ב ,

ביקורת: האמן הגדול מכולם

הנאמברים הטובים נהדרים ממש, השאר קצת פחות

האמן הגדול מכולם הוא מחזמר קולנועי. לא סתם מחזמר קולנועי, אלא גם כזה מקורי המבוסס על סיפור חייו של פי.טי. ברנום. זהו גם סרט שיו ג'קמן, הכוכב הראשי, עבד עליו עם הבמאי מייקל גרייסי במשך שבע שנים. חוץ מג'קמן מככבים בו גם זאק אפרון, זנדאיה, מישל וויליאמס, רבקה פרגוסון, ותגלית ברודווי החדשה קילה סטל. לא רק זה – את השירים לסרט כתבו הצמד בנג' פאסק וג'סטין פול, זוכי פרס אוסקר על לה לה לנד ופרס טוני על אוון הנסן היקר. כל המידע הזה גרם לי להתרגש מהרגע ששמעתי על הסרט ועד הרגע שבו נכנסתי לאולם לצפות בו.

הפסקול של הסרט יצא כבר בתחילת דצמבר, אבל אני החלטתי להתאפק ולשמוע את השירים והביצועים רק בסרט עצמו. יוצאי הדופן היחידים היו השיר This Is Me שאפשר לשמוע בטריילר (ובכל פרסומת קידום אפשרית לסרט) והשיר From Now On ששמעתי בסרטון שפוקס שחררו. בעצם הגעתי לצפייה בסרט עם אפס ידע אבל המון הייפ.

למי מכם שלא שמע את השם פי. טי. ברנום מעולם (וזה לגמרי בסדר), הוא מי שמיוחסת אליו המצאת עסקי השעשועים האמריקאים המודרניים. הוא היה אמרגן ופוליטיקאי שחי בארצות הברית במאה התשע עשרה. ברנום ראה את הפוטנציאל הכספי בהצגת אנשים משונים לבידור והקים את מה שלימים הפך להיות הקרקס הנודד. יש ציטוט מפורסם שמשויך לברנום: "בכל דקה נולד פראייר חדש." אומנם אין מקורות חד משמעיים לכך שהוא אכן אמר את זה, אבל האמרה ממחישה את הלך רוחו של האדם. הוא התחיל בפתיחת מוזיאונים למוזרויות, בהם היו פוחלצים רבים ותצוגות של חפצים, חיות ואנשים מרחבי העולם. אחד ה"מופעים" המפורסמים שלו היה להציג אישה שחורה שלטענתו הייתה המשרתת של ג'ורג' וושינגטון ולכן הייתה בת כ-160. לאחר מותה הוא ביתר את גופתה מול קהל כדי להוכיח את טענתו. ברנום התפרסם גם בזכות דברים טובים, למשל הבאת האופרה לתרבות האמריקאית. בשנת 1850, בלי ששמע אותה שרה, הביא ברנום מאירופה את זמרת האופרה המפורסמת ג'ני לינד לסיבוב הופעות בארצות הברית. בזכות מופעיו ברנום הגיע אף לאירופה ופגש בבני מלוכה רבים, ביניהם המלכה ויקטוריה. בנוסף הוא תרם את הפוחלץ של פילו ג'מבו לאוניברסיטת טאפטס שהפכה אותו לקמע המוסד. הסרט כמובן מתמקד רק בפרטי חייו הקשורים לעסקי השעשועים והמצאת קרקס המוזרויות המפורסם שלו.

שוט הפתיחה של הסרט הוא לדעתי אחד הפתיחים הכי מוצלחים שראיתי לאחרונה. זה לא שהפתיח של הסרט מרהיב בצורה יוצאת דופן, או מיוחד ברמה שלא נראתה לפני זה על המסך (את התארים האלה אפשר להעניק לדעתי לסצינת הפתיחה של לה לה לנד), אבל הסרט נפתח עם נאמבר מוזיקלי גדול וסוחף, בצורה שמכניסה את הקהל ישירות אל תוך האקשן והסיפור, ואף על פי שהסרט השתמש בטריקים ידועים להעצמת הדרמטיות, זה לגמרי עבד עליי.

עלילת הסרט עצמה נפתחת בהצגת ברנום הצעיר, בנו של חייט, שמאוהב בילדה עשירה בשם צ'ריטי שמשפחתה מעסיקה את אביו. בנאמבר מוזיקלי ארוך במיוחד פי. טי. וצ'ריטי מתאהבים, גדלים, שוברים את המוסכמות החברתיות ומתחתנים למרות התנגדות הוריה. פה התחילה הבעיה מבחינתי: אני יודעת שבאתי לראות מחזמר, אבל תוך עשר דקות הרגשתי ששרים לי יותר מדי. גם השיר לא היה טוב במיוחד, וסצינה וחצי אחר כך הוא קיבל רפריזה1 מיותרת להחריד. להגנת הסרט ייאמר שמההתחלה הוא לא מסתיר את מה שהוא – מופע ענק עם המון קיטש.

פי. טי. המבוגר מחליט לממש את חזונו האמנותי המופרע. הוא פותח בניו יורק את מוזיאון המוזרויות שלו, אליו הוא מגייס אנשים שנודו מהחברה להעלות מופע שלא נראה כמותו לבידור ההמונים. אל הסרט מצטרפים בין היתר אישה מזוקנת, גמד, תאומים סיאמים, אקרובטים שחורים, לבקנים, אנשים מרובי קעקועים ועוד. לכאורה הסרט שם לו למטרה להלל את השונות בכל אחד, ולהדהד את המסר שכולם שווים לא משנה איך הם נראים, אבל הוא משתמש באנשי הקרקס בעיקר כתפאורה בסיפור חייו של ברנום, וכל זאת במעטפת הוליוודית נקיה מכל ההאשמות שמופנות כלפי התנהלותו של ברנום האמיתי.

אם קורות חייו של ברנום נשמעו לכם מרתקים ומיוחדים, אתם יכולים להמשיך לקרוא על האיש במקורות אחרים. הסרט לא מתעסק כלל בכל האספקטים של אישיותו. בתור גיבור של סרט הוליוודי, ברנום מוצג כמי שאנחנו צריכים להיות בעדו לכל אורך הדרך. הוא מצטייר כאדם שרק רצה להפוך את השונים למפורסמים ולשמח את אשתו. הסרט מתעלם לחלוטין מהמעשים היותר בעייתיים שלו, ואפילו כשהוא משיג בפעם הראשונה כסף כדי לפתוח את המוזיאון שלו במרמה, זה מוצג כדבר שחיוני להצלחת הגיבור. האנשים עם המוזרויות הם רק אמצעי, אפילו סיפורי האהבה בסרט הם בין כל האנשים שאין בהם פגמים נראים לעין. וגם כשבסרט יש התייחסות לדבר בעייתי שקורה אנחנו מיד עוברים לשיר הבא כדי להסיח את דעת הקהל מהעניין.

הסרט כל הזמן נע בין עלילות הסיפור הבנאליות לבין קטעי מופע המנסים להרשים או שיר קבוצתי סוחף, וזאת הבעיה העיקרית של הסרט. הבימוי של הכל מרגיש לוקה בחסר. אולי הסיבה לזה היא שזהו הסרט הראשון של הבמאי, אבל בעיקר מרגיש כאילו בכל רגע בסרט יכול להיות קצת יותר. בגזרת התפאורה והתלבושות הסרט בולט לטובה. הכל מאוד מוגזם ומושקע, אפילו אם לא תואם את התקופה, כדי לתת מראה עכשווי ומגניב. הצבעים בולטים, התפאורה מצועצעת והשחקנים כולם גדולים מהחיים. זה הזמן לציין לטובה את הקאסט שנותן כל מה שהוא יכול, ובמיוחד את יו ג'קמן שאפשר להרגיש כמה הוא השקיע בסרט.

פאסק ופול כתבו שירי פופ נפלאים עם מנגינות מקפיצות, אבל רק בשירים הגדולים. הבלדות ושירי המעבר פחות עובדים בעיני וזה חבל מאוד. מאז הסרט אני שומעת בדיוק ארבעה שירים מהפסקול שלו, שהם נהדרים, ממכרים ומעלים את המורל. אלו בדיוק השירים הגדולים שיש: שיר הפתיחה והסיום, מה שמוגדר שיר הנושא, והאחרון והבולט מביניהם: דואט כיפי מאוד של יו ג'קמן וזאק אפרון. גם פה השיר משתמש ביכולתם הטבעית של ג'קמן ואפרון לתת הופעה גדולה מהחיים. הם רוקדים, שרים וקופצים על הבר שבו הם יושבים במהלך הסצינה, אבל מבחינת כוראוגרפיה היה חסר עוד משהו, כל הזמן חיכיתי לסלטה שלא הגיעה.

אני לא יכולה להמליץ לכם בלב שלם על הסרט הזה, ומצד שני אני לא רוצה להזהיר את הצופים שלא יתקרבו, כי נהניתי ממנו. כשיצאתי מהסרט שמחתי. השירים הגדולים נשארו איתי, העלילה, קלישאתית ככל שתהיה, עובדת בתור סרט הוליוודי, והקאסט נהדר. אבל הסרט הזה הוא לא סרט טוב. מעבר לסרטון שההפקה הוציאה עם השיר האחרון מהסרט, הם הוציאו גם גרסה ראשונית של שיר הנושא. שני הסרטונים האלו הם בעצם הדבר הכי טוב שיצא מהסרט, ויותר מאשר אני מחכה לדיוידי כדי לעשות צפיות חוזרות בסצינה הראשונה, אני ממש מקווה שיהיו עוד קטעים מההופעה שהוצגה בפני משקיעים פוטנציאלים לסרט. העוצמה והרגש שיש בהופעות הללו הם פי מליון יותר מרגשים ומהנים מההקלטות המלוטשות שיש באלבום ובסרט.

אחד הכותבים של הסרט הוא ביל קונדון, הבמאי של היפה והחיה החדש שיצא השנה, ואפשר לראות את הדמיון הרב באווירה בין שניהם. גם בסרט של דיסני הכתיבה מרגישה חסרת מעוף. אפשר להגיד לטובת האמן הגדול מכולם שהליהוק היה ליהוק זמרים. לא סתם השירים הם הכוכבים האמיתיים של הסרט. הנפילה היחידה בליהוק היא מישל וויליאמס, שקול השירה שלה ממש לא מדהים, אבל לא צורם כמו ניסיון השירה של אמה ווטסון בתור בל ביפה והחיה. מעבר לכך שבסרט יש בעיקר שחקנים-זמרים, הסרט חוזר למקורות של סרטי המחזמר עם הפרדה בין השחקן לזמר כאשר השחקנים הם לא זמרים. את השיר של זמרת האופרה ג'ני לינד שרה בכלל הזמרת לורן אלרד ולא רבקה פרגוסון המשחקת אותה. גם בשיר השני בסרט, שבו שרות בין היתר הגרסאות הצעירות של ברנום ואשתו צ'ריטי, הילדים הזמרים שונים מהילדים שמשחקים בסרט עצמו.

העובדה שסרט מוזיקלי ליהק בעיקר שחקנים-זמרים היא מבורכת. זוהי בחירה שהייתי רוצה שהוליווד תאמץ בעתיד ובכלל שני סרטי קולנוע מוזיקליים מקוריים בשנתיים הם מבחינתי דבר חיובי. התקווה היא שהמהלך הזה יחזיר את הז'אנר האבוד לאור הזרקורים.


הערות שוליים:
  1. ברפריזה נעשה שימוש בנושא או מנגינה שכבר הוצגו בשיר קודם על מנת לפתח אותם.

סנטה סודי 2017

טופ 5 הדברים שעשו לי את 2017