ב ,

ביקורת: רצח באוריינט אקספרס

כדי לפתור רצח כל מה שצריך זה שפם מגוחך ומבטא טיפשי

זהו עידן גיבורי העל, הריימיקים לכל דבר עם קמצוץ הצלחה מהאייטיז ותקופת היקומים הקולנועיים, ואיכשהו מצאנו את עצמנו עם סרט מתח, תעלומת בלשים על פי ספר של אגאתה כריסטי בקולנוע. ולא סתם, רצח באוריינט אקספרס הוא כנראה הספר המפורסם ביותר שלה. זהו לא העיבוד הראשון (וגם לא האחרון) לספר הזה, אבל גרסת 2017 בבימויו של קנת' בראנה, שגם מגלם את הרקול פוארו, היא הגרסה שלשמה התכנסנו.

העיבוד האחרון שיצא לספר היה ב-2011, לפרק בטלוויזיה הבריטית, והגרסה המוכרת ביותר היא כנראה הסרט מ-1974. עבר זמן, הקהל היום יכול לעבור חיים שלמים בלי להיתקל בסיפור המפורסם, ועיבוד חדש הוא לא דבר שצריך להתנגד אליו עקרונית. אתחיל מהצהרה פשוטה לפחות לגבי עצמי: אני יודעת מי זו אגאתה כריסטי, אך מעולם לא קראתי ספר שלה. אני מכירה את סיפור האוריינט אקספרס אבל אין לי שום זיכרון מוחשי של צפייה באחד העיבודים לסיפור. כמו שאמרתי, הסיפור הזה מוכר, והוא מאוזכר בהמון מקומות בצורות כאלה ואחרות. אז לסרט הגעתי בעצם עם אפס ידע, שזה נהדר – ככה אני אוהבת להגיע לסרטים שלי.

כפי שכבר ציינתי, את הסרט מביים קנת' בראנה, שאני בדרך כלל נוטה לחבב מאוד גם בתור במאי (כולל ת'ור הראשון) ולאהוב אותו הרבה יותר בתור שחקן. גם פה, בתור פוארו עם השפם המגוחך והמבטא המוגזם, הוא קנה אותי. מלבד בראנה יש קאסט מרשים ביותר של כוכבים שנראים קצת כאילו באו לחופשה בתשלום. זה לא שג'ודי דנץ' לא עושה ג'ודי דנץ' מדהים, וג'וני דפ מראה כמה הוא יכול כשהוא לא מאופר באופן כבד, אבל פה נגמרות המחמאות שלי לשחקנים. הם לא רעים, אבל גם לא מופלאים. הם… בסדר. בעיקר מבוזבזים. דרק ג'קובי מגיע כדי להתהלך הלוך וחזור בסרט, ופנלופה קרוז הרגישה לי כל כך שולית שבכל פעם שהיא הופיעה קצת הופתעתי מחדש.

על העלילה אין לי הרבה מה להגיד, במיוחד כי זוהי תעלומת רצח (כמו שאפשר לנחש משם הסרט). כל הדמויות נמצאות על רכבת שמתרחש בה רצח, ולמרבה המזל פוארו נמצא שם כדי לפתור את החידה – הרי הוא הבלש הטוב בעולם – ומספר החשודים מוגבל לנוסעים הבודדים במחלקה הראשונה. ובתור תעלומת רצח, הסרט הרבה פחות עבד לי. בניגוד למגמה הקיימת בסדרות וסרטים מודרניים להכניס את הצופה להיות חלק מתהליך הגילוי, פה אין באמת רמזים שפוארו לא מגלה בעצמו. כל דבר שקורה על המסך מלווה בהסברים ארוכים והאכלה בכפית את הצופה, שלא יפספס לרגע מה פוארו הבין. ואז מגיע הסוף, והוא מאוד מבולגן. לא רק בפתרון הרצח, שאני מניחה שהגיע ישירות מהספר, אלא בדרך ההגשה. ההסברים, הפיתולים, הנאומים המיותרים, זה פשוט לא כיף. הסרט התחיל לאבד אותי כבר באמצע עם החזרה המונוטונית של חקירת הנוסעים, והסוף עשה את ההפך מאפקט ה-וואו שאפשר ליצור במקרים כאלה.

לזכות הסרט לפחות, אני אגיד שההתחלה שלו מוצלחת. ליתר דיוק אסייג ואומר שהצגת הדמויות שלו עשויה בצורה נפלאה בעיניי. רצף של סצינות מאוד קטנות עם מעברים מקסימים בהם אנחנו לומדים להכיר את נוסעי הרכבת, עם קריצה ורמיזה לאופי שלהם שיבלוט במהלך החקירה. הסרט עצמו נפתח במיני-סיפור בירושלים של 1948 בשביל להראות בראש ובראשונה לצופים מיהו פוארו ומהן יכולותיו. בסופו של דבר, הוא הבלש הטוב בעולם ולא קוראים לו שרלוק הולמס, צריך את האקספוזיציה הזאת ואני חושבת שהיא עובדת, גם אם בתור ישראלית לראות את אבני הכותל שצועקת עלי "סט מקלקר" היה מגוחך לחלוטין.

מה אני אגיד, זה לא בילוי רע, סבל לא היה פה והעיבוד לא מבזה את הז'אנר, אבל אם אתם הולכים לקולנוע, הייתי סורקת גם את שאר הפוסטרים במתחם לפני שאני מחליטה.

מי מפחד מאינטרטקסטואליות

מוצ"ש מיתולוגי – אורפאוס