ב ,

סנטה סודי 2017

האחד שבו חברי הבלוג נותנים זה לזו מתנות לכבוד השנה החדשה

Secret Santa הוא משחק חברה מסורתי לתקופת חג המולד. במשחק כל המשתתפים מגרילים ביניהם את השמות אחד של השני, וכל אחד הופך לסנטה הסודי של מי שעלה לו בגורל, כשהתפקיד שלו – כמו של סנטה קלאוס – הוא לתת מתנות. בקיצור, זה כמו ענק וגמד, רק מגניב יותר כי זה בא מחו"ל עם ניחוח של כריסמס. כריסמס הרבה יותר מגניב מהחגים המשעממים שלנו.

בגרסה שלנו למשחק החלטנו שהמתנות יהיו המלצה על סרט, ספר, סדרה או כל יצירה אחרת. הגרלנו את השמות בינינו וכל אחד בחר יצירה שהוא חושב שמקבל המתנה יהנה ממנה. בפוסט הזה נחשוף מי הסנטה הסודי של מי, מה אנחנו נותנים זה לזה, וכל אחד מאיתנו ינמק למה הוא בחר את המתנה שבחר. במהלך 2018 כל אחד יקדיש זמן למתנה שקיבל, יגבש עליה דעה, ויפרסם פוסט עם הרשמים שלו ממנה. המתנות מותאמות אישית לנמען כמובן, אבל בחרנו יצירות שאנחנו אוהבים ולכן אתם יכולים גם לראות בכך המלצות כלליות, לחפש את היצירות ולהתרשם מהן בעצמכם. המתנות שלנו אחד לשני עשויות להיות גם המתנות שלנו לקוראים שלנו.


שני > אור

Brighter / Patent Pending

היו לי כמה רעיונות ממש טובים למתנות בשביל אור. יצירות נפלאות בעיניי שהייתי בטוחה שהיא תאהב. ואתם יודעים מה? צדקתי בכל המקרים. היא באמת אוהבת את כל מה שחשבתי לתת לה.

כן, לא היה פשוט לבחור בשביל אור משהו שהיא לא מכירה כבר. היא מחסלת סדרות וסרטים בקצב שאני יכולה רק לחלום עליו. עם ההספק הצנוע בהרבה שלי אין לי כל כך איך להפתיע אותה. אפילו שהספר והסרט שחשבתי עליהם הם ממש לא מיינסטרימיים והרבה אנשים לא נתקלו בהם מעולם, התברר לי שאור הקדימה אותי וגילתה אותם בעצמה. בטח ביחד עם עוד אלף דברים נישתיים שאף אחד לא הקדיש להם את הזמן חוץ ממנה. אז מה נשאר? ובכן, כמו בהרבה מהבעיות בחיים – מוזיקה הייתה הפתרון. המתנה שלי לאור לשנה הקרובה היא האלבום Brighter של פטנט פנדינג.

פטנט פנדינג היא להקת רוק/פאנק אמריקאית ו-Brighter הוא האלבום השלישי שלהם, שיצא בשנת 2013. הסיבה הראשונה שבחרתי דווקא בלהקה הזו היא שהמוזיקה שלהם – בניגוד ל-90 אחוז מהדברים שאני מאזינה להם – שמחה וכיפית. אל תבינו לא נכון, המוזיקה המבאסת שאני מקשיבה לה היא מוזיקה נהדרת ואהבת חיי. אבל זה לא בדיוק משהו שהייתי נותנת כשי לחג. אחרי שבחרתי את הלהקה הייתי צריכה לבחור אלבום אחד. הלוואי שהייתי יכולה להטיל על אור לשמוע את כל הדיסקוגרפיה של פטנט פנדינג, אבל זה לא מעשי. אז למרות שהיה לי ממש חבל שהיא תפספס שירים כמו The Way You Make Me Shake ו-One Less Heart to Break, בחרתי את Brighter. האלבום הזה מתמצת את כל מה שטוב בהם ויש בו יחס מצוין של שירים מעולים לשירים פחות טובים. הוא אנרגטי וכיפי ואפשר לשמוע אותו בהליכה או כשרוקדים מול המראה. אני לא אומרת שאור חייבת לעשות את זה, אבל אני חושבת שהיא תיהנה מזה. סיבה נוספת שאני בוחרת באלבום הזה על פני שאר האלבומים של פטנט פנדינג היא שהוא מכיל גם את השיר האהוב עליי של הלהקה, וגם את השיר הכי חנוני שלהם. חוץ מזה, יש בו שירי אהבה מתוקים ושירי פרידה כועסים, וכמעט כולם קליטים ומהנים באותה מידה. יש גם רצועת בונוס נהדרת שאסור לפספס. שלא כמו שאר האלבום, היא שקטה ורגועה, והניגוד הזה משלים את התמונה וסוגר את האלבום בצורה נהדרת.

אחד הדברים שהופכים את האלבום הזה למתאים במיוחד לאור הוא הרפרנסים לתרבות פופולרית. כן, יש באחד השירים רפרנס לשייקספיר. זה לא מרגש, כל יוצר עושה את זה. אבל כמה להקות אתם מכירים ששרות ברצינות על הסרט שעת שיא 2? האלבום הזה מכיל עוד הרבה רפרנסים נישתיים כאלה, שאני יודעת שאור תעריך. חוץ מכל זה, אני מרגישה שמחובתי לציין עוד משהו קטן שהשירים באלבום הזה מכילים: קללות ממוגדרות. אבל לא בכמות שתהרוס לאור את החוויה. זה רק קורטוב של סקסיזם מהסוג הישן והמוכר, זה שאנחנו מוכנים לסבול רק כשהוא עטוף במוזיקה טובה.

כל האלמנטים האלה מתחברים לאלבום כיפי, מגניב, חנוני ומלהיב. האורך שלו הוא פחות מארבעים דקות, כך שזו לא מתנה ענקית, אבל אני חושבת שאפשר להאזין לו שוב ושוב בלי שהוא יימאס. אני מקווה שכמו עם היצירות שבחרתי ואור כבר הכירה, שוב הצלחתי לקלוע לטעם שלה ושהיא תיהנה מהאלבום הזה.


אור > לימור

גאווה ודעה קדומה (1996)

כשניסיתי לבחור ללימור מתנה לשנה החדשה, הדבר הראשון שידעתי זה שאני הולכת לתת לה לראות או לקרוא משהו שהנשים בו הן העיקר. גם כי אני יודעת שהיא תעריך את זה, וגם כי צריך לקדם יצירות כאלה יותר.

אחרי מחשבות נוספות הבנתי שאני רוצה לתת משהו "ישן". משהו בלהמליץ על דברים ישנים נותן לך את העונג של לגלות לאדם השני עולם חדש. אני אוהבת להמליץ על דברים ישנים ופחות מוכרים – לא שהגאווה ודעה קדומה הוא איזה סיפור אזוטרי שאף אחד לא קרא, אבל העיבוד הזה כבר בן עשרים שנה, ואני בספק שאנשים שהם לא ממעריציה הכבדים של אוסטן יודעים על קיומו. יש איזו גדולה בדברים ישנים שממשיכים לעבוד שנים אחר כך.

עד לפני כמה שנים, המיני-סדרה הזאת הייתה העיבוד הארוך ביותר לספר (זהו גם העיבוד שזכה בתואר המפוקפק של העיבוד שהצליח לסחוף את אהבת המעריצים אפילו כאשר הכניס סצינה שלא הייתה בספר). אבל מאז יצאה גם הגרסה של סדרת הרשת יומני ליזי בנט, שאורכה בערך 10 שעות.

אני בחורה שאוהבת סיפורי אהבה טובים, וג'יין אוסטן כתבה כמה מסיפורי האהבה הטובים ביותר. גאווה ודעה קדומה הוא מהספרים האלה שיש להם המון עיבודים שונים, ויצא לי לראות חלק גדול מהם. ובכל פעם מחדש הם מוצלחים וכיפיים, ודארסי ממיס לי את הלב. אין פה איזו אמירה חתרנית או מהפכנית: הסדרה של ה-BBC היא העיבוד הכי מוצלח שאני מכירה. יש בי המון אהבה בלב לגרסאות השונות של מר דארסי, אבל משהו בעיבוד הזה עובד בצורה נפלאה. שילוב ממש מוצלח בין קאסט נהדר (כבר הזכרתי את קולין פירת' הצעיר?) ונאמנות למקור.
אם יש משהו שה-BBC טובים בו, זה מיני-סדרות המבוססות על קלאסיקות.


לימור > קסם

(Please Like Me (2013-2016

כשבחרתי מה להמליץ לקסם במסגרת המשחק הזה לא הייתי צריכה אפילו להתלבט – הוא כבר ידע מה זה הולך להיות כי זאת סדרה שהמלצתי לו עליה כבר קודם. עוד מאוגוסט אני מזכירה לו שהוא צריך להתחיל לצפות בסדרה Please Like Me, ועכשיו הגיעה ההזדמנות לאכוף את ההמלצה שלי.

הדבר היותר שטחי שאני אוהבת בסדרה הזאת הוא ההצגה של אוכל ובישול כחלק דומיננטי מהחיים של הדמות הראשית. בתור מישהי שאובססיבית לאוכל (ואחת שמכורה קשות ל-Tasty, ברמות של השלמת סרטונים שלהם אחורה בקטע תרפיוטי), מעניין אותי לראות מה מישהו בקצה המנוגד של הקשת כמו קסם יחשוב על התפקיד של אוכל בסדרה.

כמו הרבה סדרות אנסמבל שמתארות את חייה של קבוצת חברים, גם Please Like Me (בתרגום העברי קבלו אותי) היא לא בדיוק על שום דבר. היא נפתחת בסצינה שבה החברה של הגיבור ג'וש נפרדת ממנו ומנסה, מול מחאתו, לשכנע אותו שהוא הומו. אבל כאמור, הסדרה היא לא על היציאה של ג'וש מהארון (ולא המלצתי לקסם על הסדרה בתור רמז שיש לו ארון לצאת ממנו או משהו כזה). העלילות השונות בה מתמקדות במערכות היחסים הבעייתיות בין ג'וש לחברים והמשפחה שלו, בקושי להתמודד עם הפרעות נפשיות (שלנו ושל האנשים שאנחנו אוהבים) והסוגיות הייחודיות שעולות בצורך להתמודד עם חריגוּת לא מובנת בסביבה שהיא בסך הכל די תומכת.

בשונה מסדרות אחרות, הסדרה הזאת לא מנסה להציג את הדמויות שלה כאנשים מדהימים שכל המגרעות שלהם בעצם מדגישות את כמה שהם אנשים טובים. היא חוקרת את החיים והדפיקויות שלהם בכנות מכאיבה ומראה אותם בדיוק כמו שהם באמת – אנשים שמנסים למצוא את המקום שלהם בעולם האמיתי. כשהמלצתי לקסם על הסדרה הזאת הוא בדיוק התחיל לצפות ב-Difficult People וציין שאחד מהדברים שהוא אוהב בה הוא שהדמויות שם די נוראיות. האנשים ב-Please Like Me הם לא אנשים רעים, אבל הם כן מתנהגים בצורה איומה אחד אל השני לפעמים. הם מרכלים אחד על השני, מצביעים על המגרעות זה של זה, ולכל דבר שהם עושים או אומרים יש השלכות (בדרך כלל לא חיוביות במיוחד). בקיצור, עם כל הבעיות והפגמים האינדיווידואליים של כל דמות, כל אחד מהם בעצם נורא רגיל. כל אירוע שמח או כואב מוצגים כמעט בלשון המעטה, בלי קישוטים.


קסם > מתן

(Tales of Halloween (2015

אז הנה הקטע. כשקיבלתי את השם של מתן בהגרלה שלנו כמעט צעקתי "לא פייר!" בקול. הטעם שלי ושל מתן תמיד היה די דומה. גם אם לא תמיד דעותינו על סרטים דומות, הדרכים שבהן אנחנו מגיעים אליהן דומות במיוחד, ולרוב אנחנו שומעים, קוראים ורואים את אותן היצירות. לכן כשהגעתי לסרט הספציפי הזה, קלטתי שהגעתי למשהו מיוחד. אין לי מושג אם זה סרט שמתן יאהב או ישנא, אבל אני יודע שאני רוצה שהוא יחווה אותו. ואני במיוחד יודע שאני רוצה לשמוע את דעתו.

אל הסרט הזה הגעתי בזמן שיטוט אקראי בנטפליקס, בחיפוש אחר משהו לראות שיעביר לי את הזמן. לרוב במצבים כאלו אני נכנס לקטגוריית האימה ומחפש את הדבר הכי אידיוטי שאני יכול למצוא. בדרך כלל סרטי אימה אידיוטיים נוטים להיות מבדרים הרבה יותר מסרטים אידיוטיים מכל ז׳אנר אחר. אבל הסרט הזה נראה הכי מטומטם שיש – התקציר שלו באתר מדבר על דלעות רצחניות ושכנים מהגיהנום. וכזה, קניתם אותי כבר בדלעות רצחניות, רצתי ללחוץ על כפתור הפליי וגיליתי שמה שהתקציר לא מספר הוא שהסרט הוא אנתולוגיית אימה הכוללת עשרה סרטים קצרים מפי במאים ותסריטאים שונים. המשותף לכולם הוא שהם מתרחשים באותו ליל כל הקדושים, באותה שנה ובאותה עיירה קטנה. כדי להעצים את החיבור בין הסיפורים השונים, בהרבה מהסרטים הקצרים מופיעים בדלתות הגיבורים אותם הילדים השואלים "תעלול או ממתק" ובטלוויזיות ובתחנות הרדיו מופיעים אותם תשדירים.

אבל בזמן שזה מה שמחבר את האנתולוגיה הזו מבחינה עלילתית, מבחינה תמטית הקשר ביניהם הוא שמדובר בסדרה של עשרה סרטים קצרים שהם כולם הדבר הכי קאמפי, מטורף ומוגזם שראיתי כבר המון שנים. כל קטע בסרט מתחיל מרעיון כל כך טיפשי ומבוצע באופן הכי מפרז שאפשר לדמיין. החל מהמשחק ועד לתאורה, הכל בסרט הזה כל כך מוגזם עד שזה הופך להיות חוויה טריפית וקורעת מצחוק. אך מתחת לכל השכבות האלו, מדובר ברצף של סרטים שמנסים לשחק עם מוסכמות ברורות של ז׳אנר האימה ולבקר אותן.

וזאת בגדול הסיבה לבחירה בסרט הזה בשביל מתן. הרבה אחרי האושר הפנימי בלתת לו משהו שהוא לא שמע עליו בחיים, אני יודע שמתן נורא אוהב את הז׳אנר, ובמיוחד אוהב סרטים שמשחקים עם הקלישאות ועם הרעיונות שתמיד נכנסים בסרטים כאלו. העובדה שמדובר בעשרה סיפורים שבהם יוצרים צעירים וחדשים שמנסים לשחק עם המוסכמות של סרטי אימה – אולי הז׳אנר שהכי מבוסס על מוסכמות – היא משהו שאני יודע שמתן מאוד יעריך, הרבה לפני שהוא ינסה להבין אם זו יצירה טובה או לא.

עוד סיבה שבגללה בחרתי את הסרט הזה היא שהרעיון של הפרויקט הזה הוא שאת המתנה שכל אחד נותן, המקבל צריך לקבל ולכתוב עליה מתישהו במהלך שנת 2018. מה שאומר שיש פה אפשרות מצוינת לא רק לתת מתנה, אלא גם לומר מראש מתי יצרכו אותה. לא נראה לי שדרוש הסבר לתקופה שבה אני רוצה שמתן יצפה בסרט, רק אומר שתהיו מוכנים לקבל את הביקורת של מתן על סיפורי ליל כל הקדושים בזמן מאוד… ספציפי במהלך השנה.


מתן > שני

How to Ruin Everything / ג'ורג' וואטסקי

ג'ורג' וואטסקי הוא המוזיקאי האהוב עלי בעולם. גיליתי אותו לפני כמה שנים, ומאז הקשבתי לכל שיר, ראיתי כל קליפ וכל סרטון של שירה מדוברת. יצא לי גם להיות בשלוש הופעות שונות שלו בערים שונות בעולם. אני יכול להאזין לו בכל מצב-רוח ולפעמים הוא משפר לי קצת את ההרגשה כשאני מדוכדך. אז כשהייתי צריך לבחור ביצירה כלשהי להמליץ עליה לשני, כמובן שבחרתי בספר שכתב.

כן, וואטסקי הוא מהאנשים האלה שלא יכולים להיות מוכשרים רק בתחום אחד – הם חייבים להיות טובים בהכול. אחרי כמה אלבומים הוא החליט להתנסות בפלטפורמה אחרת, וכך קיבלנו את How to Ruin Everything. הספר הזה הוא בעצם סדרה של סיפורים קצרים מחייו האישיים של ג'ורג'. כשאתה מספר סיפורים על עצמך מאוד קל ומתבקש להוציא את עצמך הכי מגניב וחכם ושנון, אבל הוא לא נופל לזה (רוב הזמן). במקום זאת, אלו סיפורים כנים, מגוונים ולעתים אישיים באופן מפתיע. הסיבה שאני ממליץ לכל אחד לקרוא אותו – וכאן ספציפית לשני – היא שמעבר לכתיבה הנהדרת, זה פשוט ספר על החיים. גם אם אתם לא סובלים מאפילפסיה או מעולם לא הברחתם שנהב מעבר לגבול קנדה-ארה"ב, אפשר להזדהות שם עם לא מעט דברים. לכולנו יש תקופות יותר טובות ופחות, כולנו עושים החלטות חכמות וגם מטומטמות להחריד. גם אם לפעמים המצב נראה עגום, מתישהו הוא ישתפר. אם לצטט את הבחור עצמו, "קחו כל דבר אי פעם וזה אנחנו, כפול אינסוף."

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: ג'ומנג'י – שורדים בג'ונגל

ביקורת: האמן הגדול מכולם