מראשון עד חמישי: חברות צה"לית

ביוני 2014 יצא לבתי הקולנוע בארץ הסרט אפס ביחסי אנוש והתקבל מייד באהבה על ידי המבקרים והקהל שהיללו אותו על ייצוגם הריאליסטי של חיי פקידות שלישות בצבא ההגנה לישראל. כחייל שהתגייס כשנה לפני כן ושירת בתפקיד דומה, הסרט הזה היה אז חשוב לי מאוד. על אף שכל הדמויות המרכזיות בסרט הן נשים, הסיטואציות המתוארות מצליחות לעבור גם לחברי המגדר הגברי, והסרט מצליח להוכיח שלא משנה מי אתה ואיפה אתה משרת, חוויית השירות בתפקיד "ג'ובניקי" דומה. יותר מזה, אפס ביחסי אנוש היה חלוץ בז'אנר סרטי הצבא הישראליים, מכיוון שהוא הראה צד שעוד לא נראה לפניו. בעוד שעד אז סרטי צה"ל התעסקו בעיקר בחיילים קרביים, אפס התעסק בתפקידים מנהלתיים, ועשה את זה בצורה מדויקת להחריד.

אבל בעצם, אם מדברים על הריאליזם של הסרט, יש דבר אחד שתמיד הפריע לי, והרגשתי שהוא קצת חורג מהמציאות. למעשה, זה אולי הדבר הכי חשוב בסרט – הדבר שעליו הוא בעצם מדבר: החברוּת בין שתי הדמויות הראשיות.

הסרט נפתח בהצגת החברות של דפי (נלי תגר) וזוהר (דאנה איבגי), חברות כל כך הדוקה שהשנייה מביניהן מוכנה לדחות את הגעתה לבסיס ולהסתכן בצעקות מהמפקדת שלהן רק כדי להעביר עם חברתה את הנסיעה הארוכה אל הבסיס המרוחק. בהמשך הסרט, בשיחות בין שתי הדמויות, הצופים מגלים את האהבה הגדולה ביניהן, ואת הפחד הגדול שיש להן מעזיבתה הפוטנציאלית של דפי, שיכולה להוביל לבדידות ולסבל, כי הן לא מאמינות שאפשר למצוא חברות כמו שיש לשתיהן. זו אומנם חברות מקסימה שמושתתת על הערכה הדדית רבה, אך היא גם בעיקר פנטזיה של איך חברות אמורה להיות, במיוחד בין כותלי בסיס צה"ל. התלות שיש להן אחת בשנייה הרסנית, והן מבינות את זה ככל שהסרט מתקדם, אבל הסיום של קו העלילה שלהן הוא שהן מתגברות על הקשיים ומבינות שהחברות שלהן מעל הכל, כי הן אוהבות אחת את השנייה. נכון שקיימות כאלו חברויות – כולנו רוצים את החבר או החברה הקרובים שיעזרו לנו לעמוד מול הסביבה הנוראית שבה אנו נמצאים – אבל דבר כזה קשה למצוא, וכשמוצאים אותו, הוא לחלוטין לא ברמת האינטנסיביות של הדמויות באפס ביחסי אנוש. ואני לא אומר שלא קיימת חברות כה הדוקה. למעשה, ראיתי בחיי קצת יותר מדי חברויות שמתקרבות לרמות התלות שמוצגת בסרט – פשוט לא ראיתי כאלו אף פעם בצבא.

כדי להסביר את זה, אני רוצה לדבר על הסדרה האחיות המוצלחות שלי. החברות של מור (טס השילוני) וליזו (עדי חבשוש) בסדרה היא חברות מיוחדת. שלא כמו דפי וזוהר, החברות שלהן לא ממש מבוססת על אהבה גדולה מהחיים או על הערכה הדדית מוגזמת, היא פשוט קיימת מכורח המציאות. הן משרתות באותו המשרד, תחת אותו המפקד המעצבן, וחוות את אותם קשיים – ולכן הן חברות. אין פה יותר או פחות מזה. למעשה, בעונה הראשונה הן בכלל לא חברות, אלא נעשות כאלה בתהליך שמתפתח לאורך הסדרה. בעונה הראשונה של הסדרה ליזו מצטיירת בתור הדמות המעצבנת שאנחנו אמורים לשנוא, אבל מתגלה בתחילת העונה השנייה כחברה טובה כשצריך אותה. וצריך היא מילת המפתח, כי בצבא אנחנו צריכים חברים כאלו – חברים שמבינים את הבעיות שלנו עם המערכת האינטנסיבית כי הם חווים את אותן בעיות בעצמם. זו אומנם חברות שמרגישה אמיתית, אבל היא לא באמת יכולה להתקיים מחוץ לכותלי הבסיס.

דפי וזוהר לא כל כך שונות ממור וליזו – הן הכירו כחלק מעבודה משותפת באותו המשרד, הן סובלות מאותה המפקדת ועצבניות על אותן הקולגות, אבל הסרט נותן את ההרגשה שהחברות שלהן מסוגלת לשרוד באש ובמים, כשבפועל קשה מאוד למצוא חברות כזו כחלק מהמערכת הצה"לית. אולי עכשיו זה הזמן לסמן פה כוכבית ענקית ולומר שלמרות מה שאני כותב, ברור לי שחברויות שמתחילות בצה"ל יכולות להמשיך הלאה גם לאזרחות. אם יש לכם חבר או חברה כאלו – זכיתם. חברות כזו צריכה להתחיל מראש ככזו שמבוססת על יותר מצה"ל (על תחביבים משותפים, לדוגמה), כי אם יש בה רק דיבורים על כמה הרס"ר מעצבן או כמה הפקידה של המב"ס חיה בסרט – לא יהיה ממש על מה לדבר בהמשך.

את הנקודה הזו מעלה טוב הסדרה המפקדת, שבה הסמלת ספיר (מיה לנדסמן) נאלצת להיפרד מחברתה הטובה ביותר בבסיס, המ"מ סאלי (תימור כהן). סאלי עוזבת את צה"ל בעקבות פציעה ובמסיבת השחרור שלה היא מנסה לשכנע את ספיר שהן יישארו חברות גם כשהיא תהיה אזרחית ויוכלו לדבר בטלפון כל הזמן – ספיר סוגרת את הדיון הזה במשפט קצר שלדעתי מבהיר את מה שמגביל חברויות בצבא – היא עונה לה, "ועל מה נדבר?" המשפט הזה כל כך יפה כי הוא מציג את הבעיה האמיתית של חברויות כאלו. נושאי השיחה המשותפים מתחילים ונגמרים בכל מה שקשור לבסיס, וכל ניסיון נוסף למצוא על מה לדבר אחרי שאחד הצדדים השתחרר מועד לכישלון.

בסדרה האחיות המוצלחות שלי נוגעים מספר פעמים בנושא הזה. בפרק הראשון רותם (תמר עמית יוסף), שמשרתת עם מור וליזו במשרד, משתחררת מצה"ל. רותם מוצגת בתור החברה הכי טובה של מור, כזו שהיא תעשה הכול בשבילה. הן מסיימות את הפרק הראשון בחיבוק ענק ובהבטחה "לשמור על קשר טלפוני". אבל רותם אפילו לא מוזכרת בסדרה עד הפרק ליזו מחליפה קידומת בעונה השלישית, שם היא מופיעה ביום ההולדת של ליזו ואנחנו, יחד עם מור, מגלים מה עשתה אחרי שהשתחררה. הרעיון של להציג בפרק הראשון את הדמות של רותם כדמות משמעותית בחיים של מור ואז להעלים אותה כמעט לגמרי מאיר את ההשקפה של יוצרות הסדרה לגבי חברויות צה"ליות, שניתן לראות באותו הפרק בעונה השלישית בציטוט של מור: "יש רגע שיוצאים מהבקו"ם, בשחרור, שאתה כזה 'האנשים האלו קיימים בכלל בעולם אחרי שהשתחררתי?' ואתה כזה 'לא, הם לא'. ופוּף, זה נעלם."

ליזו גם היא נעלמת מחייה של מור לאחר השחרור של השנייה בתחילת העונה השלישית. היא מופיעה בקטע קצר באחד הפרקים הראשונים של העונה שמראה שהן שמרו על קשר, גם אם לא כזה קרוב, ואז שוב בפרק יום ההולדת שלה. החברות שלהן לא תפקדה במיוחד מחוץ לבסיס – הן מרוחקות אחת מהשנייה והחברה החדשה של מור, מיטל (הדס בן ארויה), בטוחה שהחברות שלהן מבוססת על התנשאות מהצד של מור. בסוף הסדרה לחברות שלהן ניתן צ'אנס נוסף כשהן מגלות שעלו על אותה הטיסה להודו, ושוב היא יכולה יכולה להתבסס על חוויה משותפת. האם הקשר שלהן יחזיק גם אחרי הטיול? זו כבר שאלה שהסדרה תצטרך לענות עליה.

אבל אולי בעצם סוג החברויות האלו לא מתקשר אך ורק לצה"ל. אולי חברויות כאלו קיימות בכל סוג של מסגרת בחיים שלנו. הרי מה ההבדל בין התמרמרות משותפת על אותה מפקדת לבין התמרמרות משותפת על אותה מלכת הכיתה, מרצה מעצבן או קולגה מהגיהנום? כל עוד החברות קשורה אך ורק לתחום עיסוק מסוים אני חושב שהיא משתייכת לסוג החברויות שאני מתאר בטקסט הזה. לדעתי הכי טיפוסי למצוא חברויות כאלו בצה"ל בגלל פקטורים כמו הגיל שאנחנו מתגייסים בו, מגוון האנשים השונים מאיתנו שאנחנו פוגשים בשירות, הטוטליות של המערכת ואפילו המדים הזהים שאנחנו נדרשים ללבוש. ועדיין, אפשר למצוא חברויות כאלו בכל מקום, ואני חושב שחשוב מאוד לשים לב לסוגי החברות שבה אנחנו נמצאים.

גם אם החברות של דפי וזוהר לא תמשיך אחרי השחרור שלהן, זה לא בהכרח דבר רע, כי החברות שלהן הייתה כנה ואמיתית בזמן השירות שלהן. אין לי כוונה לומר שחברות צה"לית היא לא חברות אמיתית, כי היא לגמרי כן. כל חברות היא חברות אמיתית, לא משנה כמה טוטלית או כמה זמן היא נמשכה. חברים באים והולכים וחשוב מאוד להעריך כל חבר או חברה שהיו לכם בחיים בשביל הזמן הספציפי שבו הם היו. אני לא בוכה על חברויות שנגמרו, כי אני יודע שהן היו שם כשהזדקקתי להן בחיים שלי, וזה שקשרים מסוימים לא נמשכים לנצח לא הופך אותם לפחות חשובים, משמעותיים ומספקים לשעתם.