ב ,

מבצע פינאלה: מסרים בלתי צפויים

לפעמים מה שהסרט אומר ומה שהסרט חושב שהוא אומר הם שני דברים שונים

מבצע פינאלה הוא סרט מקורי של נטפליקס שעוסק בלכידת אייכמן. אני מקווה שכולם יודעים במה מדובר ואין צורך שאספר את תקציר העלילה, אבל אעשה את זה בכל זאת, למען הסדר הטוב: בשנת 1960 במבצע חשאי של המוסד נחטף בארגנטינה אדולף אייכמן, פושע מלחמה נאצי, כדי להישפט על פשעיו בישראל. הפוסט שלפניכם יכיל ספוילרים לסרט. לא רק לאירועים ההיסטוריים שהייתם צריכים להכיר מזמן, אלא גם לבניית הדמויות והסיפור.

הבמאי של הסרט הוא כריס וייץ, ששום דבר ברזומה שלו – שמכיל את אמריקן פאי ודמדומים: ירח חדש – לא מרמז שהוא הבחירה המתאימה ליצירה שעוסקת בנושאים כל כך רגישים. מסתבר שהיה חשוב לו לעשות את הסרט הזה כבן לניצול שואה, אבל קשר אישי לנושא לא מביא איתו בהכרח הבנה של הניואנסים שלו. וייץ לא הצליח לייצר אמירה ראויה בסרט הזה, ואף עשה את ההיפך, כמו שנראה בהמשך.

יש הרבה דברים שעליהם אני בדרך כלל מדברת כשאני מבקרת סרט, ועכשיו אני לא רוצה להתייחס אליהם. יש פה בעיות קצב, תצוגות משחק טובות (בן קינגסלי כאייכמן) ופחות טובות, שינויי טון חדים, ייצוג נשי מחריד, אי דיוקים היסטוריים מתבקשים יותר או פחות, וטקסט הפוך בעברית – אבל רק בכתוביות הפתיחה שנראות כלקוחות מדרמת פשע טלוויזיונית. אפילו לא אדבר יותר מדי על אוסקר אייזק, שמככב בסרט בתור סוכן המוסד פיטר מלקין ובעיקר בשבילו ראיתי את הסרט. אני מאוד אוהבת את אוסקר אייזק, ואני אמשיך לאהוב אותו למרות הבחירות המפוקפקות שהסרט הזה עשה עבור הדמות שלו, ולמרות שהוא לא רק מככב בסרט הזה אלא גם הפיק אותו.

אני כן אדבר על היחס של הסרט לדמות של אייכמן. הוא כמעט… הגיבור של הסרט? זה משונה מאוד. הוא שליו, מכובד (מלבד בסצנה אחת) ומרבה לדבר ולהציג את תפיסת העולם שלו. את טיעון ה"בורג במכונה" אתם מכירים. הסרט מציג אותו ולא טורח להתווכח איתו יותר מדי. ואז הוא מגדיל ונותן לאייכמן לנאום על הקשיים שלו. אתם מבינים, אייכמן, באופן פוסטמודרניסטי למדי, רק רוצה לתהות אם יש אמת אחת. הוא, יש לו את האמת שלו. הוא רוצה להציג אותה והוא חושש שמדינת ישראל לא תיתן לו את ההזדמנות הזו. סוף הסרט, שמראה בקצרה את המשפט, לא חולק על התפיסה הזו ולא מראה את מתן העדות שלו. הניסיון ליישם את שיח הנרטיבים הזה על השואה מטריד למדי, וגרם לי לתהות האם התסריטאי (מתיו אורטון, שזוהי עבודתו הראשונה בתחום) פשוט לא מבין עד כמה הנושא הזה בוער וקשה בחברה הישראלית. קיבלתי תשובה בדמות השוואה ישירה שאייכמן עושה בין עצמו לבין מדינת ישראל. כולנו מספרים סיפורים, כולנו רק מנסים להגן על עצמנו. אני בדרך כלל לא נזעקת מההשוואות המוכרות לתקופות אפלות. לחלקן יש פואנטה ולחלקן לא. אבל הסרט הזה עושה את זה בצורה פשטנית להחריד, ובעיקר בצורה שמפגינה סימפתיה כלפי נאצי שאחראי לרצח מיליונים. הגיבור מנהל דיאלוגים עם אייכמן, מקשיב לו, לוקח בחשבון את נקודת המבט שלו, וזה מוצג כבחירה הנכונה והמובנת מאליה. הסרט בוחר לא להתעמק בהאשמות נגד אייכמן, כנראה זה לא נראה ליוצרים שלו חשוב. אולי זה מתוך הנחה שהמעשים שלו ידועים, ואם כך אז זו הנחה מטומטמת. קודם כל, כי הרבה אנשים בעולם לא יודעים, ודבר שני כי התפקיד של סרט הוא לספר סיפור מלא. במקום זה, הסרט מספר לנו על הפחד התמים של אייכמן שקולו לא יישמע, על הדאגה שלו למשפחתו. אני יודעת שרוצחי מיליונים יכולים עדיין לאהוב את המשפחות שלהם. זה משונה אבל נכון. ובכל זאת, בכל הקשר נורמלי הדגש צריך להיות על מעשי הזוועה, שמגמדים את האנושיות של אותו אדם.

אז אייכמן הוא לא הנבל של הסרט, אבל הוא לא הנאצי היחיד, נכון? בטח יש עוד נאצים שיכולים למלא את תפקיד הרעים. הרי הנאצים הם תמיד הרעים בסיפור. אז כן, הבן של אייכמן משחק פה סוג של נבל, אבל הוא מאוד חיצוני לעלילה ולא מרגיש כמו חלק ממנה. האיומים המשמעותיים הם הגורמים בחוליית המוסד – ובתוך הנפש של הגיבור – שרוצים לפגוע באייכמן לפני המשפט. אני מסכימה שהדבר הנכון לעשות היה להביא את אייכמן למשפט בישראל ולא להתנקש בו בחשאי. קשה לתאר את ההשפעה של המשפט על החברה הישראלית ואת החשיבות של עצם קיומו. אבל זה לא אומר שהצד בנו שמתפתה לפגוע באייכמן הוא סטייה. ומעבר לכך, הסרט מבהיר שהאימפולסיביות וחוסר האחריות הם לא הפגמים של הדמות. הדברים שעליהם הוא צריך להתגבר הם הכאב והכעס שלו. התעוזה הזו, לרמוז שלניצול שואה שמשפחתו נספתה אין לגיטימציה להיות זועם ומצולק, שאלו חולשות שהוא צריך להתגבר עליהן כחלק ממסע הגיבור שלו; האמירה המזעזעת הזו איננה מקרית. היא חלק מתפיסה רווחת בעולם שעושה דה-לגיטימציה לחוויית הטראומה מהשואה. הרבה אנשים חושבים שהגיע הזמן, כמו שנאמר לגיבור הסרט, לשחרר. אני לא יודעת אם זה נובע מהאופן שבו מלמדים על השואה או מחוסר רגישות תרבותית, אבל אני לא מוכנה לשמוע את זה יותר. הטראומה של השואה עדיין נוכחת. הניצולים עדיין חיים בינינו, והפגיעה מחלחלת גם לדור השני והשלישי ומשפיעה גם עליהם. שבעים שנה הן פרק זמן קצר מכדי להתגבר על אירוע בסדר הגודל של השואה. לומר שאנחנו נאחזים בטראומה רק כי עמדת הקורבן שימושית לנו זו לא רק ציניות, זו אכזריות.

חשוב לומר שהסרט לא מביע בגלוי תמיכה באייכמן או הסתייגות מרגשותיהם של ניצולי השואה. הוא משלם מס שפתיים של זעזוע עם הצגת ניצולים עם מספר על היד, בורות ההריגה ונאום ששת מיליוני הקטגורים. אבל מתחת למה שהסרט חושב שהוא מנסה להגיד קיים מסר אחר, שמועבר בעזרת הדגשים שהוא שם והמבנה הנרטיבי שלו. אלה הצדדים של הסרט שתפקידם להעביר מסר מורכב, ואלה הצדדים שמביעים סימפתיה לאחד מבכירי הנאצים ואומרים שהגיע הזמן לעבור הלאה ושהטראומה היא פגם אישיותי להתגבר עליו. אני בטוחה שכל המעורבים ביצירת הסיפור יודעים לדקלם שהנאצים רצחו המונים ושהשואה היא כתם על ההיסטוריה. אבל או שהם לא הפנימו כמו שצריך את המורכבויות שהתקופה ההיסטורית הזו מכילה, או שהם החליטו לוותר על ייצוג שלהן לטובת קשת עלילתית קלה לכתיבה עבור הגיבור. כך או כך, לכריס וייץ ומתיו אורטון אין עסק ביצירת סרטים כאלה.

כוכב נולד: מסע בין כוכבים

ביקורת: האדם הראשון