ב ,

סנטה סודי: How to Ruin Everything

במוזיקת ראפ המילים עפות כמו ניצוצות, בספרים הן בוערות לאט כמו גחלים. בשניהם ג׳ורג׳ וואטסקי מצליח להצית רעיונות חדשים

בחג המולד האחרון התחלנו משחק סנטה סודי בתת-תרבות, שבו כל אחד מאיתנו העלה שם של אחד מחברי הבלוג בגורל, ובחר עבורו מתנה – המלצה על יצירה שהנמען עשוי לאהוב. מתן בחר להמליץ לי על הספר How to Ruin Everything מאת ג'ורג' וואטסקי.


את ג'ורג' וואטסקי גיליתי ביוטיוב בתור "ילד לבן שעושה ראפ מהר". מוזיקת היפ הופ אף פעם לא הייתה ברשימות ההאזנה שלי, למרות שהטעם המוזיקלי שלי די אקלקטי, אבל סצינת הראפ הקומי-למחצה שקיימת ביוטיוב בשנים האחרונות תפסה את תשומת לבי. האמנים שפועלים בתחום הזה נעים על סקאלה שבין היפ הופ רגיל כמעט לגמרי להיפ הופ קומי לחלוטין. וואטסקי מסמל כיום את הקצה הרציני של הסקאלה הזו – מאז "ילד לבן שעושה ראפ מהר" הוא הפך למוזיקאי של ממש. קרוב יותר לקצה השני של הסקאלה נמצאים יוצרים כמו זאק שרווין ו-Epic Rap Battles of History, שאיתם וואטסקי שיתף פעולה לא פעם. עוד לפני המילטון, אלה היו השירים שלהם שגרמו לי להבין שראפ הוא ז'אנר שיכול לעניין אותי ולעסוק בדברים שמדברים אליי (וגם גרמו לי לתחושת אשמה על כך שאני אוהבת רק ראפ של אנשים לבנים, תחושה שקיימת עד היום). מכיוון שאני לא מוזיקלית במיוחד אני מאזינה בעיקר למילים של שירים, וראפ הוא סגנון שמאפשר לשים דגש על המילים ולטפל בהן בגמישות מעוררת השראה. וואטסקי הוא דוגמה לאדם שמבין מילים ויודע להשתמש בהן בצורה המיטבית. העובדה הזו ניכרת גם כשהכתיבה שלו נשארת על הנייר. בקובץ המאמרים שלו How to Ruin Everything, וואטסקי מצליח כרגיל להתנסח בצורה ששובה את המחשבה. התיאורים בספר מדויקים ועשירים. וואטסקי מצליח להרחיב את אותו כישרון שמשמש אותו בכתיבת שירים ולהרחיב אותו לכתיבת טקסטים ארוכים יותר, בלי לאבד את הפוקוס, וכל אחד מהסיפורים הקצרים בספר מכיל תמה מרכזית ומוטיבים משלו.

ולמרות שהספר כתוב נהדר, לא הצלחתי להתחבר אליו רגשית. ההבנה שאני חיה את החיים בצורה הפוכה מהדרך שבה וואטסקי חי אותם לא נתנה לי להזדהות עם הסיפורים שלו. הספר מציג עושר של חוויות מסוגים שונים. חלקן חיוביות וחלקן שליליות, אבל כולן חוויות מעניינות ולא שגרתיות. החיים שלי חסרי עניין, לא רק בהשוואה לוואטסקי אלא גם בהשוואה לרוב האנשים שאני מכירה. זה לא שהייתי רוצה להתנסות בכל מה שעבר על וואטסקי – אני די מרוצה מזה שמספר התקפי האפילפסיה שעברתי הוא אפס – אבל אני לא יכולה להכחיש שהדרך שבה החיים שלי מתנהלים בעולם הזה לא הייתה יכולה להיות יותר שונה ממה שמתואר בספר. למרות שהספר מתאר חוויות אמיתיות, הוא מציג דרך חיים שזרה לי לחלוטין, ולכן אף על פי שאני יכולה להבין את מה שהוא מנסה להגיד וההקשרים שהוא עושה, אני לא רואה בו את עצמי.

ויש לספר הרבה דברים מעניינים להגיד. וואטסקי מפגין בו כושר אבחנה יוצא דופן לגבי אנשים והסיפורים שלהם. הוא רואה דברים שרבים מאיתנו מפספסים. אחד הדברים שהוא מיטיב לתאר הוא את סבלם של בעלי החיים. הוא מזכיר את ההשפעות הסביבתיות של החקלאות התעשייתית ואת הפרקטיקות המזוויעות שמקובלות בתעשיית החלב, בצורה שמראה מודעות חריגה לדברים שלרוב אנשים מעדיפים להתעלם מהם. ובמכוון או שלא במכוון, הוא מקשר את הידע שלו על סבלם של בעלי החיים לנושא שמופיע לא מעט בספר – גבריות. באחד המאמרים הוא מספר במקביל שני סיפורים. הראשון עוסק בטיול דיג שבו הוא השתתף ולא הצליח להעלות ברשת כמעט אף דג, והשני עוסק בגבר נשוי שפגש במטוס, ובילה את הטיסה בניסיון לנהל רומן קצר עם נוסעת אחרת. ההשוואה בין שני הסיפורים האלה חושפת את התפיסות שמובילות גם לדיכוי של בעלי חיים וגם לתרבות שמהללת מיניות אגרסיבית. החפצה, הישגיות וכיבוש הן ההתנהגויות שמאפיינות גבריות רעילה, והן קיימות בשני הסיפורים האלה. אולי בלי להיות מודע לכך, וואטסקי מספר לנו שהכוחניות המופרזת שהגבריות הרעילה מקדשת לא קיימת רק בתחום המיני, אלא שהיא קשורה בקשר הדוק לעוולות נוספים.

הקשר בין גבריות לאכילת בשר מופיע גם בסיפור שעוסק בטיול של וואטסקי באירופה. בחלק הראשון של הסיפור מגיעים וואטסקי וחבריו לפמפלונה במטרה להשתתף בריצת השוורים המסורתית. וואטסקי מפחד, ויודע שאין באירוע הזה הרבה גבורה. הוא מחפש תירוץ מספיק טוב בשביל להתחמק מהאירוע הזה, שהוא חגיגה של אלימות גברית. בחלק הבא של הסיפור אישה שוואטסקי נמשך אליה לוחצת עליו לאכול בשר, למרות שהוא מספר לה שהוא צמחוני, בטענה שעל פי סוג הדם שלו הוא מנהיג ובעל ביטחון עצמי. הסיפור הזה מדגים איך תכונות שמיוחסות באופן שרירותי לגבריות ראויה נקשרות גם לאכילת בשר. מידה מסוימת של אלימות נתפסת כרצויה או מושכת אצל גברים, והתפיסה היא שאכילת בשר מראה שיש בך צד כזה. אכילת בשר שגודל, נהרג, בותר ובושל על ידי אנשים אחרים אמורה, איכשהו, להוכיח שאתה גבר חזק ששווה להתרבות איתו. הציפייה של החברה מוואטסקי להוכיח את עצמו כגבר שוב לא מוגבלת לתחומים של מיניות ומגדר. היא מכתיבה לו צורת התנהגות מסוימת בכל תחום בחיים, והוא נכנע. לאחר ארבע שנים של צמחונות, הוא אוכל את הבשר ומדגים את הכוח הדורסני של אידאל הגבריות. אני לא יודעת אם הוא סיפר את הסיפור כדי להעביר את הנקודה הזו, אבל אני יודעת שהוא עדיין צמחוני, ושהוא מודע לנזקים של גבריות רעילה שדוגלת בכיבושים. לא מופרך בעיניי שהוא הרגיש את הקשר בין הדברים, גם אם לא ברמה מודעת.

הקשר שבין גבריות ליחס לבעלי חיים הוא במקרה נושא שלכד את תשומת לבי באופן מודגש, אבל לוואטסקי יש בספר עוד אבחנות מעניינות על נושאים שונים. הוא מדבר על המשיכה ההרסנית לתהילה שאת ההשלכות שלה ניתן לראות בלוס אנג'לס, על הבדלים תרבותיים בין אזורים שונים בארה"ב ובינה לבין מקומות שונים בעולם, על הנחמה שבמסורת ואמונה, ועל הקשרים שאנשים יוצרים עם מקומות וחפצים. למרות שלא התחברתי רגשית לספר כמו שמתן אולי קיווה, ולא הרגשתי שהוא רלוונטי לחיים שלי, הוא היה מעניין מאד. החוויה נשארה במישור האינטלקטואלי ולא האישי, וזה בסדר. לא כל יצירה חייבת לשנות את העולם הפנימי שלנו. כשמישהו מצליח לטלטל את הלב שלנו זה מדהים, אבל גם להפעיל את המוח שלנו זו משימה לא פשוטה, ויוצר שמצליח לעשות את זה ולומר דברים חדשים ראוי להערצה. בספר הזה קיבלתי הצצה למחשבות של אדם שאני מעריכה ושחי חיים מאד שונים משלי, והיא הייתה מרתקת. לוואטסקי יש המון מה להגיד, והוא יודע להגיד את זה בכישרון יוצא דופן. אני אמשיך להקשיב.

מקאן ועד לכאן: שלושה ימים בפסטיבל קאן

הכל חוזר, חביבי