ב ,

ביקורת: Blankets

במפגש בין אמנות ואמונה נמצא סיפור אישי יפהפה

על Blankets שמעתי כשהחלטתי לנסות לקרוא נובלות גרפיות. לא גדלתי על קומיקס באופן שבו אנשים אחרים גדלו עליו. חוברות קומיקס של גיבורי על לא היו נגישות לילדים בישראל בשנות התשעים, בטח לא איפה שאני גדלתי. הקשר שלי לעולם הקומיקס הסתכם בספרים של שי צ'רקה שמאוד אהבתי. אבל אחרי שקראתי את השומרים של DC וגיליתי שנובלות גרפיות יכולות להיות טובות לא פחות מהספרים האהובים עליי, החלטתי לנסות לצלול לתחום. חיפשתי רשימות של הנובלות הגרפיות הטובות ביותר וקניתי כמה מהן. Blankets משך את תשומת ליבי כשתואר כספר שעוסק באמנות, דת, ויחסי אחים – נושאים שמעניינים אותי במיוחד. הזמנתי אותו באינטרנט, התחלתי לקרוא אותו ואז… הפסקתי. עזבתי את הספר ולא נגעתי בו במשך כמה שנים. אני לא בטוחה למה לא סיימתי אותו בפעם הראשונה, כי כשחזרתי אליו סוף סוף גיליתי שמדובר בספר מצוין באמת.

Blankets הוא ספר אוטוביוגרפי שעוסק בילדותו ונעוריו של הכותב והמאייר קרייג תומפסון. החלק הראשון שלו מתמקד בקשר של תומפסון עם אחיו ובסביבה הנוצרית האדוקה שבה גדלו. החלק השני והעיקרי של הספר עוסק בחוויות של אהבה ראשונה בגיל הנעורים. הנושא שקושר את כל הסיפורים הוא עיסוק בהפרדה ובחיבור. תומפסון שואף להיפטר מהדברים בחייו שעומדים בינו לבין אנשים אחרים, ולחיות בעולם הרמוני יותר שבו אפשר ליצור קשרים אותנטיים. כל אלמנט בספר עוסק בצורה ישירה או עקיפה בנושא הזה. רעיון נוסף שחוזר בספר, וקשור גם הוא לנושא המרכזי שלו, הוא העיסוק באמנות עצמה. תומפסון מדבר על המקום המיוחד שהאמנות תפסה בחייו החל מגיל צעיר, על ההתמודדות עם הקונפליקט בינה לבין הדת שהוא מאמין בה, ועל הדרך שבה היא מחברת בינו לבין ריינה, האהבה הראשונה שלו, ופיל, אחיו הצעיר.

סגנון הציור של הספר פשוט מאוד – דיו שחור על רקע לבן, בלי גוונים של אפור. הרקעים נעים בין נופים מושלגים לחדרים שונים בבתים שונים. לכל חדר שמופיע בספר אופי משלו והניגוד בין בית הילדות הקר של קרייג לחום והנוחות שבבית של ריינה מורגש היטב. עיצוב הדמויות רחוק מריאליזם, אבל גם אין בו שום דבר ילדותי. בקווים פשוטים תומפסון מצייר את עצמו ואת האנשים החשובים בחייו ומצליח להעביר את הרגשות שלהם ואת הקשר שלהם לעולם שבו הם נמצאים בלי להשתמש בצבע או בצללים. האמצעי האמנותי המסוגנן היחיד שאפשר למצוא בספר הוא השימוש הנרחב בדוגמאות גיאומטריות והדפסים בהשראת שמיכת הטלאים שריינה תופרת. הדוגמאות האלו הן חלק מהסביבה הפיזית ולקוחות ממנה, אבל בו זמנית גם מהוות המחשה לעולם הפנימי של הגיבורים ונושאות אותם הרחק מהמציאות הגשמית שבה הם מתקיימים.

החלק הראשון של הספר היה זה שדיבר אליי במיוחד. הקונפליקט בין האמונה לרצון לעסוק באמנות ולפרוץ גבולות הוא נושא שהעסיק אותי הרבה בצעירותי. לא אספר מה המסקנה שתומפסון מגיע אליה, אבל התהליך שהוא עובר מול הנושא הזה והתחנות שבהן הוא מוצא את עצמו בדרך נראו לי מציאותיים להפליא ומעוררי הזדהות. גם ההצגה של הקשר בין האחים הייתה נהדרת בעיניי. זו מערכת יחסים שעוברת גאות ושפל, אבל גם תמיד קיימת ברקע. תומפסון לא מפסיק לחזור לסיפורי ילדותו – שבכולם מופיע אחיו – בכל צומת שבו הוא מוצא את עצמו. הסיפורים האלה משקפים את הדילמות שהוא חווה בבגרותו ומראים איך הדינמיקה המשפחתית בגיל צעיר עיצבה את האדם שהפך להיות. החלק שבו הספר איבד אותי (לשנתיים-שלוש) הוא סיפור האהבה שמופיע באמצעו. זה לא קונפליקט שאני רואה את עצמי בו, אבל אני לא יכולה להכחיש שהוא כתוב היטב. לא פחות משקרייג מנהל מערכת יחסים עם ריינה, הוא מנהל מערכת יחסים עם המשפחה שלה, ומערכת יחסים עם עצמו סביב הרגשות שלו אליה. זה לא סיפור אהבה גדול מהחיים בשום מובן. זה סיפור קטן, שבו האילוצים של הסביבה והפרטים של היומיום תמיד נמצאים בין הרגשות שבסופו של דבר נדחקים לצד. הקשיים הקטנוניים הם אלה שהופכים את מערכת היחסים הזו למרגשת הרבה פחות, אבל מציאותית הרבה יותר, וזה סוד הקסם שלה.

עולם הקומיקס מזוהה כמעט בלעדית עם גיבורי על, כשיוצאי הדופן הבולטים עדיין נשארים באזורים של פנטזיה, מדע בדיוני ואקשן. Blankets לא דומה בכלום ליצירות הבולטות במדיום הזה. אבל השימוש שלו במדיום מוצדק לא פחות – הקשר בין הצד החזותי שלו לנושאים שבהם הוא עוסק בלתי ניתן להפרדה, וזה מה שהופך אותו לנובלה גרפית טובה כל כך. תומפסון יודע לצייר מעולה, אבל הכישרון שלו באריגת האלמנטים השונים של הסיפור כך שישרתו את אותו הנושא הוא מה שהופך את הספר הזה ליוצא מן הכלל. אם אתם קוראים ספרי קומיקס בשביל הויזואליה המוקצנת והסיפורים המופרעים, כנראה שזה לא הספר בשבילכם. אבל אם אתם מתחברים לסיפורים קטנים יותר, אינטרוספקטיביים יותר, אמנותיים יותר, זה ספר שכדאי לכם לחפש.


תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת – שהאזאם!