אנדרו סקוט – השחקן הכי טוב בעולם

מי השחקן הכי טוב שפועל כרגע? ולשם המיקוד נניח לרגע בצד שחקניות, למרות שההפרדה המגדרית בפרסי המשחק הולכת ונהיית בלתי רלוונטית. תשובות פופולריות שמצאתי באינטרנט היו דניאל דיי לואיס, דנזל וושינגטון, טום הנקס, כריסטיאן בייל וחואקין פיניקס. מה משותף להם, מלבד זה שהציבור מעריך אותם כל כך? לכל אחד מהם יש בין אוסקר אחד לשלושה ולכל הפחות שלוש מועמדויות בנוסף. וכבודם של השחקנים והפסלונים במקומו מונח, אבל אני חולקת על האינטרנט בנושא הזה. לדעתי השחקן הטוב ביותר שפועל כרגע לא רק שלא מחזיק באף אוסקר – הוא גם לא היה מועמד לפרס, ולמיטב ידיעתי אפילו לא הוזכר אי פעם כמועמד פוטנציאלי. לא אעמיד פנים שאני מנסה ליצור מתח כי התשובה נמצאת בכותרת – השחקן הכי טוב שאני מכירה הוא אנדרו סקוט.

אם אנדרו סקוט הוא השחקן הכי טוב שפועל כרגע, למה הוא כל כך רחוק מזכייה בפרס המשחק היוקרתי ביותר שקיים?

הקריירה שלו מוגבלת על ידי שתי מגמות בבחירת התפקידים שלו. הראשונה היא שהוא עוד לא חצה את האוקיינוס האטלנטי, והוא משתתף פחות או יותר בלעדית בהפקות בריטיות, החל מסרטי ג'יימס בונד ועד למראה שחורה. אני לא יודעת אם זה בעקבות העדפה פרקטית שלו להישאר קרוב לבית, וכמובן שתעשיית הבידור הבריטית היא לא בדיוק בִיצה מקומית שמאוכלסת באלמוניים, אבל ההישארות של אנדרו סקוט בממלכה המאוחדת כן מגבילה את ההזדמנויות שלו להשתתף בהפקות יוקרתיות במיוחד שמצטלמות בצד השני של האוקיינוס. המגבלה השנייה והחשובה יותר היא שהתפקידים הגדולים שלו כולם בתיאטרון ובטלוויזיה, והוא עוד לא נתן הופעה מדוברת בסרט מוערך ומופץ היטב. שוב, אני לא יודעת אם מדובר בהתנגדות עקרונית לתפקיד גדול בקולנוע או שהדמות הנכונה פשוט עוד לא הגיעה, אבל זה מגביל את הפרסום שלו ומונע ממנו סוגים מסוימים של הכרה בתעשייה ומחוץ לה. התיאטרון אומנם נחשב איכותי אבל הוא עדיין תחום עניין נישתי שמדבר רק לקומץ מביני עניין. הטלוויזיה מתקדמת בצעדים גדולים וכבר אין היום הפרדה ברורה בין כוכבי קולנוע לשחקני טלוויזיה, אבל הזוהר האמיתי עדיין נמצא בעיקר במסך הגדול. ואם התהילה הזו היא פחות מה שמעניין את אנדרו סקוט, והוא בעיקר רוצה לשחק בתפקידים מעניינים ומאתגרים, אני לחלוטין בעד ומעריכה את היושרה הזו. אבל אין סיבה שזה ימנע מאנשים להכיר בגדולה של יכולות המשחק שלו, וזו הסיבה שאני כאן לדבר עליו. אתייחס לשלושת התפקידים הכי גדולים שלו בעיניי ואסביר למה אני חושבת שאלו הופעות כל כך יוצאות דופן, אבל בו בזמן גם חשוב לי לציין שלא ראיתי את כל היצירות שבהן אנדרו סקוט השתתף, אז ייתכן שיש לו תפקידים מרשימים אפילו יותר.

בשבילי הכול התחיל ב-2012, כשהתחלתי לצפות בסדרה שרלוק באיחור קל. בעוד מיליוני נערות ונשים ברחבי העולם ובעיקר בטאמבלר פיתחו אובססיה לבנדיקט קמברבאץ', שמגלם את הבלש המפורסם, אני הסתכלתי ואמרתי "עצרו רגע, מי זה המוריארטי הזה?" אני כמובן לא מתיימרת להיות היחידה שזיהתה שמדובר בתפקיד מופלא, הרי אנדרו סקוט זכה עליו בבאפטא באותה שנה והמעריצים כל כך אהבו אותו שהוא הוחזר לסדרה שוב ושוב בתירוצים קלושים, אבל היה לי ברור כבר אז שאני צופה בשחקן מליגה אחרת. בסדרה, שהיא טייק מודרני על סיפורי ארתור קונן דויל, אנדרו סקוט מגלם את ג'ים מוריארטי, היריב המיתולוגי של שרלוק הולמס. מוריארטי הוא בעצמו שחקן מחונן פה, שעוטה דמויות שונות לפי הצורך ומעמיד פני קורבן תמים כך שכמעט יצליח להוליך שולל את העולם כולו, וזה נותן לאנדרו סקוט הזדמנות להפגין את כל המנעד שלו ולהשתולל עם דמות שאין לה עכבות. התפקיד הזה הוא כנראה חלומו של כל שחקן שאוהב לדפוק הופעה, כי הוא כל כך מנותק מרגשות ומניעים אנושיים שאפשר לעשות איתו מה שרוצים. כנראה יש עוד שחקנים שהיו יכולים להיכנס לנעליו של מוריארטי, אבל זה לא משנה את העובדה שמוריארטי של אנדרו סקוט הוא תצוגת משחק מדהימה. הדבר הבולט ביותר באופן שבו סקוט מגלם את מוריארטי הוא הכוונה שהוא מכניס לכל מילה ולכל תנועה. הגוף שלו מתוח כל הזמן, והאופן שבו הוא מדבר מטעין משמעויות חדשות בכל משפט – שום דבר בו לא מרגיש נינוח או טבעי. הוא לא מפחד ממשחק יתר ויודע להתנהג בצורה מוגזמת שלא רואים במציאות, בלי להתנתק מהטון הריאליסטי של הסדרה. אבל למרות שההופעה הזו כוללת רגעי תסכול ואימה דרמטיים וצעקות מבעיתות, הדבר שאני הכי אוהבת בה הוא העיניים שלו. זה תמיד מרשים כשאפשר להבין את כל ההופעה של שחקן מהעיניים שלו, ואני לא חושבת שאי פעם ראיתי מישהו עושה את מה שסקוט עושה כאן – המבט שלו איכשהו חודר ומזוגג בו זמנית, וזה מעורר צמרמורת. בדומה לנבלי על אחרים, מוריארטי כדמות הוא מגרש משחקים עצום עבור שחקן מוכשר, וההתענגות של סקוט על הקיצוניות של הדמות הופכת את ההופעה שלו בעיניי לשוות ערך להופעה זוכת האוסקר של הית' לדג'ר בתפקיד הג'וקר.

ב-2017 אנדרו סקוט כיכב בתפקיד נושא השם בהפקה של המלט בתיאטרון האלמידה, שלקחה את הטקסט המקורי של שייקספיר ומיקמה אותו בסביבה מודרנית. לא ראיתי את זה באולם, ואני מתארת לעצמי שהחוויה אפילו יותר מרהיבה ככה, אבל אני ממליצה מאוד על צפייה בגרסה המצולמת בעיקר בגלל ההופעה של אנדרו סקוט, ולמרות הגימיקים המעצבנים בצילום ובעריכה (והשימוש המופרז והתמוה במוזיקה של בוב דילן). אני חושבת שיש טהרני שייקספיר שלא אוהבים את ההופעה הזו, ואני חושבת שמה שמפריע להם הוא בדיוק מה שאני כל כך התלהבתי ממנו. סקוט לא מקפיד על המקצב השייקספירי ולפעמים גם מוותר על הפאתוס, במטרה אחת: להישמע כאילו הוא אומר את מה שהוא חושב ברגע שהוא חושב אותו, ולא מדקלם מילים שאלפי אנשים לפניו כבר אמרו. הוא הופך את השורות לשלו לחלוטין, ואומר אותן כמו שהוא היה מביע את עצמו אם זה באמת מה שהוא היה מרגיש, רק בשפה ארכאית יותר. הרגש שהוא מביע כל כך עשיר וישיר שממש לא צריך היכרות עם האנגלית של שייקספיר כדי להבין מה קורה על הבמה. יש כמובן רגעים מלודרמטיים בהופעה שלו, והרבה – זה בכל זאת המלט, ילד האימו האולטימטיבי – אבל גם הם נשמעים טבעיים כשהם באים ממנו, והוא מצליח לחבר אותי למילים דרך האופן שבו הוא מתחבר אליהן. המשחק שלו גם פה פיזי מאוד, שזה משהו שאני תמיד אוהבת (לדוגמה נוספת חפשו את בן פלאט בתפקיד אוון הנסן). במהלך המחזה אנדרו סקוט מציג מחוות ידיים גדולות ומפורטות באופן בלתי פוסק. במבט ראשון זה נראה מבולגן, אבל אני חושבת שיש בחירה מכוונת למקד הרבה מהפיזיות של הדמות סביב הלב, בין אם במחוות הידיים שמדי פעם פונות לכיוונו ובין אם בשפשופים תכופים של איזור החזה כייצוג חזותי של אבל וכאב. המחוות האלו עשויות להיראות כמו התנהגות כפייתית, ולדעתי זה רק מחזק את ההופעה מכיוון שהדמות של המלט אמורה להתנדנד על סף אי שפיות. התנועות של סקוט גם עוזרות למילים לזרום מתוכו וגם עוזרות לצופה לפענח את הטקסט השייקספירי. נכון, ההופעה של סקוט בתפקיד המלט לא שגרתית, אבל העובדה שהוא נותן פרשנות כל כך אישית וייחודית לתפקיד כזה קאנוני היא מה שגורם לי להבין איזה שחקן חד פעמי הוא.

הדמות שקיבעה סופית את הסגידה שלי לאנדרו סקוט (לפחות ברמה המקצועית, אני כבר יודעת לא לתת אמון אישי במפורסמים) היא זו ששיחק בעונה השנייה של הסדרה פליבאג. התפקיד שהוא משחק הוא של כומר קתולי צעיר שהאמונה שלו עומדת למבחן מול מערכת היחסים שהוא מפתח עם גיבורת הסדרה. לכאורה, לא ממש דמות בקליבר של הארכי-פושע הפסיכופת והנסיך הצמא לנקמה שראינו את סקוט מגלם קודם, אבל האינטנסיביות הטבעית שלו משמשת אותו לא פחות בתפקיד הזה, כשהוא מבטא אותה בצורת להט ותשוקה, לא רק כלפי הדמות הנשית אלא בעיקר כלפי החיים עצמם. הכומר הוא אומנם דמות משנה ביצירה לא ארוכה מדי, אבל לדעתי הוא מלא רבדים ומורכב כמעט כמו המלט. גם בזכות הכתיבה (אני לא אומרת שפיבי וולר ברידג' מוכשרת כמו שייקספיר, אבל אולי אני כן) וגם בזכות המשחק של אנדרו סקוט. כבר בעונה הראשונה הסדרה ביססה את העובדה שהקהל חולק את נקודת המבט של הדמות הראשית שלה באופן ייחודי וכמעט מוחלט, ולכן כשבעונה השנייה אותה דמות מתאהבת בכומר, הסדרה חייבת לגרום לנו להבין את הרגשות העזים שלה ולהשתתף בהם. והיא עושה את זה, לא על ידי הצגתו כאידיאלי ונחשק באופן אוניברסלי, אלא על ידי כך שהיא מציגה אותו כאנושי ופגיע וחושפת את הפגמים והפחדים שלו. אנדרו סקוט משחק את כל הצדדים של הדמות בצורה שממש מקלה עלינו להתאהב בו, כפי שתוכיח העובדה שגם אם לא ראיתם את הסדרה היו כמה שבועות שבהם לא יכולתם להסתובב בטוויטר בלי לראות אנשים מדברים על "הכומר הלוהט" בכל מקום. ובזמן שכולם מתאהבים בו, הכומר מתאהב בחזרה בניגוד לרצונו בצורה משכנעת ביותר. את נקודת המבט שלו אנחנו לא חולקים, אבל בסצנות הבודדות שבהן הוא זוכה להביע את רגשותיו בכנות הוא מצליח להראות לנו לא רק את קיומה של ההתאהבות והעוצמה שלה, אלא גם את החשיבות שלה. הוא הרי רחוק מלהיות הראשון בטלוויזיה או בקולנוע שמתאהב במי שהוא לא אמור, אבל הנאומים שבורי הלב שלו לא מרגישים מופרזים או ילדותיים, בגלל שהשחקן והתסריט עשו את העבודה של להראות לנו מאיפה ההתאהבות הזו מגיעה ולאיזה כאב היא גורמת. הדמות היומיומית יותר של הכומר לא מרגישה פשוטה מדי, והדברים שמטרידים אותה לא פחות הרי גורל, בזכות הרוח שאנדרו סקוט מפיח בה והיכולת שלו ליצור דמות ספציפית, קוהרנטית ועמוקה.

אז יש לנו שלוש דמויות. עבור מוריארטי אנדרו סקוט נותן את ההופעה הכי מסוגננת ומופרעת שלו. הוא מעולה לחלוטין בתפקיד הזה, אבל גם משתמש בטריק הכי ישן של שחקנים שרוצים להרשים: פשוט להוציא הכול. הדמות לא מחוברת למציאות כמעט בשום צורה, ולכן גם ההופעה לא צריכה להיות, ויכולה ללכת לקיצון שלא מתאפשר עם דמויות יותר מעוררות הזדהות. בתפקיד המלט סקוט לוקח את הטירוף שהוא אבן הפינה של הדמות הקלאסית הזו ומביא אותו הביתה, הופך אותו למשהו שכל אחד יכול להבין ולהרגיש. המשחק שלו מגשר על פני פער של שנים ונסיבות בין הדמות לבין הקהל. וכדי לגלם את הכומר סקוט לוקח את הרגשות היומיומיים והנפוצים והופך אותם לטרגיים ברמה שייקספירית ולדבר הכי חשוב ודרמטי בעולם, כשהוא חושף את השיגעון (לצורך הביטוי) שבחוויות שגרתיות כמו התאהבות. הטכניקה שלו והאתגרים שהוא לוקח על עצמו רק משתכללים, ועם כל תפקיד חדש הוא נכנס עמוק יותר ללב. העובדה שכל ההופעות המבריקות האלה היו על הבמה או על המסך הקטן היא אולי סיבה לא לתת לו אוסקר (למרות שמבחינתי היה יכול לזכות גם על שתי הדקות שלו ב-1917) אבל זו לא סיבה לקפח אותו כשעונים לשאלה מי השחקן הכי טוב שפועל כרגע. לדעתי אנדרו סקוט הוא התשובה הנכונה.