ב ,

טופ 5 הדברים שעשו לי את 2017

בשנה די מעפנה כדאי להסתכל על הדברים הטובים, גם אם לא באמת היו כאלו

שנת 2017 הייתה שנה די מחורבנת. קרו בה הרבה דברים שלא הייתי רוצה להיזכר בהם לפחות בעשר השנים הקרובות. הרבה אנשים נהדרים מתו, היו מלא פיגועים, ואז התחילה גם מגמת ההוצאה לאור הזו של כל המטרידים והתוקפים מינית. גם מהפן האישי זו הייתה שנה די זוועתית, אבל אני לא כאן כדי לדבר איתכם על החיים האישיים שלי, ובנוסף אני לא כאן כדי לדכא אתכם – לכן זה מה שנעשה:

מסיבה!!!! עם בלונים ומלא דברים נחמדים! יש לי פה חטיפים טעימים ושתייה טובה ואפשר ללכת בלי גרביים ולא יהיה קר! 🎉🎁🍾🎊 הנה כמה אימוג'י אפילו! טירוף מה שהולך פה!
מה נעשה במסיבה אתם שואלים? ננסה לשכוח מהדברים הרעים שקרו ב-2017, ובמקום זה אני אספר לכם על כל הדברים שדווקא עשו לי את השנה נחמדה. לא דברים שהיו מדהימים, כי בכנות, אין כאלו, אלא פשוט הדברים שכשאני אסתכל בעתיד על 2017, אני מאמין שאזכר בהם לטובה.

אז הנה, במיוחד בשבילכם, רשימת חמשת הדברים שהכי עשו לי את 2017!


5. כשאנשים צעקו בוז על הלוגו של נטפליקס

אחד הדברים המוזרים בעולם התרבות השנה, מבחינתי לפחות, היה כשבפסטיבל קאן אנשים התחילו לצעוק בוז על הלוגו של נטפליקס. עכשיו, רק שיהיה מובן לפני הכל – בפסטיבל קאן מקובל מאוד לצעוק בוז לסרטים. למעשה, נראה שלקהל הפוקד כל שנה את עיירת הנופש הצרפתית יש רק שני מצבים אפשריים – או לצרוח בוז על סרטים, או לעמוד במשך לפחות 12 דקות ולמחוא כפיים. בקאן אין אמצע, יש רק קיצון. לכן בכל שנה כשאני רואה בזמן הפסטיבל כתבות על הסרטים שקיבלו מחיאות כפיים סוערות, או אלו שזרקו על יוצריהם עגבניות רקובות, אני לוקח את מה שנאמר בעירבון מוגבל.

אבל כשאנשים צועקים בוז על השניות הראשונות של הסרט, עוד לפני שהסרט התחיל בכלל – זה בהחלט מצב חדש ומעניין. זה מה שקרה לסרטים אוקג׳ה וסיפורי מאירוביץ' (חדשים ונבחרים), שניהם נפתחים עם הלוגו של חברת הסטרימינג נטפליקס שהשתתפה בהפקתם. אוקג׳ה אף הוקרן עם תקלה טכנית במשך קרוב לעשר דקות ונאלץ להתחיל באמצע ההקרנה שוב מהתחלה, כנראה בשביל שאנשים יוכלו לצעוק שוב על הלוגו.

כל הסיפור במהלך הפסטיבל הגיע אחרי מחאה שהתרחשה לפניו, שכללה טענות שלפי חוקי ההפצה הצרפתית, אסור להקרין בפסטיבל סרטים שלא הולכים להיות מוקרנים בקולנוע. שזה, דרך אגב, בולשיט מוחלט. לפסטיבל מגיעים הרבה סרטים שמחפשים שיקנו אותם להפצה. כלומר, סרטים שאין שום הבטחה שיוקרנו בסופו של דבר אי פעם בתוך צרפת, או איפשהו בעולם כולו. אבל קאן מנוהל על ידי זקנים, והוא בעצמו פסטיבל זקן עם גישה זקנה על טהרת הקולנוע, ואולי כדאי שהם יתרגלו לרעיון שאין כל בעיה שסרטים טובים ימצאו את דרכם ישירות לטלוויזיה, ויוותרו על הפצה קולנועית.

התמונה שעולה לי בראש של מבקרים ועיתונאים, שככל הנראה רואים את עצמם כאנשים רציניים והגיוניים, שמאבדים את העשתונות למראה לוגו של חברה, מאוד משונה מבחינתי. זה נשמע לי כמו דבר שלא הגיוני שיקרה בחיים מהסיבה הפשוטה שהוא כל כך מטומטם. אבל הוא אכן קרה. לחלוטין אחד הדברים המשונים שקרו השנה.

שני הסרטים של נטפליקס שהוקרנו בפסטיבל, דרך אגב, קיבלו בסופם גם הם מחיאות כפיים סוערות באורך כמה דקות. וזה מראה שאולי בזמן שהקהל מודע לאיכות הסרטים הללו, הוא גם צריך להבין שבלי העזרה הכלכלית של נטפליקס, הם כנראה לא היו קיימים.


4. כשקווין ספייסי הוחלף בכריסטופר פלאמר

הנה משהו שקרה ממש לא מזמן. ולמעשה, למרות שהוא קרה לא כל כך מזמן, הוא היה אחד הדברים המצחיקים שקרו השנה. ממש השבוע יצא לבתי הקולנוע סרטו של רידלי סקוט כל הכסף בעולם, אבל איכשהו יצא שהגרסה של הסרט שמוקרנת עכשיו בבתי הקולנוע היא לא הגרסה של הסרט שעבדו עליה ממש לפני חודשיים. באחת ההחלטות המשונות בהיסטוריה, לפני חודש וחצי הפקת הסרט החליטה להתייחס להאשמות התקיפה המינית על אחד מהשחקנים הראשיים בסרט, קווין ספייסי, ולצלם את כל הסצינות שלו מחדש עם השחקן כריסטופר פלאמר. אבל מה, הם תכננו לשמור על תאריך היציאה המקורי (25 בדצמבר) ולצלם מחדש הופעה שלמה של דמות תוך 6 שבועות.

אולי אתם אומרים לעצמכם שזה נשמע כמו משימה קלה, אבל זה לא. לא סתם סרטים מצולמים הרבה מאוד זמן לפני היציאה – עריכה היא דבר שלוקח הרבה מאוד זמן. הצילומים המקוריים של הסרט התקיימו במשך 4 חודשים, והם רצו לצלם תפקיד שלם מחדש במשך פחות מ-6 שבועות, עם מספיק זמן לערוך את הסרט עם השוטים והסצינות החדשות.

כשקראתי על זה בפעם הראשונה כמעט ירקתי מים על המסך מרוב צחוק. לא היה לי ספק שהם מסוגלים לעשות את המשימה הזו, בכל זאת המון כסף עמד על הכף, אבל בכל זאת זו משימה כל כך לא רגילה וכל כך משונה, במיוחד לבמאי בן 80 ולשחקן בן 88, עד שרק המחשבה על מה שעובר עליהם ברגעים אלו גרמה לי להיקרע מצחוק. אנשים לחוצים מצחיקים אותי.


3. אלבום חג המולד של סיה

אני לא מעריץ של סיה בכלל, אפילו לא שקלתי לרגע האם ללכת להופעה שלה בארץ בשנה שעברה. אני מחבב את השירים שלה ויודע לזהות מה אנשים מוצאים בהם, אבל אף פעם לא נפלתי מהם. ובכל זאת, כשגיליתי די במקרה שהיא הוציאה השנה אלבום חג מולד, משהו במוח שלי עשה סוויץ'. כל כך התרגשתי מהמידע הזה שרצתי לשמוע את האלבום במלואו. משהו ברעיון של המלמולים הלא ברורים של סיה בשילוב עם שטויות נוצריות על סנטה גרם ללב שלי לרקוד. הרעיון נשמע כל כך מוזר שהוא לא יכול להיות אמיתי.

ותקשיבו, זה האלבום הכי מוזר ששמעתי בחיים שלי. כל השירים בו כתובים בצורה ילדותית, אבל בכל זאת נוטפת ציניות, ונותנים את התחושה שאתה מקשיב לבדיחה שאין לך מושג מה הפאנץ' שלה. זה אלבום קצר של 35 דקות, ובכל זאת הוא נע על פני כל כך הרבה רעיונות מוזיקליים וסגנונות שונים שהשמיעה בו גורמת לבלבול גדול. זו הייתה חצי שעה שבה היה לי את הפרצוף הכי אמביוולנטי בעולם ורק ניסיתי להבין מה אני שומע, למי זה טוב ומה לעזאזל הרעיון של כל הדבר הזה. זה לא רע, אבל זה בהחלט לא טוב. זה אפילו לא באמצע, זה פשוט… אין לי מושג.

והקליפים לסינגלים מתוך האלבום גם הם ממש לא ברורים, הנה אחד מהם בכיכובם של כל האנשים. ליטרלי כולם.

אבל איכשהו הבלבול הזה יוצר אלבום מהפנט וחוויה שקשה לי לתאר, והוא בהחלט משהו שאזכור משנת 2017.


2. לדבר עם אנשים על הסרט אמא!

בניגוד להרבה מאוד אנשים, אני מחבב מאוד את הסרט אמא!, אבל באופן משונה למדי לא הסרט עצמו הוא מה שעשה לי את השנה, אלא הפעולה של לדבר עם אנשים על הסרט. זה מוזר, כי לסרט אמא! של דארן ארונופסקי אין הרבה מה להציע. מדובר בסרט מאוד פשוט שעובד במישור אחד ישר לגמרי. בתיאוריה, אין הרבה מה לדבר עליו – אבל איכשהו, בגלל זה, השיחות עליו הפכו לשיחות הכי כיפיות שהיו לי בנושא קולנוע השנה.

כי אמא! הוא סרט מוזר, והוא לא מנסה להאכיל את הצופים בכפית לגבי הרעיון היחיד שהוא מנסה להציג. בלי ההבנה של הפואנטה, מתקבלת מתוך הסרט תמונה מבלבלת ולא ברורה, אבל ברגע שמבינים – פתאום הכל מתבהר. לדבר עם אנשים לאחר שהם צפו בסרט ולראות אותם קולטים את הקטע לאט לאט זה נהדר. הפרצוף שלהם מקבל עיוות לא ברור, ואפשר ממש לראות את המשוואות המתמטיות עפות מסביבם בזמן שהם מריצים בראש את כל רצף הסרט ועושים אחד ועוד אחד.
וזה לא שאני איזו ישות נשגבת. גם אני הייתי מבולבל בצפייה הראשונה שלי, וכנראה גם ההבנה האיטית שלי הייתה מצחיקה לצפייה. אבל זה מה שכיף באמא! אחרי שחווית בעצמך את החוויה של להבין אותו, צריך להעביר את זה לאנשים אחרים. זה כמו מין מכתב שרשרת מבלבל, אבל כזה שלא מאיים עליך שכולם ימותו בסוף… רק רגע!

בתמונה, דיוויד הרבור מסביר לחברתו לקאסט דברים מוזרים, וינונה ריידר, את הרעיון המרכזי של אמא!

1. כשהיקום קרס לתוך עצמו במסיבת האוסקר שלנו

The following takes place between 7:00am and 8:00am

ב-7:03 לה לה לנד הוכרז כמנצח פרס הסרט הטוב בטקס האוסקר ה-89 שהתקיים ב-29 בפברואר. מכיוון שזה היה הדבר שהכי ברור בעולם שיקרה, הגיע בשעה מאוד מאוחרת (או מוקדמת, תלוי אם מסתכלים על זה מעיניים של אנשים שלא ישנו כל הלילה) וכבר שמענו את הצוות של לה לה לנד מודה להורים בשבע קטגוריות שונות קודם לכן, השתקנו את הטלוויזיה וכולם התחילו להתארגן ליציאה ליום עבודה עייף במיוחד. הכל נראה כשורה ואף אחד כבר לא הסתכל על הטלוויזיה, רק התרכזו בלומר שלום לאנשים שמסביבם.

אלא שפתאום אני קולט בזווית של העין את השוט המוזר הבא, שאני בטוח שכולכם ראיתם לפחות מספר פעמים בחלקה הראשון של השנה. בצד של המסך מופיע איש עם קרחת שאני די בטוח שלא ראיתי מעולם בחיי, והוא מחזיק פתק ומראה אותו למצלמה, בעוד היא עושה זום דרמטי אל תוך הפתק שהוא מחזיק, ועל הפתק כתוב בגדול (אבל לא גדול מספיק, כנראה) את שם הסרט שהתחרה מול לה לה לנד, אור ירח.

בשלב הזה, אחרי שלא ישנתי לפחות 24 שעות חשבתי שאני הוזה, אבל בכל זאת צעקתי על כולם להתיישב ואז על מתן להחזיר את הסאונד, ואז הכל התחרפן.

לקח לנו זמן להבין מה לעזאזל קורה, וגם כשהבנו לא באמת הבנו. היינו מבולבלים, חסרי הכרה לאחר לילה ארוך ומרגישים שנבגדנו. אם הזיכרון שלי לא מטעה אותי, מישהו הכריז בקול שפתחנו חמ״ל ואז כל אחד רץ ותפס מחשב, פלאפון או את השלט של הטלוויזיה, והתחלנו לזרוק לאוויר תיאוריות שמבוססות על עובדות שכל אחד קרא מהמחקר הקטן שלו.

וכל זה היה משוגע ובמשך הרבה מאוד זמן הייתי בטוח שאני חולם. עד היום אני מתייחס לרגע הזה כטראומה, אבל האמת המרה היא שכשאני אנסה להיזכר בשנת 2017, זה כנראה הרגע הראשון שיעלה לי לראש. ואין ספק שאני שמח לזרוק את השנה המסריחה הזאת לפח.

ביקורת: האמן הגדול מכולם

הת'רס: התיכון כשדה קרב