ב ,

ביקורת: האדם הראשון

צעד קטן לאדם, צעד גדול שהצלם היה צריך לקחת אחורה

מדי פעם כשיוצא סרט כלשהו המבוסס על אירועים אמיתיים, אני נתקל איפשהו בויכוח האם לדבר על ההתרחשויות בו ותוצאותיהן נחשב לספיילר אותו. כי נו, זה קרה באמת. להגיד למישהו לפני סרט על מלחמת העולם השנייה שהנאצים מפסידים בסוף זה לא בדיוק ספוילר. לדעתי התשובה לויכוח הזה היא "תלוי באירוע". את זה שהנאצים הפסידו מלמדים בכל בית ספר, אבל יש אירועים קצת יותר קטנים שלא כולם מכירים. את הסיפור של או. ג'יי. סימפסון הכרתי, ברמה שטחית, לפני הצפייה בסדרה עליו. אבל מעולם לא שמעתי על טוניה הרדינג לפני שראיתי את הטריילר של אני, טוניה, אז ניסיתי להיכנס אל הסרט עם כמה שפחות מידע כדי לגלות על האירוע והתוצאות שלו תוך כדי צפייה. כאמור, יש אירועים ויש אירועים.

הנחיתה על הירח היא אירוע מהסוג הראשון, כזה שכולם מכירים כבר מגיל צעיר. גם אנשים שלא בקיאים בכלל בסיפור של המסע לירח ידעו כנראה להגיד לכם שניל ארמסטרונג היה האדם הראשון שצעד עליו וגם אמר את המשפט הזה שכולם מכירים, נו, "עם צעד גדול באה אחריות גדולה". לכן נראה לי מוזר שהטריילרים של האדם הראשון – סרט שעוסק בחייו של ניל ארמסטרונג והמסע שלו לירח – הציגו אותו בתור סרט מתח שבא לשאול "האם הם יצליחו?" אם זה היה סרט של טרנטינו אולי התשובה לא הייתה ודאית, והיינו מקבלים עוד טוויסט היסטורי. אבל הסרט הזה הוא ביוגרפיה ריאליסטית ולכן התשובה ידועה מראש. ספוילר – כן, הם מגיעים לירח. ואפילו חוזרים לכדור הארץ.

ובכל זאת, זה סרט שמאוד ציפיתי לו מסיבה אחת עיקרית – זה סרט של דמיאן שאזל, הבמאי של וויפלאש ולה לה לנד, שהם שני סרטים מופלאים. בראשון הוא הראה שהוא שולט ביצירת סצנות אינטנסיביות ומלחיצות, ובשני חשף גם את הצד היותר רגיש ואינטימי שלו. הפעם התסריט לא נכתב על ידי שאזל, והוא האספקט הכי חלש בסרט. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שמדובר בתסריטאי של ספוטלייט והעיתון, סרטים שלעומת שני הסרטים של שאזל הם משמימים ומונוטוניים.

האדם הראשון נראה כמו הזדמנות בשביל שאזל לנסות לשלב בין האינטנסיביות והאינטימיות – הוא לא רק מספר על ההכנות שניל ארמסטרונג עושה למסע בתור אסטרונאוט, אלא גם מה שקורה מסביב והיחסים שלו עם אשתו וילדיו. ידוע שסרטים ביוגרפיים נוטים לעשות דרמטיזציה ולעיתים להוסיף או לשנות דברים בשביל האפקט הקולנועי, אבל בתור מישהו שלא הכיר לעומק את הסיפור של ארמסטרונג, למדתי לא מעט מהסרט. לא ידעתי, למשל, על טרגדיה מסויימת שפקדה את ארמסטרונג או שמה שהוביל לכך שהוא יהיה זה שנשלח היה שורה של אסונות שמזכירים את משחקי הרעב.

הבעיה העיקרית שלי עם הסרט הייתה ששאזל לא ממש הצליח לעשות את השילוב הזה. במקום להעביר תחושות נפרדות בתחומים השונים בחייו, הרגעים של ארמסטרונג האסטרונאוט ושל ארמסטרונג איש המשפחה מבוימים באותו הסגנון. והסגנון הזה הוא קלוז-אפים. כל כך. הרבה. קלוז-אפים. בסצינות שבהן האסטרונאוטים מתאמנים או נמצאים בחללית, הקלוז-אפים והמצלמה הרועדת בהחלט אפקטיביים ועוזרים להמחיש את אווירת הלחץ והקלאוסטרופוביה שבה הדמויות נמצאות. הבעיה היא שהקלוז-אפים גם חוזרים עם ארמסטרונג הביתה. אפילו כשהוא מנהל שיחה סתמית עם אשתו המצלמה בתוך הפרצוף שלהם. ברור לי שהלחצים בעבודה ולראות חלק מהקולגות שלו נספים כנראה השפיעו על ארמסטרונג גם כשהיה בבית, אבל באמת שלא היה מזיק אם בחלק מהסצינות שאזל היה אומר לצלם לקחת כמה צעדים אחורה ולתת לדמויות – ובעיקר לצופים – קצת מרחב נשימה.

ראיין גוסלינג חוזר כאן להופעה יותר מאופקת בסגנון של דרייב, אבל זה עובד כי הסרט גם נוגע קצת בתפיסה הרווחת לפיה גברים צריכים "לבכות בלילה" ולשמור על הבעה קרת רוח מול כולם, גם בנסיבות כואבות. קלייר פוי מגלמת את אשתו של ארמסטרונג ולא מקבלת הרבה לעבוד איתו, אבל לחלוטין מנצלת עד הסוף את מה שכן נתנו לה בהופעה מעולה. קטעי הטיסה מלחיצים ואינטנסיביים ועבודת הסאונד מוצלחת ביותר. האדם הראשון לא מגיע לרמה של שני סרטיו האחרונים של שאזל, אבל הוא בהחלט סרט שכדאי לראות, עדיף על מסך גדול. יש סיפורים שכדאי לחוות גם כאשר הסוף שלהם ידוע מראש.

מבצע פינאלה: מסרים בלתי צפויים

סנטה סודי: Tales of Halloween