ב ,

ביקורת: אנטמן והצרעה

אחרי שתאנוס הכניס את היקום הקולנועי של מארוול למתח, אנטמן והצרעה לוקחים צעד אחורה ומספקים לנו סרט קליל וכיפי לקיץ

אולפני מארוול ממלאים תפקיד משמעותי בחיינו כבר עשר שנים. אנטמן והצרעה הוא הסרט העשרים במספר ביקום הקולנועי, והראשון עם גיבורת על נשית בשם הסרט עצמו. זהו אומנם חידוש משמח, אבל לא ממש מלהיב בהתחשב בכמות הזמן שעבר עד שזה קרה (ויותר גרוע: למרות ששמה מופיע בשם הסרט, אין ספק שהיא שחקנית משנה). זה לא שהיא לא משחקת תפקיד חשוב בעלילה, או שאין לה רגעי אקשן נפלאים, אבל כדמות נראה שהיא שם רק כשחקנית חיזוק לאנטמן. חבל לי שהיא לא דמות ראשית עם תפקיד משמעותי יותר, אבל בעצם אף אחד לא הבטיח לי דבר כזה, וכבר מהכותרת של הסרט היא מוצגת לצד פול ראד.

המאפיין הכי בולט של הסרט הוא כמה שהוא מצחיק – לאורך כל הסרט נשמעו לא מעט פרצי צחוק בקהל. חוץ מפול ראד שידוע בהופעות הקומיות שלו, יצוין לטובה גם מייקל דאגלס בתפקיד האנק פים, שמצליח כדמות משנית לגרום לי לחבב אותו מאוד, בניגוד לדמות הבעייתית שלו מהקומיקס. גם מייקל פניה שממשיך בתפקיד לואיס, החבר הטוב של הגיבור, מספק לנו את אחת מסצנות החקירה המצחיקות שראיתי.

הסרט הוא המשך כמעט ישיר של אנטמן מ-2015. האירועים שקרו מאז קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים (שם ראינו את סקוט לאנג לאחרונה) משפיעים על המקום שבו נמצאות הדמויות בתחילת הסרט הנוכחי, ומצוין שהעלילה מתרחשת בערך חודשיים לפני כל הבלאגן של מלחמת האינסוף. העובדה הזאת נותנת לאנטמן והצרעה את השקט שהסרט צריך כדי לספר עלילה אחת פשוטה על הגיבורים שלנו, בלי להצטרך להתייחס למה שקורה בעולם הסובב אותם. בזכות הניתוק הזה משאר היקום הקולנועי, כדי להגיע מוכנים לסרט הזה צריך לראות רק את הסרט הראשון (אם רוצים להיות תלמידים מצטיינים אפשר להשלים גם את קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים, אבל באמת שאין צורך).

אחרי המסע של סקוט לממלכת הקוונטים ובחזרה בסרט הקודם, האנק פים ובתו הופ מבינים שאולי אפשר להציל את ג'נט (מישל פייפר), אשתו של האנק ואמהּ של הופ שנתקעה שם לפני שנים כשהתכווצה יותר מדי בחליפת הצרעה שלה. המשימה המרכזית בסרט היא למצוא ולהחזיר אותה בשלושת הימים שנותרו לפני שסקוט מסיים מעצר בית ממושך. נוסיף לכך את העובדה שסקוט מנסה להשתקם בתור אסיר לשעבר ומחכה לפתוח עסק אבטחת בתים. אפשר לומר שהסרט הזה מתמקד בעיקר בקשרים משפחתיים: האיחוד של האנק, הופ וג'נט, היחסים בין סקוט לבתו ואשתו לשעבר, ה"משפחה" של גיבורי העל שנוצרת משיתוף הפעולה שלהם או היחסים בין קבוצת החברים של סקוט, לואיס ושאר אנשי חברת האבטחה. זה נפלא, כי העיסוק העיקרי הוא לא בהצלת העולם בסיפור גדול מהחיים, וכוחות העל הם רק כלי שהסרט משתמש בו במקום לשים אותם במרכז. אפילו כשיש עלילה רומנטית, היא מרגישה אמינה ולא מאולצת, ויתכן שזה בגלל המשקל הפחות שלה לעומת מערכות היחסים האחרות בסרט.

הבעיה העיקרית עם סרטי מארוול היא שהנבלים שלה בדרך כלל לא כל כך מוצלחים, וגם שני הנבלים בסרט הזה רק כמעט מצליחים לעשות את העבודה כמו שצריך. הראשונה מביניהם היא דמות בשם רוח רפאים עם כוחות מסתוריים של שינוי מצבי צבירה, שרודפת את הגיבורים שלנו מסיבה לא ברורה. השני הוא סוני בורץ' בגילומו של וולטון גוגינס. רוח רפאים היא נבלית קומיקס גנרית עם סיפור רקע קלאסי וחסר ייחוד בהתאם, וסוני הוא איש עסקים בנאלי ומרושע שרק רוצה להתעשר מהטכנולוגיה החדישה של האנק פים – אולי קלישאה שחוקה, אבל תצוגת המשחק של גוגינס מחזיקה גם את הטקסטים קלישאתיים ביותר.

כמו שהתרגלנו מהסרטים של מארוול, יש לנו סצנת אחרי הקרדיטים, אפילו שתיים. השנייה מביניהן סתמית לחלוטין ולא שווה להישאר בשבילה עוד כמה דקות בקולנוע, וזה לא משהו שאני אומרת בקלות ראש. אנטמן והצרעה הוא לחלוטין לא הסרט הכי חשוב של מארוול. הוא גם לא הסרט הכי כיפי ומצחיק שלהם, אבל הוא כן נכנס אצלי לרשימת עשרת האהובים. חובבי הז'אנר ילכו אליו בכל מקרה, ואלה שזה לא מדבר אליהם לא יתקרבו, אבל למתלבטים, אני באמת ממליצה לנסות.

ביקורת: לילה 1 באפריל

סנטה סודי: Brighter