ב ,

ה#קלות הבלתי נסבלת של הקיום

סטטיק ובן אל תבורי הם לא ניצבים בסרט שאתם חיים בו

את השיר סתם של סטטיק ובן אל תבורי שמעתי לראשונה לפני תשעה חודשים. אני מודה שהסיבה שהתרגשתי ולחצתי על הקישור לשיר ביוטיוב הייתה שסתם היא המילה האהובה עליי בשפה העברית, אבל שמיעה אחת בלבד הספיקה כדי לגרום לי לרצות לחזור עליו שוב ושוב באותו סוף שבוע. השיר רדף אותי בעוצמה כה רבה שהחלטתי להקליט לו גרסת כיסוי, ובכך לרופף סופית את כל העצבים של בן הזוג שלי, מורה בבית ספר יסודי שהכיר את כל המילים בעל פה מעצם שהייתו בקרבת התלמידים שלו. הסיבה שהשיר הזה לא הפסיק להתנגן לי בראש במשך חודשים היא לא כי הוא קליט (ואלוהים יעזור לי, כמה שהוא קליט. עד היום אני מדי פעם תופסת את עצמי מזמזמת אותו בלי לשים לב מתי התחלתי), אלא כי הוא מבטא אמת חשובה לגבי הקיום האנושי: כל יכולת שלנו לנחש מה קורה בראש של אנשים אחרים מבוססת על מערכת הנחות שכבולה לאופן שבו אנחנו תופסים את העולם ואת עצמנו. אבל הבעיה היא שאנשים אחרים הם לא שלוחות שלנו, והם לא בהכרח חושבים באופן שבו אנחנו חושבים.

במבט ראשון השיר סתם נראה כמו שיר פרידה סטנדרטי: הדובר מתאבל על סוף הקשר ופונה לנמענת (האקסית שלו) בדרישה שתסביר למה היא נפרדה ממנו. אבל מהחד-צדדיות של הטקסט אפשר להבין שהנמענת לא באמת קיימת כישות עצמאית במחשבה שלו, והיא שם רק כנושא לתהליך המחשבתי שמתחולל לדובר בראש במהלך השיר. באופן עקבי הוא מתאר לסירוגין את הצד שלה כפי שהוא רואה אותו ואת הצד שלו, כאילו הוא מכין את עצמו לדיון שמטרתו לשכנע אותה בחפותו. לכל דבר שהיא יכולה להגיד יש לו תשובה שגורמת לו לדעתו להצטייר באופן יותר חיובי: אף פעם לא הצלחתי לתפוס את תשומת הלב שלך, אבל גם ככה החברים שלי לא אהבו אותך; את מעמידה פנים שאת לא כועסת, אבל אני יודע שרצית שאהיה יותר פגוע (ובכלל את זאת שלא בסדר פה, כי אף פעם לא באמת רצית להיות איתי).

מה שמעניין בכל התהליך המחשבתי הזה הוא שהדובר כבר השלים עם העובדה שהקשר נגמר ולא יחזור לקדמותו – אבל הוא לא מצליח להבין למה. חוסר היכולת שלו להבין את הנמענת משתק אותו וגורם לו להתכנס אל תוך עצמו בניסיון להסביר את הפעולות והמחשבות שלה מנקודת המבט האישית שלו, אבל הוא מבין במידה מסוימת שכל הנרטיב שהוא בנה בתוך הראש שלו לא שווה כלום כל עוד הוא לא שומע את הצד שלה (הצד שהיא כנראה מסרבת להשמיע, והוא מודה בחוסר רצון שזכותה).1

ג'ון קוניג מציג את התחושה הזאת בפרויקט שלו, מילון הצער החבוי (The Dictionary of Obscure Sorrows), כ-Sonder, ומתאר אותה בתור ההבנה שכל עובר אורח אקראי חי חיים עשירים ומורכבים כשלנו, שמתקיימים באופן בלתי תלוי לכמה אנחנו מודעים אליהם. זאת נשמעת כמו אמירה די טריוויאלית, כאילו לא ברור לכל אחד מאיתנו שאנשים הם לא ניצבים בסרט שאנחנו חיים בו, אבל התכיפות שבה אנחנו באמת חושבים על זה היא כל כך נמוכה שבכל פעם שזה קורה זה קצת מפתיע. הנטייה שלנו לראות את העולם כולו כסובב סביבנו, כל אירוע משמח כניצחון אישי וכל אסון כעוול של היקום כלפינו, גורמת לנו לנתח גם את הפעולות של אנשים אחרים כאילו הכל נעשה במחשבה עלינו. גם אם אנחנו מבינים תאורטית שאנשים אחרים קיימים בנפרד מאיתנו, קשה מאוד להפנים את העובדה הזאת רגשית. זאת הסיבה שכשהם מתנהגים בצורה לא צפויה אנחנו מתוסכלים ומשליכים עליהם את הרגשות ודפוסי ההתנהגות שלנו כדי לשער מה הייתה הסיבה למה שקרה, אפילו שיש אינספור שיקולים מצטלבים שאנחנו עיוורים אליהם לחלוטין.

ההתנהגות הזאת משתקפת גם בדרך שבה הדובר בשיר מגיב לפרידה: הוא לא מצליח להבין את השיקולים שלה, ולכן מניח שאין סיבה אחרת להיפרד ממנו חוץ משהיא אף פעם לא אהבה אותו ואין לקשר שלהם שום משמעות בעיניה.2 הלולאות המחשבתיות שהוא נכנס אליהן תמיד נגמרות באותה מסקנה, כי המסקנה הייתה ידועה מראש והיא לא תלויה בנסיבות. בלי שביקשה זאת, היא הופכת למעין תעלומה שהוא מנסה לפתור במרדף עיוור אחר איזו אמת אבסולוטית שפשוט לא קיימת. הוא מעמיד פנים שהוא מנסה לשים את עצמו בנעליים שלה, אבל בסופו של דבר כל מה שהוא עושה זה לשבת ולהעלות ספקולציות שלא מבוססות על המציאות.

הבעיה הזאת היא תמה בולטת בספרו של ג'ון גרין, ערים של נייר.3 גיבור הספר קיו עוקב אחר סימנים שהשאירה לו מרגו, נערה מסתורית שהוא מאוהב בה מילדותו, במטרה למצוא אותה אחרי שברחה מהבית. רק בשיחה עם ההורים שלו הוא מבין שמה שהוא רדף אחריו כל הזמן הזה היה אידאל מזויף, תמונה שלה שבנה לעצמו בראש. זוהי בעצם הבעיה שמרגו סובלת ממנה כל חייה – אף אחד לא מצליח לראות אותה כאדם שלם ומורכב, והיא תמיד נכנסת לתבנית סטראוטיפית בראש של כל מי שמכיר אותה. הבעיה שלה, כמו של כל אחד מאיתנו, במילותיה של אמו של קיו, היא ש"אנחנו מתקשים להבין שאנשים אחרים הם בני אדם בדיוק כמונו[.] אנחנו מאדירים אותם כאילו היו אלים או מזלזלים בהם כאילו היו חיות". קשה לנו להציב אנשים באותה עמדה כמו שלנו, כי זה מאלץ אותנו לזכור שאנחנו לא האנשים היחידים שקיימים בעולם, ונקודות המבט שלנו סובייקטיביות באותה המידה.4

אם נחזור לשיר של סטטיק ובן אל נוכל לראות פרשנות מעניינת לנושא השיר בקליפ עצמו, בבימויו של רומן בוצ'אצקי. עוד מהשוט הראשון שמציג את צלליתו של כתב רכילות מאחורי גבעה של דפי מגזין קרועים ומקומטים, מולו טיוטה לכתבה, 5 ברור לחלוטין שהנרטיב שמוצג בו הוא חיצוני לנקודת המבט של שני הזמרים. הכותרות שממסגרות את הופעתן של שתי הדמויות עוקבות אחריהן מרחוק, כמו אקס אובססיבי שנובר במדיה החברתית של החברה לשעבר במטרה לדלות עליה פירורי מידע שיזינו את הסיפור שהוא בונה בראש שלו על החיים שלה אחרי הפרידה.

במקום לנסות להבין, אנחנו בוחרים לשכתב את המציאות

כל תמונה כזאת היא כתבת שער שמחפשת את הסיפורים המרגשים והשערוריות המזעזעות בחיים של סטטיק ושל בן אל תבורי, החל מהיחסים של בן אל עם אביו, דרך ספקולציות על הקשרים האישיים של שני הזמרים, וכלה בהאשמות שהם קונים צפיות בשירים שלהם ביוטיוב ושירתו בצה"ל רק כדי לצאת ידי חובה. בשונה מקליפים לשירים אחרים שלהם, שני הזמרים לא משתתפים פה בשירה. למעשה, הם מוצגים כתעלומה, דמויות מסתוריות שהמדיה לעולם לא תצליח לתפוס במלואן, ולכן היא בוחרת לוותר מראש ולשכתב את המציאות במקום. המסר שמוצג לאותם צהובונים בקליפ ברור באופן מכאיב: אתם לא מכירים אותנו ואתם לא יודעים עלינו כלום. כמו נמענת השיר שלא נוכחת בו ואין לקיום האמיתי שלה שום קשר למה שמתרחש בראש של הדובר, גם סטטיק ובן אל פה רק כדי להמחיש את ההתעסקות האובססיבית במה הם חושבים ועושים.

אנחנו מנסים כל הזמן להבין אחד את השני, והדרך הכי קלה לעשות את זה היא דרך חוויות משותפות. אבל לא תמיד מה שצד אחד רואה כחוויה משותפת עם האחר באמת דומה למה שהצד השני חווה. והנה אמירה שעשויה להיות שנויה במחלוקת: אנחנו לא באמת יכולים לשים את עצמנו בנעליים של אחרים, לא באופן מושלם, ואולי הבעיה הכי גדולה שלנו היא שאנחנו חושבים שאנחנו כן יכולים. היכולת שלנו להבין אחרים מוגבלת שוב ושוב על ידי נקודת המבט האישית שלנו, שמכריחה אותנו לנתח כל דבר שקורה תוך התחשבות במה אנחנו היינו עושים, מה היה גורם לנו להתנהג בצורה שאחרים מתנהגים. הבעיה השנייה היא המשקל שאנחנו נותנים להבנה של אנשים אחרים, כאילו היא תנאי מחייב להשלמה עם המעשים שלהם, כאילו רק אם נבין את נקודת המבט שלהם במלואה נוכל לאשר סופית שהם בסדר (המסקנה שנובעת מזה היא שרק לאנשים שאנחנו יכולים להזדהות איתם רגשית מגיע שיקבלו אותם כמו שהם), והם ייאלצו לאשר שגם אנחנו בסך הכל בסדר. אבל אנחנו לא יכולים להבין אחד את השני במאה אחוז. אנחנו צריכים ללמוד להתמודד עם הקיום של אנשים אחרים ולנהוג כלפיהם באמפתיה גם בלי להבין אותם.

ובאופן הולם, כתבתי עכשיו אלף מילים על מה שלדעתי עומד מאחורי השיר והקליפ, למה הם באמת התכוונו בכל מילה ומחווה שלהם, ואולי בעצם גם אני השלכתי עליהם את נקודת המבט שלי. בסך הכל, תמיד יכול להיות שסתם #הגזמתי.


הערות שוליים:
  1. לא אתעמק בטענה שהשורה "את לא חייבת לי כלום" הופכת את השיר לנורא פמיניסטי. הדבר היחיד שיש לי להגיד על זה הוא שזה רף די נמוך.
  2. אפשר לשמוע תלונה מאוד דומה ב-Somebody that I Used to Know של גוטיה, רק ששם אנחנו מקבלים המחשה מפורשת של כמה הדובר מרוכז בעצמו, בדמות האקסית עצמה שעונה לכל הטענות שלו.
  3. יצא לאור בעברית בשנת 2015 בתרגומה של רוני בק.
  4. גרין מדבר על הנושא הרבה בערוץ היוטיוב שלו וקורא לנו "לדמיין בצורה מורכבת" אנשים אחרים בחיינו.
  5. טקסט הכתבה: "באמצע יום צילום לקמפיין חדש של בן אל תבורי וסטטיק, הזמר הצעיר לא היה מוכן לענות על שאלות אישיות ובטח לא במה שקשור בפרשה שמסעירה את הביצה – הנישואים הטריים של אביו שימי תבורי."

ביקורת: ליגת הצדק

reputation – הנרטיב של טיילור סוויפט