אור ענבר
לקראת היציאה של הסרט החדש כוכב נולד לבתי הקולנוע, החלטתי לעשות שיעורי בית ולראות את הגרסאות הקודמות של הסרט להשוואה. הסרט הזה, בכל גרסאותיו, משלב כמה מהאהבות הגדולות ביותר שלי: רומנטיקה, שירים וקטעים מוזיקליים, ותעשיית הבידור.
כוכב נולד הוא סרט משנות השלושים שחודש מספר פעמים עד היום במרווחים של בערך עשרים שנה בין גרסה לגרסה, מאז הגרסה המקורית ב-1937, שהייתה מועמדת לפרס האוסקר הראשון על סרט צבעוני. בסרט כיכבו ג'נט גיינור ופרדריק מארץ' (ושניהם קיבלו עליו מועמדות לאוסקר). מאז יצאו עוד שתי גרסאות לסרט, כל אחת מהן בכיכוב אחת מהאגדות הגדולות באותן שנים ובכלל: ג'ודי גרלנד ב-1954 וברברה סטרייסנד ב-1976. לליידי גאגא, הכוכבת בגרסה החדשה והרביעית במספר, יש נעליים גדולות למלא.
הסיפור הוא בעצם רומן אפי שמאגד בתוכו גם ביקורת על עולם הבידור ומחיר התהילה. בשתי הגרסאות הראשונות הגיבורה היא שחקנית צעירה שמגיעה להוליווד. את הוליווד בשתי הגרסאות המאוחרות החליף עולם המוזיקה, והגיבורה הפכה לזמרת צעירה שפורצת לתודעה. את ההצלחה שלהן הן חייבות לאדם ותיק בתחום, מאוס על כל סובביו ואלכוהוליסט – שחקן מוערך ומלא בדרישות בסרטים הראשונים וזמר שנמצא בשיא תהילתו באחרונים. בסרט הנוכחי התפקיד הגברי שייך לבראדלי קופר, שזהו גם הסרט הראשון שהוא ביים.
הסרט החדש נפתח לצלילי גיטרות חשמליות, תופים וקהל מריע. ג'קסון מיין, הזמר אותו בראדלי קופר מגלם, עולה לבמה שיכור ומסומם, וסוחף את הקהל בשירה ובנגינה. זוהי התחלה נהדרת שמיד נכנסה אצלי להיכל התהילה של סצנות פתיחה בסרטים. הסרט מציג לנו גם את אלי (גאגא), מלצרית שרק רוצה לסיים את המשמרת שלה וללכת להופיע. היא וחברה הטוב ראמון (אנתוני ראמוס) מתמרמרים ביחד על הבוס הלא מתחשב שלהם. יש משהו מאוד "אולד סקול" בהתחלה של הסרט הזה. הצילום המעט מחוספס והעובדה שקשה למקם את התרחשות הסרט בשנה מסוימת מעניקים לו אווירה מסתורית. אחרי ההופעה שלו, ג'קסון השיכור נכנס לבר במטרה להמשיך לשתות, רק שהוא נכנס לבר מלכות דראג שבו אלי מופיעה (היחידה מבין המופיעות בבר שאינה מלכת דראג בעצמה). ג'קסון רואה אותה מבצעת את השיר La Vie en Rose1 ונשבה מיד בקסמיה. יש פה סיפור קלאסי של בחורה צעירה וחסרת ביטחון והגבר המבוגר והמנוסה שמסונוור מהכישרון והיופי שהיא לא יודעת שיש בה.
לא מפתיע שהעלילה ממשיכה עם סיפור ההתאהבות שלהם. בראדלי קופר וליידי גאגא הם שני אנשים נוטפי כריזמה כל אחד בדרכו, אבל ביחד הם מחשמלים והכימיה ביניהם פורצת מהמסך. אומנם אני לא מאמינה לשנייה שאלי מכוערת כמו שהיא מעידה על עצמה (ובעצם גם היא לא, וגם לא ג'קסון), אבל הייתי מהופנטת מהיחסים שלהם ומהרגעים שבהם הוא מספר לה כמה היא בעצם יותר ממה שהיא יודעת. כל רגע שבו הם נמצאים על המסך ביחד, בין אם זה בשיחה, כתיבת שיר או כשהיא מכניסה אותו למיטה אחרי שהוא התעלף מאלכוהול, משך אותי, ולא יכולתי להוריד מהם את העיניים.
את חברי הלהקה של ג'קסון משחקים לוקאס נלסון (הבן של ווילי נלסון) והלהקה שלו, Lukas Nelson & Promise of The Real. נלסון כתב גם חלק מהשירים לסרט ושימש כיועץ מוזיקלי לבראדלי קופר במהלך ההפקה. את אחיו של ג'קסון ומנהל הלהקה משחק סאם אליוט, והיחסים ביניהם נותנים עומק לדמות של ג'קסון שלא היה קיים בגרסאות הקודמות. לפעמים הרגשתי שאולי תצוגת המשחק שלו מרשימה יותר ממה שנדרש בסרט, אבל במבט לאחור זה לא הזיק לאף אחד. הצילומים של ההופעות בסרט מרגישים כמעט דוקומנטריים, בכל הופעה והופעה מרגישים את הקהל ואת גודל המעמד. אפילו כשהמצלמה מתמקדת על הדמויות הראשיות יש נוכחות של הלהקה והכלים. זהו שילוב של צילום מעולה ועבודת בימוי מרשימה.
השירים בסרט מעולים. אני יכולה מעכשיו להמר ולהגיד שאחד מהם גם יזכה באוסקר לשיר הטוב ביותר (אם יש צדק בעולם זה יהיה Shallow ולא I'll Never Love Again, שהוא שיר הסיום של הסרט). המועמדות של השירים בסרט כמעט ודאית, לא רק בגלל שהפסקול מצוין, אלא גם בגלל ההיסטוריה של הסרטים הקודמים. השיר של גרלנד הועמד והפסיד לשיר של פרנק סינטרה. לעומתו שיר הסיום של סטרייסנד זכה בפרס האוסקר לשיר הטוב ביותר. אומנם שני השירים האלה באמת מרגשים ומוצלחים ושניהם ראויים להערכה, אבל Shallow מבחינתי מתעלה על שניהם ומביע בצורה יותר טובה את מערכת היחסים המוצגת בסרט.
כבר בהתחלה הסרט החדש מזכיר לי בעיקר את הגרסה האלמותית של ג'ודי גרלנד. הצבעוניות, הקול העצום של הכוכבת והעצמאות שלה. ההומור בסרט מורגש הרבה יותר מבשאר הגרסאות, ואחד השינויים שהכי בלטו לי בגרסה הזאת הוא העובדה שהמשפחה והחברים של אלי נוכחים בעלילה. בסרטים הקודמים לגיבורה לא היו כמעט אנשים סביבה. איך שאני רואה את זה, חלק גדול מהחיבור בין הדמויות הראשיות נבע מהעובדה שהוא היה האדם הראשון שהאמין בה. כאשר יש לה אבא תומך, חבר נפלא ואנשים אחרים שבעדה, זה מוריד מהתפיסה שלנו לגבי האגדה ההוליוודית של הדרך להצלחה.
אני רוצה להזכיר גם את הנקודה החלשה של הסרט, והיא המערכה השנייה שלו. אחרי שסיפור האהבה בין הדמויות הראשיות פורח הם נכנסים למעין שגרה שבה אלי זוכה בתהילה שלה, וזה בסדר, אבל לא מלהיב. מה שמעניין זה העובדה שליידי גאגא נכנסת למעין תפקיד שמתכתב עם החיים המקצועיים שלה. אנחנו מכירים את ליידי גאגא ככוכבת פופ מהגדולות בעולם, עם אישיות מוחצנת ותלבושות מופרעות. גם בראיונות הקידום לסרט היא דואגת להבהיר שהיא ואלי שונות, לה היה ביטחון עצמי מההתחלה ואלי הייתה צריכה את ג'קסון. אז מצד אחד ידוע שגאגא מרגישה מאוד בנוח בתור כוכבת פופ מצליחה, אבל מצד שני ברור שאלי רק מתחילה להסתגל לרעיון, והידיעה הזאת קצת הוציאה אותי מריכוז בזמן הצפייה. השירים פה לטעמי פחות טובים מבגרסאות הקודמות, וזה לא בגלל שפופ הוא ז'אנר נחות כפי שהסרט קצת רומז. דמות האמרגן של אלי, רֶז (רפי גברון), קצת סטראוטיפית מדי. בגרסאות הקודמות של הסרט, לאסתר מוצמד היחצ"ן מטעם האולפנים, והוא לחלוטין עושה את עבודתו בשביל כסף ולא מתוך אלטרואיזם, אבל הוא מעולם לא הרגיש מרושע או קנאי. רז הוא לא דמויות חיובית בסרט הזה בשום צורה, וזה משנה את הדינמיקה שהייתה בסרטים הקודמים בין השלושה ועשוי לגרום לקהל לצדד יותר בג'קסון מאשר באלי כאשר היא "נכנסת" לתפקיד הכוכבת.
כוכב נולד, על כל גרסאותיו, עוקב אחרי אסתר (או אלי, בגרסה החדשה). לגברים תפקיד משמעותי בחייהן, אבל דרכן אנחנו רואים את הסיפור. ייתכן שלכוכבות הגדולות שלוהקו לתפקיד היה יד בדבר. סטרייסנד הייתה בין המפיקים של הסרט בו היא כיכבה, והבמאי היה בן זוגה דאז. השינויים מהוליווד לתעשיית המוזיקה היו בזכותה בין היתר, וזו נחשבת לגרסה הפמיניסטית ביותר. גרלנד לא הפיקה את הסרט שכיכבה בו, אבל זה היה סרטה הראשון מזה שבע שנים. הסרט שווק כקאמבק הגדול שלה והיא הראשונה שלוהקה לסרט תוך שההפקה מנסה למצוא את פרטנר המשחק הטוב בשבילה. חשיבות הגיבורה לסיפור מוכתבת גם על ידי הכותרת, "כוכב נולד". המונח ניטרלי מבחינה מגדרית, אבל לצופה ברור שהכוונה תמיד היא לבחורה, מכיוון שהיא זו שהופכת לכוכבת במהלך הסיפור, בעוד הגברים כבר כוכבים כשהסיפור מתחיל.
לכן אני חייבת לשאול את עצמי מה קרה בגרסה החדשה שהפך את ג'קסון לחשוב באותה מידה לפחות. לא שהסרטים הקודמים זלזלו בדמות הגברית שלהם, להפך: אני חושבת שג'יימס מייסון שמשחק מול ג'ודי גרלנד ב-57 מביע המון רגש ועומק שלא ראיתי באף אחד מהשותפים הגבריים האחרים; כריס כריסטופרסון בגרסה של 76 סקסי ושרמנטי, אבל לשנייה לא מתעלה על סטרייסנד; ופרדריק מארץ' שכיכב בסרט המקורי לא סתם הועמד לאוסקר (אם כי ההופעה שלו הכי פחות זכירה מבחינתי מבין כל הסרטים). אני חושבת שקודם כל העובדה שבראדלי קופר ביים את עצמו גרמה לו להבליט את עצמו קצת יותר, באופן טבעי. גם השינויים המינוריים בעלילה, בין היתר הכנסת אחיו של ג'קסון כמנהל הלהקה והעובדה שהדמות שלו מתפתחת ומקבלת סיפור אישי נרחב, מוסיפים לדמות עומק ולצופה קל ביותר להתחבר אליו. אני חושבת שזה שינוי מוצלח ומבורך שרק מעשיר את הסרט. הגיוני גם שהשינוי הזה קרה בסרט הנוכחי, שהיה פרוייקט של בראדלי קופר. הוא רצה להפיק ולביים את הסרט, היה מעורב בכתיבת השירים והליהוק, וזאת בניגוד לשתי הגרסאות הקודמות שבהן יצירת הסרט הגיעה בעיקר מהצד הנשי בסיפור, ובגלל רצון של סטרייסנד וגרלנד לעשות את הסרט ולככב בו.
כוכב נולד הוא סרט ארוך. הוא דרמטי, לעיתים קיטשי והעלילה המרכזית בו היא סיפור אהבה. אין לי ספק שישנם לא מעט ציניקנים יותר ופחות שלא בדיוק ישתגעו על הסרט, אבל אם התגברתם על המכשול הזה, אני ממש ממליצה עליו. לא צריך לראות את הגרסאות הקודמות ולעשות את ההשוואות שעשיתי בעצמי (אבל אני ממליצה לכם כן לצפות בגרסת 1957 עם ג'ודי גרלנד). הסרט חדש עומד בפני עצמו והוא טוב, אפילו מאוד טוב. ההערכה הרבה שליידי גאגא מקבלת על המשחק שלה מוצדקת, אבל אני רוצה להחמיא גם לבראדלי קופר, שהמשחק שלו היה טוב באופן מפתיע. אנחנו לקראת סוף השנה, המרוץ לאוסקר רק התחיל ובכל זאת אני יכולה להגיד שכרגע זה הסרט האהוב עלי שיצא ב-2018.
הערות שוליים
- סצינה שנכנסה לסרט בעקבות האירועים האמיתיים שבגללם קופר ליהק את גאגא לתפקיד.
תגובות