ב ,

ביקורת: אלאדין

קפיצה אחת אחורה

אנימציה ולייב אקשן הם שני מדיומים שונים. באנימציה אפשר לעשות דברים שלא ניתן לעשות בלייב אקשן, והדבר עובד גם הפוך: כששואפים לריאליזם מושלם מקבלים תוצאה שאי אפשר לקבל באנימציה. אני לא יכול לבקר שום סרט על ההחלטה שלו להיות ריאליסטי או להשתמש באנימציה בשביל לספר את הסיפור שלו. הכלים של כל מדיום כל כך שונים שכל החלטה תיצור סרט בעל טון וסגנון שונים לחלוטין. וכאן נכנס אלאדין לתמונה. בסרטם החדש שיצא לקולנוע, דיסני ממחישים בצורה הטובה ביותר את הרעיון הנ”ל – שבין אנימציה ללייב אקשן יש הבדל של שמיים וארץ.

אבל נתחיל מההתחלה. בשנת 1992 דיסני הוציאו את גרסתם הקולנועית לסיפור אלאדין ומנורת הקסמים בצורת סרט אנימציה מוזיקלי. מדובר בסיפור עתיק יומין ממקבץ בשם סיפורי אלף לילה ולילה. דיסני לא הגו את הסיפור ולא היו הראשונים לספר אותו בקולנוע. סרטי אנימציה ולייב אקשן רבים יצאו לפניהם וגם אחריהם, הראשון מביניהם בצורת סרט אילם ב-1917. הלכתי קצת יותר מדי להתחלה – בכל אופן, 1992. דיסני הוציאו את סרט האנימציה המבוסס על הסיפור וזכו להצלחה רבה. הצלחה כל כך גדולה, שכמעט שלושים שנה לאחר מכן הם הפיקו מחדש סרט המספר את אותו הסיפור – אך הפעם בלייב אקשן.

ההחלטה ליצור את הסרט ב-92 באנימציה התבררה כמתאימה לפרויקט, כי הדמות של הג׳יני שתיארו במאי הסרט הייתה כל כך סוריאליסטית ומוגזמת שאם היו מנסים לעשות אותה בלייב אקשן, הסרט ככל הנראה היה יוצא טרגדיה ענקית שלא הייתה מביישת את אסונות הטבע הגדולים בעולם. דמיינו את רובין וויליאמס מתרוצץ באיפור כחול ועושה את הדברים שהדמות שלו באנימציה עשתה בעזרת אפקטים של שנות התשעים. אוי האימה! עכשיו דמיינו אותו גם שר תוך כדי.

מפה אנחנו מגיעים לאלאדין החדש. אומנם בימינו יכולות האפקטים עלו ברמה, אבל עדיין משהו בג’יני בלייב אקשן של אלאדין לא עובד. במשך כל הזמן הזה הבעיה לא הייתה שהאפקטים לא היו מספיק חזקים בשנות התשעים, כי ב-2019 דיסני בהחלט מצליחים ליצור תמונות סוריאליסטיות בתוך עולם פוטו-ריאליסטי בצורה מעוררת השראה (תמסרו את ברכותיי לשף וכאלה). הבעיה היא לא כמה מציאותי הוא נראה, אלא כל מה שמופיע ליד. הניגוד בין השיגעון של הג’יני – שינויי הפרצופים הבלתי נפסקים, ההיעלמות וההופעה במקומות שונים בפריים, העובדה שהוא יכול להכפיל את עצמו כאוות נפשו – לכל המסביב… פשוט נראה דבילי. וויל סמית’ נותן הופעה מצחיקה, מופרעת וכיפית, אבל לצד אנשים בשר ודם היא נראית כמו קלטת ילדים של יובל המבולבל, ולצערי את הסמים יובל השאיר בבית ולא שיתף עם כל הכיתה.

ופה מתחילה ונגמרת הבעיה הגדולה של הסרט, כי בלי הג’יני מדובר בסרט משעמם במיוחד עם דמויות לא חביבות בכלל. עד השלב שבו אלאדין נכנס למערה ומשפשף את המנורה, הסרט לא הצליח לעניין אותי. ברגע שהגיע הג’יני הסרט התרומם, אבל בו זמנית נפל אפילו יותר עמוק, כי הטון לא הפסיק לסתור את עצמו. מצד אחד אלאדין והנסיכה יסמין מנסים לנהל מערכת יחסים נורמטיבית ואינטימית, אבל מצד שני וויל סמית’ לבוש כאישה, קופץ מחלון לחלון ועושה פרצופים מצחיקים. שני קטעים שאולי היו עובדים בסרטים המתאימים להם, אבל ביחד מצחיקים לא מהסיבה שהתכוונו אליה.

בינתיים מחוץ לפריים: יסמין מתמודדת עם אפליה מגדרית. עצוב.

דמותו של אלאדין גרסת 2019 זהה לאלאדין שכבר הכרתם בעבר. הוא עדיין אותו גבר שמוק עם לב זהב שדיסני כל כך אוהבים – הוא אומנם גונב מאנשים אין ספור, אבל הוא גם נותן לילדים ברחוב קצת מהאוכל שגנב לעצמו. ממש גנב השנה. בכל זאת, הוא הדמות הראשית ואנחנו צריכים להריע לו. מדובר בדמות גנרית שהדרך היחידה להציל אותה היא בעזרת שחקן כריזמטי בעל נוכחות מהפנטת, ומנה מסעוד הוא ממש לא האדם הזה. המשחק של מסעוד מרגיש לעיתים כל כך חסר חיים שהוא מזכיר בובת החייאה שהשתמשה במשאלה שלה כדי להפוך לילד אמיתי.

לצידו של אלאדין מככבת הנסיכה יסמין – הנסיכה היחידה בליין הנסיכות של דיסני שלא הופיעה בסרט משל עצמה. היא מעולם לא הייתה יותר מאשר פרס שאלאדין צריך לזכות בו, ולכן תסריטאי הסרט החדש החליטו לתת לה המון שינויים ושכלולים חדשים שמתאימים לזמננו – וכשאני אומר את זה אני מתכוון לשיר אחד בלבד, שיר חדש ודרמטי שבו היא מדברת באריכות על איך כולם משתיקים אותה מכיוון שהיא אישה. השיר מכניס את הסרט למצב אירוני די מצער כשהתסריטאים בכל זאת ממשיכים להשתיק את יסמין בכל פיסת דיאלוג שהיא לא השיר החדש.

בסרט מופיע גם ג’אפר הרשע. פעם אחד הנבלים המאיימים ביותר בסרטי דיסני, והיום ילד עם גאלח שמשום מה לוחש כל שורה שנתנו לו לומר. זה בסדר, אני לא מצפה מהנבל של הסרט שיהיה אחד לאחד הדמות מהסרט המקורי, ואני שמח שהסרט החליט לעשות משהו חדש משל עצמו. ועדיין, אני מאמין שנבל של סרט צריך להיות מרתיע. ג’אפר החדש מאיים בדיוק כמו שומר בקניון שמבקש ממך לפתוח תיק בבקשה. כל הסרט ישבתי וחיכיתי לרגע שבו הדמות שלו תתפוצץ ותתחיל להראות לכולם כמה היא מרושעת, אבל אפילו שיר הוא לא קיבל. מדובר בסרט דיסני מוזיקלי ללא שיר נבל – זה חוקי בכלל הדבר הזה?!

על הסרט הופקד הבמאי גאי ריצ’י, שזהו סרטו המוזיקלי הראשון. מדובר באדם מוכשר מאוד שבהחלט רואים ששולט במדיום הקולנועי, אבל הוא לא יודע לביים סצינות מחזמר כלל וכלל. אומנם הסטים מעוצבים יפה והשירים נשמעים מעולה, אבל משהו בין השניים לא מתחבר כמו שצריך. ריצ’י לא פיצח את השיטה לשילוב נאמבריים מוזיקליים בצורה טבעית בתוך הסיפור, ובכל פעם שמגיע שיר הסרט מרגיש כאילו הוא נעצר כדי להחליט איך הוא עובר לנאמבר בצורה הנכונה, אבל אף פעם לא מצליח למצוא את הכיוון הנכון. ניצוחו של גאי על הפרויקט מרגיש עייף ועצלני, כאילו לא היה לו מאוד אכפת מהתוצאה. לדוגמה, נראה שההשראה שלו למראה הסרט הייתה סרטים הודיים, למרות שהסרט מתרחש בארץ ערבית דמיונית שהקשר שלה להודו הוא מקרי בהחלט. החלטות כאלה מראות כמה מעט הוא חשב על הפרויקט, כי אם היה חוקר מעט היה מגלה שהתרבות הערבית כוללת עשרות סגנונות מוזיקליים שאפשר להשתמש בהם במקום לקפוץ באופן פזיז להודו.

עם החלטות עלילתיות תמוהות ובימוי חסר השראה, הצפייה באלאדין תגרום לכם לקוות שג’יני יופיע ויגשים לכם את המשאלה למחוק את הסרט מהזיכרון. אומנם וויל סמית’ נותן את כל כולו בתפקיד, אבל שום דבר מסביבו לא מתאים לסרט שבו הוא נמצא. זה חבל, כי מתחת לפני השטח כן נראה שקיים פוטנציאל למשהו טוב יותר, אבל הפוטנציאל הזה רחוק שנות אור מלהתממש. לצערם של דיסני, בדיוק כמו דמותו של אלאדין, גם הסרט על שמו הוא יהלום בלתי מלוטש.

תגובות

טוען...

תגובות

רנדום דנט, המילניאלית הראשונה

ביקורת: חורשות את הלילה