ב ,

ביקורת: יום האהבה

ורדים הם אדומים / סיגליות הן סגולות / את הסרט הזה / לא כדאי לכם לראות

מכירים את הרגע הזה שהתאריך הוא ה-14 בפברואר אבל אתם בעצם אנשים בודדים מאוד אז אתם מחליטים להשקיע את כל זמנכם בכתיבת כתבה צינית על קומדיה רומנטית לא מזיקה מ-2010? אז זה לא מה שקורה עכשיו, כי יום האהבה הוא סרט מאוד מזיק! אם אתם מחפשים קומדיות רומנטיות בלתי מזיקות מ-2010 אתם מוזמנים לחפש את באה בקלות, רק לא את, דייט לילי או אפילו סקוט פילגרים נגד העולם. אבל לא, באתם לקרוא על יום האהבה, והוא ללא צל של ספק הסרט הכי מזיק בעולם.

והסיבה לזה היא פשוטה: יום האהבה מנסה ליצור תמונה של עולם שבו זוגיות היא ערך עליון, ואם אין לך כזו, עדיף שתתאבד וזהו. בדיוק בגלל סרטים מהסוג הזה אני אמור להרגיש בודד ביום האהבה או להרגיש שמשהו בחיים שלי חסר. אבל לא, אני לא אפול בפח הזה. הטריק הזה של סרטים רומנטיים שלא מנסים לפתח זוגיות אמינה ומעניינת בין שתי דמויות ובמקום זה מלהקים שני שחקנים חתיכים שרק עושים פרצוף שמח כשהם ביחד ופרצוף עצוב כשהם לחוד לא יעבוד עלי! אנשים יכולים להיות שמחים גם כשהם לא בזוגיות. שלא יעבדו עליכם.

ואתם יכולים לומר ״היי, קסם, מה שתיארת עכשיו נשמע כמו מיליון סרטים אחרים, ויוצאים כאלו לפחות 20 כל שנה״, ועל זה אני אענה שנכון, אבל יום האהבה הוא שונה. ביום האהבה יש למעשה 7 עלילות מקבילות שכל אחת מהן היא כמו קומדיה רומנטית מביכה כשלעצמה. אם נכניס מתמטיקה לעניין, נקבל את המשוואה הפשוטה שאומרת שיום האהבה גרוע פי שבעה מכל סרט קומדיה רומנטית אחר.

יום האהבה הוא סרט בבימויו של גארי מארשל ז"ל, במאי מוערך מאוד שמוכר בזכות הסרט אישה יפה, והוא מהווה את החלק הראשון בטרילוגיה הלא רשמית ששמה המלא בוויקיפדיה הוא סרטי קומדיה רומנטית שבוימו על ידי גארי מרשל, מתרחשים סביב חג אחד, כוללים אנסמבל רחב של שחקנים ומגוון סיפורים שונים, אבל אני קורא לה בקצרה חָפִיפְנִיקִית. הסרט מרגיש כאילו צולם ביומיים, ונכתב באפילו פחות זמן מזה. עבודת הליהוק, אם אפשר לקרוא לה ככה, מרגישה כמו החלק שבו מאתגרים את השמות הראשונים שעולים לך לראש אחרי שמשתתפים באתגר דבילי ביוטיוב. יש בסרט הזה בערך את כל מי שהיה מפורסם בסוף שנות ה-2000, וצפייה בו בשנת 2018 מדגישה כמה האנשים בו הפכו ללא רלוונטיים. זוכרים שג'סיקה אלבה הייתה פעם דבר? מה לגבי אשטון קוצ'ר? עצרו הכל! גם טופר גרייס משחק בסרט הזה!

שאר הקאסט מורכב מג'סיקה ביל, בראדלי קופר, פטריק דמפסי, ג'יימי פוקס, ג'ניפר גארנר, אן האת'וויי, קווין לאטיפה, טיילור לאוטנר, ג'ורג' לופז, שירלי מקליין, אמה רוברטס וג'וליה רוברטס. אף אחד מהם לא יכול להיות מוגדר כשחקן ראשי או משני, מכיוון שלכולם יש את אותו גודל תפקיד, וב"גודל" אני מתכוון לחמש דקות במקסימום. כל עלילה בסרט מתחילה ונגמרת אחרי 3 סצנות, אבל בגלל ריבוי העלילות הן מתפרשות על פני קצת יותר משעתיים. הבעייתיות מתחילה כשמצפים למשחק סביר מהשחקנים המוצלחים שבקאסט, ועל זה אפשר רק לחלום – באווירת החפיפניקיות נראה שכל אחד מהשחקנים חשב שהוא מגיע לצלם הופעת אורח בסרט שמתמקד באנשים אחרים ורק בהקרנת הבכורה הבין שהוא בעצם השחקן הראשי. זהו סרט שלם שמורכב מהופעות אורח, וכולם הביאו את אותה רמת מקצועיות שסטן לי מביא לכל אחת מההופעות שלו בסרטי גיבורי העל של מארוול: לשבת, לחכות שיגידו אקשן, להגיב מצחיק ואז ללכת הביתה ולשכוח מהקיום של הסרט. היחידה בקאסט שנראית מתאמצת היא כמובן יקירת הבלוג טיילור סוויפט בתפקידה הראשון בקולנוע. הופתעתי מאוד לראות אותה משתתפת פתאום בסרט, ואפילו יותר הופתעתי מהעובדה שהיא היחידה שמבינה באיזה סרט היא משתתפת ומשחקת בהתאם.

הרגע שבו הופתעתי מהסרט במיוחד היה כשקלטתי שרוב מוחלט של העלילות שלו מגיע לאותה נקודת רתיחה – הרגע בסיפור שבו הדמויות מגלות את הקונפליקט מרכזי שעליו הן צריכות להתגבר – בגידה. בשביל סרט שבנוי בצורה אובססיבית סביב מוסד הזוגיות והאהבה, הוא יוצא מגדרו בשביל להבהיר שכולם בסרט הזה בוגדים אחד בשנייה, אבל הם עדיין אנשים טובים כי הם אוהבים את בן הזוג שלהם. אני מסוגל לחשוב על דמות אחת שהסרט מוציא רעה כשהיא בוגדת, והיא אכן מקבלת את הסוף המר שלה, אך בזמן שזה קורה, כל שאר העלילות מבוססות על אי אמון בזוגיות ובכל זאת מסתיימות בקוצ'י מוצ'י דביק של "וואלה מצטער שפגעתי באמון שלך, שיקרתי ולא הייתי כן לרגע אחד, אבל אני אוהב אותך אז עכשיו נתנשק ונשכח מכל מה שהיה." בשביל סרט ששם לו למטרה להיות הפרזנטור של זוגיות, אני מצפה ממנו לדבר אחד, וזה להציג לפחות מערכת יחסים זוגית אחת בריאה. אבל לא, אף לא זוגיות אחת שהסרט מציג היא כזו. כולם בוגדים, משקרים או מסתירים מידע מבן הזוג שלהם, וכל זה תחת מעטפת חמודה ומתוקה של לבבות אדומים וחיוכים שרמנטיים.

ואני חושב שהבעייתיות של הסרט ביחס שלו לזוגיות מתחיל עוד הרבה לפניו – בצופים שלו אבל בעיקר בחֶבְרָה. זוגיות היא עסק מורכב, והצורה שבה כל אחד רואה אותה אמורה להיות שונה ואישית. יש אנשים שמעוניינים לנהל מערכת יחסים רומנטית במונוגמיה, ויש אנשים שלא. יש אנשים שמבחינתם רומנטיקה זה ערך עליון, ויש אנשים שנרתעים מזה, ומתארים את עצמם כא-רומנטיים (היי). אך למרות שבתיאוריה יכולים להיות הרבה מאוד גוונים לאיך אנשים חושבים שקשר רומנטי אמור להיות, נראה שרוב העולם התקבע על דרך אחת ויחידה לראות את זה, ומכל קשר זוגי מצופה אותו הדבר. אנשים לא עוצרים לרגע אחד לחשוב האם הדרך שבה הם מגדירים את עצמם ואת בן או בת הזוג הפוטנציאליים שלהם מתאימה, מכיוון שהחֶבְרָה כבר עשתה את זה בשבילם. בסרטים, סדרות, ספרים ושירים, הכל נראה אותו הדבר. למה צריך לחוות קשר עם בן אדם אחר אם כל השלבים כבר ידועים מראש? אותם הדברים מצופים מאנשים שונים, למרות שמילת המפתח היא שונים, וזה די חולני בעיניי. היחס בתרבות הוא כמו כדור שלג מתגלגל שהולך וגדל. הסרטים והספרים יצרו את המודל המושלם, אנשים אימצו אותו לחיים, ואז הסרטים חזרו לחקות את המציאות וכן הלאה.

הסרט יום האהבה מרגיש כמו נקודת השיא של כדור השלג הזה. העלילות שלו מורכבות מקלישאות מסרטים רומנטיים שונים ולכן הוא סרט שמחקה סרטים שמחקים מציאות שמחקה סרטים שמחקים מציאות שמחקה סרטים, ובכל זאת הוא מצליח לרומם את כל העניין לרמה חדשה של הגזמה. הוא נותן אשרור לזוגות שצופים בו שאיך שהם חשבו שהם צריכים להתנהג – זה נכון. אם בסרטים אחרים יש רק זוג אחד שמתנהג לפי הנורמה החברתית, פה יש הרבה יותר, וכולם מתנהגים כמו החלום ההוליוודי של איך זוג אמור להתנהג. ואם זה אומר שזוג מושלם אמור לשקר אחד לשני ובסופו של דבר לסלוח לשם האהבה – אז אני מעדיף לפרוש כבר עכשיו.

הדבר היחיד שאני מבקש מכם ביום האהבה הזה, ממש בתוך הביקורת התמימה הזו לסרט יום האהבה, הוא שתחשבו על הגדרות. לא רק בנוגע לזוגיות ואהבה, אלא בנוגע להכול. תחשבו על איפה החברה מכתיבה לכם דברים, על איך להתנהג ומה לעשות. תחשבו על מה הסרטים והשירים האהובים עליכם אמרו לכם שהוא הנורמה, ותגידו "פאק איט, אנחנו יותר חזקים מזה". תחשבו בשביל עצמכם, ומה ההגדרות שהכי מתאימות לכם. אבל ביום האהבה הזה גם תזכרו: אהבה זה לא הכול.

רק ידידים: המיתוס של ה"פרנדזון"

ביקורת: צורת המים