ב ,

שבאבניקים: חרדים רעים, טלוויזיה טובה

כנגד ארבעה בנים דיברה התורה. אף אחד מהם לא רשע, אבל הם גם ממש לא תמימים

אני אוהבת סדרות על המגזר הדתי. יש משהו מרתק בלראות איך מתווכים את העולם שקרוב אליי לציבור הרחב, בין אם זה נעשה על ידי מישהו "מבפנים" או "מבחוץ". ראיתי את סרוגים, מרחק נגיעה, שטיסל, וכמה פרקים של כיפת ברזל, וכולן בידרו אותי מאד. חלק מהסדרות האלה אמינות יותר, חלק פחות.1 הן נמצאות במקומות שונים על הציר שבין סדרת איכות לטלנובלה טראשית, אבל ההנאה שלי מהן תמיד די אירונית. אני יכולה להעריך את הרמה הגבוהה של הכתיבה וההפקה, אבל זה תמיד יהיה מלווה בגיחוך מצידי. כדי להפוך את הדמויות למעניינות מספיק לטלוויזיה חייבים להקצין אותן קצת, והפער הזה בולט למי שמכיר את המציאות. ברוב המקרים אני לא חושבת שהדרמטיזציה הזו של החיים בקהילה דתית היא דבר רע. זה הכרחי, ואני בטוחה שזה קורה גם בסדרות על אוכלוסיות אחרות שאני מכירה פחות טוב. אבל זה בכל זאת מפריע לי להיטמע בסדרה וגורם לי להסתכל עליה במבט ביקורתי ומשועשע. הסדרה שהכי מצחיקה בעיניי במובן הזה היא אורים ותומים, דווקא בגלל שהיא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית.

בניגוד לסדרות שהזכרתי עד עכשיו, שבאבניקים – הסדרה החדשה של הוט – היא קומדיה. ובאופן משונה, היא היחידה מביניהן שאני אוהבת בלי שמץ של אירוניה. היא פשוט סדרה טובה מאוד. כשאני מדברת עליה, אני לא צוחקת עליה. אני צוחקת איתה.

הסדרה נוצרה על ידי אלירן מלכה – חובש כיפה בעצמו – ודניאל פארן. היא עוסקת בחיים של ארבעה תלמידי ישיבה חרדים. שגרת היומיום שלהם מורכבת מלימוד תורה ופגישות שידוכים, אבל גם מעיסוקים של חול כמו ישיבה בבתי קפה, צפייה בסרטי אקשן וטיולים בקניון. שבאבניקים הוא כינוי מגזרי לבחורים שמשתייכים לחברה החרדית בהגדרה – בלבוש שלהם, במסגרת החיים שלהם – אבל בפועל סגנון החיים שלהם לא תואם את עולם התורה. זה בדרך כלל כרוך ביחס ליברלי יותר לתקשורת עם נשים, בצריכה של מדיה חילונית, ובמה שנקרא "ישיבה על הברזלים".2 במקור המושג מתייחס לילדים רעים, נוער שוליים. זה לא בדיוק מה שאנחנו רואים בסדרה. הגיבורים שלה יותר קרובים למיינסטרים של הציבור החרדי, אבל זה בכל זאת השם שנבחר והוא מצליח למשוך את העין.

מתוך קבוצת הוואטסאפ של תת-תרבות

שבאבניקים היא קומדיה חכמה. יש בה גם בדיחות פשוטות של הכנה ופאנץ' ליין, אבל רוב ההומור שלה הוא מעודן יותר. הוא נובע מצרימות קטנות בין שני סגנונות החיים שהגיבורים שלה מנסים לשלב, או מהתנגשות בין אינטרסים ורעיונות בין הדמויות, או אפילו בין דמות אחת לעצמה. לפעמים אני מוצאת את עצמי צוחקת בקול במהלך הצפייה, אבל רוב הזמן אני פשוט מהנהנת בהסכמה. הסצנה שבה אנחנו רואים קפה נשפך ממכונת אספרסו יוקרתית אל תוך כוס חד פעמית מקרטון לא תגרום לאף אחד להתגלגל מצחוק, אבל היא מדגימה סוג אחר של הומור. כזה שנובע מתשומת הלב לפרטים ונקודת המבט ההומוריסטית של היוצרים על כל סיטואציה בחיי היומיום. בכמה מהפרקים יש סצנות שנראות כמו מחווה לסצנת הפתיחה של הרשת החברתית, רק שהנאומים מלאי הפאתוס של הצעירים החרדים גורמים להם להיראות אפילו יותר פתטיים מגיבור אותו סרט. זה מראה את מגוון מקורות ההשראה שהכותבים שואבים מהם, ואת היכולת שלהם להקצין סיטואציה כך שהיא עוברת רק במילימטר את הנקודה שבה היא מתחילה להיות מגוחכת.

יותר מהכל, שבאבניקים היא קומדיה של דמויות. רוב ההומור נובע מהאופי הייחודי של הדמויות השונות ומהמפגשים בין המוזרויות הייחודיות שלהן. ואלו הן:
אבינעם (דניאל גד) הוא מנהיג החבורה והסורר מביניהם, אבל חי בתוך בועה של הגנה מההשלכות של המעשים שלו בזכות העובדה שאביו הוא חבר כנסת. לימודים ושידוכים לא נמצאים על סדר היום שלו בכלל, אבל הצורך העז שלו להוכיח את עצמו דווקא כן.
מאיר (ישראל אטיאס) הוא בחור שקט ועדין. המוצא שלו, ממשפחה ספרדית לא מיוחסת, מכביד עליו והוא נאבק להישאר עם הראש מעל המים במה שקשור ללימודים, ולקבל את מה שלדעתו מגיע לו במה שקשור לשידוכים.
גדליה (אורי לייזרוביץ') הוא החנון שבחבורה. היכולות המרשימות שלו בלימוד לא משרתות אותו בחיים האמיתיים, כשהוא מתקשה להתחבב על הסובבים אותו ובעיקר על הנשים שאיתן הוא נפגש. הנטייה שלו להתקפי זעם והתרגשות לא עוזרת.
דב לייזר (עומר פרלמן) הוא בחור אמיד ממוצא אמריקאי שמפגין בוז בלתי פוסק כלפי כל מי שבסביבתו. הוא מרוכז בעיקר בעצמו ולא מפגין עניין רב באנשים אחרים. עוד לא נחשפנו לצדדים חיוביים באישיות שלו, אבל הוא עשוי להתפתח עוד בהמשך העונה.
בנוסף לבחורים מופיעים בסדרה גם דב נבון ורותם קינן כשני רבנים בישיבה שאוחזים בגישות חינוכיות הפוכות, גורי אלפי כשדכן שכמעט גונב את ההצגה, ומאיה ורטהיימר כאחותו של דב, פמיניסטית למדנית עם פוטנציאל עצום ומסקרן.
כל השחקנים האלה נותנים הופעות מרשימות. אפשר מדי פעם לראות שהם לא באמת חרדים, אבל זה לא מה שחשוב. את החלק המהותי – להעביר את השורות שלהם בתזמון מדויק, להפגין שפת גוף ייחודית לדמות, ולגרום לה להרגיש אמיתית – הם עושים כמו שצריך. מי שהכי ראוי לציון מכולם הוא אורי לייזרוביץ', שהחוש הקומי היוצא מן הכלל שלו הופך כל סצנה איתו למופע בפני עצמה.

שבאבניקים היא לא רק סדרה מצחיקה. היא עושה יותר מזה. היא לא מפחדת לגעת בעצבים החשופים של סוגיות שמעסיקות לא רק את המגזר החרדי, אלא את החברה הישראלית בכללותה, ובעצם כל חברה בעולם. בכל סצנה שבה מופיעה אישה אנחנו נחשפים לקושי התמידי שהבחורים חווים מולן. מצד אחד הם רואים את הנשים כשונות מהם מהותית – מסוכנות, לא מובנות או נחותות אינטלקטואלית – ומצד שני הם זקוקים להן, כי הם שואפים להתחתן כמו שמצופה מהם. הם מנסים לשחק על הקו הדק שבין להתקרב לנשים האלה כדי ליצור פוטנציאל למערכת יחסים לבין שמירת הדיסטנס הראוי מהן או הניסיון להבין אותן, כל אחד ברמה אחרת. הפרק השני בסדרה עוסק כולו בנושא העדתי מזווית מיוחדת. גם בנושא הזה, שהתקשורת לא מפסיקה לדבר עליו, יש לסדרה מה לחדש, והיא מציעה זווית הסתכלות חדשה על הדברים ומציפה בעיות שאנחנו לא מדברים עליהן כל יום. הנושא העיקרי שבו הסדרה עוסקת, שממנו נובעים כל האחרים, הוא אגו. הגאווה של הגברים קשורה הדוקות למעמד שלהם בתוך המגזר – שבתורו קשור למוצא ולעדה שלהם – והאגו שלהם מאוים כשהם נתקלים בנשים דעתניות שיכולות לחרוץ את גורלם. הם רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית ולהרגיש בבית בכל מקום שאליו הם מגיעים, אבל הם נדחים שוב ושוב על ידי הציבור החילוני וזה מהווה פגיעה משמעותית בכבוד שלהם שאותו הם מנסים לשמר. הם נאבקים לא להרגיש נחותים מול כל מי שהם נתקלים בו והקונפליקט הזה, יחד עם הניסיון לשלב את שני הצדדים הסותרים של החיים שלהם, מניע את רוב הפעולות שלהם.

מה שבאמת הופך את הסדרה הזו לטובה במיוחד בעיניי וגורם לי לאהוב אותה לא רק יותר משאר הסדרות בז'אנר הדוסים, אלא יותר מרוב הסדרות הישראליות שראיתי, הוא האספקט הטכני. הסיטקום הישראלי הממוצע מצולם וערוך בצורה סטנדרטית לחלוטין, ומספר את הסיפור שלו רק באמצעות הדיאלוגים. כשהסדרה משתמשת בזוויות צילום יצירתיות, עריכה יוצאת דופן, מעברים מעניינים בין סצנות ופסקול מגוון, היא מביאה משהו נוסף. היא משתמשת בכל הכלים שהמדיום המצולם מעניק לה כדי להעשיר את הסיפור ולהמחיש אותו עבור הצופים. סצנת המקלחת3 בפרק השלישי היא מהטובות שראיתי לאחרונה, ואפילו הסצנות שמתרחשות בתוך רכב נראות נהדר. זה מה שהופך את שבאבניקים בעיניי מסדרה מצחיקה ומעניינת, לסדרה מעולה. מרבית הפרקים בוימו על ידי מאור זגורי. לא הכרתי את העבודות שלו עד עכשיו, אבל אני מתחילה להבין למה מתייחסים אליו כנער הפלא של הטלוויזיה הישראלית. הוא מקדיש תשומת לב לכל פן של עבודתו כבמאי ועושה את זה בהמון חן וכישרון.

אני לא חרדית. אני כנראה מכירה חרדים ואת אורח החיים שלהם קצת יותר מחבריי החילונים, אבל יש גם הרבה שאני לא יודעת. אני לא מצפה מהסדרה הזו ללמד אותי יותר עליהם. היא ניגשת לעולם החרדי בסקרנות, בהבנה ובחמלה, אבל היא לא סדרה תיעודית וריאליזם הוא לא בהכרח העדיפות הראשונה שלה. היא כן יכולה לעזור לכולנו לראות אותם כבני אדם. היא מציגה את האתגרים והחולשות שלהם בצורה שעושה אותם מאד אנושיים בעיני הצופים, ומראה חרדים שהם לא מקשה אחת אלא אינדיבידואלים עם תפיסות עולם שונות. וזה לא בגלל שהיא מנסה להיות חינוכית ולסגור את השסע בעם. זה פשוט בגלל שהיא טלוויזיה טובה, כתובה היטב ועשויה היטב. אני ממליצה לכם לצפות בה. לא בשביל להבין למה חרדים מתנהגים כמו שהם מתנהגים ולא בשביל ללמוד סלנג חדש. פשוט כדי ליהנות מיצירה ישראלית איכותית.


הערות שוליים:
  1. הזוכה בפרס כיפה-מנייר הזהב לייצוג לא מציאותי של דתיים היא דווקא העונה השלישית של השיר שלנו, שמציגה מתנחלים שלא יכולים להתקיים באף יקום מקביל, ובטח לא בשלנו.
  2. סלנג שמתייחס להסתובבות או ישיבה ברחוב בחוסר מעש, לפעמים תוך כדי שתייה או עישון.
  3. המסך המפוצל מופיע בהרבה יצירות אבל לי הוא הזכיר את ילדות רעות. כנראה בגלל הקישור בין הילדות הרעות של התיכון לבחורים הרעים של הישיבה.

הת'רס: התיכון כשדה קרב

איך פגשתי את אמא: רוורטיגו