ב ,

המעניש: יורים, בוכים וחוזר חלילה

פרנק קאסל הוא חייל בודד בטראומה קולקטיבית

לכל דמות בקומיקס יש את האויבים שלה. באטמן נמצא בקרב נצחי עם הג'וקר, סופרמן תמיד על המשמר כדי לסכל את המזימות של לקס לות'ר. גם פרנק קאסל, המוכר יותר בתור המעניש, נאלץ להתגבר על לא מעט מכשולים על דפי הקומיקס ובעיבודים שלהם על המסך. אבל ב-2017, נראה שיש אויב אחד שהצליח להביס אותו, לפחות באופן זמני – המציאות. בתחילת אוקטובר האחרון התקיים כנס קומיק-קון בניו-יורק, שם תכננה נטפליקס לקיים פאנל לסדרה החדשה המתקרבת שלה, המעניש. זהו עיבוד נוסף לסיפורו של קאסל, אנטי-גיבור עם חיבה עזה לנשק חם שלוקח את החוק לידיו. אבל שבוע לפני הכנס התרחש בלאס-וגאס טבח המוני, מהקטלניים ביותר בתולדות ארה"ב, עם עשרות הרוגים ומאות פצועים. בנטפליקס מיהרו להכריז על ביטול הפאנל של הסדרה, מתוך הבנה שניסיון ליצור התלהבות כלפי סדרה על איש עם אצבע קלה על ההדק עשוי להיות בעייתי.

אחרי דחייה קלה מתאריך הבכורה המתוכנן באוקטובר, הסדרה עלתה לשירות הסטרימינג ביום שישי האחרון. אך מה בעצם השתנה? או כפי ששאלו מספר כותרות באותו יום, האם במציאות שלנו יש זמן שאינו בעייתי בשביל סדרה כזאת? בתחילת החודש התבצע ירי המוני נוסף, הפעם בטקסס, וגם הוא גבה לא מעט קורבנות. בדיקה של עיתון הגארדיין מראה שאירועי ירי מתבצעים על בסיס כמעט-יומי, ובבעלותם של אזרחי ארה"ב נמצאים כ-265 מיליון כלי נשק, יותר מאחד לכל אזרח בוגר. בכל פעם שמתבצע ירי המוני, האתר הסאטירי The Onion מעלה את אותה הכתבה (עם שינויים של הפרטים בהתאם) שכותרתה "'אין דרך למנוע את זה', אומרת האומה היחידה בה זה מתרחש באופן שגרתי". בכל מקרה כזה, רבים ממהרים להביע את זעמם על הקלות שבה ניתן להשיג נשק בארה"ב ודורשים מהקונגרס לפעול בעניין. מולם יש את אלו שמזכירים את התיקון השני לחוקה של ארה"ב – המגן על הזכות של אנשים לשאת נשק – ומתנגדים לשינוי של הסטטוס קוו. אז האם למעניש יש משהו לתרום לשיח או שבאמת אף זמן אינו טוב בשבילה?

אחרי שלושה סרטים נפרדים, זהו העיבוד הטלוויזיוני הראשון של קאסל שאינו באנימציה והפעם הוא מגולם על ידי ג'ון ברנת'ל. גם בגרסה הזאת, בדומה למקור, הוא אנטי-גיבור במסע נקמה באנשים שאחראים למוות של אשתו ושני ילדיו. הוא הוצג כבר כדמות משנה בעונה השנייה של דרדוויל, הסדרה על גיבור-העל בעל אותו השם. בעוד לאחרון יש ערכים קתוליים ומאמין במתן הזדמנות שנייה לפושעים, קאסל דוגל בכך שהאפשרות האפקטיבית היחידה היא לחסל אותם סופית. השניים מנהלים יחסי חברות/אויבות במהלך העונה, תוך כדי שהם דנים על מוסריות וגאולה. בנוסף, ברנת'ל נתן לדמות יותר עומק מאשר סתם פסיכופת צמא-דם. לא היו חסרות לו סצינות אקשן אכזריות ואלימות, אך רגעיה הטובים ביותר של הדמות – ושל השחקן – היו דווקא הרכים יותר: השיחות שניהל עם העיתונאית קרן פייג' או קטע שובר-לב בו קאסל מספר לדרדוויל על המפגש שלו עם בתו ביום שבו חזר משירותו הצבאי, קצת לפני הטרגדיה שהפרידה ביניהם. רבים מהצופים, ואני ביניהם, חשבו שדמותו של המעניש הייתה הדבר הכי טוב בעונה הזאת של דרדוויל, ונטפליקס הכריזה על סדרה שתתמקד בו.

אבל האם סדרה כזאת יכולה למצוא קהל? המעניש עבד בתור דמות משנה מכיוון שהיווה השתקפות עכורה של דרדוויל, מישהו שהגיבור היה עלול להדרדר למצבו. אם לצטט את הג'וקר, כל מה שהפריד בין השניים זה "יום רע אחד". ברגע שמעבירים את הפוקוס אל האנטי-גיבור האלים, צריך שתהיה לקהל אפשרות – אם לא להזדהות איתו – לפחות להבין מה מניע אותו. כדי לעשות את זה, המעניש נכנסת עמוק אל תוך עברו של קאסל והטראומות שחווה. זו לא הפעם הראשונה שבה סדרה ביקום הזה מתעסקת בפוסט-טראומה: ב-2015 עלתה בנטפליקס ג'סיקה ג'ונס, שהגיבורה שלה התמודדה עם עבר שכלל אונס וניצול. הטראומה של פרנק קאסל היא אחרת: בנוסף לטרגדיה של אבדן משפחתו, הוא רדוף על-ידי הדברים הנוראיים שאולץ לעשות במהלך שירותו הצבאי. כשהסדרה מתחילה הוא חושב שהנקמה שלו הסתיימה ומנסה לחזור אל הדבר הכי קרוב לשגרה שהוא יכול, אך מגלה שעדיין יש לו עניינים לא פתורים ושיש קונספירציה המקשרת בין שירותו הצבאי והטרגדיה האישית שלו.

בדומה לסרט קפטן אמריקה: חייל החורף – שהיה הומאז' למותחנים הפוליטיים של שנות ה-70 – המעניש היא סדרה פוליטית הרבה יותר משהיא סדרת קומיקס, ונוגעת במגוון נושאים רלוונטיים. אחד מקווי העלילה עוסק בלואיס, חייל שחזר מהצבא ומרגיש שהארץ שלו זנחה אותו. "נלחמתי בשביל המדינה הזאת ואין לה מקום בשבילי", הוא אומר בפרק הראשון, בסצינה של קבוצת תמיכה ליוצאי צבא. הוא צבר הרבה כישורים והרבה כעס במהלך השירות ומרגיש שאין לו מקום לתעל אותם אליו. הוא נהפך לפחות יציב ומתחיל לפגוע באנשים, כאשר הפעם הוא זה שמשמש דמות מראה לפרנק: שניהם הרגישו נבגדים על-ידי המדינה והרשויות והחליטו לקחת את העניינים לידיהם. האם הם באמת שונים זה מזה? קרן פייג', שמופיעה בכמה מן הפרקים, אומרת בסצינה אחרת, "דברים איומים קורים לאנשים בכל יום והם לא הורגים אנשים בגלל זה." באופן לא מקרי, מיד לאחר מכן חותכים לשוט על פניו של פרנק. בלי להיכנס לספוילרים, רק אגיד שקו העלילה של לואיס מתחיל בצורה מעניינת אבל הופך להיות פילר ונגמר באופן מרושל ומפוספס למדי.

קווי העלילה האחרים כוללים חברים של פרנק מהצבא, אנליסט בסוכנות הביון שהופך להיות שותף של פרנק ו"איש המחשבים" שלו, וסוכנת במחלקה לביטחון פנים שחוקרת את העבר שלו. הסיפורים האלה מתחילים באופן נפרד אך עם הזמן הולכים ומתערבבים אחד עם השני. וכמובן, אסור לשכוח את האלימות. להגיד שהסדרה אלימה יהיה חתיכת אנדרסטייטמנט – היא ללא ספק האלימה ביותר שמארוול הפיקה עד כה, וגם זו שכוללת את האלימות הכי אכזרית. כמות הקליעים שנורים על ידי קאסל לבדו לא הייתה מביישת יחידה צבאית קטנה. האלימות כאן לא מוצגת בצורה "מגניבה", אלא ברוטאלית ומדממת, שכנראה תגרום לחלק מהצופים להתכווץ קצת פה ושם. אני בכוונה נמנע משימוש במילה "ריאליסטית", כי עם כמה שהסדרה עשויה להיראות מציאותית, כשזה מגיע לדמויות הראשיות הטיפול באגרוף בבטן זהה לטיפול בקליע בבטן – קצת מנוחה והם כמו חדשים.

למרות השימוש הרב בסוגים רבים של כלי נשק בסדרה, היא די נמנעת מהשיח החוקי בעניין. יש סצינה אחת בין קרן וסנטור שרוצה להגביר את הבקרה על אחזקת נשק ושם זה בערך נגמר. וזה חבל, כי היא מראה פוטנציאל לדיון מעניין בנושא, כולל רמיזה לזווית מגדרית. למי שמחפש דיון יותר נרחב וביקורתי, אני ממליץ בחום על הפרק Thoughts and Prayers בעונה הרביעית של בוג'ק הורסמן (גם בנטפליקס). בפחות מעשרים דקות מציגים שם סאטירה מדויקת על הצביעות של הוליווד לגבי מקרי הירי (כמו השימוש במילים החלולות של שם הפרק) והיחס של הציבור כלפיהם. כדאי גם להאזין לשיר בנושא, המבוצע על-ידי ג'ורג' וואטסקי, שהוא במקרה המוזיקאי האהוב עליי. הבית הראשון בשיר הוא מנקודת המבט של היורה, השני הוא על התקשורת שהופכת כל מקרה ל"אטרקציה" והאחרון הוא התגובה הרובוטית והשגרתית של פוליטיקאים שמגנים את המקרים הללו אך לא עושים דבר כדי למנוע את האחד הבא.

אם למעניש יש בעיה עיקרית, היא כנראה האורך שלה. העלילה פשוט לא מספיקה כדי למלא באופן מוצלח את כל 13 הפרקים, מה שיוצר הרבה סצינות מיותרות שגורמות לתחושה שהסיפור סתם דורך במקום עד שיעבור מספיק זמן כדי שיוכל להתקדם. אחד מהיתרונות של להיות סדרה בהפקת נטפליקס זה שאין מחויבות למספר קבוע של פרקים – לחלק מהסדרות יש 8, לחלק 10 ולאחרות 16. ברור לי שיש כאן ניסיון לשמור על אחידות בכמות הפרקים של הסדרות של מארוול (פרט למגנים, שארכה 8 פרקים), אך הייתי שמח אם אורך הסדרה היה מותאם לסיפור שלה ולא ההפך. אם לא זה, לפחות לקצר את האורך של הפרקים עצמם.

ברגעים הטובים שלה, המעניש נהדרת. ג'ון ברנת'ל ממשיך את תצוגת המשחק המדהימה שהראה בדרדוויל ובקושי מרגישים שעברה שנה וחצי מאז שראינו אותו לאחרונה. חלק משחקני המשנה טובים גם הם, קטעי האקשן מהוקצעים ויש מבט מעניין על פוסט-טראומה וההשלכות שלה. מאידך, האורך שלה והעמדה הנייטרלית לגבי נשקים מונעים ממנה מלממש את מלוא הפוטנציאל, ובמציאות של היום קצת קשה להגדיר אותה בתור אסקפיזם. אבל נראה שהיא כן מעלה את המודעות לשיח, שגם זה משהו. והיא בהחלט קרובה יותר באיכותה לסדרות המוצלחות של מארוול ונטפליקס. אם לחזור אל הנתונים, בשנים האחרות מקרי ירי המוניים מתרחשים בארה"ב בכל תשעה מתוך עשרה ימים בממוצע. אילו המעניש הייתה נדחית בעקבות כל אחד, ספק שהיינו זוכים לראות אותה בעתיד הקרוב. אבל עכשיו היא כאן, לטוב ולרע. כולי תקווה שאם וכאשר תגיע עונה נוספת, היא תהיה קצת יותר ביקורתית וקצת פחות דומה למציאות שלנו.

reputation – הנרטיב של טיילור סוויפט

ביקורת: קרב המינים