ביקורת: אסטרואיד סיטי

אסטרואיד סיטי הוא הסרט החדש של ווס אנדרסון.

והנה יש מצב שזאת כל הביקורת שאני צריכה לכתוב לחלק מהאנשים, כי סרט של ווס אנדרסון אומר די הרבה דברים. יש פה קאסט שחקנים נרחב, העלילה מוזרה, הסרט מצחיק ומצולם בקומפוזיציה הישרה והאסטטיקה שמזוהה עם הבמאי. או שאתם ממש אוהבים את זה או שלא כל כך ברור לכם על מה המהומה. אם זה הווס אנדרסון הראשון שלכם, אל חשש: זהו סרט מצחיק וחמוד וקצת מוזר כפי שמתבקש. אם זה לא הרודיאו הראשון שלכם עם הבמאי, אני יכולה להגיד שהוא בהחלט סרט קסום ומוצלח, ומזכיר את הווייב של מלון בודפשט הגדול יותר מכל סרט אחר של אנדרסון.

אסטרואיד סיטי הוא בכלל מחזה בעל שלוש מערכות שמתרחש בעיירה אסטרואיד סיטי בשנות ה-50, ועוקב אחרי שלל דמויות שמגיעות לעיר לחלוקת פרסי המדע לנוער: נער גאון שמגיע לעיירה עם אביו הצלם הצבאי ושלושת אחיותיו הקטנות; כוכבת מתמטיקה שבאה עם אמהּ השחקנית ההוליוודית; צעיר אסיאתי שעובד עם אבא שלו על המצאות תעופה; נערה שיצרה יסוד חדש ונער שהמציא רובה לייזר חדשני. את הפרס מחלקים הצבא האמריקאי ומכון המחקר של נאס"א בעיר. כולם ישנים במוטל העיר שמסיבה כלשהי מלא במכונות אוטומטיות. המערכה הראשונה מתרחשת ביום ההגעה, השנייה למחרת בטקס חלוקת הפרסים, והשלישית שבוע אחרי הטקס.

בין ה"עלילה" הראשית יש התאהבויות, התמודדות עם מוות, שיחות על תהילה וקצת ניסיון למסר על הקיום האנושי, בקטנה (כדאי לדעת מראש שאובדנות, מוות ופגיעה עצמית מוצגים לזמן קצר על המסך). יש לציין שהסרט הזה הוא קומדיה –  מאוד נונשלנטי, ביזארי ומצחיק. זאת כמעט לא חוכמה אבל כל השחקנים, גם אלה שמגיעים אפילו לדקה, עושים עבודה נפלאה, ומהמספר העצום של האנשים שלקחו חלק – לא מעט מהם אנשים שלא רואים בדרך כלל בסרט של ווס אנדרסון – יש רושם שהיה כיף מאוד על הסט. ההמלצה שלי,  גם למי שלא אובססיבים לבמאי, היא פשוט בואו לראות, יהיה כיף.