ב ,

איך פגשתי את אמא: רוורטיגו

כשאני עצובה אני פשוט מפסיקה להיות עצובה, ועושה ריווץ' במקום

ילדים, באוקטובר 2017 עזבתי את הארץ ועברתי לגרמניה ללימודי התואר השני שלי. עם כל הפחדים והחששות שלי מהשינוי העצום הזה, בעיקר התרגשתי מהחוויות החדשות וההרפתקאות שלפניי. ואז דרכתי בשלולית ושברתי את הקרסול. כשהגעתי סוף סוף לחדר שלי במעונות, הדבר היחיד שרציתי לעשות היה להתכרבל במיטה עם משהו מוכר ומנחם, אז כמובן שהדבר הראשון שעשיתי היה להתחיל צפייה מחדש בכל הפרקים של איך פגשתי את אמא.

איך פגשתי את אמא הוא סיטקום שהתחיל ב-2005 ומספר על קורות חייהם של חמישה חברים בשנות העשרים שלהם בניו יורק: טד מוסבי (ג'וש רדנור) הוא אדריכל ורומנטיקן חסר תקנה שלא מצליח למצוא אהבה. מרשל אריקסן (ג'ייסון סיגל) ולילי אלדרין (אליסון האניגן) הם זוג חברים שלו מהאוניברסיטה. רובין שרבטסקי (קובי סמולדרס) היא מושא האהבה שלו לסירוגין, וברני סטינסון (ניל פטריק האריס) הוא הדמות שלימים תתגלה כטייפקאסט המשונה ביותר אי פעם – נבל שמנסה לשכנע אתכם שהוא בחור די סבבה בסך הכל. את סיפורם של החמישה מספר לילדיו טד המבוגר (קולו של בוב סאגט) בניסיון לספר את הסיפור השלם על איך הוא פגש את אמא שלהם.

התחלתי לצפות בסדרה הזאת בגיל 15 ובמשך שנים היא הייתה הסדרה האהובה עליי. צפיתי בפרקים שוב ושוב, ציטטתי אותה לחברים, ולבושתי אפילו קניתי מרצ'נדייז (הייתי צעירה ולא הייתי צריכה את הכסף). אבל השנים חלפו והתודעה הפמיניסטית שלי התפתחה, ולאט לאט ראיתי איך סדרה שבנעוריי נראתה לי כמו יצירת מופת התגלתה כמצעד של תרבות האונס, מיזוגניה, גבריות רעילה ועוד כל מיני רעות חולות שהיום לא הייתי מוכנה לסבול באף יצירה שאני צורכת. אבל כשחזרתי לצפות בה השנה הבנתי שאני דווקא כן מסוגלת לסבול את זה כשמדובר בסדרה הזאת. איך זה יכול להיות?

באופן לא לגמרי מפתיע, הסדרה מתארת את התופעה הזאת. בפרק בשם ארמונות בחול הוצג לראשונה הקונספט של רוורטיגו: מישהו מתקופה שונה לגמרי בחיים שלנו בא לביקור ומוציא מאיתנו את המאפיינים הכי גרועים שחשבנו שהשארנו מאחור כשהתבגרנו. רובין חוזרת להיות בת נוער מצחקקת מול האקס שלה מקנדה, לילי הופכת לדיווה צעקנית כשהיא פוגשת חברה מהתיכון, וטד צווח ומתאגרף עם חבר הילדות שלו פאנצ'י.

ואין ספק שהחוויה של הצפייה המחודשת הוציאה ממני צדדים שלי שאני מעדיפה שלא לזכור. חוץ מדאחקות בלתי פוסקות על חשבונן של נשים טרנסיות (הפסקתי לספור כמה פעמים הפאנץ' ליין לבדיחה היה "I used to be a dude"), היא משקפת תפיסות מאוד מטרידות בכל הנוגע לנשים והיחס אליהן, גם מגברים וגם מנשים אחרות.

ברני סטינסון, אנס מקצועי

אנחנו כצופים אומנם לא רואים אף פעם את ברני כופה את עצמו על אישה בעוד היא נאבקת, אבל מן הסתם זאת לא הדרך היחידה לגרום לאישה לשכב איתך כשהיא לא מעוניינת. ברני מתרברב ביכולות הפיתוי שלו, אבל רוב הבחורות שמגיעות למיטה שלו עושות את זה בעקבות השקרים שהוא מספר להן (במקרה הטוב)1 או במצב הכרתי מעורפל (במקרה הרע-עד-פלילי). רובין מתבדחת כמה פעמים על זה שהוא הצליח לשכב איתה בעזרת תחבולות, ועל זה שהיא צריכה לעשות מקלחת כדי למחוק את הזיכרונות האלה. ומה שמדהים הוא שהדמויות האחרות לא רק לגמרי מחליקות לו על זה – הן גם חושבות שזה מצחיק. ברני הוא לא רק דוש דוחה ופתטי – הוא גם חתיך ושרמנטי, ויש לזה משקל משמעותי בדרך שבה הפעולות שלו מוצגות: הוא מתגאה בכמות התביעות על הטרדה מינית שהצליח להתחמק מהן (שמונה או תשע) ופוטר אותן כשטויות, והקהל צוחק ביחד איתו – הוא כל כך מושך, מי יאמין בכלל שמישהי הוטרדה ממנו עד כדי כך שרצתה להתלונן עליו?

אפשר לראות את את זה בצורה אפילו יותר בולטת בפרק לוח המשחקים, בו ברני מנסה להתחקות אחרי הבחורה המסתורית שהוא כנראה כל כך פגע בה שהיא מסכלת את ניסיונות החיזור שלו עם נשים אחרות. טראומה מינית בכלל לא קיימת ביקום של הסדרה. נשים שברני פגע בהן נפגעו רגשית כי הן התאהבו בו, או שהן רוצות לנקום בו. אין שום מימד של תחושת החילול מלשכב עם מישהו שרימה אותך – וכך בדיוק הנשים האלה מוצגות: ככלבות נקמניות או סתומות שנפלו ברשת שלו (או שני הדברים ביחד). ממש בפרק האחרון של הסדרה ברני מגלה שהוא הכניס מישהי להריון ונולדת לו ילדה. ברגע מסוים הוא אומר באופן מפורש שהוא מבין עכשיו שצריך להתייחס בכבוד לנשים כי יש לו תינוקת (שתרים יד מי שנמאס לה לשמוע את המשפט הזה בחודשים האחרונים).

קוקטייל ורוד עם מטרייה

במהלך הסדרה אפשר לראות בבירור את שלושת הגברים נאבקים בהגדרת הגבריות המסורתית, ואיך כל אחד מהם מייצג פן אחר ביחס המזיק של החברה לגבריות: ברני הוא רודף השמלות הדוחה והשקרן שמתנהג כמו ילד ויכולת הבעת הרגשות שלו התנוונה עד כדי חוסר קיום מוחלט. טד הוא החנון הרכרוכי והטרחן שנותן לכולם (ואפילו יותר גרוע – לכולן) לדרוך עליו, הוא נפתח מהר מדי ומבריח את הנשים שאיתן הוא יוצא עם הרגישות שלו. מרשל מציג צד שונה של התופעה הזאת: הוא משלים עם הצדדים הלא-גבריים שלו ונלחם בסטיגמות שנלוות אליהם (דוגמה בולטת לזה היא הקוקטיילים שהוא אוהב לשתות, ולא יכול כי הם "של בנות"). לא פעם הדמויות האחרות לועגות למאפיינים הנשיים שלו, והתגובות שלו לרוב נעות בין הצטדקות מבוישת להכחשה זועמת. בכל אחד מהם אפשר לראות מאפיינים של גבריות רעילה2 מזדחלים להתנהגות שלהם בכל פעם שהם נדרשים להוכיח כמה הם גברים.

האמת היא שאני לא מצליחה להחליט מה אני חושבת על תצוגת הגבריות הזאת. לכאורה היא מגוונת ומאוזנת, והגברים אכן מתקשים באופן מובהק לעמוד בסטנדרטים שמוצבים להם, אבל הסטנדרטים האלה לא מוצגים כמוטעים או מסוכנים. ההצבה של שלושתם זה לצד זה דווקא משטיחה את הסכנה בניסיון לשחזר דפוסים אלימים במטרה לעבור את מבחן הגבריות – כי ההשלכה של הרמיזה שיש פה תצוגה מאוזנת של דרכים שונות להיות גבר היא האמירה המפורשת שלגמרי לגיטימי להיות גם גבר כמו ברני (טד ומרשל לא רוצים להיות כמוהו, אבל מצד שני הוא כל כך מגניב). מה שעוד לא ברור הוא האם האידיאל הגברי יכול להתקיים שלא בהשוואה לנשים. ההתנהגות של הגברים נמדדת בכמה היא תמשוך נשים, והרושם הכללי שנוצר מהמצב הזה הוא שאם השיטה עובדת היא ראויה, לא משנה כמה היא מחורבנת. אז אומנם רצוי להיות יותר כמו מרשל וטד מאשר כמו ברני, אבל זאת רק הצעת הגשה שמשפיעה על הסיכוי שלהם למצוא זיווג, ולא באמת משליכה על ההתנהלות הכללית שלהם בחברה.

תסביך הפקאצה והמאגניבה

גם דמויות הנשים בסדרה צריכות לעמוד בסטנדרטים קשיחים כדי להיחשב לראויות לחברתם של הגברים (וגם של כל אישה ראויה אחרת כשלעצמה). בעולם הזה קיימים רק שני סוגים של נשים: הבחורה השטחית, הסתומה והתמימה, שנופלת בפחים שברני טומן לה (להלן הפקאצה); והבחורה הקשוחה, הצינית והשנונה, שיודעת לקחת דברים בקלות ולזרום (להלן המאגניבה). בקיצור, הבחורה המאגניבה היא גבר עם ציצים. לילי ורובין מתאימות בקלות למשבצת הזאת. לילי אומנם עוסקת במקצוע נשי כפול – גם גננת וגם אמנית – אבל היא גם בעלת הומור גס מאוד, מתייחסת בשוויון נפש להומור סקסיסטי (פעם אחת בלבד בתשע עונות היא קמה ועוזבת את הבר בעקבות בדיחה שאנחנו יכולים לשמוע רק את הפאנץ' ליין שלה), והיא מוצגת הרבה פעמים כיותר גברית ממרשל. רובין נכנסת לקטגוריה הזאת כל כך חזק שאפשר לראות סימנים מהצד השני. היא מעשנת סיגרים, משחקת בהוקי, קלילה ופוחדת ממחויבות ואינטימיות.3 מה שמשתמע מהחלוקה הזאת הוא ראייה צרה מאוד של נשים כישויות שרמת ה"איכות" שלהן תלויה באיך שגברים יראו אותן, והבעיה המסוכנת שנגרמת מזה היא שיסוי נשים אחת בשנייה כדי שיתחרו על תואר הבת הכי שווה במטרה הנעלה של לְרצות את הגברים שאיתן (וכמובן שכולן צריכות להיות גם יפות, רזות, בעלות תאבון בריא, חס וחלילה לא פמיניסטיות, והתכונה הכי איזוטרית – לאהוב את מלחמת הכוכבים). גם אני רציתי להיות הבחורה הזאת, ואין לי ספק שזה היה בעקבות המסר הברור ששודר לי באיך פגשתי את אמא וביצירות אחרות – הקיום שלי כאישה לגיטימי רק אם יש לי את האישור של הגברים שבחברתם אני מסתובבת, ובשביל לקבל את האישור שלהם עליי להיעשות לכמה שפחות אישה. במשך שנים זרמתי וצחקתי על בדיחות אונס (וסתם הומור שוביניסטי) והתעלמתי מהחוסר בשיוויון זכויות לנשים והגיהנום שהן עוברות – גם כשעברתי אותו בעצמי – רק כדי להיות אחת מהחבר'ה (במידה מסוימת אני עדיין עושה את זה לפעמים, לצערי).

האישה המושלמת שלא קיימת, ולמה היא שם בעצם

במובן מסוים, כמו שטד מגלם את התכונות החיוביות של ברני ושל מרשל, הנשים שהוא יוצא איתן (ובמיוחד האמא) מכילות סך תכונות דמיוני שאין סיכוי שיתקיים באף אישה. גם בסדרה החברים האחרים מתבדחים על הסטנדרטים הבלתי אפשריים של טד לאישה, החל במאכלים וספרים אהובים וכלה בעמדות מדויקות לגבי חתונה וילדים (וכולל גם פרטים ממש ספציפיים כמו "מנגנת בגיטרת בס" ו"אוהבת לפתור תשבצים"). אישה כזאת לא יכולה להיות רפת השכל התמימה, אבל גם לא מספיק שתהיה הבחורה המאגניבה – היא צריכה להיות הרבה יותר מזה. הרף שיש לעמוד בו כל כך גבוה שאנחנו לא פוגשים אף אישה כזאת עד שמוצגת לנו דמות האמא בעונה התשיעית והאחרונה. והאמא (רק באחת הסצינות האחרונות של הסדרה מגלים שקוראים לה טרייסי) היא מושלמת, אבל לא רק בתור הנשמה התאומה של טד, אלא כחלק אינטגרלי בחבורה עצמה. לאורך העונה האחרונה אנחנו צופים בסיפור הפגישה של כל אחת מהדמויות האחרות עם טרייסי ואיך היא משלימה אותו או אותה: היא מעודדת את ברני השבור להשקיע את כל האנרגיה שלו בלהשיג בחזרה את רובין, מרגיעה את לילי שעצבנית על רגשות האשם שחמותה עושה לה, אוספת את מרשל שנואש להגיע לחתונה של ברני ורובין, ומשכנעת את רובין לנשום לפני שהיא מחליטה לברוח מהחתונה.

ואחרי כל ההכנה שטד עושה לנו במשך שמונה עונות, העונה האחרונה מכה בנו בעוצמה בכמה שהם דומים: שניהם חנונים טרחנים שאוהבים פרטי טריוויה, כפפות נהיגה ואטרקציות איזוטריות בצד הדרך (במובן הזה טרייסי היא בעצם גרסה חיננית ומקסימה של טד, וזה לגמרי המסר שאנחנו אמורים לקבל מהסדרה על מה זה אומר על טד). וכל זה רק מוביל אותי לנקודה הבאה שלי: כולם אוהבים את האמא כי היא דמיונית. היא חתיכת פאזל שאיכשהו מתאימה לכל אחד מהאנשים בחבורה, וכל תכלית הקיום שלה היא כדי שטד יוכל לספר לילדים שלו כמה היא מושלמת ואיזה תלאות הוא היה צריך לעבור עד שפגש אותה, אבל בין השורות ובכל פנייה תמיד מסתתרת רובין. בדיוק כמו בפרק בו מרשל מתוודה שכדי לפנטז על אישה שהיא לא לילי הוא צריך לדמיין את עצמו מתאלמן, טד לא מסוגל להגיד לעצמו ולילדים שלו שהוא רוצה לחזור לרובין בלי קודם להספיד את אשתו (כנראה בפעם המיליון, שש שנים אחרי שהיא מתה). במהלך נבזי מצד היוצרים (וכזה שהצופים התקוממו עליו כשהפרק האחרון שודר לראשונה ב-2014), מתברר שטרייסי קיימת רק כדי שיהיה אפשר להשליך אותה בדרך חזרה לרובין. לא סתם אף אחד לא זוכר את השם שלה ועד היום כולם קוראים לה "האמא".

Wait for it…

אז למה בכל זאת אהבתי את הסדרה הזאת, גם בצפייה מפוכחת? אני חושבת שהדבר שהכי קוסם לי בה הוא שעל אף ההצגה המגחיכה-עד-פוגענית של אלמנטים מסוימים במערכות יחסים רומנטיות, איך פגשתי את אמא מנסה לחקור לעומקן של מערכות יחסים מכל הסוגים – גם זוגיות, אבל גם קשרי חברוּת ומשפחה. לכל אחד מחמשת הגיבורים נבנה סיפור רקע מורכב ועשיר שמסביר את המניעים וההתנהגויות שלו (כולל, באופן משעשע, את הסיבה שטד מספר את הסיפור כל כך בפירוט לילדים שלו – ההורים שלו לא זוכרים את סיפור הפגישה שלהם מעבר ל"נפגשנו בבר"). ברור מאוד שהסדרה משקיעה הרבה זמן ומאמץ בחקר כל פרט קטן שקשור לקשרים בין אנשים, ואפשר לראות את זה בדרך החומלת שבה היא מטפלת בכל פרידה, כל בגידה באמון וגם כל אירוע משמח.

דוגמה שוברת לב במיוחד לזה היא הפרק איך לילי גנבה את חג המולד, שבו מתברר שטד כינה את לילי בכינוי גנאי חמור במיוחד בהודעה שהשאיר למרשל אחרי הפרידה שלהם בסוף העונה הראשונה. כשהיא מגלה את זה ודורשת שיתנצל הוא מסרב, גם אחרי שמרשל סלח לה על זה שהיא עזבה אותו, כי מה שלילי לא מבינה הוא שהיא עזבה גם את טד, ובפניו היא אף פעם לא טרחה להתנצל. אפשר לראות בעלילה הזאת זווית מבט חדשה על טרופ שכבר הפך לקלישאה שחוקה: בדרך כלל כשחבר נכנס לזוגיות חדשה או מתחתן, החברים שלו מרגישים זנוחים ופחותים בחשיבות מבן או בת הזוג. אבל במקרה הזה מדובר ביותר מזה – טד, לילי ומרשל נפגשו והכירו בדיוק באותו הזמן, והחברות של שלושתם מאוד חזקה ועמוקה. טד לא רואה את לילי רק כבת זוג של החבר הכי טוב שלו, כי היא בעצמה בת משפחה בשבילו. העובדה שהיא זנחה אותו והניחה שיקבל אותה בחזרה בלי לנטור לה טינה גורמת לו להרגיש כאילו לחברוּת שלהם אין שום ערך בעיניה. עוד קשר שהסדרה מציגה באופן מעניין הוא הקשר של טד וברני. ברני, שהוא תוספת מאוחרת לשלישייה המגובשת, מתעקש באופן עקבי שהוא החבר הכי טוב של טד, באופן שגורם לי לחשוב על רצון למונוגמיה בחברוּת ביניהם, ברמה שבה הוא אפילו לא מוכן לקבל שיווין במעמד הזה בינו לבין מרשל.

גם העיסוק במעמד המשתנה של רובין כאקסית של שניים מהחברים בחיי האהבה החדשים שלהם (וגם במעמד של שניהם בחיי האהבה שלה) הוא לא בנאלי בכלל. הסדרה לא חוסכת מאיתנו את הרגשות המורכבים והמבלבלים הכרוכים בשמירה על קשר עם מישהו אחרי פרידה, החל מההחלטה להתרחק לזמן מה וכלה בהתלבטות האם להזמין אותו לחתונה שלך. וגם אם התעצבנתי על האובססיה ההולכת והחוזרת של טד וגם של ברני כלפי רובין, קשה לי להגיד שאני לא מבינה את זה ואפילו מזדהה רגשית. קשה מאוד להכיר אדם בצורה כל כך אינטימית ואחר כך למחוק את ההיכרות הזאת כאילו היא לא קרתה. טד מצליח לנצל את כל הידע שהוא צבר על רובין בפרק מבוא לרובין, שבו הוא מעביר לברני הרצאות שמלמדות אותו איך להתמודד עם רובין במערכת היחסים שלה ולשמח אותה. אני חושבת שההצגה של מערכות היחסים של שלושת הדמויות האלה – גם כשאחד מהבנים או שניהם לא בקשר עם רובין – יוצרת להן מרחב להתפתח אישיותית באופן שלא היה מתאפשר אם היו מתייחסים רק לפני השטח של הזוגיות והפרידה.

הדבר האחרון שאני רוצה לציין לטובה הוא הבנייה של רובין כדמות שלא מעוניינת לגדל ילדים. בהתחלה הנושא הזה מוצג פשוט כרתיעה מפעוטות וילדים ומוגחך מעט, אבל גם אחרי שרובין מצליחה להתחבר לילדים אין לה שום רצון להקים משפחה. כשהתגלה בפרק סימפוניה של אור שרובין לא יכולה ללדת הרגשתי רגשות מעורבים. מצד אחד, נורא נוח להפוך את הדמות האחת שלא רוצה לעשות ילדים לעקרה והרגשתי שהיה בזה משהו קצת זול. אבל מצד שני, אפשר לראות שרובין עוברת מסע שלם בעקבות התגלית הזאת ומבינה שעל אף המשבר שהיא חוותה בעקבותיה, היא לא מרגישה חרטה. אני לא חושבת ששמעתי דיבור רציני על אלהורות4 עד ארבע השנים האחרונות, אבל אני יודעת שהבחירה הזאת שלא לגדל ילדים היא כזאת שנתקלת בחומות רבות של התנגדות מחלקים שונים בחברה, במיוחד כשמדובר בנשים. עצם זה שאיך פגשתי את אמא מטפלת בנושא הזה בכזאת רגישות ומציגה אותו בכזאת מורכבות מרגש אותי.

בחזרה לרוורטיגו

כשאנחנו מסתכלים אחורה על מי שהיינו בעבר, יש סיכוי גדול שמה שנראה לא יהיה מחמיא במיוחד. האינסטינקט הראשוני הוא לייפות את המציאות, כמו שטד עושה כשהוא מספר בדיעבד לילדים שלו על חייו בצעירותו. לאורך תשע עונות הוא מצנזר ומעדן חלקים מהחיים שלו שהוא חושב שלא יתאים לילדים שלו לשמוע – זה מתבטא למשל בבדיחות ויזואליות חוזרות כמו הייצוג של עישון ג'וינטים כאכילת כריכים, או באמירות מסויגות שסותרות את המתרחש בסיפור – אבל חלקים אחרים וחמורים יותר הוא מציג לעיתים בצורה קלילה וסלחנית יתר על המידה. הסיבה שזה קורה לדעתי היא שטד בעצמו סובל מרוורטיגו. בזמן שהוא מתאר את המאורעות שהובילו אותו לפגוש את טרייסי, הוא חוזר להיות בחור בן עשרים ומשהו ומתרפק על העבר שלו. מובן מאליו שהתפקיד של טד המבוגר הוא של מספר לא אמין שרוצה להיראות מגניב בעיני הילדים שלו ובעיני עצמו, וקל לראות גם שההגזמה שלו מכוונת. בצפייה החוזרת שלי באיך פגשתי את אמא, גם אני הרגשתי בכל פרק איך לאט לאט אני חוזרת להיות לימור בת ה-15 שניסתה להיות מגניבה ושנונה ובדרך כלל יצאה די פתטית. אבל מה שחשוב במבט הזה לאחור הוא לא רק לראות כמה מביכים היינו פעם ואיך חשבנו שדברים איומים לגמרי היו לגיטימיים, אלא גם המבט החוזר להווה וההבנה של המרחק שעברנו מאז בהתפתחות שלנו. אני לא חושבת שצריך להימנע מלבקר את הסדרה, אבל כן רצוי בעיני להסתכל על יצירות כמוה בהבנה של כמה מהר היא התיישנה, ואיך זה קרה. סביר להניח שכבר ב-2005 איך פגשתי את אמא לא עמדה בסטנדרטים פמיניסטיים, ובטח ובטח שהיא לא עומדת בסטנדרטיים הנוכחיים לייצוג נשים ויחסי מגדר. אבל אני חושבת שההבדל העצום הזה נובע לא רק מהתפתחות אותם סטנדרטים, אלא גם מהעלייה המטורפת בכמות האנשים שדורשים את השינוי הזה. במובן הזה, אני מרגישה שלסדרה הזאת יש ערך גם לטוב וגם לרע – מצד אחד אני שמחה שהסדרה הייתה חלק כל כך גדול בחיים שלי, כי היא לימדה אותי המון על הערך של מערכות יחסים שהן לא רומנטיות בחיים שלי – אבל אני שמחה גם על הדברים הגרועים שיש בה, שאני יודעת עכשיו לזהות. אין לי ספק שהסדרה לא עומדת בסטנדרטים של היום לטלוויזיה מוצלחת ולא פוגענית, אבל אני חושבת שזה אומר הרבה יותר על כמה התקדמנו כחברה וכאנשים מאשר על היוצרים והשחקנים של הסדרה בתחילת שנות האלפיים.


הערות שוליים:
  1. עד 2013 הסעיף של אונס במרמה בארה"ב כלל אך ורק מקרים של התחזות לבעלה של הנאנסת (וגם היום הוא מאוד מצומצם), אבל הייתי אומרת שבעקבות תקדימים בארץ דווקא אפשר לטעון שחלק מהדברים הוא עשה כדי "לפתות" נשים יכולים להיכנס תחת הסעיף הזה (למשל כשהוא מתחפש לאישה במראה בוצ'י כדי להתחיל עם אישה לסבית).
  2. גבריות רעילה היא מונח שנולד כביקורת פמיניסטית על מודל הגבריות הדומיננטי בחברה המודרנית. המודל הזה מציג גבר אידיאלי כאגרסיבי, דומיננטי ואטום רגשית. מגבר כזה מצופה לקדם את עצמו על חשבון אחרים, להסתמך רק על עצמו ככל הניתן ולא לצפות לעזרה, להציג חזות קשוחה, ולהיות מרוחק מאחרים.
  3. במובן הזה רובין היא דמות מאוד מעניינת, והמאפיינים הגבריים שלה נובעים מסיפור רקע מורכב במיוחד שכולל התנכרות של אביה אליה לאחר שנכשלה בהפיכה לבן שהוא רצה שיהיה לו.
  4. הבחירה המודעת של זוגות או יחידים שלא לגדל ילדים.

שבאבניקים: חרדים רעים, טלוויזיה טובה

ביקורת: שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי