסייזר, מה שבדיעבד נראה כמו רמיזות מיניות בוטות (כולל החלק שבו פיטר מלמד את וונדי לעוף והיא צועקת "אני מרגישה שזה מגיע!"), וכמות בלתי מבוקרת של ראפ שעשויה להסביר את האהבה שלי להמילטון.

    אבל את הדבר הכי מוזר שקשור למחזמר הזה גיליתי רק בשנים האחרונות: לא רק שזה לא הניסיון הראשון של פסטר בעיבוד הסיפור הזה (הוא נוסף כמובן לגרסה הקלאסית והמוכרת יותר של המחזמר שעלתה ב-1988 בכיכובם של חנוך רוזן וחני נחמיאס), אלא שגם השירים בשני העיבודים הם גרסאות צללים ביזאריות אחד של השני שבהן אותן מילים הוצמדו למנגינה חדשה-אבל-לא-שונה-מדי (להשוואה נסו לשמוע את גרסת ססובר ואת גרסת רוזן לשיר שבו הילדים האבודים מספרים אחד לשני מהו בעצם התפקיד של אמא). בנוסף לעיבודי ההיפ הופ הגזעיים שפסטר הכניס לחידוש, הוא הפתיע גם בליהוק כפול (זאב רווח שיחק גם את קפטן הוק וגם את המדריך המתעלל במחנה הקיץ של וונדי) ובקו עלילה שבו מטרת העל הזדונית של קפטן הוק היא לפתוח בית אופרה ולככב בכרמן ביחד עם לילי הנמרה שאותה חטף. לא נעים לי להגיד את זה בתור מי שהמחזמר צרוב לה במוח כבר כמעט עשרים שנה, אבל מדובר בעיבוד לפיטר פן שהוא טריפ אסיד – הישג מרשים ביותר בהתחשב בחומר המקור וכל מה שהוא עבר מאז שנכתב על ידי ג'יימס בארי.

    ומי שלא מאמין לי מוזמן לשזוף את עיניו בשיר הסיום למערכה הראשונה, שמגלם בחמש דקות תמימות את כל מה שזרקנו מאחורינו כחברה כשעברנו לשנות האלפיים (ברייקדאנס! גיל ססובר! שלום עולמי!).


    אור ענבר

    אני רוצה לדבר על חוויית יום העצמאות האהובה עלי, רוק עצמאות, מוסד שלצערי כבר מת. רוק עצמאות (ידוע גם כראשי התיבות רוק"צ) הוא פסטיבל רוק ישראלי שהתקיים כל ערב יום עצמאות מ-1993 ועד 2013. ב-2014 המופע שינה את שמו ל"רייב עצמאות" והמופעים עצמם התחלפו מרוק ופאנק לפופ, דאנס, האוס וז'אנרים דומים. המופע התקיים באמפי פארק של ראשון לציון (והיום מתקיים בלייב פארק החדש) ובשנים מסוימות התקיים גם אירוע מקביל בחיפה. בתור ראשל"צניקית לא היה קשה להגיע להופעות – הליכה נחמדה של חצי שעה וחזרה הביתה באותה הדרך, קצת מותשים אבל ללא צורך בארגון הסעות והוצאות נוספות. בשנים שלא רציתי להוציא כסף יכולתי בקלות לשבת מחוץ לפארק ורק לשמוע את ההופעות. ולמרות ההנאה ששאבתי מהפן החברתי, בתור חובבת רוק נהניתי במיוחד מהתוכן. זאת הייתה מבחינתי ההגדרה של חגיגות יום העצמאות בגיל תיכון וקצת הלאה: נפגשים בפארק לראות זיקוקים, ממשיכים ללילה לבן של מוזיקה בועטת והמון חברים, חוזרים הביתה כדי להתאפס עם כמה שעות שינה ולהתעורר בצהריים למנגל המסורתי. מה מתבגר צריך יותר מזה?

    היינו יושבים כל החברים, עם דגם האולסטאר הכי מגניב שהיה ברשותנו, ומצלמים סלפי בנוקיה 6288 שלנו לפני שזה היה דבר, או מתחמקים מספריי שלג של ילדים קטנים ושמים על הראש איזה משהו זוהר כדי שנוכל למצוא אחד את השני בקהל. בזכות האירוע הזה יצא לי לחוות הופעות של גדולי אמני הרוק של ישראל, וגם להקות צעירות יותר. יצא לי ללמוד לאהוב את אביב גפן, מהשנה הראשונה שבה רק ברחנו מהזיופים שלו ועד לשנים שבהן עמדנו ונדחסנו עם ההמונים לשיר ביחד זה רק הלב שכואב לך. אני לא יודעת כמה הזיכרון הזה נאמן למציאות, אבל בראש שלי רוק"צ נגמר תמיד במופע לאור הזריחה של עברי לידר וכמעט תמיד מתוזמן עם בוא כשהשמש עולה.

    השנה שמחתי לראות שהתקיים אירוע דומה – "מגבירים את הלילה" של זאפה. אני חושבת שזה נהדר. אומנם זה היה בפסח ולא יכולתי להגיע, אבל זו התחלה. הרוק לא מת. תנו לי תנו לי רוק אנד רול!
    ואסיים בבקשה, ששנה הבאה ביום העצמאות אני אהיה בלייב פארק בתוך איזה פוגו חוגגת כל הלילה.


    שני אוירבך

    כבר תקופה ארוכה אני מאוד מתעניינת בפרסומות. העובדה שהן צריכות להעביר מסר והרגשה ברורים בפרק זמן קצר במיוחד הופכת אותן למדיום שנוטה לקיצונים – הן יכולות להיות הצלחה גדולה, או ברוב המקרים התרסקות איומה. ולפעמים הטלוויזיה בארץ כל כך נוסחתית ומלאה בתוכן שיווקי, שהפרסומות מסקרנות יותר מהתוכניות עצמן. כשאני רואה פרסומת חדשה היא בדרך כלל מעוררת בי תגובה חזקה, ולרוב תגובה שלילית, כי בואו נודה בזה, חוץ מהברקות נדירות, פרסומת ישראליות הן די גרועות. באיזשהו שלב מישהו החליט שהדבר שמוכר הכי טוב כל מוצר שמנסים למכור הוא דמויות נלעגות ומעצבנות. אני לא יודעת למה כל כך הרבה מותגים בוחרים ליצור לעצמם זיקה לדמות שאנחנו אמורים לשנוא, אבל ככה באו לחיינו שני כהן בתור המזכירה של שוקה, מריאנו אידלמן בתור מורה ישראלי לנהיגה, ואלי פיניש בפרסומת של מחסני חשמל, שאני אפילו לא יודעת מה הדמות שלו אמורה להיות. אבל אני רוצה לדבר על תת-ז'אנר של הפרסומות האלה, שבו הדמות הנלעגת היא אישה שמשחק אותה גבר.

    לדוגמה הפרסומת הזו לבנק לאומי, שבה ערן זרחוביץ' משחק אישה בגיל העמידה שמנסה להישאר צעירה על ידי כך שהיא מתלבשת צבעוני, ממציאה מטבעות לשון ומעמידה פנים שהיא כבר ידעה מה האפליקציה של הבנק מסוגלת לעשות. הפרסומות האלה נולדו מהמסורת של ארץ נהדרת, שממנה גם מגיעים רוב השחקנים בהן. השיטה היא פשוטה – אם אתם רוצים לגרום לדמות של אישה להיראות מגוחכת, תנו לגבר בשמלה ופאה לשחק אותה. אבל למה אנחנו רואים פרסומות מצחיקות לכאורה שבהן גברים משחקים נשים, ולא להפך? ההסבר הראשון והמובן מאליו הוא שיש יותר גברים שהתפרסמו כקומיקאים מאשר נשים. זה נכון, אבל יש פה משהו מעבר. גם בסרטים הוליוודיים, כשאישה מתחפשת לגבר היא בדרך כלל מוצגת כאמיצה ופורצת גבולות, וכשגבר מתלבש כאישה (אלא אם מדובר ספציפית ביצירה שעוסקת בתרבות דראג) הוא הפאנצ'ליין של איזושהי בדיחה. הסיבה היא שבעולם הפטריארכלי שבו אנחנו חיים, גבריות עדיין נחשבת לאידיאל. סביר בעינינו שאישה תרצה להידמות לגבר כמה שיותר, כי זה שדרוג במעמד שלה. לא רק בעיני החברה סביבה – שפתאום פותחת בפניה דלתות – אלא גם בעינינו כצופים. אבל אנחנו לא מצליחים להבין למה שגבר ירצה להיות כמו אישה. נשיות עדיין נתפסת כחולשה, וכנחותה יותר. אנשים עדיין מפגינים יותר כבוד כלפי פוליטיקאיות שלובשות חליפות מכנסיים מאשר לאלה שלובשות שמלות. אנשים עדיין חושבים שילדות שמתנהגות כטומבוי הן מעניינות יותר, וילדות עם תחומי עניין שנחשבים נשיים הן רדודות. בעיני רוב העולם, גם אם נשים הן לא בהכרח נחותות יותר, נשיות עדיין נחותה מגבריות. לא סתם אומרים על פמיניסטיות שהן מנסות להפוך נשים לגברים – זו אמירה שנטועה בתפיסת העולם שלפיה כוח ואוטונומיה הם מאפיינים של גבריות.

    למרות כל התלונות שלי, אני לא ילדה קטנה. אני לא מצפה ממשרדי פרסום ומהחברות ששוכרות אותם להתייחס לכך שהפרסומות שהם יוצרים הן סקסיסטיות וגם טרנספוביות. אני לא מצפה שלתאגיד כלשהו תהיה אף אג'נדה חוץ מהאינטרס הכלכלי, לא משנה כמה הם ינסו לשכנע אותי שהם בעצם המשפחה שלי. אני יודעת שלא אכפת להם מה לדעתי נכון או לא נכון לעשות, כי הם רוצים רק למכור מוצר. אבל כשרציתי לצפות בפרסומות כאלה לקראת הכתיבה על הנושא היה לי קשה לחפש אותן, כי זכרתי את הדמויות אבל לא זכרתי מה המוצר או השירות שאותו הן מפרסמות. הקשר בין הדמויות המרגיזות האלה לחברה שאותה הן מפרסמות פשוט לא קיים – אפשר לדחוף את יובל סמו בשמלה לפני כל מוצר שהוא, אבל זה לא יגרום לצופים לשים לב למוצר או לחפש אותו. אז מילא שהפרסומות האלה פוגעניות ואידיוטיות – הן אפילו לא עושות את העבודה שלהן בתור פרסומות. נראה לי שהגיע הזמן להפסיק לעשות אותן.


    קסם ברקוביץ

    ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת, אבל הדבר הכי יפה בארץ ישראל הוא ללא צל של ספק הדגל. יצירות ישראליות מוצלחות יש אינספור, מסדרות ועד סרטים, משירים ועד ספרים, אבל אף יצירה לא מתקרבת אפילו לקרסוליים של האלגנטיות והיופי של הדגל שלנו.

    לב לב לב

    רק תראו את הדבר הזה. איך גוון הכחול המדויק הזה משתלב עם הלבן. איך צורה גאומטרית פשוטה מוכפלת ויוצרת צורה אחרת מלאת משמעות סמלית. זה אומנם מינימליסטי, אבל לא עצלני בשום צורה (אני מדבר אלייך, יפן). בתוך ים של דגלים, הדגל שלנו מתבלט בפשטות שלו. רק צריך להעיף מבט קצר אל כל המתחרים ולראות שהדגל שלנו הוא גם הכי יפה בעולם. כולם משום מה חושבים שאדום הוא צבע מוצלח לייצג איתו מדינה, למרות שהוא צבע אגרסיבי שמסמל כעס. כחול זה רגוע, כחול זה אצילי.

    בניגוד לזה – כחול ואדום ביחד זה סתם מכוער, ועדיין המון מדינות משתמשות בשילוב הצבעים המזעזע הזה. כאילו מה אתם חושבים שיקרה, שאנשים יחשבו שאתם ארצות הברית ובטעות יגיעו לארץ שלכם? ״אופסי, מסתבר שאני במלזיה בכלל, אולי אני אשאר פה לאיזה שבוע!״ למה אתם נראים כמו ליין של חיקויים סינים למותגים מפורסמים?! באמת ליבריה, מה הקטע? ואם אנחנו כבר פה, מישהו יכול להסביר לי למה הדגל של סנט לוסיה נראה כמו הסמל של מסע בין כוכבים?

    והדגל שלנו גם קל לציור. לא שזה איזה מאפיין שחובה שיהיה בדגל, אבל זה בהחלט בונוס. אני די בטוח שבשביל לעבור מהגן לכיתה א׳ צריך לעבור בחינה של ציור דגל ישראל תקני, בנוסף לבגרות בלגו. זה צבע אחד, קו, קו, משולש, משולש ובום יש לכם דגל ישראל (או שפתחתם צ'יט ב-Grand Theft Auto, אחד מהשניים). זה לא שצריך לצייר צורה מורכבת או להשתמש בפרספקטיבות מוגזמות, הכל אצלנו כל כך פשוט ויפה.

    אבל אולי זה לא מייצג את המדינה שלנו מי יודע מה.

  • ב ,

    המילטון: הכוח שבאי-הידיעה

    המילטון הוא מחזמר שעוסק בחייו ומותו של אלכסנדר המילטון, שר האוצר הראשון של ארצות הברית. המחזמר נוצר על ידי לין מנואל מירנדה ועלה לבמה בברודוויי ביולי 2015. הוא כבש את העולם בסערה. כרטיסים אליו נרכשים שנים מראש במאות דולרים, והוא מוצג כרגע בחמש הפקות שונות במקביל. רבבות מילים כבר נאמרו עליו. על הרפרנסים לתרבות ההיפ הופ, על השימוש המתוחכם במוטיבים מוזיקליים, על הגישה שלו לשילוב מיעוטים אתניים בברודוויי. הכתיבה של המחזמר נמשכה שש שנים. הוא מבוסס על ביוגרפיה של אלכסנדר המילטון שנכתבה על ידי רון צ'רנאו. מירנדה חקר את חייו של גיבור הסיפור שלו לעומק, ושילב את הידע הנרחב שלו במוזיקה בכלל ובהיפ הופ בפרט, ואת ההבנה העמוקה שלו בנוגע לאנשים והקונפליקטים המשמעותיים ביניהם בכתיבה שלו. ובכל זאת, לין מנואל מירנדה, גאון ככל שיהיה, לא יודע הכל. יש דברים שכנראה לעולם לא נדע לגבי חייו של אלכסנדר המילטון, ויש נקודות מבט שמירנדה לא חווה ולא יודע לתאר. אחד הדברים שהופכים את המילטון ליצירה מבריקה כל כך, הוא שאי הידיעה הזו לא פוגמת בסיפור. מירנדה הצליח לקחת את החסרים בידע שלו ולהפוך אותם ליתרון. איך הוא עשה את זה?

    הטקסט להלן יכיל ספוילרים למחזמר – ככל שאפשר לספיילר יצירה שמבוססת על אירועים היסטוריים. אם עוד לא יצא לכם, אני ממליצה להאזין לאלבום הקאסט המקורי לפני הקריאה.

    הוא אמר, היא אמרה

    אחת הטכניקות המעניינות שבהן מירנדה משתמש כדי להתגבר על נקודות של אי ודאות בסיפור היא פשוט לא להתחייב לנרטיב אחד, אלא לספר את שניהם. הדוגמה הבולטת ביותר היא סיפור היכרותו של אלכסנדר המילטון עם האחיות סקיילר – אלייזה ואנג'ליקה. אנחנו יודעים איך זה נגמר – המילטון מתחתן עם אלייזה – אבל אנחנו לא יודעים איך זה התחיל. מירנדה החליט לתת שתי גרסאות לסיפור. השיר Helpless מתאר את הפגישה מנקודת המבט של אלייזה. בתחילת השיר הבא אחריו, Satisfied, העלילה מורצת לאחור ואנחנו שומעים על אותו ערב מנקודת המבט של אנג'ליקה. בגרסה של אנג'ליקה קיים פוטנציאל למערכת יחסים בינה לבין אלכסנדר שעליו היא מוותרת לטובת אחותה. במציאות אנג'ליקה סקיילר כבר הייתה נשואה כשהיא פגשה את אלכסנדר המילטון לראשונה, כך שאנחנו יודעים שהגרסה שלה לסיפור לא מדויקת היסטורית, אבל הגרסה של אלייזה עשויה להיות בלתי מדויקת באותה מידה, ואין לנו דרך לדעת את זה.

    דוגמה נוספת לגרסאות שונות בסיפור היא בשיר The Room Where It Happens. הבחירה לספר את החלק הזה בסיפור מנקודת מבטו של אהרון בר – שתוהה מה קרה בחדר בו התקבלו ההחלטות ובו לא זכה להיות – מהווה בעצמה דרך לעקוף את חוסר הוודאות בנוגע לדרך שבו התקבל ההסכם בין המילטון ליריביו הפוליטיים, תומס ג'פרסון וג'יימס מדיסון. בנוסף לזה, בר חוזר מספר פעמים על השורה "Thomas claims" ובכך מדגיש שהוא מציג את הגרסה של ג'פרסון (ולא את של המילטון) לאירועים. בהמשך המילטון מצטרף לשיר ומציג את נקודת המבט שלו – הוא קיבל בדיוק מה שרצה כמו שתכנן. מכיוון שלעולם לא נדע מה קרה באותו חדר, מירנדה מספר לנו את שתי הגרסאות, ובכך נמנע מלהכריע בעצמו.

    הדוגמה השלישית לא מופיעה במחזמר למעשה. מדובר בשיר Ten Things One Thing שהוא גרסה מוקדמת (מהתקופה של המחזמר באוף-ברודוויי) לדו-קרב בין המילטון לבר, שהוצג בסופו של דבר בשיר The World Was Wide Enough. בגרסה הזו אנחנו שומעים על הקרב קודם כל מנקודת המבט של בר, שמציג את המחשבות שלו לקראת העימות, ואחר כך חוזרים אחורה ושומעים את הצד של המילטון. בגרסה הזו, בניגוד למה שהוצג במחזמר בסופו של דבר, המילטון מפרט מה היו הכוונות שלו כשהגיע לדו קרב, והאם התכוון מראש לירות בבר או לא – סוגיה שעדיין לא ברורה יותר ממאתיים שנים אחרי האירוע. ההחלטה לשנות את השיר מובילה אותנו לדרך הבאה שבה מירנדה מתמודד עם אי הוודאות לגבי המניעים של הדמויות וההתרחשויות ההיסטוריות.

    עמימות

    הגרסה הסופית של סצנת הדו קרב בין המילטון לבר, The World Was Wide Enough, נמנעת מלפרט את הכוונות של המילטון. בגרסה הזו המילטון כמעט ולא מדבר עד לרגע שבו הוא נורה ומביט לאחור על חייו וקדימה על מותו. לאור הידע שלנו על הגרסה המוקדמת של הסצנה, אפשר רק להסיק שהבחירה לא להכריע בנוגע למניעים של המילטון היא מכוונת מאד. מירנדה מחליט מראש להשאיר את השאלה פתוחה ולתת לצופים ולמאזינים להחליט מה לדעתם המילטון תכנן לעשות.

    דמות נוספת שהמניעים שלה לא ברורים היא מריה ריינולדס. היא מופיעה בשיר Say No To This, שבו היא מקיימת רומן עם המילטון שאחריו בעלה ג'יימס ריינולדס סוחט את המילטון באיומים לחשוף את הקשר ביניהם. קשה לדעת האם ריינולדס פנתה להמילטון מתוך מצוקה ובדידות אמיתית, או שמלכתחילה היא זממה עם בעלה לפתות את המילטון כדי לסחוט ממנו כסף. גם במקרה הזה, המחזמר לא מכריע. היא אומרת להמילטון שהיא לא ידעה כלום, אבל אנחנו לא נחשפים לאף סצנה שלה לבד או עם בעלה שתוכל להאיר על האמת. אנחנו נדרשים להחליט בעצמנו אם אנחנו מאמינים שמריה ריינולדס תמימה או לא.

    הסוגייה השלישית שמירנדה משאיר פתוחה להכרעת הקהל היא שאלת טיב היחסים בין המילטון לג'ון לורנס ובין המילטון לאנג'ליקה סקיילר. מחלופות מכתבים בין המילטון ללורנס ניתן לראות שמערכת היחסים ביניהם הייתה קרובה וחמה מאד, אבל הדעות חלוקות בקרב היסטוריונים האם מדובר בקשר אפלטוני או רומנטי. העובדה שאחד מבניו של המילטון השמיד חלקים מההתכתבות ביניהם מקשה על בירור האמת, אבל גם מגבירה את החשדות. במחזמר מירנדה רומז לאפשרות של קיומו של קשר רומנטי בין השניים בשורה "Laurens, I like you a lot" אבל לא קובע סופית. גם עם אנג'ליקה סקיילר הייתה לאלכסנדר המילטון מערכת יחסים קרובה במיוחד שככל הנראה כללה משיכה הדדית. מה שלא ברור הוא האם הם מממשים את העניין שלהם זה בזו. במחזמר, שוב, מוצג הקשר המיוחד ביניהם בלי לאשר או להכחיש שהיה ביניהם רומן.

    ההחלטה להשאיר סוגיות בנוגע לכוונות או למערכות היחסים של הדמויות פתוחות מאפשרת למירנדה לא להכריע בנוגע לשאלות נפיצות ולא לקבע בציבור תפיסות שעלולות להכפיש את שמן של הדמויות ההיסטוריות. היא גם נותנת לצופים ולמאזינים להשתתף בסיפור בעזרת הפרשנות שלהם והופכת סיפור שעלול היה להיות מקובע וצפוי – לאור זה שהוא מבוסס על אירועים היסטוריים – ליותר פתוח ומסקרן.

    Erasing Myself from The Narrative

    השיר Burn עוסק בתגובתה של אלייזה המילטון לגילוי שבעלה ניהל את הרומן עם מריה ריינולדס. אלייזה שורפת את המכתבים שלה ושל אלכסנדר בזמן שהיא שרה את השורות "I’m erasing myself from the narrative. Let future historians wonder how Eliza reacted when you broke her heart". מעט מההתכתבויות בין אלכסנדר ואלייזה שרדו עד היום, ולכן באמת היה קשה ללין מנואל מירנדה לדעת מה היא חשבה והרגישה במהלך מערכת היחסים המורכבת שלהם. במקום זה הוא לקח את הסיבה שהוא לא יודע מספיק – חסרונם של המכתבים – והפך אותה למוקד השיר שעוסק בשריפתם. הוא מתייחס ישירות לכך שאנחנו, שמסתכלים על הסיפור מנקודת מבט היסטורית, לעולם לא נדע את כל הפרטים, ונותר לנו רק לתהות. אבל זה לא מסתכם בזה, כי הוא גם מקשר את אי הידיעה הזו לתמת הנרטיב שחוזרת לאורך המחזמר. כמעט בכל שיר שהיא מופיעה בו אלייזה מתייחסת לסיפור חייו של אלכסנדר כאל נרטיב, באופן כמעט נבואי. היא יודעת שיש לו תפקיד היסטורי בחייה של האומה ושעוד יכתבו עליו, והיא אומרת לנו ישירות שהנרטיב הזה תמיד יהיה חסר. אנחנו לעולם לא נדע את כל הסיפור, מה אנשים הרגישו וחשבו, והתהליך של הפיכת ההיסטוריה לסיפור כרוך בהכרח בשינוי והמצאה של פרטים. אלייזה כמעט שוברת את הקיר הרביעי – היא כמעט מודעת לכך שהחיים שלה ושל המשפחה שלה הפכו לסיפור, והיא מזכירה לנו שיד ביד עם זה מגיעה אי הידיעה, אותה אי ידיעה שאיתה לין מנואל מירנדה מתמודד בכתיבה שלו.

    The Unimaginable

    אחד מרגעי השיא של המחזמר הוא מותו של פיליפ, בנם של אלכסנדר ואלייזה. אומנם לין מנואל מירנדה חולק עם הגיבור שלו תכונות אופי כמו שאפתנות ונועזות, אבל למרבה המזל הוא מעולם לא איבד ילד. זה הופך את הניסיון שלו לכתוב את הרגשות של אנשים שחוו אובדן כזה למסוכן. איך אפשר להתיימר לתאר תחושות כאלה? איך אפשר לכתוב את זה בלי לרדד או לחטוא לאמת של איך שאנשים שאיבדו ילד מרגישים? Hamilton: The Revolution, הספר שמתאר את מאחורי הקלעים של הפקת המחזמר, מספר שמירנדה העסיק את עצמו הרבה בשאלה הזו, עד שהבין שחוסר הניסיון שלו הוא לא מכשול בדרך לכתיבת השיר, הוא השיר עצמו. במקום לתת לאלכסנדר ואלייזה לתת שם לרגשות שלהם הוא שם את השיר It's Quiet Uptown בפיה של אנג'ליקה, וכותב לה את המילים "There are moments that the words don’t reach, there is suffering too terrible to name". מירנדה מכיר בכך שלמרות היכולות המדהימות שלו בתחום הכתיבה, יש דברים שהוא לא יכול לתאר במילים. הוא לעולם לא יוכל לתאר לעצמו איך זה לאבד ילד, וגם אם יקרא על מקרים דומים או ידבר עם אנשים שחוו את זה, התחושה הזו נשארת דבר שלא ניתן להעביר במילים. זה תמיד יישאר The unimaginable, משהו שלא ניתן לדמיין. במקום שאי היכולת לדמיין תפגע בסיפור, היא הופכת לסיפור עצמו. אין טעם לנסות לספר איך זה לאבד ילד כשלא חווית את זה. אתה תיכשל. אבל לספר על כמה זה בלתי מושג ונורא מעבר לכל דמיון, זה לספר את האמת. השיר It's Quiet Uptown מצליח לרגש כמעט את כל מי ששומע אותו, ובדרך כלל גורם לבכי אצל הקהל, אצל השחקנים ואפילו אצל הדמויות. זה מעיד על כך שהוא הצליח לגעת בנקודה אמיתית ולתאר משהו שאנחנו יכולים להזדהות איתו – שיש דברים שנמצאים מעבר להבנה שלנו. דברים שאנחנו לא יכולים ולא רוצים לדמיין.

    לין מנואל מירנדה מודע למגבלות שלו כמספר, ולחוסר האמינות האינהרנטי של סיפור שמבוסס על אירועים היסטוריים. כותב קצת פחות מבריק אולי היה מנסה לחפות על הדברים שהוא לא יודע ולמלא את החורים האלה בדברים שהוא ממציא. אבל מירנדה לא עושה את זה. למרות שיש מקומות במחזמר שבהם הוא ממציא או משנה פרטים כדי לשרת את הסיפור, במקומות החשובים באמת הוא מכיר בכך שהוא לא יודע הכל ולא מנסה לטייח או להסתיר את זה. הוא מתמודד עם זה ישירות ובצורה הכי טובה שהוא יכול – בכך שהוא מודה בפנינו שלא הכל אפשר בכלל לדעת. הדברים שאנחנו לא יודעים לא מפחיתים מעוצמת הסיפור ולא גורעים מהמשמעויות שקיימות בו. הם מוסיפים עוד שכבה של רגש ושל אמת, ומראים את הכוח האמיתי של לין מנואל מירנדה ככותב.

  • ב ,

    תחילתה של ידידות מופלאה

    (לפני שנה כתבתי הרצאה לכנס עולמות, אבל בשל מקרה חירום בריאותי נאלצתי לבטל אותה – הפוסט הזה הוא עיבוד של אותה הרצאה לפורמט טקסט.)


    מאז שהשתחררתי מהצבא פיתחתי לי הרגל של צפייה בכל סרטי מארוול פעם בכמה שנים. במרתון האחרון שעשיתי פתאום הבנתי משהו – כמעט אף אחת מהחברויות שמוצגות לנו על המסך היא לא קרובה, אינטימית וחפה מחשד הדדי. לא רק זה, אלא שהדרכים שבהן הכירו רוב גיבורי העל המככבים בסרטים האלה היו מלאות בעוינות ותחרותיות. דובר כבר רבות בשאלה האם גברים ונשים יכולים להיות חברים, אבל ביקום בו נשים כמעט ולא קיימות, עולה שאלה אחרת: האם גברים וגברים יכולים להיות חברים? אבל לפני שנדבר על היכולת או אי היכולת של גברים להיות בחברוּת, אנחנו צריכים קודם כל להגדיר מה היא בכלל חברות. יש המון דרכים שונות להיות בקשר חברי, אבל בגרעין של כל חברות מתקיים שילוב כלשהו של ארבעת האלמנטים הבאים: ערבות הדדית – המוכנות לעשות הכל למען החבר שלך; אמון – הידיעה שהחבר שלך יעשה אותו דבר למענך; חיבה – ההנאה מהשהייה בחברתו; וקרבה רגשית – שיתוף הדדי בעולם הפנימי שלכם. לא בכל החברויות יתקיימו כל ארבעת התנאים האלה, אבל השאיפה היא שבקשר אידאלי זה כן יקרה.

    השאלה הבאה שאנחנו צריכים לשאול היא: למה שגברים לא יוכלו להיות חברים? האם יש משהו אינהרנטי בגבריות שמונע מגברים מלהיפתח רגשית, להביע חיבה ולתת אמון באנשים אחרים? לכאורה לא, אבל משום מה כשמסתכלים ביצירות מדע בדיוני ופנטזיה וז'אנרים קרובים אחרים, ישנם מודלים מאוד מגבילים לחברות בין גברים. אם כבר הם ערבים זה לזה, הם לא בהכרח בוטחים אחד בשני, ואם כבר הם חשים חיבה, הם נוטים להתקשות להביע אותה. אבל למה זה קורה? מהו המכשול שמונע מכל כך הרבה גברים בסרטים האלה להביע את עצמם?

    כבר יצא לי לכתוב פה בקצרה על הקונספט של גבריות רעילה, מושג שנולד כביקורת פמיניסטית על מודל הגבריות הדומיננטי בחברה המודרנית. המודל הזה מציג גבר אידאלי כאגרסיבי, דומיננטי ואטום רגשית. מגבר כזה מצופה לקדם את עצמו על חשבון אחרים, להסתמך רק על עצמו ככל הניתן ולא לצפות לעזרה, להציג חזות קשוחה, ולהיות מרוחק מאחרים. לא סתם יש למאפיינים כאלה פוטנציאל למנוע את היווצרותם של קשרים אינטימיים רגשית – באופן מדהים הם מנוגדים לחלוטין לעקרונות החברות שהצגתי קודם. אדם שהמטרה שלו היא קידום עצמי לעולם לא ישים אחרים לפני עצמו. מישהו שמתעקש להסתדר כל הזמן לבד לא רגיל לתת אמון במישהו אחר שיעזור לו כשהוא זקוק לזה. הדרכים להביע חיבה מאוד מצומצמות ומוגבלות כשאתה עסוק בלהראות כמה אתה קשוח, ובטח לא קשה לראות למה וכמה קשה להיפתח רגשית כשזה בדיוק ההפך ממה שמצופה ממך.

    אפשר לראות את המודל הזה בייצוג הגברי ברובן המוחץ של יצירות קולנועיות, טלוויזיוניות וספרותיות, בדמויות בעלות מאפיינים מגוונים שלכולן יש שני דברים במשותף: הם פותרים קונפליקטים באמצעות אלימות, ואף אחד לא יודע מה הם מרגישים. אז אותו גבר תאורטי הולך לו בעולם ובעצם הוא נורא בודד, אבל קצת קשה ליצור קשרים בעולם שבו מצופה ממך כל הזמן להראות לכולם כמה שאתה אלפא. אז איך גברים בכל זאת פוגשים חברים חדשים? הרי די ברור, גם מהמציאות וגם מהיצירות שאנחנו צורכים, שגברים דווקא כן יוצרים קשרים עם גברים אחרים. ובכן, יש מספר דרכים בולטות שבהן ראיתי את זה קורה.

    חברים מהרחם

    הדרך הראשונה: הם כבר היו חברים. ברוב הסיפורים על גברים בוגרים לא ממש מראים איך חברי ילדות הכירו – ואם כבר מראים, זה בדרך כלל בפלאשבק. אנחנו אף פעם לא רואים איך החברות בין שתי הדמויות התפתחה באופן מלא עד שהיא הגיעה למקום שהיא נמצאת בו בהווה של היצירה, אלא רק חווים אותה כמוצר מוגמר ולא מוסבר. מאוד נוח, במקום להשקיע זמן מסך בהתעסקות בהתפתחות הרגשית של דמות, להראות רק את ההתחלה ואת הסוף ולסמוך עלינו הצופים שנבין לבד שמדובר בקשר חשוב ומשמעותי בלי לתת לנו שום ראיות לזה ביצירה עצמה.

    אהבה טהורה שמגיע לה פריקוול משלה

    כן אפשר, לעומת זאת, לראות איך דמויות של ילדים נפגשות. את הדוגמה הכי מוצלחת לייצוג הזה אפשר לראות בהארי פוטר ואבן החכמים, בדרך שבה הארי מכיר את דראקו ואת רון, ואיך הוא מחליט עם מי מהם להתחבר. הראשון מביניהם שהארי פוגש הוא דראקו, בחנות הגלימות של מדאם מלקין. בשיחה של דקות ספורות דראקו מספיק ללעוג להאגריד, להתנשא על הארי, ולתחקר אותו על טוהר הדם של ההורים המתים שלו. בקיצור, לא הרושם הראשוני הכי מדהים (אני אגיד את זה תכלס: דראקו מאלפוי הוא ילד מגעיל). הפגישה של הארי עם רון היא תמונת מראה של הפגישה עם דראקו, ודי ברור שהיא נכתבה כך באופן מכוון. ברגע שרון יושב בתא של הארי ברכבת להוגוורטס ומציג את עצמו, שניהם מרגישים מיד בנוח להיפתח אחד לשני ולשתף ברגשות הכי כמוסים שלהם. רון מרגיש את הלחץ להוכיח את עצמו אחרי חמישה אחים מוצלחים ומתבייש בעוני שלו. הארי מספר על ילדותו העשוקה ועל החשש שלו להיות הקוסם הכי גרוע בכיתה בגלל חוסר הידע שלו על עולם הקוסמים.

    לא הרבה זמן אחרי ההיכרות הראשונית האינטנסיבית של הארי ורון, דראקו מתפרץ לתא שלהם עם שני הנתינים שלו ומסביר להארי למה כדאי לו להיות חבר שלו: נטוורקינג. דראקו טוב יותר מרון בעיני עצמו, יש לו קשרים בעולם הקוסמים והוא יכול לעזור להארי לקדם את עצמו. מה שדראקו בעצם אומר להארי הוא הדבר הבא: לשנינו יש אינטרס להיות חברים. אני יכולה להבין למה ילד בן אחת עשרה מעדיף לבסס את החברות שלו על משפט פתיחה שדומה יותר ל"היי, אתה נראה לי נחמד". אבל הסיבה שהארי בוחר ברון על פני דראקו היא לא רק שרון נחמד ודראקו מניאק. מדובר פה במשהו עמוק יותר מזה: רון עונה על הצרכים הרגשיים של הארי. באותו מרווח הזמן שבו דראקו דורך על הארי בלי אפילו לדעת מיהו, רון נותן לו מקום מיידי בחיים שלו בלי לחשוב פעמיים. דראקו מציג את עצמו כחלק מאליטה בעולם הקוסמים ומנסה להשתמש בדומיננטיות המוכרזת שלו כדי להרשים את הארי, אבל בעצם רק מזכיר לו כמה הוא לא שייך לעולם הקוסמים – רון מתייחס להארי כאל שווה לו. רון שואל: אתה רוצה להיות חבר שלי? דראקו מכריז: אתה רוצה להיות חבר שלי!

    אתם בטח קוראים עכשיו ומתאפקים לא לצעוק עליי, "אבל לימור! הם בני אחת עשרה! ברור שהרבה יותר קל להם להתחבר ולבטוח אחד בשני – הם עוד לא למדו שהעולם האכזר שלנו לא באמת עובד ככה, ועוד לא נשבר להם הלב מהחברה הקרה והמנוכרת של עולם המבוגרים." וואלה, יש מצב שאתם צודקים. יש מספר גורמים לשינוי שחל באנשים כשהם מתבגרים ואחד מהם הוא בהחלט שילדים יותר מונעים מהרגשות שלהם, והם פחות מעבדים אותם בצורה לוגית לכדי אינטרסים. במובן הזה, דראקו הוא החריג בסביבה שלו.

    במקום לחפש חברים לספסל הלימודים שיהיה לו כיף ונחמד איתם, הוא מחפש בכל ילד שהוא פוגש באופן מפורש מה כל אחד מהם יכול להציע אחד לשני. לדוגמה: שני הנתינים שלו, קראב וגויל, נהנים מהגבהת המעמד שלהם כתוצאה מזה שהם מסתובבים עם בנו של אוכל מוות בכיר, והוא בתמורה מרוויח שני שומרי ראש שעושים עבורו כל מה שירצה. הוא אפילו לא צריך להיות נחמד אליהם: גם כשהוא מתנהג אליהם בצורה איומה הם סותמים את הפה שלהם ונשארים לצידו – די ברור שהם מודעים להבדל המעמדי ביניהם ומרגישים שכל זה שווה את זה משום מה. כל זה לא מפתיע בכלל בהתחשב בסביבה שדראקו גדל בה. כל החיים שלו עד לתחילת הלימודים בהוגוורטס, הקשרים החברתיים של דראקו מהונדסים על ידי ההורים שלו. הוא רגיל לנתח את התועלת שיכול להביא לו כל אדם חדש שהוא פוגש בחיים שלו, כי זה מה שלימדו אותו. אני מתארת לעצמי שרוב האנשים שדראקו פגש במהלך החיים שלו היו חברים של ההורים שלו, ושהיה ידוע לו בבירור מה הם מרוויחים מהחברות עם כל אחד מהם. דראקו מאלפוי הוא בעצם מבוגר קטן שלא יודע איך להיות חבר של ילדים אחרים, או מה זאת חברות בכלל, וזה די טרגי. צורת ההתנהלות של הילד הקטן הזה לגמרי קולעת למאפיינים של הגבריות הרעילה: הוא מקדם את עצמו באגרסיביות ועושה הכל כדי לקבל מה שהוא רוצה. במקום לתת לצד השני להראות לו מה הוא יכול להציע לו בחברות, הוא קובע לעצמו מראש מה הוא יכול להשיג ממנו. לרגשות אין בכלל מקום במשוואה הזאת: בעיניו של דראקו חברים הם בעצם כלי שממלא תפקיד, ובא לשרת אותו באופן מוחלט.

    ואם נחזור לעולם המבוגרים העצוב והמאכזב, נוכל לראות שדווקא הגישה של דראקו היא זאת השלטת. במפגשים חברתיים מכל מיני סוגים, נהוג ואף מומלץ להציג את עצמנו בפני אנשים אחרים בתוספת הסבר קצר על מי אנחנו ומה האינטרס ההדדי שלנו להיות בקשר – אומנם באופן קצת יותר מעודן מאיך שדראקו עושה את זה. הדרך בה אנשים מציגים את עצמם משפיעה על התפיסה שלנו אותם. האם הם הציגו את עצמם בהקשר שרלוונטי אלינו? באיזו עמדה הם מציבים את עצמם מולנו – נמוכה יותר, גבוהה יותר או שווה לנו? בקיצור, האם הם מכירים את חוקי המשחק ומשחקים בו היטב?

    בתחילת איירון מן 3 ניגש אל טוני ואל הדייט שלו אדם בשם אלדריץ' קיליאן. הדמות שמוצגת לנו באותה סצנה קצרה היא דמות של חנון מוזנח ומגמגם עם מקל הליכה שמשתפך בפני טוני ומאיה על כמה שהוא מעריץ את העבודה שלה והיה שמח לעבוד איתה. מדובר באדם עם אפס כריזמה שאולי בלי להתכוון לזה מנמיך את הערך של עצמו כשהוא מציג את החברה שהוא עובד בה כ"think tank (צוות חשיבה) שממומן באופן פרטי". לא ברור מהניסוח הזה במה הוא בדיוק עוסק, אבל מההסבר הנמהר והנלהב שלו מצטיירת תמונה לא מאוד מרשימה. מאיה דווקא מתייחסת אליו ברצינות ובאמת משתפת איתו פעולה בהמשך, אבל טוני מיד מבטל אותו ובסצנה שאורכת בדיוק דקה כל היחס שלו הוא מתנשא, מזלזל ועוקצני. הוא אפילו משפיל אותו באופן מכוון בהבטחה שלו שיפגוש אותו עוד כמה דקות על הגג והם ידברו על איך הם יכולים לעבוד ביחד. קיליאן עושה פה כמה טעויות אסטרטגיות. קודם כל, הוא מדבר עם טוני של 1999, שהראש שלו תקוע בתחת של עצמו. אבל חוץ מזה, הוא גם שם את עצמו בעמדה חלשה: הוא רודף אחרי טוני ומאיה למעלית, מתבלבל במילים של עצמו, ולא נותן אינדיקציה ברורה לערך שלו עבורם. קיליאן בעצם מייצג את כל מה שגבר לא אמור להיות לפי המודל הדומיננטי: הוא חלש פיזית, מתלהב מדי, מצטנע יתר על המידה ולא יודע למכור את עצמו. הוא עוד לא יודע לשחק את המשחק של המבוגרים ומועד על עצמו. סביר להניח שההשפלה שהוא סופג מטוני היא בין הגורמים להתפתחות הדמות שלו לזאת של אדם כריזמטי ומרשים בהמשך הסרט, בד בבד עם הפיכתו לנבל. הוא לומד את דרכיו של העולם ומבין איך מצופה ממנו להתנהג אם הוא רוצה שייקחו אותו ברצינות.

    לעומת השיחה הראשונה של טוני עם קיליאן, השיחה הראשונה של טוני עם ברוס באנר היא תרחיש מושלם. כל אחד מהם כבר יודע מי השני, הם נמצאים בעמדה שווה ומדברים באותה השפה. מכיוון ששניהם כבר מוכרים אחד לשני דרך העבודה שלהם, הם לא צריכים להציג הוכחות לערך שלהם אחד לשני כי במובן מסוים הם כבר היו עמיתים למקצוע עוד לפני שנפגשו. זאת כמעט אהבה ממבט ראשון עד שטוני בוחר להמשיך את דברי ההערכה שלו לברוס עם עקיצה על האלק. עוד דוגמה למישהו שלא משחק את המשחק היא הסוכן פיל קולסון. קולסון הוא אדם סימפטי בסך הכל, ולמרות היותו סוכן בכיר ומקצועי הוא מנסה לשמור על יחסים ידידותיים עם האנשים שאיתם הוא בקשר. התגובה לניסיון הזה היא פושרת במקרה הטוב: סטיב רוג'רס חש מוטרד מההערצה האינטנסיבית שקולסון מפגין כלפיו. הוא מנסה להחמיא לו ולהתחבב עליו כשהוא אומר שזה כבוד לפגוש אותו, אבל בעיקר יוצא קריפ וחופר לעצמו בור יותר ויותר עמוק. טוני סטארק מסרב בהתחלה להכיר בקיומו של שמו הפרטי, ובאופן כללי המסר שעובר מהאינטראקציה שלו ושל שאר הנוקמים לאורך הסרט הוא "אנחנו לא סחבקים": אתה לא יודע לשחק את המשחק החברתי ואנחנו לא רוצים לשחק איתך. ייאמר לזכותו שקולסון מקבל זאת בהבנה.

    עוד דוגמה קצת פחות מוכרת היא דירק ג'נטלי, מסדרת הנטפליקס באותו השם. טוד (אלייז'ה ווד) נדהם לגלות שפרץ לו אל הדירה תימהוני בז'קט צהוב שנוזף בו על שתקף אותו, ומתעקש שטוד הוא בוודאי העוזר שלו. מנקודת המבט של דירק, מובן מאליו שטוד יקבל אותו כחבר ויארח אותו על הספה שלו, אבל מן הסתם הוא לוקה בתיאום ציפיות לא מאוזן לגבי מערכת היחסים החדשה שלהם. תגובת האחרים לדמויות כמו דירק וקולסון מוצגת באופן די דומה: במקרה הגרוע הם חשודים ואסור להוריד מולם מגננות. במקרה הסביר (אך עדיין מסוכן למדי) הם פשוט קצת לא איתנו. אדם כזה, כך נראה, לא זכאי לקבל את יתרון הספק, והוא נכתב באופן מכוון כהזוי ומרתיע – והוא אפילו לא הספיק לחשוף בפניך את הרגשות שלו לפני שדחית אותו! במקום זאת, נראה שדווקא הגישה של דראקו עובדת הרבה יותר טוב בעולם המבוגרים: לחיצת יד רשמית והסבר קצר על מה האינטרסים שלך להיות חבר שלי (לעיתים קרובות אפילו הצגת אינטרס מזויף מעוררת פחות חשד מהצעת חברות תמימה).

    מדליית זהב בגבריות למרחקים ארוכים

    הדרך השנייה שבה גברים יכולים להתחבר היא באמצעות תחרות. התחרות עצמה היא בעצם מחסום להיכרות שלהם במובן מסוים, שמוּסַר כשאחד מהם מנצח או כשקורה משהו שמייתר את התחרות. דוגמה קצת פשטנית אבל לגמרי מייצגת לזה היא הפגישה הראשונה של סטיב רוג'רס וסאם ווילסון בקפטן אמריקה: חייל החורף. סטיב פוגש את סאם באופן לגמרי אקראי כששניהם רצים במסלול משותף. כראוי לסופר-חייל, סטיב עוקף את סאם מספר פעמים ומסב לכך את תשומת לבו. תחרות הריצה בין סאם וסטיב היא תמימה לכאורה. אין לה מטרה מוגדרת מלבד לאפשר לשתי הדמויות האלה חיבור אורגני. מצג השווא של סטיב ששניהם באמת שווים ביכולות שלהם מעורר בסאם תחושה שקוראים עליו תיגר, והוא מזהה את התגובה של סאם ומעצים אותה באמצעות סימון הפער ביניהם, כדי לדרבן אותו לנסות להתחרות בו.

    באופן מעניין, דווקא השימוש ביחסי הכוחות ביניהם הוא זה שמפיג קצת את המתח. סאם מכיר בתבוסה שלו לא בכניעה, אלא בהתרסה מבודחת: אתה צריך להתבייש לך. ואז סטיב משתמש במשפט הפתיחה הקלאסי, שכל חייל משוחרר מכיר היטב: "איפה היית בצבא?" בשלב הזה מתנהל הדו שיח ביניהם בטון דיבור שמאוד דומיננטי בדיבור הצבאי, ואני אוהבת לקרוא לו גברית. הטון הוא נמוך, ושניהם יורים אחד על השני את המילים שלהם בעוצמה – שוב סטיב מוביל בתכונה הזאת וסאם נאלץ לחקות אותו כדי לייצר איתו תקשורת. בהתחלה הוא מתייחס אל הטראומה שעבר באופן ישיר – בטח ממש קשה לגלות שהיית קפוא במשך שבעים שנה – וסטיב מתחמק ובמקום לענות מונה לו רשימה של דברים שיותר מוצלחים בימינו. הוא לא רוצה לדבר על הרגשות שלו עם איש זר, ויש בזה משהו הגיוני. כשסאם מבין שזה לא הולך הוא מנסה אסטרטגיה אחרת: הוא מסווה את ההזדהות שלו עם הטראומה המשותפת בדיבור על כמה שניהם גבריים. במסווה של גבריות סחבקית הוא מנחש שהמיטה של סטיב רכה מדי, ופותח לו פתח לדבר על חוסר היכולת שלו לישון. בעצם, במקום לדבר על הדברים שהם ראו והזוועות שמשאירות את שניהם ערים בלילה, שניהם מדברים על כמה שהם לא נרדמים כי הם קשוחים מדי. קשה לי לישון? זה כי בזמן שלי באפגניסטן התרגלתי לישון על אבנים! שתיתי חצץ במקום חלב חם! הדובי שלי היה מטול רימונים! הרקע הצבאי המשותף שלהם מעמיק את ההבנה ההדדית, ועל בסיסו הם גם ממשיכים להתחבר בהמשך הסרט. סטיב נפתח עוד מול סאם מאוחר יותר, ובוחר להמר עליו כשאין לו על מי לסמוך, ונותן בו אמון שהוא בצד שלו. אבל לפני כל ההיכרות הזאת הם צריכים לשחק ב"של מי הגבריות הזאת לעזאזל?"

    אחים לנשק

    הדרך השלישית שבאמצעותה אפשר להתחבר היא נגד אויב משותף: חברות שחושלה באש המלחמה. במצב כזה, הדמויות מוצבות מראש במצב בו אין להן ברירה אלא לשתף פעולה. אבל כמובן, מלחמה היא לא בית ספר. לא מספיק לתקוע כמה אנשים במקום אחד ולהגיד להם שעכשיו הם חברים – הם צריכים להתגבר על חוסר אמון בסיסי אחד בשני. לא תמיד המתח בין שני הצדדים חזק במיוחד, ולא בהכרח נדרשת מחווה גרנדיוזית על מנת להפיג אותו. חוסר האמון בין גימלי ללגולאס שנובע מדעות קדומות וסכסוכים היסטוריים בין גמדים לאלפים נפתר בין השאר בזכות הדוגמה שלגולאס מקבל מהמנהיגים של עמו. סטיב רוג'רס וטוני סטארק לא סומכים אחד על השני במאה אחוז באף שלב של ההיכרות שלהם, אבל שיתוף הפעולה שלהם מתחיל באמת רק כשהם מתקנים ביחד את אחד המדחפים של נושאת המסוקים של שילד.

    דווקא אצל צ'ארלס אקסבייר ואריק לנשר – פרופסור אקס ומגנטו – הרגע הזה קורה ממש בפגישה שלהם (אני מתמקדת פה בהמשכיות של אקסמן: ההתחלה). צ'ארלס מציל את אריק ממוות בטביעה, אבל הוא  עושה את זה בדרך לא קונבנציונלית כשהוא משכנע אותו שלא שווה לו למות למען מטרה אבודה. צ'ארלס מזהה באריק מההתחלה אדם רדוף שהרגשות שלו שולטים בו. התקפי הזעם של אריק מוציאים אותו מכלל שליטה ומערערים את החיבור שלו לעולם החיצוני. צ'ארלס מציע לו משענת רגשית ומלמד אותו לשלוט ברגשות שלו, וכך גם בכוחות שלו, בצורה טובה יותר. אריק לא מביע את רוב הדברים שהוא מרגיש בעצמו – הוא צריך שצ'ארלס יוציא לו אותם מתוך הראש לבד. מה שמעניין בקשר הזה הוא האמפתיה העוצמתית של צ'ארלס, שהיא חלק מהמוטציה שלו ומה שבעצם מאפשר לאריק להיפתח אליו רגשית. אמפתיה היא תכונה שמזוהה יותר עם נשים בדרך כלל, והבחירה לתת לו להשתמש ביכולת הזאת כל כך בכבדות בקשר שלהם היא ללא ספק בחירה משמעותית לדעתי.

    אז אפשר לסכם את שלושת הדרכים שבהן גברים בדרך כלל מכירים ככה: אם הם חברי ילדות, סביר מאוד להניח שהתחברו על בסיס הימצאות באותה מסגרת ותחומי עניין משותפים. אם הם הכירו כמבוגרים, הטריגר להתחברות שלהם הוא כנראה תחרות או מלחמה, או שהיה להם אינטרס הדדי להכיר. בכל מקום שתסתכלו, בין אם זה במודע או לא, תסריטאים בוחרים להציג אינטראקציה אנושית נורמטיבית ואידאלית ככזאת שדוחקת הצידה כנות רגשית ומעדיפה להתעסק ברווח והפסד פוטנציאליים מכל קשר אפשרי. ואם בכל זאת הגיבור שלנו מביע איזשהו רגש, הוא יהיה מוגבל בצורה מסוימת, למשל בניסוח עמום על מיטה רכה מדי, או בחוסר היכולת להביע אותו בכלל עד שנדרש כוח על כדי להוציא את המידע הזה. הבחירה הזאת להציג כמעט את כל הגברים בעולם כנכים רגשית לא רק מזיקה להם – היא גם ממש משעממת. במקום לעסוק באמת ובתמים בקשר בין שתי דמויות אנחנו מתעכבים על לקלוע לניואנס של הדבר הנכון להגיד כדי להיתפס כגברי בדיוק במידה הרצויה.

    השאלה שאנחנו צריכים לשאול בעקבות כל זה היא מה אנחנו בעצם מחפשים בחברוּת, ומה קורה כשעל אף כל המכשולים, אנחנו מצליחים למצוא אותו? פתאום יש לנו ביד אוצר נדיר – מה אם נאבד אותו? לרוב בקשרים כאלה, האדם השני הוא לא רק החבר הכי טוב של הדמות שלנו – הוא למעשה החבר היחיד, לפעמים אפילו הראשון שלו. וברוב המקרים, הסיבה של זה היא לא סתם קושי חברתי, אלא חוסר יכולת ממשי לתקשר עם בני אנוש באופן כללי. מערכות יחסים כאלה עשויות להיות מאוד לא מאוזנות ובדרך כלל האדם השני הוא יותר נורמטיבי. התפקיד הנרטיבי של דמות כזאת לרוב הוא להיות ה-straight man לגאון המטורף שלנו, זה שמקרקע אותו לעולם האמיתי ובעצם מתווך את התקשורת שלו עם אנשים אחרים. ניוט וג'ייקוב מחיות הפלא ואיך למצוא אותן נפגשים לגמרי במקרה ומתחברים על אף חוסר היכולת המוצהר של ניוט להבין בני אדם. דירק ג'נטלי נופל על טוד כרעם ביום בהיר ומאותו רגע הוא כמעט ולא עוזב אותו. על אף שדמות החבר היא יותר נורמטיבית, עדיין תהיינה לו סיבות להיות בודד, כגון שרפת גשרים בחיים קודמים או מעבר למקום חדש ולא מוכר. עשוי להיווצר מצב של תלות הדדית בין החברים, שבו הם מתחפרים בתוך הקשר שלהם ומסתמכים בעיקר אחד על השני ופחות על אחרים. אם בכל זאת יש לסטרייט מן עוד חברים, הטיפוס הלא-חברתי נוטה לחבל עם או בלי כוונה בקשרים החברתיים האחרים של החבר שלו, או שעצם קיום הקשר שלהם מסיט את מסלול חייו ובכך מנתק את הקשרים האחרים בעקיפין. אפשר לראות את זה בבירור בשרלוק: עד שלב מסוים של הקשר של שרלוק וג'ון, ג'ון נמצא במצב בו הוא מבודד מכל חברה אחרת, ואפילו נטמע באופן מוחלט בעולמו של שרלוק. גם כשהוא יוצא מתוך העולם הזה ויוצא לדייטים, הקשרים האלה לא שורדים בצלו של שרלוק. גם אם אין לו כוונה זדונית כלשהי, שרלוק עדיין עוין כלפי כל אדם חוץ מג'ון, ואין ספק שזה משפיע. אפשר לומר שהתפתחות הדמות הכי משמעותית שלו היא קבלת נוכחותה של בת הזוג של ג'ון בחיים שלו, וגם את זה הוא עושה בקושי רגשי רב. במובן מסוים, גם לחלוק בחבר נפש זה סוג של אובדן במקרה הזה. כשיש לך רק חבר אחד, אתה מתחיל להיות תלוי בו ולא יכול לסבול את המחשבה שיום אחד לא תהיו ביחד יותר.

    הקנאה העזה ששרלוק מפגין כלפי ג'ון מאוד מונוגמית באופי שלה מהבחינה הזאת. הוא אומנם לא אוסר עליו באופן מפורש להסתובב עם אנשים אחרים, אבל הוא כן מביע את דעתו עליהם באופן שלא משתמע לשתי פנים. כנראה לתפיסתו אם מספיק לו שרק ג'ון חבר שלו, זה צריך להיות גם הדדי, והתפיסה הזאת מאוד לא מפתיעה לנוכח הדרך שבה מוצג הקשר שלהם בסדרה.

    העיקר זה הרומנטיקה

    לא דיברתי עד עכשיו על הפגישה של ג'ון ושרלוק כי היא מאוד מיוחדת בעיניי. אומנם לכאורה מדובר במפגש די תכליתי: שניהם צריכים שותף לדירה. אבל הדרך שבה שרלוק פונה לג'ון בשנייה הראשונה שהוא רואה אותו מזכירה טקטיקת חיזור של המרכז לאומנויות הפיתוי – הוא מפציץ אותו במידע על מה שהסיק עליו באמצעות כוחות הדדוקציה שלו בלי להסביר דבר. בשיחה של כמה דקות הוא מכניס את ג'ון לכזאת תדהמה שאין אפילו דיון על האם הם מתאימים להיות שותפים – זה לא קריטריון בעיניו של שרלוק. השיחה הזאת מזכירה לי מקבילה אינטלקטואלית לתרגיל מאפ"י המפורסם שבו מלטפים לאישה זרה את הבטן תוך כדי שיחה וסומכים על אלמנט ההפתעה שירסן את התגובה שלה. בהמשך מובהר באופן מפורש ששרלוק אינו מעוניין בג'ון רומנטית או מינית, אבל בכל זאת הוא מחזר אחריו בדרכו שלו. פעם אחר פעם הוא מנסה להרשים אותו, ומתענג על ההצלחה שלו. הוא מבדל אותו משאר האנשים השנואים עליו בזה שהוא מעריך אותו בהשוואה אליהם. כמו כל הבנות שאת הרבה יותר מוצלחת ומגניבה מהן, ג'ון חכם יחסית לאנשים האחרים, ותגובות ההתפעלות שלו מכישרונותיו של שרלוק זוכות לעידוד פעיל מצידו. הדינמיקה של ג'ון ושרלוק שקופה לגמרי לכל שאר הדמויות בסדרה – בפרק הראשון לפחות שלושה אנשים שונים מעירים הערות שמרמזות באופן דק יותר או פחות על טיב הקשר ביניהם. בעלת הדירה שלהם שואלת אם יצטרכו שני חדרי שינה ובעל הפאב שהם יושבים בו מביא נר לשולחן שלהם, "שיהיה רומנטי". בהמשך הסדרה זה לא מפסיק. זכורה במיוחד ההערה של איירין אדלר בעונה השנייה על זה שאם היא ברוב לסביותה נמשכת לשרלוק, אז אולי גם ג'ון לא סטרייט כמו שהוא חושב. אין שום שמץ של ספק שג'ון ושרלוק חשים רגשות עזים זה לזה, אבל כדי שזה יהיה נכון הם לא חייבים לרצות לשכב. לפי ההתנהגות של שרלוק הייתי אפילו מרחיקה לכת ואומרת שהוא מאוהב בו, לפחות באופן שבו הוא מסוגל להתאהב.

    הקשר של ג'ון ושרלוק מאוד נתון לפרשנות. מבחינה קאנונית הם בפירוש לא זוג, אבל הכתיבה שלהם משתמשת במכוון במאפיינים והתנהגויות של קשר זוגי. הקשר שלהם הוא עמוק, משמעותי ואינטימי, אבל לא באופן שמתחייב על עצמו כזוגיות. מצד אחד אפשר לומר שסטיבן מופאט (היוצר של שרלוק) רוצה להציג באופן ראליסטי חברות בין גברים ואת היחס של החברה לקונספט המופרך הזה. מצד שני, יש משהו בכתיבת ההערות האלה אל תוך התסריט שממש לועג לקונספט הזה בעצמו.

    אפשר לראות את ההתייחסות לדינמיקה הזאת באופן קצת פחות מודע לעצמו גם אצל זוגות חברים אחרים. כמו שהזכרתי מוקדם יותר, פרופסור אקסבייר מתייחס לרגשות של מגנטו מאוד ברצינות בהיכרות שלהם. הוא לוקח על עצמו את תפקיד המכיל הרשמי שלו. לא רק האמפתיה שלו והמוכנות שלו לעזור לו לעבד את הרגשות של אריק מיוחסים בדרך כלל לדמויות נשיות בנרטיב – למעשה, עבודה רגשית בדרך כלל נחשבת לתפקיד הטבעי של האישה במערכת יחסים עם גבר. גם הניסיון שלו למתן את אריק ו"להציל" אותו, מלבד ההתנשאות העצומה שבו, גם הוא טרופ שנדיר מאוד אצל דמויות גבריות. גם עצם זה שהוא צריך להיכנס לתוך הראש של אריק ולהוציא את הזיכרונות שלו בעצמו מרגיש כמו מטאפורה לעבודה הקשה בתקשורת עם אדם שמה שלימדו אותו כל החיים זה שאסור לו להביע כמעט שום רגש. בסצנה מרגשת שסוגרת מונטאז' אימונים קומי למדי, צ'ארלס מסביר לאריק המתוסכל שריכוז אמיתי נמצא איפשהו על התפר בין זעם לשלווה. אריק, שחי עם זעם תמידי ובלתי נשלט אחרי הזוועות שהוא חווה כילד יהודי בשואה, מתקשה לווסת את הרגשות שלו. צ'ארלס נכנס לראש שלו (בהסכמה!) ומוצא זיכרון יפהפה של אריק הצעיר עם אמו מדליקים נרות חנוכה. אריק בוכה, צ'ארלס בוכה, אני מייבבת מול המסך – כולם בוכים. זאת סצנה מקסימה שפוגעת בכל הנקודות הנכונות, ואפשר לראות על הפנים של שניהם שהקשר הרגשי שלהם התחזק בצורה עמוקה מאוד. באיזון בין הזעם לשלווה אפשר לראות את האפיונים של אריק וצ'ארלס, אבל גם את התפקידים הרגשיים המסורתיים של גבר ואישה בקשר רומנטי (ובאופן מצחיק, הקשר של צ'ארלס ואריק מאפיל לגמרי על קו העלילה הרומנטי של צ'ארלס בסרט, עד כדי כך שכולנו שכחנו שהיה כזה עד הרגע הזה ממש).

    גם לסטיב רוג'רס ולבאקי בארנס יש קשר שמאוד מזכיר זוגיות. ביקום הקולנועי של מארוול לא מראים איך הם מכירים – רק נאמר שהם מכירים מינקות. השניים מביעים זה כלפי זה באופן מפורש חיבה, נאמנות ובאופן כללי כמעט לא זזים אחד מהצד של השני, ואפילו המוות לא מפריד ביניהם. כל קשרי החברות של סטיב מחווירים לחלוטין לעומת הקשר שלו עם באקי, והוא מוכן לשרוף את כל הגשרים שהוא בנה עם מי מהנוקמים שדורשים למצות איתו את הדין. הרגש והאהבה ביניהם כל כך עוצמתיים שאין פלא שמיליוני מעריצות התרעמו על הקשר הרומנטי הפושר והמיותר של סטיב עם שרון קרטר (דמות כל כך לא מאופיינת שלגמרי שכחתי את השם שלה, שלא לדבר על הקשר המשפחתי המטריד לפגי, אהובתו הקודמת).

    ובאמת המשותף בין שלושת זוגות החברים האחרונים שדיברתי עליהם הוא שהם שיפים מאוד פופולריים. ועל אף שביצירות המקוריות אין ביניהם שום דבר רומנטי, אני לגמרי מבינה את מי שמפרשות ככה את היחסים שביניהם. אי אפשר להתבלבל – בכוונה או שלא בכוונה, הם כתובים כזוגות רומנטיים. אז דרך אחת (לגיטימית לגמרי) לפרש את זה היא די פשוטה: יש מתח הומוארוטי שחבוי ביחסים בין כל הדמויות האלה ורק האולפנים השמרניים האלה מונעים מהם לממש את האהבה שלהם. אני מפרשת את זה בדרך אחרת: המקום היחיד בו ניתנת לגיטימציה לגברים להביע רגשות לכל מגדר שהוא הוא במישור הרומנטי והמיני. התופעה הזאת מוכרת בכל הרכבי המגדרים האפשריים, אם כי קצת פחות בחברויות בין נשים. גם אם אין ביטוי למתח מיני או רומנטי מובהק בין הדמויות, אפשר לפרש כל אינטראקציה בצורה כזאת כדי להתאים את הקשר הרלוונטי לתבנית של קשר רומנטי. מכאן קל מאוד למתוח קו למסקנה שאם גבר בוטח בך, מתייעץ איתך וחולק איתך רגשות, הוא מעוניין בך רומנטית. אז מסתבר שהבעיה היא לא רק שגברים לא יכולים להיות חברים אחד של השני. גברים לא יכולים להיות חברים נקודה אני רוצה שוב להדגיש שאני מדברת פה על דמויות בדויות. הם לא אנשים אמיתיים עם מניעים שנובעים מניסיון החיים שלהם בעולם האמיתי, כי הם לא חיים בעולם האמיתי. בין אם הדמויות האלה כתובות היטב או לא, כל דמות ומערכות היחסים שלה עם דמויות אחרות מבוססות במידה מסוימת על תפיסת העולם של הכותב שלה.

    וכשרוצים לכתוב קשר רגשי, אינטימי וקרוב בין שני גברים, מה אפשר לעשות חוץ מלפנות לכלי הכתיבה הקיימים? בכל פעם שכותב רוצה לייצג זוג, יש לו ארגז כלים רגשי שלם שהוא יכול לפנות אליו למטרה הזאת. הקונספט של חברות, אפילו שהוא נשמע מובן מאליו, זר כמעט לגמרי לכותבים של היום. הז'אנר שהכי יצא לי לראות בו חברויות קרובות בין גברים בשנים האחרונות הוא דווקא קומדיות – וזה מעיד רבות על מידת הרצינות שאני חושבת שמייחסים למערכות יחסים כאלה: ג'יי די וטורק מסקראבס מרגישים צורך לפצוח בשיר שמסביר את האהבה הגברית שלהם, ברני סטינסון מרגיש צורך לוודא שהוא החבר הכי טוב היחיד של טד באיך פגשתי את אמא באופן שמאוד מזכיר זוגיות מונוגמית, ובכל מערכת יחסים אחרת שהצלחתי לחשוב עליה יש דינמיקה עוקצנית ולא נעימה. מאיפה צפוי לנו המהפך בקשרי חברות בין גברים בעתיד? אני לא לגמרי בטוחה, אבל אין לי ספק שיש לנו דרך ארוכה לתיקון המצב, ושבכל זאת אנחנו הולכים בכיוון.

  • ב ,

    אוסקר 2018 – הימורים

    ביום ראשון הקרוב, כמיטב המסורת, הוליווד תלבש זהב. השטיחים האדומים ייפרשו, הסלבס יוציאו מהארון את השמלות והחליפות הכי יפות, ואנחנו כמו תמיד נמצא את עצמנו מתחרטים על בחירות החיים שהובילו אותנו להיות ערים בארבע וחצי בבוקר. וזה רק השלב הראשון! בשבע לפנות בוקר, אולי ואולי לא נקבל התקף טראומה למראה הזוכה החדש בפרס הגדול. האם יהיה זוכה אחד? אולי שניים? אולי בכלל לא יהיו זוכים בעקבות הפאשלה משנה שעברה? אולי כדאי שאני אפסיק להתאבסס על טקס ותעשייה שלא משפיעים בשום צורה על העולם? אולי כדאי שאני אלך ללמוד משפטים או משהו ואעזוב את הקולנוע? זה הכיף בטקס האוסקר – שום דבר לא ידוע מראש.

    אבל הדבר השני הכי כיף באוסקר הוא הימים שלפני הטקס, בהם מנסים לנחש מה יהיו הזוכים. יש הרבה מאוד קטגוריות והרבה מאוד דברים לעבור עליהם. על כל קטגוריה יש לפחות 3 תקדימים ותרחישים אפשריים ולכן ננסה לעבור על כולם! מי יזכה בפרס הסרט הטוב ביותר? מי תזכה בפרס השחקנית? מי יזכה בפרס הבימוי? אנחנו עוד לא יודעים ולכן רק אנסה לנחש. אז קדימה, נתחיל.

    הסרט הטוב ביותר

    המועמדים הם: קרא לי בשמך, שעה אפלה, דנקרק, תברח, ליידי בירד, חוטים נסתרים, העיתון, צורת המים ו-שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי.

    בכל שנה נהוג לומר על קטגוריית "הסרט הטוב ביותר" שהיא משחק אשר פתוח לכולם. ובכל שנה זה אמנם נכון עד גבול מסוים, אבל השנה זה נכון בצורה שלא ידעתי שבכלל אפשרית. זה מאה אחוז המשחק של כולם הפעם: גם בקרב מהמרים מקצועיים יש פיצול בבחירה בין הסרטים וסיכויי הזכייה של כולם קרובים מאוד, וברוב המקרים אפילו זהים.

    כמו בכל שנה, גם השנה יש את הנתונים היבשים שאמורים לעשות לנו חיים קלים – מי זכה בפרסי המפיקים, מי זכה בפרסי הגילדות, מי זכה אצל האקדמיה הבריטית, מי לא מועמד לבימוי. הבעיה מתחילה כשכל אחד מהנתונים מוביל למקום אחר, שלא כמו בדרך כלל (למשל, בשנה שעברה כל הנתונים היבשים הובילו לכיוון של לה לה לנד, ולכן הוא היה הימור בטוח). אבל בעוד שאפשר לנסות להקשיב לנתונים היבשים ובעזרתם לקבוע באופן גורף שהזוכה יהיה או שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי או צורת המים, יש מספיק אנשים מקצועיים שרואים את תברח, דנקרק וליידי בירד כמתמודדים חזקים בהרבה, על אף ששום פרט טריוויה אמין אינו תומך בזכייה שכזו.

    מי שאשמים בכך שאנחנו נמצאים במירוץ כל כך מסובך ומורכב השנה, לפי דעתי, הם הסרטים. לרוב כאשר סרט הופך למוביל במירוץ זה מגיע גם עם באזז תקשורתי ואהבה מהקהל. השנה, אין כזה דבר. אף סרט לא הצליח לסחוף צופים במידה שבה לה לה לנד או האיש שנולד מחדש סחפו את כולם. בדיוק בגלל זה, כאשר אור ירח וספוטלייט זכו בסופו של דבר בפרס הגדול, אנשים היו מופתעים. השנה, למרות שהכול מוביל לכיוון שלושה שלטים ו-צורת המים, הבאזז התקשורתי בכלל מוביל למקום אחר. אנשים אוהבים את שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי, אבל בכל הנוגע להובלה במירוץ, כולם די שותקים לגביו.

    ובהתחשב במידע זה, ובעיקר בהתחשב בתחושת הבטן שלי, ההימור שלי הוא צורת המים. רק שיהיה ברור: אם היינו משחקים על כסף, זו הקטגוריה שהייתי שם עליה הכי פחות, ובאמת הכל יכול לקרות.

    ההימור שלי לזוכה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר: צורת המים.

    השחקן הראשי הטוב ביותר

    המועמדים הם: טימות'י שָאלָאמֶה על קרא לי בשמך, דניאל דיי לואיס על חוטים נסתרים, דניאל קלויה על תברח, גארי אולדמן על שעה אפלה ודנזל וושינגטון על רומן ג'יי ישראל, אסקווייר.

    ומקטגוריה שפתוחה לכולם עברנו ישר לקטגוריה סגורה הרמטית עם זוכה ברור מראש. גארי אולדמן זכה בפרס עוד בשנייה שבה יצאה התמונה הראשונה שלו בתור וינסטון צ'רצ'יל, וזה בסדר. דברים כאלו קורים. פרסי המשחק יכולים לעיתים להגיע מכיוונים שונים, והפעם גארי אולדמן זוכה על כל תפקידיו יחדיו, אלו שלא זכה עליהם באוסקר מעולם, במעטפת של התפקיד הכי מורכב שעשה בחייו בסרט שעה אפלה. זהו מעין פרס מפעל חיים, רק לאנשים לא זקנים בכלל. אם גארי אולדמן מפספס את האוסקר הזה השנה, מאיזושהי סיבה, הוא לא יזכה בו שוב. זהו תפקיד שהתגמול המשמעותי עליו הוא לא כסף או הכרה, אלא אוסקר, וזה ברור לכולם. מכיוון שכולם אוהבים את גארי אולדמן בסופו של דבר, לאף אחד לא באמת אכפת להכיר בעובדה ופשוט לתת לו את הפרס שהוא כל כך התאמץ בשבילו.

    "אבל מה אם זה לא יהיה אולדמן?" אתם שואלים. הסבירות קטנה במיוחד, אבל עדיין קיימת. אם זה לא יהיה אולדמן, זה ככל הנראה ילך לכיוון ההפוך, והפרס יינתן למועמד הצעיר ביותר בקטגוריה, טימות'י שאלאמה (שלמעשה הוא המועמד הצעיר ביותר בקטגוריית התפקיד הראשי מאז 1939) על תפקידו הראשי הראשון. במידה ויזכה, אגב, הוא יהפוך לשחקן הראשי הצעיר ביותר שזכה בפרס, בגיל 22, ויעקוף את אדריאן ברודי שזכה בפרס בגיל 29 בשנת 2002, על תפקידו בסרט הפסנתרן. זה ככל הנראה לא יקרה השנה, אך יש לטימותי עוד 7 שנים שלמות לנסות לשבור את השיא.

    ההימור שלי לזוכה בקטגוריית השחקן הראשי הטוב ביותר: גארי אולדמן על שעה אפלה.

    השחקנית הראשית הטובה ביותר

    המועמדות הן: סאלי הוקינס על צורת המים, פרנסס מקדורמנד על שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי, מרגו רובי על אני, טוניה, סירשה רונן על ליידי בירד ומריל סטריפ על העיתון.

    זוהי עוד קטגוריה יחסית סגורה, שבה השחקנית פרנסס מקדורמנד צפויה לזכות באוסקר השני שלה. בניגוד לקטגוריה המקבילה אצל הגברים, מקדורמנד אמורה לזכות בעזרת התירוץ הטוב ביותר לזכייה באוסקר – עבודתה על הסרט הספציפי המועמד נחשבת הטובה ביותר מבין שאר המועמדות, ועם זה קשה לי להתווכח. פרנסס מקדורמנד נתנה את הנשמה שלה בתפקידה בשלושה שלטים ועל כן לחלוטין מגיע לה לזכות. האם אני חושב שהיא המועמדת הטובה ביותר בקטגוריה? לא בהכרח – אם הייתה לי זכות הצבעה, הייתי נותן את הקול שלי לסאלי הוקינס, שבהחלט עשויה לגנוב את הפרס מידיה של פרנסס במקרה שמשהו ישתבש בדרך.

    גם מרגו רובי וסירשה רונן נמצאות במקום טוב מבחינת הסיכויים שלהן לזכות. הייתי אומר שהן קרובות מאוד לסאלי הוקינס, ובמידה שיתגלה ששתי המועמדות המובילות הן בעצם קווין ספייסי במסכה – הן מוזמנות להתחיל להכין את נאומי הזכייה.

    ההימור שלי לזוכה בקטגוריית השחקנית הראשית הטובה ביותר: פרנסס מקדורמנד על שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי.

    שחקן המשנה הטוב ביותר

    המועמדים הם: וילם דפו על פרויקט פלורידה, וודי הרלסון על שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי, ריצ'רד ג'נקינס על צורת המים, כריסטופר פלאמר על כל הכסף שבעולם וסם רוקוול על שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי.

    זה כבר כמה שנים שאני כותב פוסטי הימורי אוסקר, ואחד הדברים שאני אומר לעצמי אחרי הטקס בכל שנה הוא שאני הולך על בטוח מדי ובוחר תמיד את האופציות המשעממות, אלו שרוב הסיכויים לטובתם. בטקס עצמו אני תמיד מתאכזב, כי הפתעות קורות, והרבה. לכן, בקטגוריה הזו אני אהמר על טירוף! כולם חושבים שסם רוקוול יזכה באוסקר הראשון שלו בראשון בלילה, אבל מה הכיף בללכת אחרי מה שכולם חושבים?! אני חושב שווילם דפו הולך לקחת, ולהביא את הכבוד לפרויקט פלורידה שלצערי הרב לא מועמד על עוד דברים.

    וילם דפו הוא אחד השחקנים האלו שהוליווד רואה בתור דבר אחד. אם אתם רוצים בחור קריפי ומפחיד שמשחק משוגע, אתם מביאים את וילם דפו – לכן התפקיד שלו בפרויקט פלורידה כל כך מיוחד. הוא משחק שם בחור נחמד ומתחשב, ממש דמות אב השנה. בתוך סרט שמלא בדמויות סמכותיות בעייתיות, וילם דפו, נבל קומיקס מופרע לנצח, משחק את הבן אדם הכי נחמד עלי אדמות, ועל זה לחלוטין מגיע לו פרס.

    ההימור שלי לזוכה בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר: וילם דפו על פרויקט פלורידה.

    שחקנית המשנה הטובה ביותר

    המועמדות הן: מרי ג'יי בלייג' על פרחים בבוץ, אליסון ג'ני על אני, טוניה, לזלי מנוויל על חוטים נסתרים, לורי מטקאלף על ליידי בירד ואוקטביה ספנסר על צורת המים.

    וחזרנו לשעמום הידוע מראש: תגידו שלום לזוכה שלכם – אליסון ג׳ני. אני, טוניה הוא סרט נפלא שמאוד חסר בהרבה מהמועמדויות לאוסקר השנה. הוא מועמד בשתי קטגוריות המשחק הנשיות ובעריכה – 3 קטגוריות שלחלוטין מגיע לו לזכות בהן, אבל הוא בהחלט חסר גם בקטגוריית התסריט המעובד, בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, וגם בכמה מהקטגוריות הטכניות, בעיקר אלו שקשורות לסאונד. זכייה של אליסון ג׳ני, שללא צל של ספק נתנה את ההופעה הטובה ביותר מבין המועמדות, תהיה דרך יפה לתת לסרט הזה כבוד, ובאותה נשימה לתת פרס לאחת השחקניות שממעיטים בערכן בעולם.

    מהצד השני, מי שיכולה לקטוף את הפרס היא לורי מטקלאף, ובכך להביא לליידי בירד – לדעתי הסרט הכי מוצלח שמתחרה בטקס הזה, את הפרס היחיד שיקבל. לצערה, אליסון ג'ני כבר ניצחה בקרב האמהות הבעייתיות והיא תיקח את הפרס הזה בלי שום בעיה.

    ההימור שלי לזוכה בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר: אליסון ג'ני על אני, טוניה.

    הבמאי הטוב ביותר

    המועמדים הם: פול תומאס אנדרסון על חוטים נסתרים, גיירמו דל טורו על צורת המים, גרטה גרוויג על ליידי בירד, כריסטופר נולאן על דנקרק וג'ורדן פּיל על תברח.

    שימו לב: מתוך קטגוריית הבימוי אמור לצאת המנצח בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, לכן לא הכי חכם בעולם להמר שם על שלושה שלטים לפרס הסרט הטוב. זה לא בלתי אפשרי, והפעם האחרונה שזה קרה הייתה כאשר ארגו זכה ב-2012 בלי להיות מועמד על בימוי, אבל יש משהו מוזר מאוד באמירה של האקדמיה שהסרט הכי טוב של השנה הוא כזה בעל בימוי לוקה בחסר. בכל מקרה, בחזרה לקטגוריה הזו.

    זה קשה, קשה מאוד אפילו. מצד אחד כל הפרסים המקדימים מצביעים על דל טורו, ואכן צורת המים הוא הסרט הכי מרשים טכנית ברשימה, ולרוב זה מה שמחפשים. מצד שני, אם מחפשים סרט מרשים טכנית, דנקרק שייך לקטגוריה הזאת גם כן, וישמח מאוד לקבל פרס. מצד שלישי, האהבה לגרטה גרוויג ולג'ורדן פיל בהוליווד עולה בהרבה על חבריהם, ויחסים טובים ואהבה כללית עשויים להביא לאחד מהם את הפרס, אבל מצד רביעי אין סיכוי לזכות על סרט ביכורים.

    זו קטגוריה קשה עם הרבה מאוד תחושות בטן, ולכן אני חושב שאני אלך עם הראש ולא עם הלב, ואהמר על גיירמו דל טורו.

    ההימור שלי לזוכה בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר: גיירמו דל טורו על צורת המים.

    התסריט המקורי הטוב ביותר

    המועמדים הם: חולי אהבה, תברח, ליידי בירד, צורת המים ו-שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי.

    קטגוריות התסריט הן תמיד הקטגוריות הכי מסובכות בשבילי. התוספת של מועמדים שלא נמצאים בשום קטגוריה אחרת (ע"ע חולי אהבה) והעובדה שהכול מחולק לשניים גורמות לי להתבלבל לגמרי, וקשה לי מאוד לעקוב אחרי מי הפייבוריט בכל קטגוריה. בנוסף, לרוב בקטגוריות התסריט המצביעים נוהגים לתת פרסי ניחומים לסרטים שהם אוהבים אבל לא מצאו להם קטגוריה אחרת. לכן, במידה ותברח לא ימצא את עצמו זוכה בשום מקום אחר (תרחיש סביר), ייתכן שהוא יהיה הזוכה בקטגוריה הזו. כולם אוהבים את תברח, ואני חושב שאוהבים אותו במיוחד בגלל התסריט, כך שזה לא יהיה פרס ניחומים מופרך במיוחד.

    אפשרות אחרת היא ששלושה שלטים יזכה, וזה יקרה לפי דעתי רק במצב שבו הוא זוכה בקטגוריית הסרט. זה יהיה בשבילו הפרס המקביל לפרס הבימוי, אליו הוא לא היה מועמד. יהיה בעייתי לתת לסרט כלשהו את פרס הסרט הטוב ביותר בלי להגיד שהתסריט או הבימוי שלו היו הטובים ביותר, ולכן אני מאמין שבמידה ששלושה שלטים קוטף את הפרס הגדול, הם חייבים לתת לו משהו נוסף שהוא לא רק פרסי המשחק.

    אבל כמו שכבר אמרתי, אני לא חושב ששלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי ייקח את פרס הסרט, ולכן ההימור שלי הולך לתברח.

    ההימור שלי לזוכה בקטגוריית התסריט המקורי הטוב ביותר: תברח.

    התסריט המעובד הטוב ביותר

    המועמדים הם: קרא לי בשמך, חי בסרט, לוגאן – וולברין, המשחק הגדול, פרחים בבוץ.

    והנה קטגוריית תסריט מסובכת אפילו יותר. פה נכנסו למירוץ ארבעה סרטים שלא באמת מדברים עליהם בשום הקשר אחר, ולכן אין לי מושג בכלל מה הקונצנזוס שלהם בקטגוריה הספציפית הזו. אני חושב שאלך על האופציה הקלה ואומר שהפרס ילך לקרא לי בשמך, רק כי הוא היחיד שבאמת מופיע בקטגוריות אחרות.

    ההימור שלי לזוכה בקטגוריית התסריט המעובד הטוב ביותר: קרא לי בשמך.

    סרט האנימציה הטוב ביותר

    המועמדים הם: בייבי בוס, המפרנסת, קוקו, פרדיננד, לאהוב את וינסנט.

    אתחיל ואתוודה שראיתי את כל חמשת הסרטים ברשימה הזו, ואני לא מתבייש בזה. כן, ראיתי את בייבי בוס, ואפילו לא סבלתי. כלומר, זה סרט גרוע, אבל גרוע בצורה מעניינת מספיק בשביל להוציא ממנו הנאה. לדוגמא, פרדיננד הוא סרט גרוע בצורה משעממת לאללה. מהצד הפחות מוכר, לאהוב את וינסנט הוא סרט גימיקי, ואין לו שום דבר להציע מלבד העובדה שהוא סרט שלם שצויר בצבעי שמן, שזה חבל. המפרנסת לעומת זאת, הוא יצירת מופת שלחלוטין הייתה צריכה לזכות אם סרט של פיקסאר לא היה מועמד.

    אה כן, סרט של פיקסאר מועמד, ולמרות שהוא היה לא משהו – הוא יזכה.

    ההימור שלי לזוכה בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר: קוקו, אובייסלי.

    ואלו הם ההימורים שלי לכל הקטגוריות הגדולות של הטקס. כפי שאפשר לראות – הסרט היחיד שאני מנבא לו יותר מפרס אחד הוא צורת המים, שלפי דעתי יהיה הזוכה הגדול של הטקס גם בקטגוריות הגדולות (סרט ובמאי) אבל גם בקטגוריות הטכניות, כפי שאכתוב בפסקה הבאה. לאף סרט אחר אני לא חוזה יותר מפרס אחד, ואפשרי מאוד שאטעה כשזה מגיע לשלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי, שיש לו סיכוי טוב לקחת גם את פרס הסרט, גם את פרס התסריט וגם את שני פרסי המשחק שהוא מועמד אליהם. האם אני טועה? האם אני צודק? ככל הנראה הראשון, אבל אתם מוזמנים לבוא לפה אחרי הטקס בבוקר החמישה במרץ ולראות כמה גרוע אני בתור מהמר.

    ועכשיו, סיבוב מהיר של שאר הקטגוריות:
    סרט זר: לאשה פנטסטית יש סיכוי טוב בזכות שחקנית ראשית טרנסית – דניאלה וגה.
    פסקול מקורי: צורת המים היה די מדהים.
    שיר מקורי: קשה, אבל אני הולך על קוקו.
    עריכת סאונד: דנקרק.
    סאונד מיקסינג: דנקרק – אלו באמת שתי הקטגוריות שבהן הוא מסוגל לזרוח.
    עיצוב תפאורה: צורת המים.
    צילום: בלייד ראנר 2049 קלללל.
    איפור ושיער: שעה אפלה – הפרס הזה ילך טוב ביחד עם פרס המשחק.
    עיצוב התלבושות: חוטים נסתרים הוא בעצמו על עיצוב תלבושות, אז נראה לי שזה מתאים.
    עריכה: לצערי, דנקרק ייקח על פני סרט של אדגר רייט.
    אפקטים: האם הטרילוגיה הכי מרשימה כיום מבחינת אפקטים תיקח סוף סוף את הפרס המגיע לה? ייתכן. כוכב הקופים: המלחמה.
    סרט תיעודי: אנשים ומקומות, על אף שהוא לא סרט חשוב בשום צורה, אך עדיין אהוב ברמות מטורפות.
    סרט תיעודי קצר: Edith+Eddie, שיהיה.
    סרט קצר: DeKalb Elementary, וואטאבר.
    סרט אנימציה קצר: Dear Basketball, מי?

    בהצלחה לכולם. בתקווה שהשנה יספרו לנו מי הזוכים באמת.

  • ב ,

    סקירה: Shadow of the Colossus

    למפלצות אין את המוניטין הכי טוב בתרבות הפופולרית. פה ושם, כמו בסרטים של פיקסאר, אפשר למצוא ייצוגים חיוביים למפלצות. אבל רוב הזמן, בכל המדיומים – מיתוסים, סיפורים, סדרות, משחקי וידאו וכו' – מפלצות נתפסות כיצורים מכוערים ומרושעים שיש לחסל, בדרך כלל כדי להגיע אל הנסיכה (שאולי נמצאת בכלל בטירה אחרת). זה שמחסל את המפלצת הוא הגיבור, הדמות שאנחנו אמורים להיות בעדה ולהזדהות איתה. מכיוון שהמפלצות מוצגות כמכשול עוין בדרכו של הגיבור, אנחנו רוצים באופן טבעי שיצליח להביס אותן. אבל מה קורה כשזה לא המצב?

    המשחק Shadow of the Colossus פותח על ידי אולפן משחקים יפני תחת חברת סוני ויצא לקונסולת פלייסטיישן 2 בשנת 2005. השחקן שולט בדמותו של וונדר, אדם המגיע על גבי סוס אל ארץ ענקית ופנטסטית, כשהוא נושא עמו את גופתה של אהובתו, אישה בשם מונו. באותה ארץ יש מקדש שבו שוכן דורמין, ישות חסרת-גוף ובעלת יכולות על טבעיות, שרק קולה נשמע. וונדר מבקש מדורמין להחיות את אהובתו והוא מסכים לכך בתנאי אחד – שוונדר ילך ויהרוג את שישה עשר היצורים הענקיים המשוטטים ברחבי הארץ ומוכרים כ"קולוסוסים". כל הכלים העומדים לרשותו של וונדר במשימה הם הסוס שעליו הגיע, חץ וקשת, וחרב.

    הפשטות של המשחק היא מה שמבדיל אותו מרוב משחקי הווידאו שאנו מכירים. אין יצורים קטנים יותר שצריך להביס, אין מטבעות לאסוף, ואין תרגילים שאפשר ללמוד. אנחנו גם לא עוברים בין שלבים – כל המסע קורה באותו עולם גדול. המעבר בין הקולוסוסים השונים הוא ליניארי, אך ניתן לצאת ולחקור את כל האזורים האפשריים לפני שעוברים אל הקולוסוס הבא. המשחק כולו מורכב משיטוטים ברחבי המפה וקרבות עם שישה עשר בוסים שונים, כל אחד מהם בעל צורה אחרת ונקודות תורפה אחרות, ונחוצות אסטרטגיות לחימה שונות כדי להביס אותו.

    "סליחה, איך אני מגיע לסנטר?"

    הבדל נוסף הוא הטוויסט המוסרי של המשחק. מצד אחד, המטרה של וונדר היא חיובית – להציל את חייה של אהובתו. אך הקולוסוסים האלו חפים מפשע והוא יוצא ומחסל אותם על סמך הוראות של קול שמגיע מתקרה של מקדש. אפשר לתאר את המשחק בתור "איש יוצא לחסל מפלצות ענקיות כדי להשיב את אהובתו לחיים", אך אפשר באותה קלות גם לתאר אותו כ"אדם מטורף פותח במסע הרג של יצורים תמימים שרק רצו להמשיך בעיסוקיהם". במהלך הקרבות עצמם המוזיקה המתנגנת ברקע היא קצבית והירואית, אך ברגע שנותנים את מכת החרב האחרונה היא הופכת לעצובה ומלנכולית. בזמן שהמשחק שומר את ההתקדמות של השחקן לאחר התבוסה של כל אחד מהקולוסוסים, הוא נותר לבהות במסך ולתת לרגשות האשם להתחיל לחלחל פנימה. מיהי המפלצת האמיתית בכל הסיפור הזה?

    ובכל זאת, אם מצליחים להשתיק קצת את המצפון, מקבלים הרפתקאה אינטראקטיבית מדהימה. אף משחק וידאו אחר לא הצליח לגרום לי לאותה התרגשות כמו בעת טיפוס על יצור בגובה של בניין קומות. באף משחק לא נפל לי הלב לתחתונים כמו הרגע בו ציפור ענקית עשתה סיבוב אווירי והעיפה אותי מהכנף שלה רק כדי שאנחת על הכנף השנייה בדרך נס כלשהי. ולמרות שהסוס במשחק הזה יכול להיות מעצבן לפעמים, אני לא זוכר מתי הרגשתי כה קרוב אל חיה שעשויה מפיקסלים. זהו משחק הווידאו האהוב עלי בכל הזמנים, מכיוון שכולו נותן תחושה אפית מרהיבה. חרשתי עליו בלי הפסקה כשהיה לי PS2, ובתחילת החודש הוא יצא בגרסה חדשה ויפהפייה לפלייסטיישן 4. אם עוד לא יצא לכם לנסות אותו, אני לא יכול להמליץ על כך מספיק. זו חוויה גדולה מהחיים, תרתי משמע.

  • ב ,

    ביקורת: צורת המים

    2017 הייתה אמורה להיות השנה של בעלי החיים בקולנוע. היה בה את כוכב הקופים: המלחמה שסגר טרילוגיה מצוינת, אוקג'ה המטלטל, ואפילו פרדיננד ומלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי שלא יצא לי לראות. הם ייצגו את העיסוק בסבלם של בעלי חיים בקטגוריות סרטי ילדים, סרטי אקשן וסרטים זרים. גם את צורת המים משייכים למגמה הזו, כנציג סרטי האוסקר. אני מצטערת לאכזב אתכם, אבל צורת המים הוא לא סרט על היחסים בין בני האדם לבעלי החיים שאיתם הם חולקים את עולמם. על מה הוא כן? אני לא בטוחה. יכול להיות שהוא סרט על היחס בין מדע לטבע, או בין גברים לנשים, או בין שחורים ללבנים או בין האדם לאל. אני לא יודעת אם הוא בעצמו יודע על מה הוא מדבר.

    לפני הכל, צורת המים הוא סרט על אלייזה (סאלי הוקינס), בחורה אילמת ובודדה שעובדת כמנקה במרכז מחקר ממשלתי סודי בתקופת המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, ועל החבר שלה (דאג ג'ונס), בן-ים מסתורי שנכלא ונחקר באותו מרכז. אלייזה מחליטה לחלץ את היצור התבוני מהשבי שלו, ונעזרת לשם כך בשכן שלה ג'יילס (ריצ'רד ג'נקינס), בחברתה הטובה זלדה (אוקטביה ספנסר) ובמדען בשם ד"ר הופסטטלר (מייקל סטולברג). אחריהם רודף, איך לא, מייקל שאנון. כלומר, השם של הדמות הוא סטריקלנד, אבל התפקיד הוא הטייפקאסט הרגיל של מייקל שאנון – סדיסט מרושע.

    פסיכופת, אבל חיובי

    הסרט מבוסס על תסריט מקורי שכתב הבמאי, גיירמו דל טורו. משמעות הביטוי "תסריט מקורי" פה היא "שלא מבוסס על פרנצ'ייז קיים", ואין לו אף קשר ליצירתיות או חדשנות, כי הסרט באמת לא מחדש שום דבר. אומנם צורת המים לא מתרחש בעולם של יצירות קודמות, אבל הסיפור שבבסיסו מוכר וכבר נעשו עליו סרטים, רובם לילדים. הוא מרגיש כמו פאנפיק אירוטי של אי.טי., ולא כמו סיפור חדש באמת. וזו לא הבעיה היחידה בתסריט. הסרט מזדרז מדי להגיע לאקשן ולא מקדיש מספיק זמן לבניית המניעים של הדמויות, וככה אנחנו נותרים עם דמויות חביבות אבל לא מנומקות בכלל. ההתאהבות של אלייזה והיצור מתרחשת בשתי סצנות קלישאתיות להפליא. זו מערכת יחסים כל כך מופרכת, שצריך להקדיש מאמץ מיוחד כדי להצדיק אותה בצורה אמינה – הסרט אפילו לא מנסה. החיבור שלהם כיצורים שקטים ולא מובנים מוסבר, ואכן יש בו משהו נוגע ללב, אבל מכיוון שמדובר בסרט שמלא בדמויות בודדות ודחויות, אין סיבה מיוחדת שדווקא השתיים האלה יתאהבו. והם לא הדמויות היחידות שלא הצלחתי להבין למה הן מתנהגות כמו שהן מתנהגות: ג'יילס משנה באופן מוחלט את דעתו לגבי מבצע ההצלה אחרי סצנה אחת משעשעת אבל מתבקשת מאוד. המניעים האמיתיים של ד"ר הופסטטלר נחשפים ואז ננטשים כמעט באותו הרגע, בלי שום הסבר. במקום להכין את הקרקע כמו שצריך לסיפור המרכזי הסרט כולל המון סצנות מיותרות וקווי עלילה שלא מובילים לשום מקום. הרבה מהסצנות האלה משעשעות ולא סבלתי מהן, אבל אין להן באמת מטרה. הן אולי מחזקות מוטיבים שהסרט ממש רוצה להדגיש, כמו בדידות והצבע הירוק, אבל המשמעות של המוטיבים האלה לא ברורה. הם מופיעים בצורה בולטת לכל אורך הסרט, אבל לא מובילים אותו לאף אמירה שאיתה אנחנו צריכים לצאת מהסרט.

    וזה לא שהסרט לא מרשים. הצילום מאוד מוקפד, ומאוד ירוק, למקרה שפספסנו את עשר הפעמים שבהן שמו של הצבע נאמר בסרט ואנחנו עלולים לא להבין שהוא חשוב. המוטיב של המים הוכנס לכל סצנה וזה נעשה בדרכים מעניינות שמקנות לסרט מראה ואווירה ייחודיים. הפסקול מהנה במיוחד, ומשרה על הסרט בדיוק את האווירה החלומית וההזויה שהוא מכוון אליה. בזמן שמייקל שאנון ואוקטביה ספנסר נשארים בגבולות הסטראוטיפ, סאלי הוקינס נותנת עבודת משחק מהנה ומרשימה, וגם ריצ'רד ג'נקינס מעולה. הכימיה שלהם טובה והסצנות שבהן שניהם משתתפים זורמות נהדר. הם חמודים ומצחיקים גם כשהם מדברים על דברים יומיומיים, ובהחלט היו יכולים לככב ביחד בסיטקום. האפקטים בסרט טובים, אבל למרבה הצער זה רק מדגיש כמה העיצוב של היצור האמפיבי – אחת הדמויות הראשיות, להזכירכם – חסר השראה ומשעמם. הוא לא נראה נורא – הוא פשוט לא מיוחד בכלל, ומבמאי שמשקיע כל כך הרבה בעיצוב ואווירה ציפיתי שייצור משהו מעניין יותר.

    אם הסרט ניסה להיות סיפור אהבה גדול, הוא לא הצליח. אולי סתם יש לי דעות קדומות נגד אנשי מים ואתם מוזמנים להסתכל עליי כאילו אני תומכת בסגרגציה, אבל הקשר בין שתי הדמויות בעיקר הגעיל אותי. אם הוא ניסה להיות מותח, גם זה לא עבד. העלילה צפויה ותחושת הסיכון אף פעם לא משמעותית, למרות הנוכחות של מייקל שאנון. לעומת זאת, אם הוא ניסה להיות מצחיק, הוא הצליח בגדול. כמעט כל הבדיחות שלו עבדו עליי, וגם כמה שורות שאני לא בטוחה שהיו אמורות להיות מצחיקות הצחיקו אותי. אני חושבת שלא היה מזיק לסרט להישען עוד קצת לתוך ז'אנר הקומדיות הרומנטיות ולפתח את הרומנטיקה כמו שהוא מפתח את ההומור. אם היינו רואים שאיש הדג מסוגל לתקשורת מפורטת יותר זה לא היה מרגיש כמו זואופיליה. ואם היינו רואים את אלייזה והיצור לומדים להכיר אחד את השני קצת יותר טוב, ומגלים מה מחבר ביניהם חוץ מזה שהם די אומללים לבד, ככל הנראה הייתי נהנית מהסרט יותר. זה גם היה הולם את השבוע של יום האהבה. אבל אני מניחה שזו האהבה שאנחנו מקבלים – גרוטסקית ולא מובנת. יש בזה משהו פיוטי.

    צורת המים הוא לא סרט נוראי. יש בו חלקים מאד מהנים, והקפדה ברורה על משחק, עיצוב ואווירה. הוא מעניין לכל אורכו ומציג את אותם מוטיבים ברורים בשלל דרכים מקוריות. הבעיה איתו היא שכל האמצעים הקולנועיים הנחמדים האלה לא מובילים למסקנה או אמירה מעניינת, והוא נשאר ברמה של סרט ילדים שהשתילו בו סצנות למבוגרים בלבד. החוויה מעניינת בהחלט, אבל לא מספקת. בניגוד לסקס עם דגים, מסתבר.

  • ב ,

    ביקורת: יום האהבה

    מכירים את הרגע הזה שהתאריך הוא ה-14 בפברואר אבל אתם בעצם אנשים בודדים מאוד אז אתם מחליטים להשקיע את כל זמנכם בכתיבת כתבה צינית על קומדיה רומנטית לא מזיקה מ-2010? אז זה לא מה שקורה עכשיו, כי יום האהבה הוא סרט מאוד מזיק! אם אתם מחפשים קומדיות רומנטיות בלתי מזיקות מ-2010 אתם מוזמנים לחפש את באה בקלות, רק לא את, דייט לילי או אפילו סקוט פילגרים נגד העולם. אבל לא, באתם לקרוא על יום האהבה, והוא ללא צל של ספק הסרט הכי מזיק בעולם.

    והסיבה לזה היא פשוטה: יום האהבה מנסה ליצור תמונה של עולם שבו זוגיות היא ערך עליון, ואם אין לך כזו, עדיף שתתאבד וזהו. בדיוק בגלל סרטים מהסוג הזה אני אמור להרגיש בודד ביום האהבה או להרגיש שמשהו בחיים שלי חסר. אבל לא, אני לא אפול בפח הזה. הטריק הזה של סרטים רומנטיים שלא מנסים לפתח זוגיות אמינה ומעניינת בין שתי דמויות ובמקום זה מלהקים שני שחקנים חתיכים שרק עושים פרצוף שמח כשהם ביחד ופרצוף עצוב כשהם לחוד לא יעבוד עלי! אנשים יכולים להיות שמחים גם כשהם לא בזוגיות. שלא יעבדו עליכם.

    ואתם יכולים לומר ״היי, קסם, מה שתיארת עכשיו נשמע כמו מיליון סרטים אחרים, ויוצאים כאלו לפחות 20 כל שנה״, ועל זה אני אענה שנכון, אבל יום האהבה הוא שונה. ביום האהבה יש למעשה 7 עלילות מקבילות שכל אחת מהן היא כמו קומדיה רומנטית מביכה כשלעצמה. אם נכניס מתמטיקה לעניין, נקבל את המשוואה הפשוטה שאומרת שיום האהבה גרוע פי שבעה מכל סרט קומדיה רומנטית אחר.

    יום האהבה הוא סרט בבימויו של גארי מארשל ז"ל, במאי מוערך מאוד שמוכר בזכות הסרט אישה יפה, והוא מהווה את החלק הראשון בטרילוגיה הלא רשמית ששמה המלא בוויקיפדיה הוא סרטי קומדיה רומנטית שבוימו על ידי גארי מרשל, מתרחשים סביב חג אחד, כוללים אנסמבל רחב של שחקנים ומגוון סיפורים שונים, אבל אני קורא לה בקצרה חָפִיפְנִיקִית. הסרט מרגיש כאילו צולם ביומיים, ונכתב באפילו פחות זמן מזה. עבודת הליהוק, אם אפשר לקרוא לה ככה, מרגישה כמו החלק שבו מאתגרים את השמות הראשונים שעולים לך לראש אחרי שמשתתפים באתגר דבילי ביוטיוב. יש בסרט הזה בערך את כל מי שהיה מפורסם בסוף שנות ה-2000, וצפייה בו בשנת 2018 מדגישה כמה האנשים בו הפכו ללא רלוונטיים. זוכרים שג'סיקה אלבה הייתה פעם דבר? מה לגבי אשטון קוצ'ר? עצרו הכל! גם טופר גרייס משחק בסרט הזה!

    שאר הקאסט מורכב מג'סיקה ביל, בראדלי קופר, פטריק דמפסי, ג'יימי פוקס, ג'ניפר גארנר, אן האת'וויי, קווין לאטיפה, טיילור לאוטנר, ג'ורג' לופז, שירלי מקליין, אמה רוברטס וג'וליה רוברטס. אף אחד מהם לא יכול להיות מוגדר כשחקן ראשי או משני, מכיוון שלכולם יש את אותו גודל תפקיד, וב"גודל" אני מתכוון לחמש דקות במקסימום. כל עלילה בסרט מתחילה ונגמרת אחרי 3 סצנות, אבל בגלל ריבוי העלילות הן מתפרשות על פני קצת יותר משעתיים. הבעייתיות מתחילה כשמצפים למשחק סביר מהשחקנים המוצלחים שבקאסט, ועל זה אפשר רק לחלום – באווירת החפיפניקיות נראה שכל אחד מהשחקנים חשב שהוא מגיע לצלם הופעת אורח בסרט שמתמקד באנשים אחרים ורק בהקרנת הבכורה הבין שהוא בעצם השחקן הראשי. זהו סרט שלם שמורכב מהופעות אורח, וכולם הביאו את אותה רמת מקצועיות שסטן לי מביא לכל אחת מההופעות שלו בסרטי גיבורי העל של מארוול: לשבת, לחכות שיגידו אקשן, להגיב מצחיק ואז ללכת הביתה ולשכוח מהקיום של הסרט. היחידה בקאסט שנראית מתאמצת היא כמובן יקירת הבלוג טיילור סוויפט בתפקידה הראשון בקולנוע. הופתעתי מאוד לראות אותה משתתפת פתאום בסרט, ואפילו יותר הופתעתי מהעובדה שהיא היחידה שמבינה באיזה סרט היא משתתפת ומשחקת בהתאם.

    הרגע שבו הופתעתי מהסרט במיוחד היה כשקלטתי שרוב מוחלט של העלילות שלו מגיע לאותה נקודת רתיחה – הרגע בסיפור שבו הדמויות מגלות את הקונפליקט מרכזי שעליו הן צריכות להתגבר – בגידה. בשביל סרט שבנוי בצורה אובססיבית סביב מוסד הזוגיות והאהבה, הוא יוצא מגדרו בשביל להבהיר שכולם בסרט הזה בוגדים אחד בשנייה, אבל הם עדיין אנשים טובים כי הם אוהבים את בן הזוג שלהם. אני מסוגל לחשוב על דמות אחת שהסרט מוציא רעה כשהיא בוגדת, והיא אכן מקבלת את הסוף המר שלה, אך בזמן שזה קורה, כל שאר העלילות מבוססות על אי אמון בזוגיות ובכל זאת מסתיימות בקוצ'י מוצ'י דביק של "וואלה מצטער שפגעתי באמון שלך, שיקרתי ולא הייתי כן לרגע אחד, אבל אני אוהב אותך אז עכשיו נתנשק ונשכח מכל מה שהיה." בשביל סרט ששם לו למטרה להיות הפרזנטור של זוגיות, אני מצפה ממנו לדבר אחד, וזה להציג לפחות מערכת יחסים זוגית אחת בריאה. אבל לא, אף לא זוגיות אחת שהסרט מציג היא כזו. כולם בוגדים, משקרים או מסתירים מידע מבן הזוג שלהם, וכל זה תחת מעטפת חמודה ומתוקה של לבבות אדומים וחיוכים שרמנטיים.

    ואני חושב שהבעייתיות של הסרט ביחס שלו לזוגיות מתחיל עוד הרבה לפניו – בצופים שלו אבל בעיקר בחֶבְרָה. זוגיות היא עסק מורכב, והצורה שבה כל אחד רואה אותה אמורה להיות שונה ואישית. יש אנשים שמעוניינים לנהל מערכת יחסים רומנטית במונוגמיה, ויש אנשים שלא. יש אנשים שמבחינתם רומנטיקה זה ערך עליון, ויש אנשים שנרתעים מזה, ומתארים את עצמם כא-רומנטיים (היי). אך למרות שבתיאוריה יכולים להיות הרבה מאוד גוונים לאיך אנשים חושבים שקשר רומנטי אמור להיות, נראה שרוב העולם התקבע על דרך אחת ויחידה לראות את זה, ומכל קשר זוגי מצופה אותו הדבר. אנשים לא עוצרים לרגע אחד לחשוב האם הדרך שבה הם מגדירים את עצמם ואת בן או בת הזוג הפוטנציאליים שלהם מתאימה, מכיוון שהחֶבְרָה כבר עשתה את זה בשבילם. בסרטים, סדרות, ספרים ושירים, הכל נראה אותו הדבר. למה צריך לחוות קשר עם בן אדם אחר אם כל השלבים כבר ידועים מראש? אותם הדברים מצופים מאנשים שונים, למרות שמילת המפתח היא שונים, וזה די חולני בעיניי. היחס בתרבות הוא כמו כדור שלג מתגלגל שהולך וגדל. הסרטים והספרים יצרו את המודל המושלם, אנשים אימצו אותו לחיים, ואז הסרטים חזרו לחקות את המציאות וכן הלאה.

    הסרט יום האהבה מרגיש כמו נקודת השיא של כדור השלג הזה. העלילות שלו מורכבות מקלישאות מסרטים רומנטיים שונים ולכן הוא סרט שמחקה סרטים שמחקים מציאות שמחקה סרטים שמחקים מציאות שמחקה סרטים, ובכל זאת הוא מצליח לרומם את כל העניין לרמה חדשה של הגזמה. הוא נותן אשרור לזוגות שצופים בו שאיך שהם חשבו שהם צריכים להתנהג – זה נכון. אם בסרטים אחרים יש רק זוג אחד שמתנהג לפי הנורמה החברתית, פה יש הרבה יותר, וכולם מתנהגים כמו החלום ההוליוודי של איך זוג אמור להתנהג. ואם זה אומר שזוג מושלם אמור לשקר אחד לשני ובסופו של דבר לסלוח לשם האהבה – אז אני מעדיף לפרוש כבר עכשיו.

    הדבר היחיד שאני מבקש מכם ביום האהבה הזה, ממש בתוך הביקורת התמימה הזו לסרט יום האהבה, הוא שתחשבו על הגדרות. לא רק בנוגע לזוגיות ואהבה, אלא בנוגע להכול. תחשבו על איפה החברה מכתיבה לכם דברים, על איך להתנהג ומה לעשות. תחשבו על מה הסרטים והשירים האהובים עליכם אמרו לכם שהוא הנורמה, ותגידו "פאק איט, אנחנו יותר חזקים מזה". תחשבו בשביל עצמכם, ומה ההגדרות שהכי מתאימות לכם. אבל ביום האהבה הזה גם תזכרו: אהבה זה לא הכול.

טען עוד
ברכותינו, הגעתם לסוף של האינטרנט