ב ,

ביקורת: לילה 1 באפריל

קברט הרוק למבוגרים של קרן פלס הוא קטן, אינטימי, בועט, פרובוקטיבי וישראלי בטירוף

במרתפי הבימה, מול מאה ושמונים איש בלבד, מופיעה כמה פעמים בחודש קרן פלס במופע קברט הרוק שלה (שמיועד מראש למבוגרים בלבד). את המופע כתבה והלחינה פלס, ואיתה על הבמה הפצפונת אפשר למצוא את הגרסה המבוגרת להקול בראש: חמש שחקניות, שהן גם הלהקה שמלווה אותה, מגלמות את המחשבות של קרן הדמות (בתיאור העלילה באתר הבימה מפורט כי הן מייצגות את הליבידו, המוסר, ההדחקה, ההרס העצמי והדחף של כל אמן לשבור ולפרוץ גבולות). הגבר היחיד על הבמה הוא אמיר דדון, שמגלם את אמיר, צלם הלום קרב ומושא האהבה של קרן, זמרת. הפרטים הביוגרפיים של הדמויות מבוססים על השחקנים המגלמים אותן, ולכן כנראה גם השימוש בשמות הפרטים שלהם לדמויות. בלילה אחד בחודש אפריל, אחרי הופעה של קרן, היא פוגשת את אמיר והם מתחילים לנהל רומן חושני והרסני.

המופע שאפתני מאוד באינטראקטיביות שלו. הצופים מתבקשים להוריד אפליקציה ייעודית שבה הם רואים את מסך הטלפון של קרן במהלך ההצגה, כולל שיחות, הודעות ושלל התרעות אחרות. מיקום המופע במרתף הופך הכול לצפוף: השחקנים לפעמים עולים אל הבמה מבין חברי הקהל, ולא רק מאחורי הקלעים כפי שנהוג. המוזיקה החיה שמנוגנת על הבמה היא מוזיקת רוק בועטת ומגניבה שסוחפת אותך לתוך העלילה. הכל קורה באינטנסיביות. זהו מופע למבוגרים בלבד, והוא כולל סצנות נועזות (יחסית), קולות של אורגזמה ודיבורים על אברי מין. המופע לא כולל עירום, אבל גם קרן הדמות וגם קרן היוצרת נחשפות בצורה מאוד אינטימית, והטקסטים מתכתבים בבירור עם הקריירה והחיים האישיים שלה.

היצירה שהמופע הזה הזכיר לי, ולא הצלחתי להימנע מהשוואה בין השניים, היא הדוויג והשארית העצבנית. למי שלא מכיר, הדוויג הוא מחזמר אוף ברודוויי שנוצר על ידי ג'יימס קמרון מיטשל וסטפן טראסק ב-1998. זוהי אופרת רוק שעוקבת אחרי הדוויג שנולדה כהנזל, נער נשי מברלין המזרחית שחובב פילוסופיה ומוזיקת רוק. המחזה מוצג על ידי הדוויג ישירות אל הקהל כמונולוג ארוך. המחזמר כולו מוצג כמונולוג ארוך מפי הדוויג, ומובא במסגרת הופעה מוזיקלית שלה. הלהקה של הדוויג מופיעה על הבמה במשך כל המחזמר, וכך גם היא עצמה.

הדמיון בין שתי היצירות בולט במיוחד במוזיקת הרוק, ההופעה האינטימית וסיפורי הסקס, אבל קרן מרגישה הרבה יותר קרובה לקהל. אולי אלה העברית או הבמה הקטנה, הקריצות למירי מסיקה או העובדה שאת הקריינות במופע עושה גורי אלפי (בהקלטות מוכנות מראש), אבל בעיקר אני מרגישה שהטקסטים של פלס הם מה שהופך את לילה 1 באפריל להצגה הרבה יותר קרובה ומוכרת. אם כבר אני משווה להדוויג, העובדה שאנחנו מקיפים את קרן, את הקולות שלה ואת אמיר גורמת למופע להרגיש הרבה יותר אינטימי מהפרפורמנס שאנחנו מקבלים מהדוויג. המילים של השירים לפעמים מגוחכות, או אפילו ילדותיות, אבל זה עובד, ולא הרגשתי שהטקסט מזלזל באינטליגנציה של הצופה בשום אופן.

החוזק הכי גדול של ההצגה הזאת הוא הביצועים עצמם. הקול של קרן פלס נפלא, ואמיר דדון עם קול הרוק המחוספס שלו עושה את העבודה. תדמית הצלם המסוקס והמסומם יושבת עליו בול, והנגינה בגיטרה חשמלית רק מעצימה את הסטראוטיפ. מעבר לשני השחקנים הראשיים בולטת לטובה דמות הליבידו הפרועה. היא מצחיקה וחסרת מעצורים, ואפרת אביב (ששיחקה אותה בהופעה שבה הייתי) נתנה הופעה יוצאת מן הכלל. יחד עם התרחישים האינטימיים והמיניות הפראית שעשויים להרתיע, מוצג לנו גם לא מעט הומור: הקלטות של ביל קלינטון מכחיש בתזמון עם סצנת מציצה מצונזרת בהצגה, או שילוב של סצנת זיוף האורגזמה המפורסמת מהסרט כשהארי פגש את סאלי. המיניות המתפרצת עם הטוויסט ההומוריסטי שוברת את מחסום המבוכה של הקהל בשלב מסוים, ועוזרת להם להשתחרר.

למרות שכל הקאסט משובח בעיניי, בשבילי הכוכב האמיתי הוא הקול של אמיר דדון. אני מודה, באתי משוחדת – אחרי שלוש פעמים שהתעלפתי מההופעה שלו בתור ז'אן ולז'אן בעלובי החיים ידעתי שאני לא אסבול. הדמות של אמיר היא קלישאה של הילד הרע, והיא עובדת. תוסיפו לזה גיטרות ואני קהל שבוי. בשבילי הדמות הזו מציגה עוד צד ביכולות השירה של אמיר דדון. זוהי הופעה שונה מהשירים שאמיר שר באלבומי הסולו שלו והשימוש בקול שלו הוא מיטבי.

ההשוואה האחרונה שלי להדוויג היא בהקשר של שבירת הקיר הרביעי שמגיעה בסוף ההצגה. ברגע מסוים קרן פלס מגיעה לקהל ובוחרת בבחור אקראי שיבוא לרקוד איתה על הבמה. זה מאוד מזכיר את מה שקורה בשיר Sugar Daddy, שבמהלכו הדוויג יורדת מהבמה ורוכבת (בהעדר מילה אחרת) על בחור מהקהל. מדובר במשהו שנעשה כדי לזעזע, והשחקנים שמגלמים אותה מציינים שהם מנסים במכוון למצוא את הבחור בקהל שהכי ברור שבת הזוג שלו היא מי שבחרה את ההצגה לאותו ערב. בלילה 1 באפריל זה לא הרגיש כמו אמירה, אלא יותר כמו עוד ניסיון לשתף את הקהל. בניגוד למשחק עם המסכים, הקטע הזה לא בדיוק עובד ואפילו קצת מביך, אבל לשמחתי הוא גם היה קצר יחסית.

המופע עדיין רץ בסופי שבוע, ובקרוב יגיע להצגה ה-100 שתתקיים באמפי שוני. לא שהם צריכים אותי, אבל אני מאחלת המון בהצלחה והמשך ריצה מוצלחת לכל הקאסט והצוות של החוויה הזאת. ואם יורשה לי, בבקשה, תקליטו אלבום. למה רק בברודוויי מותר?

אימת הפאנדום: שוטי שוטי ספינתי

ביקורת: אנטמן והצרעה