ב ,

אימת הפאנדום: שוטי שוטי ספינתי

מה זה שיפינג, והאם זה טוב או רע ליהודים?

זהו החלק הראשון בסדרת פוסטים שיעסקו בצדדים הבעייתיים או הרעילים של תרבות מעריצים. ניתן למצוא את כל הפוסטים בתגית אימת הפאנדום.


אם אתם רוצים לצאת למסע על פני המים הסוערים של פאנדום1 כלשהו, לרוב תעשו את זה בכלי שיט כלשהו. אתם יכולים לנסות לשרוד עצמאית, אבל כמו יורדי ים אמיתיים, מעריצים מעדיפים להתקהל בצוותים. הרבה יותר בטוח לתור את הימים בקבוצות גדולות שהן המשפחה היחידה שיש לך בים, על ספינה שמשמשת לך כבית. הספינה הזו נקראת ship, ובמקרה הזה פירוש המילה שיפ הוא לא כלי שיט גדול, אלא מערכת יחסים בין דמויות ספציפיות – קיצור של relationship. שיפינג הוא התופעה בה מעריצים מעודדים מערכת יחסים רומנטית של שתי דמויות (או יותר), בין אם מערכת היחסים הזו מתקיימת בקאנון2 ובין אם לא, והתופעה הזו היא כיום הציר המרכזי של פאנדומים רבים. וכמו כמעט כל תופעה תרבותית שצוברת פופולריות, יש לשיפינג צדדים חיוביים, אבל גם צדדים מאוד מכוערים.

מצד אחד, נהדר בעיניי שאנחנו רואים כיום מעריצים שמאוד מעורבים ביצירות האהובות עליהם. במקום לצרוך באופן פסיבי את היצירות כפי שהן מוגשות להם, מעריצים יכולים להיות פעילים באהבה שלהם לעולם ולדמויות, וליצור ספרות מעריצים (fan fiction) ואמנות מעריצים (fan art) סביבם. אבל למעורבות הרגשית הגבוהה הזו יש גם מחיר: לבני אדם יש נטייה טבעית להתנהגות שבטית, שבה הם מתאגדים סביב משהו – זה יכול להיות שיוך פוליטי או דתי, קבוצת ספורט, או שיפ מועדף – ונלחמים בקבוצות אחרות. גם בפאנדומים קורה הרבה שבמקום להתאחד סביב האהבה ליצירה מסוימת, הקהילה מתפלגת וקבוצות קטנות יותר מתאגדות סביב שיפים שונים, ונלחמות זו בזו. מלחמת השיפים המפורסמת ביותר התקיימה בין מעריצי דמדומים, שמתחלקים ל-Team Edward ו-Team Jacob. כל קבוצה מגנה על השידוך שלה לבלה, הדמות הראשית, בחירוף נפש. גם בפאנדומים כמו באפי קוטלת הערפדים או אוואטר: כשף האוויר האחרון מתחוללות מלחמות שיפים שידועות כסוערות במיוחד. כלי הנשק במלחמות שיפים הם לא תותחים ומוקשים ימיים, אלא בלוגים בטאמבלר, ציוצים בטוויטר וסרטונים ביוטיוב. ואלה לא דברים שכדאי לזלזל בהם. מלחמות שיפים גורמות לאנשים לעזוב פאנדומים ואתרי מדיה חברתית כל הזמן, ובעידן שבו הרבה מהקהילות שאנחנו מזדהים איתן ונתמכים בהן הן אינטרנטיות, התנתקות מקהילה בעקבות בריונות ואלימות מילולית היא נידוי לכל דבר. כל סוג של אלימות אינטרנטית קרה במסגרת מלחמות שיפים: מכתבי נאצה, איומים, ואפילו דוקסינג3 הם כלים שמעריצים מסוימים לא בוחלים בהם.

מלחמות שיפים אלימות עשויות גם לזהם את היצירה עצמה בעיני המעריצים. נכון, היצירה יכולה להתקיים גם בלי פאנדום, אבל כשאתה מודע לקיומו של הפאנדום ולהתנהגות שלו, הוא נקשר בעיניך ליצירה. עשוי להיות קשה לראות שתי דמויות מתקשרות זו עם זו כשאתה יודע כמה אלימים האנשים שמשפפים4 אותן ומה עלולה להיות התגובה אם תעז להביע את דעתך על האינטראקציה הזו. כשהפאנדום גורם לאנשים לנטוש את היצירה הוא פוגע בעצמו, כי לפאנדום אין קיום בלי יצירה, וליצירה אין קיום בלי מי שיצרוך אותה. גם היוצרים נפגעים ממלחמות שיפים, בין אם באופן עקיף בגלל המוניטין שנוצר ליצירה, ובין אם בגלל תגובות ישירות של מעריצים שכועסים שהשיפ שלהם הוטבע. מרטין פרימן התבטא בקשיחות כלפי תומכי ג'ונלוק (השיפ של שרלוק הולמס וג'ון ווטסון בסדרה שרלוק) וזכה לביקורת על כך, אבל קל להבין מאיפה הוא בא. חלק מתומכי ג'ונלוק יגנו על השיפ בחירוף נפש, עד כדי הפצת תיאוריות קונספירציה מופרכות, למשל שצולמה סצינת נשיקה בין ג'ון לשרלוק אבל היא לא שוחררה לצופים מסיבות כלשהן. כשהשיפ לא משמש למטרות הנאה, אלא נדחף בכוחניות כזו שהוא גורם לשחקנים לרצות להרחיק את עצמם מהסדרה שבה הם מככבים, כולנו מפסידים. אנחנו צורכים תרבות פופולרית כדי ליהנות, ואנחנו משתתפים בה כדי ליהנות. ליצירות שאנחנו אוהבים יש את הכוח לגשר בינינו, וללמד אותנו לראות את העולם מנקודות מבט שונות, אבל הנטייה הטבעית של אנשים להתייחס למי שיש לו דעה שונה כאל האויב מעכירה את ההנאה מהן. הנאה מיצירות אהובות יכולה להיות פשוטה או מורכבת, פסיבית או אקטיבית, וכל זה לגיטימי. כשהיא מתחילה להיות תוקפנית, היא כבר לא לגיטימית. ברגע שהשיפ שלך מפסיק להיות ספינת תענוגות והופך לאוניית מלחמה, זה הזמן למצוא סירת הצלה ולרדת ממנו.

לפעמים הבעייתיות היא לא רק בהתנהגות של המעריצים, אלא גם בשיפ עצמו. יש הרבה שיפים של דמויות שיש ביניהן הפרשי גיל משמעותיים (לדוגמה בלה ואדוארד בדמדומים), קשרים משפחתיים (לדוגמה סאם ודין ווינצ'סטר, שני האחים שבמרכז הסדרה על-טבעי, אחד השיפים הפופולריים ביותר) או דינמיקה של התעללות ויחסי כוחות לא שוויוניים (לדוגמה קיילו רן וריי בסרטים החדשים של מלחמת הכוכבים). מצד אחד השיפים האלו הם רק פנטזיות, וככאלה הם לא יכולים באמת להזיק. מצד שני, הם עלולים לעשות נורמליזציה לקשרים שלא מקובלים עלינו במציאות, ולטשטש את הגבולות. עוד פרקטיקת שיפינג שמאוד מטרידה בעיניי היא שיפינג של אנשים אמיתיים – כלומר שיפ שלא עוסק בדמויות בדיוניות אלא באנשים מפורסמים. לרוב השיפים האלה יעסקו בשחקנים שעובדים ביחד, במוזיקאים, או בכוכבי יוטיוב. המעריצים יתעלמו בלי בעיה מהנטיות המיניות של האנשים שבהם הם עוסקים, וממערכות היחסים האמיתיות בחייהם. בעוד דמויות בדיוניות הן כלי משחק בידיהם של אנשים – יוצרים ומעריצים – ואפשר לעשות בהן כרצוננו, לאנשים אמיתיים אמורה להיות סוכנות מלאה על חיי האהבה של עצמם. אנחנו לא מקבלים זכות הצבעה על מערכות היחסים של אנשים אחרים. גם פה, כל עוד זה נשאר בתחום הפנטזיה זה בלתי מזיק ברובו, אבל כשמעריצים מחליטים ליידע את מושאי השיפינג על הרעיונות האלה, זה מידרדר מהר מאוד. גם עצם הידיעה על השיפ יכולה לתת למושא השיפינג תחושה בלתי נעימה. זה לא מוגבל למפורסמים: רבים מאיתנו מכירים את החוויה של מישהו שמתעקש לייחס משמעויות רומנטיות למערכות יחסים אפלטוניות שלנו, ויודעים שזה יכול להציק. הכחשה של הזהות המינית שלך היא חוויה שלילית, גם אם אתה סטרייט ומפורסם. ולפעמים מעריצים מתקשים להבדיל בין השיפ למציאות עד כדי כך שהם מגיעים לכדי התנהגות אלימה כלפי מפורסמים, נושא שארחיב עליו בפוסט הבא בסדרה.

לשיפים רבים יש עוד אספקט בעייתי בעיניי, שהוא פחות מובן מאליו – ערעור על קיומם של קשרים לא רומנטיים. זה שונה מהשיפים הבעייתיים שהזכרתי קודם מכיוון שכאן אין שום בעיה בכל שיפ בפני עצמו. ג'ונלוק הוא שיפ לגיטימי בזכות עצמו, גם אם ההתנהגות של המעריצים שלו חוצה גבולות לפעמים. אבל כשאנחנו מתחילים לשים לב שכל שתי דמויות שיש ביניהן קרבה מעל לרמה מסוימת הופכות לשיפ בעיני המעריצים, אנחנו מתחילים להבין את הבעיה: המעריצים לא מסוגלים לדמיין אהבה שאינה רומנטית. הדגש המוגזם שיוצרי טלוויזיה וקולנוע שמים על מערכות יחסים רומנטיות הוא נושא שהוזכר בבלוג פעמים רבות, ועוד יוזכר. והמצב אצל המעריצים לא הרבה יותר טוב. כמעט כל שתי דמויות שמפגינות אהבה זו לזו יהפכו לשיפ אצל הפאנדום הרלוונטי. לרוב אלה יהיו זוגות חד-מיניים, ויש לזה סיבה פשוטה: כשיש לנו דמות של גבר ודמות של אישה, היוצרים יזכירו בעצמם את האופציה למערכת יחסים רומנטית ביניהם, בין אם כדי לממש את הפוטנציאל ובין אם כדי להבהיר שזה לא הולך לקרות. בין שני גברים או בין שתי נשים לרוב לא תהיה אינטראקציה כזו בקאנון, ולכן המעריצים נכנסים וממלאים את החסר. אני מבינה את המקום שממנו זה בא – חברי הקהילה הלהט"בית רוצים להיות מיוצגים במדיה כמו כל אחד אחר, והיוצרים לא נותנים להם מספיק מזה. בהיעדר מערכות יחסים חד-מיניות משמעותיות ביצירות האהובות עליהם, המעריצים נאלצים להמציא לעצמם כאלה. אבל מערכות יחסים לא רומנטיות משמעותיות סובלות גם הן מתת-ייצוג. יוצרים משקיעים מאמץ רב בכתיבה של מערכות יחסים רומנטיות, בזמן שחברויות נשארות שטחיות ולא מעניינות, ולא מככבות במרכז היצירה, אלא מלוות את הקשר הרומנטי שבו היצירה עוסקת. בגלל שאנחנו לא רגילים לראות קרבה שאינה רומנטית, אנחנו מפרשים כל הפגנת אהבה בין דמויות כרומנטית – ומשפפים את הדמויות. וזה מצער, כי חברויות הן דבר נהדר. לרובנו יש קשרים שלא כוללים רומנטיקה ואנחנו מעריכים אותם והם חשובים לנו. אז למה המדיה שאנחנו צורכים לא מקדישה להן מספיק תשומת לב? למה הקולנוע והטלוויזיה שאנחנו צורכים מספרים לנו שרומנטיקה היא ערך עליון שהעולם סובב סביבו, ואף מערכת יחסים אחרת לא יכולה להיות חשובה כל כך? ולמה אנחנו משתפים עם זה פעולה ומנציחים את התפיסה הזו? אני בעד ייצוג נוסף לאהבה חד-מינית, אבל אני לא רוצה שהוא יהיה כרוך בהכחשה של קרבה שאינה רומנטית. הייצוג הזה לא צריך לבוא על חשבון הייצוג הנדיר גם ככה של חברויות משמעותיות. הוא צריך לבוא על חשבון מערכות יחסים הטרוסקסואליות, שמהן יש לנו המון, ושמופיעות גם כשהן לא נחוצות בכלל.

שיפינג הוא לא תופעה בעייתית בפני עצמה. יש שיפים חמודים מאוד ויש אנשים יצירתיים ונחמדים שעוסקים בשיפינג. תופעות של בריונות רשת הן לא בלעדיות לאף פאנדום או בכלל לקהילה הגיקית. אבל המצב כיום הוא כזה שבו כשאני מתאהבת ביצירה, אני מהססת אם לצלול אל תוך הפאנדום, כי אני חוששת ממה שאני עלולה למצוא שם. כל פאנדום הוא ים עצום ואפשר להפיק המון הנאה והמון משמעות מהעיסוק ביצירה מסוימת. אבל אנחנו צריכים לחשוב היטב איך אנחנו בוחרים את הספינות שבהן אנחנו שטים בים הזה, ומה השימוש שאנחנו עושים בהן. אם נזכור שהדגל שתחתיו אנחנו שטים הוא לא מהות הכול, ושאפשר להתאחד באהבה שלנו ליצירה גם אם אנחנו מפרשים אותה בדרכים שונות, הים יהפוך למקום הרבה יותר ידידותי עבור כולנו.


הערות שוליים:
  1. פאנדום – קהילת מעריצים של יצירה ספציפית.
  2. קאנון – ההתרחשויות שקיימות באופן רשמי בעולם של יצירה מסוימת, כפי שנקבעו על ידי היוצרים.
  3. דוקסינג (doxxing) – חשיפת פרטיו האישיים של אדם כלשהו (שם אמיתי, כתובת, מספר טלפון, ועוד) במטרה לעודד אחרים לתקוף אותו מחוץ למרחב הוירטואלי.
  4. לשפפ – פועל שמתאר יצירה של שיפ או תמיכה בו.

ביקורת: באהבה, סיימון

ביקורת: לילה 1 באפריל