ב ,

סלאש פיקשן: התפתחותו של ז'אנר הסלאשר

בואו נתפצל

רוב האנשים אוהבים הרבה סוגים שונים של סרטים, אבל אם תשאלו אותם, כנראה שלכל אחד יהיה ז'אנר קולנועי שהוא אוהב במיוחד. יש כאלו שמתמוגגים מול סרטים מוזיקליים, ואחרים שירוצו לראות כל סרט מלחמה שיצא. אם תשאלו אותי, אגיד שהז'אנר הקולנועי האהוב עלי הוא אימה. זו לא תשובה מאוד נדירה אבל כנראה גם לא מהפופולריות ביותר. רוב האנשים שאני מכיר לא אוהבים את הז'אנר, מסיבות כאלה ואחרות. אתם יודעים כמה קשה זה להיות מישהו שאימה היא הז'אנר האהוב עליו? רוב סרטי האימה הטובים באמת לא מופצים פה מסחרית, ואנחנו מקבלים רק רימייקים גרועים או דברים כמו פעילות על-טבעית 15. ובעוד אני לגמרי מעריך סרטי אימה כמו קארי והבאבאדוק, יש תת-ז'אנר של אימה שאני אוהב במיוחד: סרטי סלאשר. גם אם המושג לא אומר לכם כלום, כנראה שראיתם או לפחות שמעתם על סרטים כאלה.

סרטי סלאשר הם סרטי אימה שעובדים על פי נוסחה כללית זהה: יש ישות רצחנית שכנראה חוותה איזושהי טראומה בעבר והיא יוצאת למסע הרג, לרוב של בני-נוער. הרבה מהם מתרחשים באיזשהו יום או חג ספציפיים שמהווים תמריץ לרוצח להתחיל במסע הזה. לבסוף, היחידה שנשארה בחיים (רוב הזמן זו אישה, עוד מעט נגיע לזה) מביסה את הרוצח. או לפחות כך היא חושבת! זה תלוי בהאם האולפנים רוצים לפתח את הסרט לפרנצ'ייז. ברוב הפעמים הם רוצים.

יש מספר תשובות אפשריות לשאלה "מה היה סרט הסלאשר הראשון?", תלוי איך מסתכלים על זה. סרטים עם אדם שרוצח מספר קורבנות היו כבר בשנות ה-50 וה-60, כשהבולט מכולם הוא פסיכו בבימויו של אלפרד היצ'קוק. בתחילת שנות ה-70 התחיל גל של "סרטי ניצול" –  סרטי אימה זולים שהשתמשו במינונים גבוהים מהרגיל של אלימות ומיניות כדי למשוך קהל. הצופים שהגיעו היו בעיקר צעירים, וכתגובה לכך הדמויות בסרטים הפכו מאנשים מבוגרים לבני-נוער. באמצע העשור, הפופולריות של סרטי ניצול דעכה, בין היתר כי הם נעשו שמרניים מדי, גם בתוכן וגם במסרים (בסרט הבן של השטן, בני נוער נרצחים בגלל החטאים שלהם, כשה"חטא" של אחת הקורבנות הוא היותה לסבית). באותו זמן יצאו שני סרטי סלאשר שנחשבים לחלוצים בז'אנר – המנסרים מטקסס וחג מולד שחור, השני מביניהם התעסק בנושאים שנחשבו עד אז לטאבו, כמו אלכוהוליזם והפלות.

תור הזהב של סרטי הסלאשר התחיל בסוף שנות ה-70 עם יציאת ליל המסיכות של ג'ון קרפנטר, שבו הרוצח מייקל מאיירס מטיל אימה על בני נוער בשכונה פרברית. הסרט נחשב כזה שהגדיר את כל הסרטים שבאו אחריו בז'אנר, ואחד שהניח את הבסיס להרבה מהמוסכמות וה"חוקים" של סרטי סלאשר. למשל, הסרט מזוהה עם הטרופ1 של "הנערה האחרונה", זאת ששורדת עד סוף הסרט ומצליחה להביס את הרוצח (עד שהוא חוזר בסרט הבא, אם יש אחד). טרופ מפורסם נוסף שהסרט הוליד הוא שסקס מוביל למוות. אם יש זוג שמתחיל להתגפף בשלב מסוים, שניהם כנראה ימצאו את מותם קצת אחרי האקט, לפעמים אפילו באמצעו. על אותו עיקרון, אותה נערה אחרונה לרוב תהיה בתולה ו"טהורה". קרפנטר אמר שהאלמנט הזה בסרט לא נבע ממקום שמרני או נוצרי, אלא שאנשים שעסוקים בלהתמזמז לא ממש שמים לב לסביבה שלהם, ולעובדה שממש לידם עומד איש עם מסיכה מפחידה וסכין. טרופ מוכר נוסף בז'אנר הוא שבשלב מסוים קבוצת הנערים מחליטה שהדבר הכי חכם לעשות הוא להתפצל. כי למה להשאר מגובשים כשיש בעקבותיכם רוצח מסוכן כשאפשר להסתובב לבד ביער החשוך?

זו הסיבה שאני כל-כך אוהב את הסרטים האלו – הכל משתנה אבל הכל גם נשאר אותו דבר. בין אם הרוצח חובש מסיכת הוקי או חליפה של סנטה קלאוס ובין אם הוא אורב לקורבנות במחנה קיץ או בבקתה נטושה, סרטי סלאשר נוטים להיצמד לאותה התבנית עם אותם החוקים. אל תטעו, אני אוהב סרטים מקוריים ומפתיעים כמו כל אחד. אבל כשאני מתחיל סרט בז'אנר הספציפי הזה, רוב הזמן אני יודע בערך למה לצפות. כמובן שיש סרטים שבונים על הציפיות האלו מצד הקהל ומשחקים עם החוקים בכל מיני דרכים יצירתיות כדי לנסות להפתיע ו"לצאת מהקווים". יש לי רשימה של כמה סוגים של סרטים שאני מקווה לכתוב יום אחד, כשאחד מהם הוא סרט סלאשר מוזיקלי. זה משהו שכבר נעשה מספר פעמים, אבל לא כמו שאני מדמיין. אם זה אכן יקרה בעתיד, תזכרו איפה שמעתם עליו לראשונה.

בעקבות ההצלחה של ליל המסיכות, הז'אנר נהפך לפופולרי מאוד בתחילת שנות ה-80. מכיוון שסרטי סלאשר היו יחסית מאוד זולים להפקה – הם התרחשו במספר מצומצם של מיקומים ולא הצריכו שחקנים מפורסמים – החלו לצוץ הרבה מהם, כשכל אחד מקווה להיות ליל המסיכות הבא. הסרט היווה השראה לעוד סרטים שמתרחשים בחגים, בעיקר ליל כל הקדושים וחג המולד. אבל הסרט האייקוני הבא שיצא לא התרחש בחג  מסויים אלא בתאריך שחוזר על עצמו מספר פעמים בשנה – יום שישי ה-13 של שון קנינגהאם. הפרנצ'ייז הציג לעולם את ג'ייסון וורהיז, שמסיכת ההוקי והמצ'טה שלו הפכו גם הם לאייקונים של הז'אנר. אבל לא כולם התלהבו מהסרט – מבקר הקולנוע ג'ין סיסקל תיעב אותו כל-כך שהוא חשף בביקורת שלו גם את הדרכים בהן ג'ייסון מחסל את קורבנותיו וגם את סוף הסרט, במטרה לפגוע בהכנסות שלו.

בשלוש השנים שלאחר מכן הז'אנר המשיך לפרוח. פסיכו, ליל המסיכות ויום שישי ה-13 קיבלו סרטי המשך, אך הם ושאר הסרטים בז'אנר כבר דילגו על הפצות קולנועיות והגיעו ישר לצפייה ביתית. היו ניסיונות לעשות סרטים שצוחקים על סרטי סלאשר והמוסכמות שלהם. הסרט The Slumber Party Massacre של איימי הולדן היה אמור להיות סאטירה פמיניסטית על הז'אנר, אך לבסוף קיבל טון רציני יותר בהחלטתם של האולפנים ולמורת רוחה של הולדן. יצאו גם סרטים שנראה שכל מטרתם הייתה לזעזע את הצופים. את Sleepaway Camp ראיתי בתור מחקר לפוסט הזה, והוא אחד הסרטים הביזאריים שראיתי בחיי. בשנת 84' נראה שהקהל איבד עניין בז'אנר, כשאפילו המפיקים של סרטי יום שישי ה-13 המצליחים החליטו שהגיע הזמן לחסל את ג'ייסון והוציאו את יום שישי ה-13: החלק האחרון. הסרט היה הצלחה קופתית, וכמו בסרטים עצמם, ג'ייסון לא באמת חוסל באופן סופי, אך ה"מוות" שלו סימל את סוף תור הזהב של סרטי הסלאשר.

במאי אחד שהבחין בדעיכה של הז'אנר היה ווס קרייבן. לאחר שביים סרטים כמו The Hills Have Eyes ו-Last House on the Left, הוא החליט לעשות עוד סרט אחד לפני שהקהל יאבד עניין לחלוטין. כך נולדו סיוט ברחוב אלם ודמותו של פרדי קרוגר, שהורג בני נוער בתוך החלומות שלהם. הסרט היה הצלחה קופתית ענקית והוליד את אחת מסדרות הסרטים המצליחות בהיסטוריה. הסרט הראשון גם הציג לעולם שחקן מסוים בתפקידו הקולנועי הראשון, איזה ג'וני דפ אחד. בעקבות ההצלחה שלו, אולפנים הבינו שאולי כן כדאי להשקיע בשחקנים טובים ובאפקטים מיוחדים, בניגוד לגישה החסכנית שבה נקטו עד כה. הסרטים היוו השראה לגל של סרטי סלאשר שהיו קשורים לחלומות בדרך כזאת או אחרת (עם שמות מקוריים כמו Bad Dreams ו-Deadly Dreams).

העשור המזוהה ביותר עם סרטי הסלאשר נגמר, ובמשך כמה שנים נראה היה שכך גם הז'אנר, עד שב-1996 הוא קם לתחייה עם טוויסט של מודעות עצמית. ווס קרייבן חזר להציל אותו (שוב) כשעיבד תסריט של קווין וויליאמסון שבמקור נקרא פשוט Scary Movie, אך יצא לאקרנים תחת השם צעקה (את השם המקורי קיבלה אחר כך סדרת סרטי הפרודיה שצחקו על סרטי אימה). הסרט היה סרט סלאשר הומוריסטי ומודע לעצמו והציג לראשונה דמויות שהיו בקיאות בסרטי אימה והכירו את החוקים שלהם. שנה לאחר מכן, עוד תסריט של וויליאמסון עובד לקולנוע והפך להצלחה – אני יודע מה עשית בקיץ האחרון, שהוא במקרה גם סרט האימה הראשון שבו צפה עבדכם הנאמן בגיל 8 וה"אשם" באהבה שלי לז'אנר. בעוד צעקה זכה לשני סרטי המשך מצליחים בשנים שלאחר מכן, סרט ההמשך של אני יודע מה עשית היה כישלון קופתי וביקורתי.

בתחילת שנות ה-2000 נעשה ניסיון להחזיר את ג'ייסון וורהיז לתודעה עם הסרט ג'ייסון X, שהציב את הרוצח בספינת חלל בעתיד הרחוק. הקהל לא התלהב והסרט היה כישלון וההכנסות שלו היו הנמוכות ביותר בסדרה. האולפנים כנראה הסיקו שאם רוצח אחד כבר לא עובד, למה לא לנסות שניים? ב-2003 יצא פרדי נגד ג'ייסון, סרט קרוסאובר ראשון מסוגו בז'אנר, שהפגיש בין שני הרוצחים האייקונים. בסרט, פרדי מגלה שבני נוער כבר לא מפחדים ממנו ולכן הוא לא יכול לפלוש לחלומות שלהם. הוא מחליט להיעזר בג'ייסון כדי להחדיר בהם פחד מחודש, רק שהאחרון נכנס לשוונג של הרג ופרדי לא אוהב את זה. במקום לקחת את עצמו ברצינות כמו הסרטים הראשונים בשתי הסדרות, הסרט נוקט בגישה יותר שטותית והומוריסטית. כך למשל, באחת הסצינות, הרוצח פרדי קרוגר שהטיל אימה על דור שלם של צעירים – אלו שבתוך המסך ואלו שבחוץ – מופיע בתור זחל עם נרגילה. זה עשוי להישמע מוזר, אבל בהתחשב בכך ששני הפרנצ'ייזים של הדמויות הלכו ונהפכו ליותר קאמפיים ומגוחכים עם כל סרט שיצא, זו אווירה הגיונית לסרט שכזה. הסרט הצליח בקופות אבל לא הצליח להפיח חיים בז'אנר, ובמקום זה סיים את הפריחה השנייה שלו עם קריצה נחמדה לתור הזהב.

בשנת 2003 יצא בנוסף גם רימייק למנסרים מטקסס, שהתחיל טרנד של רימייקים וריבוטים. האולפנים בנו על כך שהמותג והנוסטלגיה יביאו את הקהל, ולכן לא השקיעו הרבה בסרטים עצמם. הם גם עודכנו לתקופה המודרנית, וחלק מהאלמנטים הבעייתיים שהיו בסרטים המקוריים הוסרו. חלק מהרימייקים יצאו עם הגבלות צפייה מעל גיל 13 (בניגוד להגבלות מגיל 18, בהן התהדרו רוב סרטי הז'אנר בשנות ה-80) כדי לפנות ל(ארנקים של) קהל צעיר יותר. לעומת זאת, חלקם החליטו להקצין את האלימות והגרפיות של הסרטים המקוריים, כמו הרימייק לליל המסיכות של רוב זומבי. גם יום שישי ה-13 וסיוט ברחוב אלם קיבלו רימייקים, אך התקבלו בצורה שלילית אצל הקהל. ב-2011 יצא הסרט הרביעי בסדרת צעקה, שהלך עוד צעד קדימה עם המודעות העצמית, ובו הרוצח מחקה את הרציחות מצעקה המקורי. זה היה הסרט האחרון שווס קרייבן ביים לפני מותו ב-2015.

סרטי סלאשר המשיכו לצאת גם בעשור הנוכחי, כשטרנד המודעות העצמית הולך ומתעצם. ב 2012 יצא בקתת הפחד, שהביא טוויסט יצירתי ומרענן שניגש לז'אנר ולמוסכמות שלו בדרך שעדיין לא ראינו. קשה להרחיב מבלי להיכנס לספוילרים, אז אם עוד לא יצא לכם אני ממליץ בחום לצפות בו, במיוחד אם אתם אוהדי אימה. הסרט הנערות האחרונות הכניס מילולית חבורה של צעירים מודרניים אל תוך סרט סלאשר משנות ה-80, והיה פחות סרט אימה ויותר מכתב אהבה לסרטים האלו. וממש לא מזמן יצא מז"ל טוב, שהפגיש בין סרט הסלאשר לאלמנט לולאת הזמן עם תוצאה מגניבה ביותר, גם אם היא לא מימשה את הפוטנציאל שלה עד הסוף.

לאן פני הז'אנר מועדות? קשה להגיד, אבל יהיה מעניין לראות. הוא נמצא ממש עמוק בתוך מאורה של מודעות עצמית, אבל אולי יצליח לחפור אפילו יותר עמוק. אולי יתחילו לעשות רימייקים לרימייקים. אולי הוא שוב ידעך בקרוב, עד הפריחה הבאה. אבל דבר אחד בטוח – כמו מאות הישויות הרצחניות שהוא הוליד, הוא כנראה לא ימות בזמן הקרוב, ספק אם אי פעם.


הערות שוליים:
  1. רעיון או מוטיב שחוזרים על עצמם, בז'אנר מסוים או בכלל.

גבירותיי ורבותיי: תרגיל בפספוס הנקודה

שני אשכרה רואה סרטים: פברואר 2018