ב ,

ביקורת: קרב המינים

הלכתי לראות את קרב המינים בציפייה לטניס טוב וקיבלתי סרט להט"בי פמיניסטי – ואני מרוצה

הסרט קרב המינים מבוסס על אירוע ספורט היסטורי מאוד מתוקשר, שלמעשה התרחש לא כל כך מזמן, ב-1973. המשחק הזה שודר מול מיליוני צופים בשידור טלוויזיוני חי ושינה לנצח את הטניס האמריקאי ואת תהליכי השוויון בין נשים לגברים. האירוע שעל שמו נקרא הסרט הוא קרב הטניס האגדי בין בילי ג'ין קינג (אמה סטון) לבין בובי ריגס (סטיב קארל). בילי ג'ין, צעירה בת 29, היא שחקנית הטניס מספר אחת באותן שנים. היא פעילה פמיניסטית שנשואה ל'Golden Boy' אמריקאי ומשתמשת בכוחה כדי לריב עם בכירים בתעשיית הטניס האמריקאים על דברים "פעוטים" כמו שכר שווה לנשים במקצוע. בובי בן ה-55, שחקן טניס אגדי אחר, הוא אלוף העולם לשעבר ומהמר כפייתי החי על כספה של אשתו.

אל הסרט הגעתי בלי להכיר את המקרה ההיסטורי, אבל אם נודה באמת, מדובר בסרט שיצא בשנת 2017 ועוסק בקרב אגדי שמוכר כאבן דרך במאבק הפמיניסטי – לא קשה לנחש איך הסיפור הולך להיגמר. מעבר לזה, הסרט הוצג כדרמת ספורט, הפרסום רמז על סיפור צדדי העוסק במיניות של בילי ג'ין אבל השם של הסרט הוא הקרב, המשחק הכה חשוב הזה. בתור חובבת טניס קיוותי שסוף סוף אצפה בסרט טניס לא גרוע. בסופו של דבר הציפייה שלי התממשה – זה כנראה סרט הטניס הטוב ביותר שראיתי, אבל הוא לא סרט מושלם.

העניין הוא כזה: בסופו של דבר, נושא הסרט הוא לא ספורט. יש בו ספורט, השיא שלו הוא הקרב המפורסם, אבל הסרט כולו הוא בעיקר על בילי ג'ין, בחורה צעירה שנאבקה על מה שהיא מאמינה בו, שיזמה מהלכים משני עולם ועל הדרך גם גילתה את המיניות שלה. אפשר לחלוטין להסתכל על רוב הסרט כעל דרמה להט"בית. זה לא דבר רע, בכלל לא, הסרט עושה נכון את רוב הדברים האלה, אבל זה לא בדיוק מה שפרסמו לי. למרות שהסרט אינו דרמת ספורט, אני חייבת לציין לזכותו את הקרב האחרון. המשחק הזה הוא לא לחינם מקור השם של הסרט – הוא לחלוטין האירוע המרכזי והסופי בו. המשחק בוים בצורה כזו שישבתי בקולנוע והרעתי לבילי ג'ין. רציתי לצעוק "יש!" על כל מכת פתיחה מנצחת. כשהיא שברה לו מערכה ועשתה נקודה מרשימה סיננתי לעצמי "וואו זה היה טוב". הרגשתי בתוך המשחק וזה היה מרענן להפליא. משיחות עם אנשים שלא מבינים בטניס הבנתי שגם הם הרגישו את האינטנסיביות. הסרט מעביר בצורה טובה מאוד את חשיבות המשחק, ודואג להעביר לצופים כמה חשובה ומיוחדת הזכייה. לא צריך להכיר טניס כדי ליהנות ולהבין, ובאמת שלא ראיתי עוד סרט שמעביר את אווירת הטניס בצורה כל כך מוצלחת.

Billie Jean King Women GIF(בילי ג׳ין קינג בראיון ב-2015 על היחס למראה הנשים בספורט)

הסרט סובל מבעיות קלות של "הופקתי בשנת 2017 אבל אני מדבר על זמנים אחרים, אז אני מכניס אג'נדות פוליטיות בצורה לא מעודנת במיוחד". הקאסט מרשים: שרה סילברמן מצטיינת בתור המנהלת של כל העסק הזה של טניס נשים, אמה סטון תמיד מוצלחת אפילו שהיא לא באמת עשתה שום דבר יוצא דופן, וסטיב קארל ממשיך להראות שהוא שחקן דרמה נפלא. אבל מעבר לקאסט הראשי יש לנו את אלן קאמינג, שחקן שאני תמיד שמחה לראות, שעושה את התפקיד הכי קלישאתי ביקום: מעצב אופנה הומו שמסתובב עם הטניסאיות כי הוא צריך ליצור לכל אחת מראה ייחודי. והוא לא שם לבד – גם בן הזוג שלו שם, והם כמובן האנשים היחידים שמבחינים בזה שבילי ג'ין "עברה צד". הם דואגים לה ונותנים עצות חצי מעורפלות בקטע של "אנחנו יודעים מה את עושה אבל אסור לדבר על זה". אני לא אומרת שלא היה מעצב הומו שהסתובב עם הבנות, אבל אני לא בטוחה שהוא היה מקבל כזה דגש אם הסרט היה נעשה בתקופה אחרת. דבר נוסף שממש בלט לי הוא בעלה של בילי ג'ין. הוא הבעל המושלם, התומך והאהוב שלא יודע כלום, הוא נותן לה להיות המלכה, הוא יודע שטניס הוא האהבה מספר אחת שלה ותמיד מפנה לה מקום. כאשר מגיע השלב בסרט שבו הוא מגלה על הקשר הרומנטי של בילי ג'ין עם בחורה אחרת, הוא לא מתעמת איתה ואם זה לא מספיק הוא גם מציע שיהיה להן רגע לבד לפני הקרב הגדול, כדי שהיא תוכל לקבל חיזוק חיובי. סלחו לי שאני סקפטית, אבל יש לי הרגשה שהוציאו את הדמות שלו הרבה יותר טוב מאיך שהוא בטח הגיב במציאות. זה לא שאין גברים מתחשבים וטובים, אבל זה נשמע לי לא סביר, במיוחד כשהסרט מתרחש בארה"ב השמרנית של 1973.

לעומת זאת, בזכות רוח התקופה שבה הוא נוצר, הסרט הזה ממוקד בנשים באופן מלא. הגיבורה היא בילי ג'ין, החברות שלה הן נשים, המנהלת היא אישה, ואפילו אויבה בובי ריגס מקבל את רוב האמפתיה אליו דרך ההצגה של אשתו. הנבל הקלסי של הסרט – ג'ק, מנהל איגוד הטניס האמריקאי, הוא חלאה. הוא קלישאה מהלכת של גבר לבן בעמדת כוח שחושב שנשים נחותות ביולוגית מגברים, אבל כמובן שהוא לא מחשיב את עצמו כשוביניסט כי הוא נשוי באושר כבר כמה שנים. הוא לא מעניין, והיחס של בילי ג'ין אליו מרהיב. אני באמת רוצה להאמין שזו הייתה מערכת היחסים ביניהם. אז מי כן הנבל? גם לא בובי ריגס: הוא רק רוצה לצאת מהחובות שלו ולחזור לתודעה של אנשים. הוא משחק על התפקיד של החזיר השוביניסטי, אבל אני לא באמת מאמינה לו. לא שהסרט מציג אותו כקדוש מעונה, ואני בטוחה שהוא היה לא אדם נעים במיוחד רוב חייו, אבל מפה ועד מוביל המאבק נגד נשים? פחות.

פה הסרט חוטא אף יותר, כי נראה שהנבל של הסרט הוא בעצם נבלת. כחלק מהעצמת הדמויות הנשיות יש לנו גם את שחקנית הטניס האוסטרלית המפורסמת מרגרט קורט. ואומנם היא שחקנית טניס מקצועית שמדורגת במקום מאוד גבוה, אבל היא גם אמא עם משפחה לדאוג לה, ובניגוד לבילי ג'ין האידיאליסטית היא מסכימה ישר להלחם נגד בובי ריגס בקרב טניס בין המינים, ולא רק זה, היא גם מעזה להפסיד. בהפסד הזה היא מפילה את מאבק הנשים שאנחנו מלווים לאורך כל הסרט. היא לא נבלת שבלונית, היא לא עושה את זה בשביל הכסף, אבל העובדה שהסרט מציג את המהלך הזה כאסון וחרפה קצת מבאסת.

בגזרה הטכנית היו לי כמה בעיות: הפסקול מכתיב לצופה באופן מפורש מידי מתי להתרגש ומתי לשמוח. בחירת השירים נפלאה אבל השימוש בהם ובמנגינות המקוריות של הסרט הוא מניפולטיבי להחריד. אם להיכנס לעוד נקודה קטנונית במיוחד, זה בסדר שהסרט מצולם ברובו במצלמת כתף – זה מכניס אותך לאקשן. גם תוצרת אמריקה הנהדר שיצא בקיץ משתמש באותה דרך להעביר את הסיפור. אבל בניגוד לבימוי של דאג ליימן שהתקריב המוגזם והלא נעים שלו היה בעצם חיוני להעצמת החוויה בתוצרת אמריקה, התקריבים בקרב המינים היו מאולצים נורא. רק התחילה סצנת שיחה מרגשת ותוך כמה שניות כבר היית עמוק בתוך העיניים המזמינות של אמה סטון, ואפילו עם עיניים מהמיוחדות כיום בהוליווד זה לא עובד ומיותר.

למרות כל הביקורת, אני רוצה להגיד שהסרט מוצלח. אני ממליצה עליו – הסיפור שלו מעניין ואפשר להגיד שהוא גם חשוב, הוא מועבר בצורה טובה והשחזור ההיסטורי עובד.

Battle Of The Sexes GIF by Fox Searchlight

המעניש: יורים, בוכים וחוזר חלילה

מוצ"ש מיתולוגי – אקו ונרקיסוס