ב ,

ביקורת: מיתולוגיה נורדית

רומן הנעורים שלי עם האגדות היווניות וספרי פנטזיה הכין אותי לסטוץ מיתולוגי עם ניל גיימן

בבית ילדותי יש ספר עב כרס שמספר על מיתולוגיות של תרבויות שונות בעולם. יש לי זכרונות שלי קוראת אותו בשקיקה – במיוחד את סיפור הבריאה ההודי. אני כבר לא יודעת לומר באיזה מקצוע בבית הספר זה היה, אבל בכיתה ו' כתבתי עבודה על מיתולוגיה שכרוכה ושמורה לי בארון עד היום. אפשר להגיד שסיפורי מיתולוגיה תמיד עניינו אותי. בתור ילדה העדפתי את סיפוריה המיתולוגיה היוונית – עזרה לי כמובן העובדה שהסיפורים האלה נגישים במיוחד, מאוד פופולריים בתרבות המערבית (הקלטת של הרקולס התנגנה אצלי לא מעט).

האהבה למיתולוגיה התפתחה לאהבה לסיפורי פנטזיה, והשניים התחברו לא פעם (ד"ש לספינקס בהארי פוטר ובכלל כל סיפורי ריק ריירדן). לכן זה ממש לא מפתיע שכששמעתי על מיתולוגיה נורדית שנכתב על ידי ניל גיימן (שמפורסם בין היתר בזכות ספרי הפנטזיה האורבנית שלו, והוא אכן חביב עליי במיוחד), התלהבתי מאוד. את ספרו אלים אמריקאים עוד לא יצא לי לקרוא (לא לדאוג, מתישהו אני אגיע גם אליו), אבל אני יודעת שהוא מתעסק באופן נרחב במספר מיתולוגיות בשילוב עם העולם המודרני שלנו (הוא גם כתב את התסריט לסרט האנימציה ביאוולף). בשורות טובות הוא אחד הספרים הכי כיפיים שקראתי והפרקים שהוא כתב לדוקטור הו הם נקודות אור בתקופה מאוד רעה של הסדרה מבחינתי. אז כשהתחלתי לקרוא את מיתולוגיה נורדית, הציפיות שלי ממנו היו גבוהות.

הספר הוא בעצם אוסף של סיפורים קצרים מהמיתולוגיה הנורדית שמסופרים מחדש במילותיו של גיימן. הוא כמובן מתבסס על המקורות הנורדיים כמה שאפשר, אבל לוקח לעצמו חופש יצירתי להכניס פרשנות משלו ולשלב בין כמה גרסאות קיימות. התוצאה היא ספר שעושה קורס מבוא מרוכז לסיפורי המיתולוגיה שאני אישית בקושי הכרתי (אלא אם מחשיבים את סרטי מארוול כמקור מהימן).

הסיפורים בספר מסודרים כמעט לגמרי בצורה כרונולוגית, וזה נותן תחושת המשכיות בקריאה שהייתה לי מאוד נעימה. כל סיפור עומד בפני עצמו, אבל גיימן מזכיר לנו מדי פעם  את הקשר ביניהם כשהוא מזכיר בסיפור אחד פרט מסיפור אחר. כאשר מתייחסים לזה כאסופה, אני מניחה שזה פחות מפריע, אבל כשקראתי כמה סיפורים ברצף בכל פעם, זה קצת זרק אותי החוצה, כמו מונטאז' מה שקרה בפרקים הקודמים באמצע פרק בסדרה. דבר נוסף שהספר לא בדיוק סגור עליו לטעמי הוא קהל היעד. אולי הדבר אינו מפתיע לקוראיו של גיימן אבל הפעם זה בלט לי יותר מתמיד. מצד אחד הסיפורים פה קלילים וכתובים בשפה זורמת וקולחת – זהו מבוא בסיסי ביותר לאלי אסגארד ומעלליהם שאפשר לקרוא לילדים כסיפור לפני השינה – ומצד שני מופיעים פתאום תיאורים של חלקי גופות ורצח ברוטלי. זה לא שהמיתולוגיה היוונית מלאה בפרחים ונצנצים ואין בה אכזריות, אבל זכור לי שבעיבודים לילדים שקראתי הסיפורים היו קצת יותר מרוככים. אולי יכולתי לנחש מראש שכמו שאר הספרים של גיימן שיכולים להיראות תמימים במבט ראשון, גם בספר הזה מסתתרת אפלה, ולא הייתי צריכה להניח שהוא מיועד לגיל הרך.

כיאה לכתיבה הנפלאה של גיימן, הספר הוא מקור להמון ציוטים נהדרים. אפילו בלי להכיר את הדמויות קודם אפשר לקלוט את האופי שלהן ולהתגלגל מצחוק ממה שלדעתי הוא הציטוט הכי טוב בספר וכנראה גם מעביר את מהות המיתולוגיה הנורדית בצורה הטובה ביותר:

"אני חושב שזה הוא," אמר ת'ור, "כי כשמשהו משתבש, הדבר הראשון שאני אומר לעצמי תמיד הוא שזאת אשמתו של לוקי. זה חוסך הרבה זמן."

לרוב סיפורי מיתולוגיה עוסקים בבריאת העולם וחזיונות טבע, וגיבורי המיתולוגיה הם אלים או אנשים יוצאי דופן. ולכן אין זה מפתיע שיש קשר בין הסיפורים וההסברים שהמיתוסים האלה מספקים ובין מסורות העם ומיקומם הגיאוגרפי של מי שמספר אותם. בתור אחת שמכירה טוב את המיתולוגיה היוונית וחיה בעולם המערבי, הסיפורים הנורדיים נראים קצת מוזרים לפעמים (למה צריך סיפור שלם על איך הגיעה השירה לעולם, או איך הומצא השיכר הטוב בעולם?), אבל כשחושבים על זה, הסיפורים הללו משקפים באופן מאוד מוצלח את הלך הרוח הנורדי (או לפחות את הסטראוטיפים הוויקינגיים שיותר מוכרים בתרבות שלנו). יש משהו במיתולוגיה, מעבר למוסרי ההשכל והסיפור המוצלח, שמלמד אותנו גם על התרבות ממנה היא הגיעה. אני חושבת שהספר הזה מצליח להראות לנו בצורה נפלאה את קצה הקרחון של החיים בצפון הקר. יכולתי להבין באופן די ברור למה הסיפורים האלה הם מה שהעסיק את העמים הנורדיים בתקופות עתיקות יותר – מעין חלון אל העבר.

בסוף הספר יש גם מילון מונחים בסיסי שמועיל במיוחד לניווט בין השמות הנורדיים, וביבליוגרפיה קטנה שבה גיימן מציין מאיפה שאב את ההשראה והבסיס לכל פרק. זהו ספר נהדר וקצר שיכול להפוך לקלאסיקה בכל בית לצד ספרי המיתולוגיה האחרים ועדיין, כדאי לטעמי לגשת אליו עם הציפיות המתאימות.

תגובות

טוען...

תגובות

דו-שיח: הנוקמים: סוף המשחק