ב ,

ערב טוב, אני המנה העיקרית להיום

מה יש לפרה המדברת במסעדה שבסוף היקום להגיד לנו על הדילמות המרכזיות שקשורות לטבעונות?

הטקסט שלפניכם פורסם במקור באתר סטארבייס972, לאחר שעובד מהרצאה קצרה שהעברתי במסגרת הפאנל "האם טבעונים אוכלים כבשים חשמליות?" בפסטיבל אייקון 2016. יום מגבת שמח!


ערב טוב, אני המנה העיקרית להיום.

ככה מציגה את עצמה דמות שאנחנו פוגשים בספר המסעדה שבסוף היקום, השני בסדרת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה של דאגלס אדאמס. ארבעת גיבורי הספר מגיעים לסעוד במיליווייז, המסעדה המפורסמת, כשאל השולחן ניגשת פרה ומציעה להם לבחור נתח מהגוף שלה עצמה לארוחת ערב. גיבור הספר האנושי, ארתור דנט, שהוא בחור בריטי משעמם שנקלע בעל כורחו לכל מיני סיטואציות משונות, נרתע מיד. טריליאן, בת אנוש שטיילה ברחבי הגלקסיה כבר שנים, מהססת בהתחלה אבל לא לזמן רב. החייזרים זאפוד ביבלברוקס ופורד פרפקט מקבלים את הסיטואציה לגמרי בטבעיות ומסכימים מיד לאכול מהפרה הזו. הפרה מנסה לרכך את התנגדותו של ארתור ולשכנע אותו לאכול אותה בכל זאת, ובמהלך הדיון היא מספרת לו שהיא מהווה את הפתרון לבעיה המוסרית שבאכילת חיות, בכך שהונדסה גנטית כך שתרצה להיאכל.

תמונה מתוך העיבוד הטלוויזיוני של ה-BBC למדריך הטרמפיסט לגלקסיה

סדרת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה היא סדרה הומוריסטית. אלו לא ספרים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. אבל הסצנה הזו מהווה דוגמה טובה לדרך שבה מדע בדיוני יכול להיות רלוונטי לחיים שלנו היום. אנחנו אומנם דנים בסצנה שמתרחשת מיליוני שנים מעכשיו, על סף מותו של היקום, בסעודה שמשתתף בה חייזר בעל שני ראשים. ובכל זאת אם נחשוב לעומק על הנושא, הקטע הזה עשוי להשפיע באופן מהותי על אורח החיים שלנו. אדאמס מציג פה טכנולוגיה בלתי קיימת, הנדסה גנטית מתקדמת במיוחד, ומאתגר אותנו לשאול את עצמנו איך הטכנולוגיה הזו תשפיע על הבחירות שלנו. הסיטואציה כולה שומרת מרחק בטוח מחיי היום יום שלנו ובכך מזמינה לבחון מה אנחנו היינו עושים במקרה כזה, בלי להיתקל בחומת הדיסוננס הקוגניטיבי שעוצרת אותנו כשאנו עומדים לבחון את כל הבחירות שעשינו בחיים. כשאנחנו חושבים מה היינו עושים בסיטואציה המתוארת בספר אנחנו נדרשים להפעיל את אותם שיקולים שאנחנו מפעילים בחיי היום יום, אבל באופן קיצוני יותר.
והקטע הזה נוגע כמעט בכל דילמה או טיעון שמרכיבים את השיח הטבעוני.

הנושא הבולט ביותר פה הוא שאלת ההסכמה. כידוע לנו כיום, לחיות ש"משתתפות" בתעשיית המזון מן החי אין שום בחירה. הפרה באותה מסעדה שבסוף היקום מביעה הסכמה נלהבת לאכילת הבשר שלה ונראה שזאפוד צודק כשהוא טוען ש"זה עדיף מלאכול חיה שלא רוצה להיאכל". ובכל זאת, ארתור לא מרגיש בנוח להזמין ממנה מנה ויחד איתו אנחנו שואלים את עצמנו: האם יש מעשים שלא נעשה על אף שכל הצדדים מסכימים? רמת המודעות של הפרה גורמת לאכילה שלה להרגיש כמו קניבליזם, אבל מה דעתנו על קניבליזם בהסכמה? אם אדם היה מציע את עצמו למאכל האם טריליאן – האנושית גם כן – הייתה מסכימה לאכול אותו כפי שהסכימה לאכול את הבקר? ואולי דווקא להמשיך לטעון שמדובר במעשה לא מוסרי למרות קיומה של ההסכמה, זו נקודת מבט מתנשאת ועמדה פטרונית של ארתור?

הבדל משמעותי נוסף בין הסיטואציה בספר למציאות שאנחנו מכירים הוא רמת המודעות של בעל החיים הנאכל. בניגוד לפרות שלנו, הפרה בספר היא בעלת אינטליגנציה ומודעות שכל אחד יכול להבחין בהן, ומסוגלת לבטא מילולית את הרצונות שלה. זו נראית כמו סיבה טובה מספיק לא לאכול אותה – כאמור, זה מזכיר לנו קניבליזם – עד שהיא טוענת שהיא רוצה שיאכלו אותה, ושאלת המודעות מתערבבת בשאלת ההסכמה. מצד אחד הפרה מבקשת באופן ברור שנאכל אותה. מצד שני, אנו נרתעים אוטומטית מלאכול משהו שאנו רואים שיש לו מודעות. אבל היי, מי ערב לנו שלשאר החיות אין את המודעות הזו, פשוט בלי היכולת להביע אותה בשפה שלנו? או לכל הפחות רמה של מודעות שמספיקה על מנת לא לרצות להיות ארוחת הערב שלנו.

שאלה נוספת שעולה מהטקסט היא שאלה של סבל ורווחת בעלי החיים. הפרה ממליצה לסועדים על הכבד שלה משום ש, לדבריה, היא מפטמת את עצמה כבר חודשים. האבסורד האופייני לאדאמס בולט כרגיל במיוחד בגרסת המקור, באנגלית. הביטוי force feeding מאבד את משמעותו כשמדובר באקט שהפרה מבצעת בעצמה מבחירה, והפער הזה מדגיש את הברוטליות שטבועה בתעשיית המזון מהחי כפי שהיא מתנהלת היום.

כל אלה הן כנראה הסיבות שבגללן ארתור מתלבט אם לאכול את הפרה. אבל לדעתי יש סיבה נוספת שבגללה ארתור נוטה לא להצטרף לארוחה למרות הטיעונים בעד, כנראה סיבה שהוא פחות מודע אליה. הסיבה היא שנעשה פה מעשה שכמעט אסור לעשות אותו בתרבות שארתור מגיע ממנה, התרבות שלנו, בהווה. נשבר פה הדיסטנס בין החיה לבשר. למרות שארתור יודע שסטייק בא מפרה, הוא רגיל לחשוב עליהם בנפרד ולעצום עיניים לגבי הקשר ביניהם. כשהפרה מגיעה אליו לשולחן ולא מאפשרת לו לשכוח שהצלי שלו בא מבשר של יצור חי, הוא מאבד את התיאבון.

הנקודה האחרונה שעולה מתוך הקטע עצמו, למרות שהיא לא נאמרת במפורש, היא התהייה המתבקשת לגבי מי שיצר את הפרה או התהליך שבו היא נוצרה. האם ההחלטה ליצור פרה שרוצה להיאכל באה ממצפונו האישי של מי שיצר אותה או מביקוש שהיה קיים בשטח? האם פרות כאלה נאכלות בכל מקום בגלקסיה או שהן לוקסוס שנשמר רק לסועדים במסעדות מפוארות? האם היו לפני כן פרות מדברות ואינטליגנטיות שהביעו בבירור התנגדות להפוך לבשר למאכל? ומה דעתנו על המוסריות של ה"יצירה" הזה? בדרך כלל במדע בדיוני ההנדסה הגנטית מתערבת ביכולותיו של המהונדס. האם ההתערבות לא רק ביכולותיו של בעל החיים אלא גם ברצונות ובמחשבות שלו היא בעייתית, או שאולי אין שום טעם לפגם כשהתוצאה הסופית היא שכולם מרוצים? מכאן הדרך סלולה לעוד המון שאלות על בחירה חופשית, נושא שהמדע הבדיוני אוהב לעסוק בו, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

דאגלס אדאמס (משמאל) עם קאקאפו, תוכי ניו-זילנדי בסכנת הכחדה

חלקנו נשאל את עצמנו שאלה נוספת לאור הקטע הזה. האם דאגלס אדאמס כתב את הדברים מתוך אג'נדה צמחונית-טבעונית? ככל הידוע לי, לא. אומנם מאוחר יותר בחיים שלו הוא הפך לפעיל למען שימור מינים בסכנת הכחדה, אבל אני לא חושבת שהטקסט הזה נכתב מנקודת מבט אקטיביסטית. ספרי מדריך הטרמפיסט לגלקסיה יורים חיצי סאטירה לכל כיוון אפשרי, וזה כנראה מקרי שהם פגעו גם באוכלי בשר. בכל זאת, הפרה שלנו נוזפת בארתור דנט על הבחירה שלו לאכול סלט ירוק במקום לאכול אותה, כשהיא מציינת שהיא מכירה כמה ירקות שלא היו מרוצים מזה. זה טיעון שאנחנו רגילים לשמוע דווקא ממי שמתנגד לצמחונות. אבל גם אם דאגלס אדאמס לא התכוון לעודד טבעונות כשכתב את הקטע הזה, אי אפשר שלא לחשוב על יחסינו עם הפרה שבצלחת שלנו כשאנחנו קוראים אותו.

בפסקאות הקודמות שאלתי המון שאלות, והאמת היא שלכל השאלות האלה אין לי תשובות. אבל זה בסדר, כי אני חושבת שהן משרתות את המטרה שלהן הכי טוב כשהן נותרות פתוחות. מבחינתי הספר עשה את תפקידו בכך שהוא גרם לי לשאול ולתהות. אני מאמינה שהדרך הכי טובה להבטיח שתעשה תמיד את הבחירות הנכונות היא להמשיך לפקפק בבחירות שלך, ומדע בדיוני שמעורר אצלנו ספקות, עשוי לא רק לספק לנו עניין והנאה אלא אפילו להפוך אותנו לאנשים טובים יותר.

ימינה או שמאלה: רצון חופשי במשחקי וידאו

ביקורת: דדפול 2