ב , ,

מקאן ועד לכאן: שלושה ימים בפסטיבל קאן

איך למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל ללוות במאים למכוניות שלהם

הפוסט שלפניכם נכתב על ידי אורחת מיוחדת מאד, אילי לוי.
מקווים שתיהנו ממנו,
צוות הבלוג.


כנראה האלוהימה של קאן אוהבת אותי, אחרת אין לי שום דרך להסביר איך לעזאזל הגעתי לשלושת הימים האחרונים של פסטיבל קאן. בעקבות מייל אחד, בהתראה של שבעה ימים, ואחרי שקראתי אותו יותר מעשרים פעמים כדי להאמין – טסתי ספונטנית לחוות קצת מהזוהר האליטיסטי והמוגזם שהוא פסטיבל קאן.

על פסטיבל קאן

פסטיבל הסרטים של קאן מתקיים ברצף מזה 71 שנים, והתחיל בעיקר במטרה לקדם יצירת סרטים בעולם. משנת 1955 נערכים טקסי פרסים בתוך הפסטיבל, ובמסגרות שונות שפועלות בתוכו. המסגרת העיקרית נקראת הבחירה הרשמית, ובתוכה יש שלוש קטגוריות:

התחרות הראשית (In Competition) – התחרות מתקיימת בין עשרים ואחד סרטים שונים מרחבי העולם שנבחרים תחת ההגדרה המעומעמת של "בעלי ערך קולנועי אך עדיין עם פוטנציאל משיכה לקהל הרחב", או במילים אחרות – סרטים "אמנותיים" שעדיין לא יותר מדי מאתגרים לצפייה, וגם הצופה ה"פשוט" יוכל ליהנות מהם. ובכל זאת הרבה סרטים בתחרות הם לא הסרטים הכי כיפיים או פשוטים לצפייה שיש. הפרס הגדול בתחרות הוא דקל הזהב (Palm D'or) המככב בלוגו הפסטיבל. לצד הקטגוריות הסטנדרטיות, מוענק גם פרס הנקרא כלב הזהב (Palm Dog), והוא ניתן לכלב הטוב ביותר בסרט. כנראה שהפרס לכלב משפיע על הכנסת כלבלבים להפקות סרטים, כי אני באמת לא חושבת שהיה סרט שראיתי שלא היה בו אחד, וכל אחד מהם זכה בכלב הזהב של הלב שלי.

בתחרות השנייה (Un Certain Regard) – משתתפים סרטים בעלי ערך אמנותי שהפסטיבל רצה להדגיש אבל לא מתאימים לתחרות עצמה. הסיבה היא שהסרטים האלה כל כך מוזרים, איטיים או קשים לצפייה שאפילו פסטיבל קאן לא רוצה להכניס אותם לתחרות שלו, כי הוא לא מאמין שהם יגיעו להפצה מסחרית משמעותית. מצפייה בכמה מהסרטים האלה, קל לי מאוד להבין למה.

מחוץ לתחרות (Out of Competition) מוצגים הסרטים שהפסטיבל ראה צורך לציין את הישגיהם גם אם הם לא מאוד אמנותיים. אלה בעיקר סרטים פופולריים והוליוודיים, לפעמים גם תיעודיים, שמוקרנים כדי לקבל את התואר היוקרתי של סרט שהוקרן בקאן, ואיתו את הזכות לציין זאת בפרסומים שלהם. הרבה מהבחירות לסרטים האלה עשויות להיות מפוקפקות, כמו למשל סולו: סיפור מלחמת הכוכבים, הסרט החדש בפרנצ'ייז הפופולרי, שלא ראוי לאף ציון לדעתי (אבל אליו נגיע כבר בהמשך).

בנוסף לבחירה הרשמית, יש עוד ארבע תחרויות שמתקיימות במהלך הפסטיבל: תחרות סרטי סטודנטים קצרים, תחרות סרטים קצרים, תחרות מטעם איגוד הבמאים ותחרות מטעם איגוד המבקרים. הפסטיבל שם לו למטרה לקדם הפצה והפקה בשיתוף פעולה בינלאומי, ומקיים במסגרתו שוק סרטים, כפר בינלאומי ליצירת קשרי הפקה, וחממה ליוצרים צעירים שיוכלו לקדם את הפקת הסרטים שלהם על ידי הפגשתם עם מפיקים מכל העולם.

מי בכלל מגיע לפסטיבל?

שלא כמו רוב פסטיבלי הקולנוע בעולם, שאליהם אפשר לקנות כרטיסים לסרטים ולקנות או לקבל תג, לפסטיבל קאן אפשר להגיע רק באישור מנהלת הפסטיבל.

אפילו בוג'ק הורסמן צריך אישור כדי להגיע לקאן.

אנשים שמקבלים תג כניסה הם אנשי קולנוע ויוצרים שסרט שלהם מוקרן בפסטיבל, אנשי קולנוע בולטים (בעיקר במאיות ושחקניות שמתחשק להן לקפוץ לפסטיבל – אף אחד לא יחסום למרטין סקורסזה את הכניסה בגופו, נניח), מפיקים ומפיצים שקונים ומוכרים את הסרטים בשוק, אנשים שתורמים לפסטיבל, אנשי תקשורת, סטודנטים וסינפילים בתוכניות מיוחדות ועוד מעטים. ההגבלה הקיצונית של הכניסה לפסטיבל היא הסיבה העיקרית שמקנה לו את התווית האליטיסטית שלו. בסך הכל, מגיעים לפסטיבל כ-40,000 אנשים כדי להשתתף בו, ועוד כ-60,000 אנשים מגיעים לעיר בעקבות כל מה שסובב את הפסטיבל – אנשי בטחון, מלצרים, נהגים, כייסים ועובדות בזנות. השנה, בנוסף למחאת הנשים על ההשתתפות המועטה של במאיות בפסטיבל, והמחאה של קריסטן סטיוארט על החובה ללבוש עקבים לשטיח האדום, הפסטיבל הפעיל לראשונה קו חם לנפגעות תקיפה מינית בשיתוף פעולה עם ממשלת צרפת, זאת בעקבות הפעילות של תנועת #MeToo והדיווחים הרבים על מקרים שקרו בין כותלי הפסטיבל. בכל זאת, זה כנס הנטוורקינג הגדול ביותר של התעשייה, שאליו מגיעות גם הרבה שחקניות ובמאיות מתחילות שגברים בעלי כוח וכסף יכולים לנצל בקלות. אמנם הארווי ויינשטיין לא נכח השנה בפסטיבל, אבל מן הסתם הוא לא יחיד במינו, ואני בטוחה שהרבה כמוהו הגיעו ועשו כרצונם.

רגע, אז מה אני עושה פה בעצם?

התמזל מזלי וזכיתי להיכנס לתוכנית ניסיונית שנקראת "שלושה ימים בקאן" ומיועדת לסינפילים צעירים מכל העולם בגילאים 18-28. תהליך הגשת המועמדות לתוכנית די פשוט – שלחתי באתר כמה פרטים אישיים בסיסיים, מכתב מוטיבציה בו אני מצהירה על אהבתי לקולנוע (אחרי שגיליתי שהתקבלתי קראתי אותו שוב, ובדיעבד הוא בו זמנית מרגש ומגוחך), ותמונה. לתומי חשבתי שהתמונה היא חלק מתהליך הזיהוי ולא הבנתי שהיא הולכת להיות על התג שלי, ולכן העליתי את הסלפי האחרון שצילמתי (שכנראה היה כל כך גרוע שצילמו אותי שוב בפסטיבל כשאספתי את התג שלי). כשמילאתי את הטופס לא חשבתי לרגע שאני באמת עומדת ללכת לפסטיבל. כסטודנטית לקולנוע שאפתנית יצא לי לומר בצחוק שבשנה השנייה שלי כבר אהיה בקאן, בשלישית בסאנדנס וברביעית באוסקר. כמובן שהתכוונתי לזה שהסרטים שלי יגיעו לפסטיבלים האלה, וכמובן שהבדיחה לא כזו מוצלחת, אבל הנה הגעתי לקאן בשנה ב'. למי יש כיוון לסאנדנס?

הסיבה העיקרית לפתיחת התוכנית היא כנראה שבשלושה הימים האחרונים של הפסטיבל אנשים כבר מתעייפים והולכים הביתה – בכל זאת, אלה אחד עשר ימים של עבודה מפרכת כל היום ומסיבות קוקטיילים עד השעות הקטנות של הלילה (או כמו שתיארו את זה רבים: אחד עשר לילות שישי ואחד עשר בקרים של יום ראשון). הנראות של הפסטיבל מאוד חשובה למארגנים – לכן למשל מוטלות סנקציות על אי הגעה לגאלה – והם החליטו שהדרך הכי טובה למלא את הפסטיבל היא לתת לחבורה של זאטוטים להתרוצץ בין הרגליים של כל הבראנז'ה.

הגשתי את המועמדות לתוכנית באמצע אפריל, ושכחתי ממנה לגמרי. שבועיים לפני התאריך שבו הייתי אמורה להגיע לפסטיבל קיבלתי מייל שהודיע שלא קיבלתי כרטיס, והתגובה שלי הייתה "אה כן, שכחתי מזה לגמרי". שבוע לאחר מכן, בהתראה של שבוע לפני התאריך בו יהיה עליי לטוס, קיבלתי מייל שמישהו ביטל את ההשתתפות שלו והבקשה שלי התקבלה. תוך שבוע הייתי צריכה להתארגן על טיסה, מלון, להבין איך הפסטיבל עובד, ובזכות תזמון גרוע, גם להפיק ולצלם תרגיל ללימודים.

התנהלות בתוך הפסטיבל

האירועים המתועדים ביותר בפסטיבל הם אירועי השטיח האדום. הם נקראים "הקרנות גאלה" והם מתרחשים ב-Grand Theatre Lumiere וכדי להיכנס אליהם צריך לקבל הזמנה ולהגיע בקוד לבוש Black Tie, כלומר טוקסידו עם עניבת פרפר לגברים ושמלה או חליפה ועקבים (חובה!) לנשים. נודע לי על מעטים שהצליחו להיכנס להקרנות בלבוש פחות מוקפד מזה, אבל במקרים כאלה לא נותנים להם ללכת על השטיח האדום, חוויה נהדרת והזויה בפני עצמה. כמעט כל מי שמקבל תג לפסטיבל מקבל גם שם משתמש וסיסמה לאתר הפסטיבל, שבו ניתן לבקש הזמנות להקרנות גאלה. את ההזמנות מדפיסים, והן נסרקות בכניסה לשטיח האדום. אם מישהו הוציא הזמנה ולא השתמש בה, זה ישפיע לו על קבלת הזמנות עתידיות. ולכן בכניסה לשטיח האדום עומדים הרבה אנשים במיטב בגדיהם עם שלטי תחנונים להזמנות, כי אם כבר הדפסתם הזמנה ואתם יודעים שאתם לא עומדים לנצל אותה – עדיף לתת אותה למישהו כדי שלא ידחו לכם בקשות עתידיות (לא רק בפסטיבל הנוכחי, אגב. לטענת המארגנים המידע הזה נשמר לאורך זמן). מדובר באולם עצום של אלפיים מושבים (להשוואה, האולמות הגדולים בבתי הקולנוע המסחריים מגיעים לכארבע מאות מושבים). הוא בנוי כמו אולם תאטרון, עם מרפסות ויציע. כל זה לא בא על חשבון מרווח מרשים לרגליים, והכיסאות הכי נוחים שישבתי עליהם בחיי.

כשמכניסים אותך לאולם חצי שעה מראש, יש הרבה זמן לסלפי.

לכל הקרנה בפסטיבל שאינה הקרנת גאלה ניתן להיכנס בלי כרטיס, על בסיס מקום פנוי – כלומר לעמוד בתור בין חצי שעה לשעה מראש, תלוי בסרט, בגודל האולם ובשעה. רוב ההקרנות מתרחשות בתוך הבניין המרכזי של הפסטיבל שנקרא Palais des Festivals, בארבעה אולמות שונים המכילים כל אחד בין שלוש מאות לאלף מושבים. בנוסף יש הקרנות של סרטי הפסטיבל בבתי הקולנוע השונים ברחבי העיר, במרחק הליכה קצרה מהבניין המרכזי. יש שני תורים נפרדים לכל ההקרנות בתוך מתחם הפסטיבל: אחד לבעלי תג מועדף, בעיקר עיתונאים, והשני לכל פשוטי העם כמוני. בגלל זמני ההמתנה הארוכים קשה לראות המון סרטים ברצף, אלא אם אתם מנצלים את היכולות הישראליות שלכם.

כמו בכל מקום בעולם, אני וחבורה של ישראלים אחרים התאגדנו בקבוצת וואטסאפ. שמרנו מקומות אחד לשנייה בתור, עקפנו ביחד, עשינו תורנויות בתורים הכי מסיביים וקנינו אחד לשנייה אוכל, או שהבאנו קפה שניתן בחינם בדוכן העצום של נספרסו בתוך מתחם הפסטיבל (שהיווה את התזונה המרכזית שלי בשלושת הימים האלה, כי למי יש זמן לאוכל). חוקי הפסטיבל אומרים שאסור להכניס למתחם אוכל ושתייה מבחוץ מלבד בקבוקי פלסטיק של עד חצי ליטר, אבל כמה פעמים הצלחנו להגניב פנימה שקיות ממקדונלדס.

האבטחה בפסטיבל מאוד מחמירה. המבקרים מציגים את התיקים שלהם לבדיקה ועוברים במגנטומטרים לפעמים פעמיים או שלוש בתהליך הכניסה לפסטיבל, וסורקים ברקודים על התגים שלהם, ולכן לא מורידים אותם כמעט אף פעם (יום לאחר סיום הפסטיבל ראיתי על המטוס בחזרה ארצה שלושה אנשים עם התגים עדיין עליהם, שכנראה נשארו שם מתוך הרגל). המאבטחת האהובה עלי בפסטיבל, שכנראה לא יודעת אנגלית ולא יודעת איך לבקש לפרוש ידיים לבדיקה עם גלאי מתכות, הייתה פשוט פותחת ידיים בעצמה ואומרת "like Titanic". אפילו את המאבטחים הם מתאימים לקהל היעד.

הזהירו אותי המון מכמה שהאוכל יקר, אבל האמת היא שלא הוצאתי יותר ממאה שקל ליום בפסטיבל (והיה יום שלא הוצאתי בו כסף בכלל). כן, האוכל במסעדות ברחובות המרכזיים יקר, אבל מספיק ללכת חמש דקות לרחובות הצדדיים ומגיעים למעדניות ולמסעדות במחירים סבירים לגמרי, וגם המסעדות שלא ברחוב הראשי לא כולן יקרות עד כדי כך, והאוכל בהן מצוין. ההוצאות הנמוכות שלי נובעות גם מזה שמרוב האירועים וההתרגשות פשוט לא הספקתי לאכול.

מסביב לכל הפסטיבל הרשמי יש גם אינסוף מסיבות קוקטיילים, מסיבות על יאכטות ואירועים יוקרתיים ומפונפנים שונים. גם במקרה הזה, לרוב האירועים צריך הזמנה כדי להיכנס. ההזמנות הן הרבה פעמים כרטיס פיזי ללא שמות ספציפיים, ולפעמים אנשים פשוט מחלקים אותן סתם ככה בפסטיבל. השנה לא יצא לי להיכנס לאחת כזו, וגם לא ניסיתי יותר מדי כי הייתי מרוכזת בסרטים ובניסיון לישון לפחות ארבע שעות בלילה כדי לא להירדם בסרטים (ניסיון שלא לא לגמרי הצליח).

ועכשיו לחלק המעניין – הסרטים!

בשלושה ימים בפסטיבל הספקתי לראות אחד עשר סרטים – שלושה ביום הראשון, וארבעה בכל אחד מהיומיים האחרים. אספר קצת על כל אחד מהם לפי סדר הצפייה שלי בהם:

מקבץ רביעי של "הסִינֶפוֹנְדַסְיוֹן"

הסינפונדסיון הוא שמה של תחרות סרטי הסטודנטים הקצרים בפסטיבל, והמקבץ בו צפיתי היה האחרון מבין ארבעה. האמת היא שהמקבץ שהכי רציתי לראות הוקרן לפני שהגעתי לפסטיבל, והוא המקבץ בו הוקרן סרט גמר של אורי אהרון מהמחלקה לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שם אני לומדת. אני מקווה לראות אותו בפסטיבל סרטי הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, וגם את הסרטים שהגיעו לגמר, כי אני בשוק שהסרט הראשון שבמקבץ שראיתי לא הגיע לגמר ומסקרן אותי לראות מי כן.

הסרט הראשון שהוקרן, והיחיד שהותיר עליי מספיק רושם כדי שאזכור אותו, הוא DOTS, סרטו של אריק לנרטוביץ', במאי פולני מתחיל. הסרט צולם באוסטרליה (אל תשאלו אותי למה) ומתאר יומיים בחייו של גבר לא יוצלח בעיירה שבה יש מגפה קטלנית ולא מוסברת. במהלך הסרט הבמאי מופיע בהתחלה, באמצע ובסוף. הוא גורם למוות של חלק מהדמויות פשוט בזה שהוא מצביע עליהם. בסוף הסרט, בסצנת הכתוביות, הוא ממש נעמד עם הגב למצלמה ומנצח על ערימת גופות של כל דמויות הסרט שקמות לתחייה והולכות כמו זומבים. הסרט מאוד רפלקסיבי, מאוד מדויק ובשליטה מלאה של במאי מוכשר שגם יודע שהוא מוכשר ולא מתבייש בזה. כנראה הוא כל כך לא התבייש שהוא הצליח לעצבן את השופטים, ואני יכולה לראות למה. על בסיס הסרט הזה בלבד, ומשפט וחצי שהוא אמר בהתחלה, אני לא מעוניינת לעבוד אי פעם עם האדם הזה, או אפילו לדבר איתו.

The Gentle Indifference of the World

סרט קזחי בהפקה צרפתית (איך שיתוף הפעולה הזה קרה? אולי הם הכירו בקאן!) שמתאר את מסען של שתי דמויות והוקרן במסגרת Un Certain Regard. הלוואי שהייתי יודעת להגיד לכם יותר על העלילה של הסרט – כשלא ישנתי, כל מה שהתרכזתי בו היה כמה שהצילום שלו מהמם. זה אחד הסרטים הכי יפים שראיתי, כל כך יפה שלא יצאתי במהלך השעתיים וחצי שלו, כי כשכן התעוררתי הוא הפנט אותי לגמרי, בניגוד לכחמש מאות אנשים אחרים שכן יצאו. וזה היה קצת מביך, כי זו הייתה הבכורה העולמית של הסרט בנוכחות הבמאי, הצלם, המפיק והקאסט הראשי. מחיאות הכפיים של הקהל בעלייה שלהם לבמה העירה את מי שכן שרד את ההקרנה, וגם אז אנשים ברחו מהאולם.

Little Tickles

סרט צרפתי שהוקרן במסגרת שהייתה מוגבלת רק לאנשים מהתוכנית שלי. גם הוא ב-Un Certain Regard, והאמת היא שאחרי שהחוויה הראשונה שלי מהסרטים האלה אני קצת מופתעת שהחלטתי ללכת לראות אותו. התכוונתי לצאת באמצע כדי ללכת לסרט Dogman (שבסוף ראיתי ביום השלישי), אבל הסרט שבה אותי. הוא מתאר את ההתמודדות של רקדנית בשנות השלושים לחייה שסובלת מטראומה בעקבות התעללות מינית מתמשכת שהיא חוותה בילדותה. הסרט מערבב בין הזיכרונות שלה לבין הפנטזיות שלה, הטיפול שהיא עוברת וההווה. עצם הרעיון לערבב את הדברים האלה ממש לא חדשני, אבל הדרך בה הסרט עושה את זה ודרכי ההתמודדות השונות והמיוחדות של הדמות עם המצב הופך אותו למסקרן. הדרכים השונות בהן העולמות מתערבבים לא חוזרות על עצמן, ומתפתחות יחד עם ההתמודדות של הגיבורה עם הטראומה. לדעתי, הסרט נוגע בנושא באופן רגיש מאוד ומטפל בנושא רגיש בצורה נכונה ומלאה. הוא לא מראה את ההתמודדות עם פוסט טראומה בדרך המקובלת והשחוקה, ואני חושבת שעל זה הוא הגיע למסגרת הזאת, כי מעבר לזה הסרט מאוד בסיסי. אין לו שום קונספט ויזואלי – הוא תמיד שטוף אור וצבע ומצולם באופן יותר בסיסי מתכניות ילדים. זהו הסרט הראשון של היוצרים, שאם הבנתי נכון הגיעו מתחומי התאטרון והמחול (מה שניכר בסרט), וכנראה בגלל זה הסרט לא נכנס לתחרות הראשית, למרות שחוויית הצפייה בו הייתה עוצמתית מאוד עבורי ועבור צופות אחרות בקהל.

שחור על לבן

הסרט החדש של ספייק לי יורה לכל הכיוונים (ויופץ בארץ תחת השם הנורא שחור על לבן). הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של רון סטולוורת', שוטר שחור שהסתנן בעזרת חברו היהודי לקו קלאקס קלאן, ובכך משיג עליהם מידע ומוביל למעצרם. למרבה הצער, למרות התרחשות הסיפור בשנות השבעים הוא רלוונטי לא פחות כיום, אולי אפילו יותר. הסרט מצוין, הוא קורע מצחוק ושובר את הלב ומעורר את כל הרגשות האפשריים בין לבין. הוא מלא במחוות לסרטי קאלט שחורים משנות השבעים, ויוצר שפה ייחודית שתואמת את המסר של הסרט. הוא הגיע למקום השני בתחרות הראשית, ואני לא חושבת שמישהו היה מתלונן אם הוא היה לוקח את דקל הזהב. בסוף הסרט יצאנו מהאולם שהיה שמור רק לתכנית שלנו, כשלוש מאות צעירים בני 18-28, יותר לבנים מהחול על חופי קאן. נחשו מי החזיקו לנו את הדלתות ביציאה.

Knife + Heart

הסרט הזה הוא 30% יום שישי ה-13, 30% קווירי ו-40% פורנו. את האבחנה הזאת חלקתי עם כל מי שצפה איתי בסרט, ולא היה אדם אחד שלא הנהן בשקט בהסכמה. העלילה מתמקדת בבמאית סרטי פורנו הומואים (שמוצגים גם לנו הצופות, אל דאגה!) שהכוכבים שלה נרצחים בזה אחר זה. במקביל לחקירה שהיא מנהלת כדי לגלות מי רוצח לה את כל הכוכבים, היא גם… מביימת סצנות פורנו שמבוססות על הרצח שלהם. כי זה לגמרי הדבר המתבקש לעשות, לא? מעבר להתייחסות בעייתית מאוד לתעשיית הפורנוגרפיה, הסרט חסר כל תוכן ומתחיל להיות משעמם מאוד בשלב מוקדם יחסית. לא קשה להירדם בסרטים בפסטיבל אחרי חגיגות עד שתיים לפנות בוקר ויקיצה בשמונה כדי לראות סרטים כל היום, אבל חשבתי שלא ארדם לצלילי גניחות. ובכן, טעיתי.

הסרט חוטא בחטא הפסטיבלים הנפוץ ביותר – להפציץ בפתיחה, וכמעט ולהתעלם משאר הסרט. דמיינו שאתם אחראי התוכן של פסטיבל, ומגישים לכם מאות סרטים. מה הכי סביר שתעשו? תתחילו לראות אותם, ואם הם לא תופסים לכם את העין, כנראה תוותרו ותעברו הלאה. הראשונים שעלו על הטריק של להוציא 90% מתקציב הסרט על עשרים הדקות הראשונות היו ההונג קונגים, ומאז יש ייצוג שלהם כמעט בכל פסטיבל. גם Knife + Heart עושים את זה – עשר דקות פנימה והייתי מהופנטת, ולא רק בגלל כל החתיכים. הסרט ריתק אותי – הוא היה מאוד מרשים ויזואלית, העלילה נראתה מבטיחה והם שבו אותי. הרושם הזה הלך ונחלש במהלך הסרט, ברמה שבשלב מסוים אחד הכוכבים בוכה על אהובו שמת ואני נקרעת מצחוק. אני לא חושבת שזו הייתה כוונת המשורר. אני בספק שהסרט הזה יגיע לארץ אי פעם, ואני קצת מופתעת שהוא היה בכלל בתחרות, אבל פורנו אימה קווירי זה פשוט חומר פסטיבלים טוב.

The Wild Pear Tree

זו הייתה הבכורה העולמית של הסרט, והפעם ראשונה שיצא לי ללכת על שטיח אדום בחיי, מה שהפך את החוויה לבלתי נשכחת בשבילי. התכוונתי להצטרף לחבר שחיכה בתור להקרנה כבר כמה שעות מראש, אבל לקח לי יותר זמן להתארגן משציפיתי, והחלטתי לוותר עליה. כבר הייתי לבושה ומוכנה לצעוד בעקבים על המדרגות ולהיכנס לאולם המפואר כשקיבלתי בקבוצת וואטסאפ בינלאומית של התכנית שהייתי בה הודעה שיש למישהו הזמנה שהוא לא משתמש בה והוא מחפש למי לתת אותה. לא חשבתי פעמיים וקפצתי על ההזדמנות, כשההקרנה מתחילה עוד עשר דקות ואני במרחק שבע דקות מהשטיח. יש לי ברכיים של אישה בת שישים, אני לא אמורה ללכת על עקבים או לרוץ, ובכל זאת החלטתי שיהיה סביר לרוץ על עקבים. בשלב מסוים הבנתי שהם מאטים אותי, החזקתי אותם ביד אחת והרמתי את השמלה ביד השנייה, ורצתי יחפה ברחובות קאן. כל הסיטואציה הרגישה כמו סצנה מסרט, אבל לא נראה שהיא ריגשה במיוחד את הסובבים, שראו דברים מוזרים יותר בזמן הפסטיבל. הגעתי מתנשפת ומיוזעת לכניסה כדי לגלות שהבחור הזר מחכה לי בכניסה השנייה. תוך כדי שהוא עושה את דרכו אליי, המאבטחים ראו את המצוקה שלי ופשוט הביאו לי כרטיס הזמנה בעצמם.

אני עדיין לא בטוחה מה קרה או איך זה קרה, אבל התחלתי לרוץ לתוך המתחם כדי להיכנס לפני שהסרט מתחיל. בכניסה לשטיח האדום עוברים מספר עמדות בידוק של אבטחה, בדיקת כרטיסים והופעה חיצונית, שבסופן המבקר מופנה ימינה לכניסה האחורית או שמאלה אל השטיח האדום (במשך כל התהליך היה לי קשה שלא לחשוב על הפרדות דומות בהיסטוריה). אחרי שעברתי בערך חמש נקודות שבהן עצרו אותי לבדוק את התג, את ההזמנה, את התיק או את הלבוש, אישרו לי לעלות על השטיח. השטיח משודר בשידור חי בכל העולם, וכמו שכבר ציינתי, נראות היא הדבר החשוב ביותר לפסטיבל. לכן, המאבטחים מווסתים את התנועה ומשחררים אנשים לשטיח לפי הוראות של במאי הטקסים. עמדתי עם עוד שתי נשים בתור לעלות על השטיח. כשהתחלנו לדבר גיליתי שאחת מהן היא מיס תבל וכל מטרת הביקור שלה היא לדגמן שמלות. גם את השנייה הסרט לא עניין במיוחד, והשתיים עצרו בדרך כדי לעשות פוזות לכל הצלמים שעמדו בצדי השטיח. אני רק רציתי להיכנס לסרט לפני שהוא מתחיל, אז אז בחרתי בהליכה מהירה של כל השטיח עד שעברתי את הצלמים, למקרה שמישהו יקפוץ עליי עם מצלמה בטעות (מה שכמובן לא קרה). מהרגע שהגעתי למדרגות רצתי כמו שלא רצתי בחיי. בשלב הזה הייתי היחידה על המדרגות האדומות המפורסמות, כשמשני הצדדים שלי עמדו גברים עם חליפות (בעיקר לקישוט כנראה), ובקצה שורה של סדרנים שכיוונו אותי אל הדלתות. הרגשתי את העיניים שלהם מופנות אליי ואל המעידות הקלות שלי בדרך למעלה על העקבים שקניתי במיוחד לאירוע.

נכון בקולנוע יש סדרנית שקורעת לכם את הכרטיס ופה נגמר העניין? אז באולם של אלפיים אנשים זה קצת יותר מורכב. יש בערך ארבעה שלבים של סדרנות שבהם לוקחים את הכרטיס שלכם ומעבירים אותו לסדרן הבא. הם מלווים אתכם לכניסה הבאה, עד שמגיעה סדרנית שמלווה אתכם עד המושב, שחס וחלילה לא תלכו לאיבוד. חלק גם מחזיקים לכם את היד. זו חוויה הזויה שלא כל כך הקדשתי לה תשומת לב כי נכנסתי לאולם כשהתחילו לכבות את האורות והפתיח (המכוער להפליא) של הפסטיבל התחיל להתנגן. התיישבתי בחושך והסרט התחיל. עשר דקות לתוך הסרט התחלתי לשמוע מימיני נחירות כבדות. כשסובבתי את הראש ראיתי אישה צעירה עם סרט וכתר, עם הראש מוטה אחורה ופה פתוח. עוד מלכת יופי.

הסרט The Wild Pear Tree הוא של הבמאי הטורקי נורי בילה ג'יילאן, שכבר זכה בעבר בדקל הזהב. באורך שלוש שעות ועשר דקות, הוא מתאר יומיים או שלושה בחייו של סופר מתחיל במעמד נמוך מעיירה שכוחת אל בטורקיה. כדי לצלוח את הסרט צריך להיכנס למצב מדיטטיבי. אם בדרך כלל הייתי אומרת על סרט טוב שהוא סחף אותי, The Wild Pear Tree גרם לי להרגיש כאילו אני יושבת על קו החוף בעוד הוא מלטף את קצות האצבעות שלי בגלים רכים, בזמן שאני צופה בשקיעה ומהרהרת בחיי. זה אחד הסרטים הכי עדינים, אנושיים ויפים שיצא לי לראות. הוא מרגש בדרך עמוקה יותר ואישית יותר מסרטים אחרים שנגעו בי. השקט שבו מאפשר לו לחדור פנימה ולהזיז דברים שלא היינו נוגעים בהם ביום יום. הוא מדבר על חלומות, על אמביציה, על ויתור ועל משפחה. על הדרך הוא נותן הצצה לחיים בשכונות העוני של טורקיה, שהיא מרתקת בפני עצמה. אני בספק שהסרט יופץ בארץ, אבל אני מניחה שהוא יוצג בפסטיבל ירושלים. אם יש לכם הזדמנות – לכו לצפות בו. הוא מסע ארוך, אבל הוא שווה את זה.

בסוף הסרט קפצו עלי שתי בחורות צעירות שביקשו שאתראיין לערוץ היוטיוב שלהן, וכמעט שכחתי שזה קרה. כשחזרתי לארץ פנה אלי בחור מאזרבייג'ן שזיהה אותי מהראיון, איתר אותי דרך חברים ישראלים ושלח לי קישור לסרטון. אתם מוזמנים לצפות בי מדברת שטויות כדי לברוח ולהספיק לשטיח האדום של סולו.

סולו: סיפור מלחמת הכוכבים

אני מעריצה מושבעת של מלחמת הכוכבים, וראיתי את כל הסרטים האחרונים שיצאו על המסך הגדול לפחות שלוש פעמים. לסרט הזה, שמתאר את סיפור המקור של האן סולו, ציפיתי עוד מרגע ההכרזה עליו. זכיתי בבוקר לפני בכרטיס להקרנת הגאלה השנייה של הסרט. ולא רק זה, קיבלתי כרטיס בשורות הראשונות, מיקום מאוד יוקרתי ונחשק. לא יכולתי לבקש חוויית צפיה יותר מושלמת מזאת, ועדיין כמעט יצאתי באמצע, כי הוא עד כדי כך גרוע.

התאכזבתי ממנו יותר משהתאכזבתי מאמא, ששיקרה לי שעד שאהיה בת 18 כבר לא יהיו מלחמות. מעולם לא חווית כזה זלזול בצופה מצד סרט. סרטי ילדים פחות מסבירים את עצמם לצופות, וסרטי מארוול פחות מצפים למכור את עצמם בלי שום מאמץ. העלילה הייתה דלה, הדמויות היו משעממות, ואפילו האקשן לא היה כל כך מלהיב. גם ברפרנסים לפסקול האגדי של ג'ון ויליאמס לא זז בי מיתר אחד של התרגשות. הצילום היה קטסטרופה, העריכה הייתה בנלית, ואפילו המשחק היה נורא (משהו שקשה להוציא מוודי הארלסון ואמיליה קלארק, אבל איכשהו רון הווארד הצליח).

אם לומר את האמת, אני אפילו לא בטוחה כמה הייתי מחשיבה את הסרט כסיפור מקור. אנחנו לומדים על מקור שם המשפחה של האן, ומאיפה הוא השיג את המילניום פאלקון, אבל… זהו. בדרך כלל, כשיש דמויות אהובות או מעניינות שאנחנו הולכים לראות סרט רק עליהן אחרי שכבר הכרנו אותן, אנחנו מצפים לגלות עליהן דברים מעניינים, לקבל הסברים או לראות צדדים נוספים שלהן שלא נחשפנו אליהם עד אז. אני ממש לא מרגישה שהסרט העמיק את ההיכרות או האהדה שלי כלפי האן, ולדעתי זו משימה די בסיסית של סרט שמגדיר את עצמו כסיפור מקור. אבל בסדר, הוא נכשל גם בדברים יותר בסיסיים מזה, למשל בלהיות מעניין או כיף.

החלק השנוא ביותר עלי בסרט הוא רובוטית בשם L3, שהיא פשוט פרודיה על פמיניסטית זועמת (ואפילו את זה אני לא יכולה להגיד עליה בלב שלם). L3 היא פעילה לזכויות שוות בין רובוטים לבני אדם, והדמות והמאבק שלה מגחיכים את כל המאבק הפמיניסטי, וכל אקטיביזם פוליטי באשר הוא. התאכזבתי קשות והלכתי לשבת בשמלת הערב והעקבים שלי על החוף של קאן, ולגלגל ג'וינט כדי להרגיע את העצבים שלי מהסרט הזה.

אני מודאגת בעיקר מכך שאמא שלי תראה אותי יושבת על החול בשמלה.

ואז בטעות ליוויתי את טרי גיליאם לאוטו שלו

כשהתחלתי להירדם ב-Ash Is Purest White הרגשתי רע, ויצאתי למרות שנשארו רק עשר דקות. כשהסתכלתי על השעון ראיתי שיש לי סיכוי להספיק להיכנס לסרט הלבנוני כפר נחום (שמאוחר יותר באותו היום זכה בפרס השופטים). זמני היה קצוב וידעתי שיש קיצור דרך שכבר פעמיים לא נתנו לי ללכת בו, אבל ניסיתי שוב בכל זאת. בדרך לשם ראיתי המון אנשי תקשורת וצלמים שהיו לבושים בהידור, אבל לא התרגשתי, והלכתי חדורת מטרה לכיוון הדלת. בשמלה שחורה, שיער אסוף, עקבים, כשיד אחת מחזיקה תיק קלאץ' ובשנייה טלפון שהראש שלי היה קבור בו עד שהרמתי מבט אל הסדרן והכרזתי את השם של האולם שאני בדרך אליו, כנראה נראיתי מספיק חשובה ורצינית כדי לעלות על גשר שסגור בדרך כלל לקהל הרחב. מרחוק כבר ראיתי שהאולם מתמלא ואין לי סיכוי להיכנס והתחלתי ללכת לכיוון היציאה, הראש קבור חזרה בטלפון בחיפוש אחר היעד הבא. עד עכשיו אני לא בטוחה איך זה קרה, אבל פתאום מצאתי את עצמי כחלק מפמליה של שומרי ראש ואנשי יח"צ שכולם מקיפים איזה תימהוני בחולצה צבעונית להחריד שמבקש מים במבטא בריטי. משהו בטון נשמע לי מוכר. הרמתי את הראש, ולקח לי כמה רגעים לזהות שאני עומדת ליד טרי פאקינג גיליאם. טרי גיליאם, שידוע בעיקר בזכות מונטי פייתון האגדיים, ושביים גם יצירות מופת כמו ברזיל, פחד ותיעוב בלאס וגאס, ושניים עשר קופים. כדי לאשש את חשדי, אחד משומריו פנה אליו כמיסטר גיליאם, ומאותו רגע לא היה לי ספק שאני ממש, אבל ממש, לא אמורה להיות שם. אחוזת פאניקה, קברתי את הראש בחזרה בטלפון והמשכתי ללכת עם הקבוצה שהצטרפתי אליה במקרה עד שהגענו לחוף מבטחים והכנסנו את טרי (אני קוראת לו טרי עכשיו) לאוטו. ברגע שטרי נכנס לרכב ניסיתי לצלם אותו, וכשהוא נסע פניתי בחזרה לכיוון הפסטיבל כדי להיעלם בתוך ההמון ולהעמיד פנים שכף רגלי לא דרכה שם מעולם. הפעם סדרן של הפסטיבל עצר אותי. הוא הסתכל על התג שלי, שכתוב עליו במפורש שאני מהתוכנית של אפרוחי קאן (כינוי שאמא שלי נתנה לנו), ואז הסתובב והסתכל על האזור שממנו הגחתי. בלי לומר מילה, הוא הרים את אחת הגדרות שתוחמות את הפסטיבל וסימן לי לצאת וללכת לכניסה אחרת, כזו שמיועדת לפשוטת העם שאני.

Yommedine

סרט מסע נוסחתי להחריד, אבל עם דמויות מצוינות ושובות לב באווירה מיוחדת ומורכבת. הסרט מתאר את המסע של מצורע שחי את רוב חייו במושבת מצורעים במצרים ויוצא לחפש את המשפחה שהשאירה אותו שם ולא חזרה. אל המסע מתלווה אליו יתום שבחר לעצמו את השם "אובמה" בעקבות "ההוא מהטלוויזיה" (הסרט לא חוסך בבדיחות על הנושא, שמתחילות חמודות ונמאסות יותר מהר משנדמה ליוצרי הסרט). הוא מספק הצצה מעניינת לחיים במצרים, במיוחד החיים בשולי החברה. הוא לא נותן הרבה מעבר לזה, אבל אני הרגשתי שזה בסדר – משהו במוכרות של המבנה, הנרטיב והשפה הקולנועית הופך את הסיפור הקיצוני הזה לקל לעיכול עבור צופים מערביים, ואני חושבת שאם הוא היה מסופר בצורה יותר ייחודית, הוא בכלל לא היה מגיע לקהל יעד מחוץ למדינה שלו.

תעלומה בסילבר לייק

וואו. באמת, פשוט וואו. מעולם לא צפיתי בסרט בכזה ריכוז מופתי לכל אורכו – בטח לא סרט של שעתיים ועשרים דקות. מעבר לתסריט המצוין ועירוב הז'אנרים המבריק, אנדרו גארפילד נותן פה את אחת מהופעות המשחק הטובות ביותר שראיתי. חמש דקות לתוך הסרט רואים אותו הולך ברחובות לוס אנג'לס כשהוא מחזיק כוס קפה ועיתון, ולגמרי ברור מי הדמות הזו. הוא לא שובר את המשחק לשנייה, אף תא בגוף שלו לא יוצא מהדמות אפילו לא לפריים אחד. הוא כל כך משכנע לאורך כל הסרט, שהמשחק שלו מצליח להחזיק את קו העלילה ההזוי והמטורף, ומעגן אותו במציאותיות הכרחית לשמירה על הרצף החווייתי עבור הצופות. מדובר בליהוק גאוני ובימוי מדויק שהסרט לא היה עובד כל כך מושלם בלעדיו.

זהו סרט קומדיה-מתח-אימה-מסתורין-קונספירציה. נשמע מוגזם? כי זה מוגזם. אבל שלא כמו הרבה סרטים שנוטים להגזים, הסרט הזה מצד אחד שומר על שליטה מלאה בכל רגע, ומצד שני לא מפחד להיסחף עם הטירוף של העולם שנוצר בו, שמבקר את הסטטוס-קוו הקפיטליסטי בדרך שנונה, נוקבת ונהדרת. אנחנו עוקבים אחרי מספר ימים בחייו של סאם, צעיר עצלן וקצת מפונק מדור ה-Y, שכנראה פוטר לאחרונה מעבודתו ועובד בפני פינוי בעקבות אי תשלום של שכר הדירה. הוא מדבר עם בחורה בביקיני שבהה בה יום לפני כן כשהיא עברה, וכמעט קורה ביניהם משהו עד שהשותפות שלה מגיעות והיא מזמינה אותו להגיע ביום למחרת. כשהוא מגיע לדירה רק כדי למצוא אותה ריקה לחלוטין. מתוך סקרנות (או חרמנות, או שעמום) הוא מתחיל לחקור לאן נעלמה אשת חלומותיו, מה שחושף עולם הזוי לחלוטין שמתקיים מתחת לאף שלו, או של כולנו, בפרברי לוס אנג'לס.

אני מתאפקת לא לתאר בטעות את כל הסרט, כי אין לי כמעט איך לכתוב עליו בלי להתחיל לגלות פרטי עלילה. הוא כל כך שונה ומיוחד, עם קונספט צילום נפלא, ותסריט מספיק יציב שיכול להתמודד עם כמה מהדברים הכי מופרכים שיצא לי לראות בקולנוע. אני ממליצה בחום לראות אותו כשהוא יופץ בארץ – הוא קפץ מיידית לרשימת חמשת הסרטים האהובים עליי, וכבר בלילה הראשון שלי בארץ כמעט בכיתי כי רציתי לראות אותו שוב ולא יכולתי, ועכשיו אחרי שכתבתי את זה, אני שוב כמעט בוכה מתוך געגועים לסרט. אני לא חושבת שאי פעם התגעגעתי לסרט. זאת תחושה מעניינת.

Dogman

עוד שכונות עוני, רק שהפעם אנחנו באיטליה. זה סיפור על טוב לב וטיפשוּת חסרת תקנה. מרצ'לו הוא בעל עסק שמטפל בכלבים של אנשים בעיירת חוף ענייה באיטליה. הוא מעין וטרינר-ספר-מאלף-פנסיון-מסאז'יסט כלבים, או בקיצור – Dogman. השלמת ההכנסה שלו היא מכירת קוקאין, בעיקר לתושב בעייתי במיוחד שאנשי העיירה שונאים בשם סימונֶה. למרצ'לו אכפת משלושה דברים, בסדר הבא: הבת שלו, כל הכלבים בעולם, ולהיות אהוב ואהוד על ידי כל אנשי העיירה. עבור שלושת הדברים האלה, מרצ'לו מוכן לעשות הכל בלי לחשוב פעמיים. הרגשות שלי כלפיו במהלך הצפייה בסרט מאוד מעורבים – בין הערכה ואהדה, לחמלה ורחמים, דרך זלזול ועד שנאה עזה וסלידה חסרת תקנה. הדמות שלו מאוד מאוד מורכבת, ומצליחה איכשהו לאזן בין ילד קטן ותמים לפסיכופת חסר תקנה. זה מרתק לצפייה, ואכן הגיע למרצ'לו פונטה שמגלם אותו פרס השחקן הטוב ביותר. הסרט גם זכה בפרס "כלב הזהב" להופעה של הצ'יוואווה המוכשרת ביותר שראיתי, שהופיעה לסצנה אחת בלתי נשכחת.

מימין – גארי אולדמן, משמאל – הפרצוף של מישהי שמושכים לה בצווארון של החולצה.

אלו היו שלושת הימים הקיצוניים ביותר שחוויתי בחיי. החל מלאכול מקדונלדס על רצפת הבניין הראשי בזמן ההמתנה בתור, דרך לרוץ לראות את גארי אולדמן מקרוב ולהימשך אחורה מהחולצה כמו כלב על ידי שומר ראש שלו, לראות מרחוק את (כנראה) קייט בלאנשט לפחות חמש פעמים, וכלה בללכת בעצמי על השטיח האדום ולהסתכל על מסך ענק שמקרין אותי משום מה בין כוכבים, מפיקים, ושאר אנשים חשובים שאשכרה אמורים להיות שם, בניגוד אליי.

היו לי המון מזל והמון תמיכה במסע הספונטני והמטורף הזה. נהניתי מכל רגע, גם משעה וחצי של שיטוטים ברחבי קאן על עקבים (ולפעמים גם יחפה) במטרה למצוא אוכל אחרי שלא אכלתי יותר מיממה. כמו שחברה אמרה – חוויתי חוויות של שנה בסוף שבוע אחד, וזה לגמרי מרגיש ככה. למדתי המון, ברמה האישית וברמה הקולנועית כאחת, ואני מתכננת לעשות כמעט הכל כדי לחוות את הפסטיבל במלואו בשנה הבאה. מי יודע, אולי עוד אקרין שם סרט בעצמי, ואספר על איך רצתי יחפה ונבהלתי מגיליאם והערוץ האזרבייג'ני יתלהב מהסקופ שהוא השיג.

אבל יש לי עוד זמן עד אז, ודרך ארוכה לעשות.

עד קאן, אילי.

ביקורת: דדפול 2

סנטה סודי: How to Ruin Everything