תת-תרבות
לתשומת לבכם, הטקסט הבא יכלול ספוילרים להנוקמים: סוף המשחק ולשאר סרטי היקום הקולנועי של מארוול
קסם ברקוביץ: היי שני, זוכרת את השיחה שעשינו בשנה שעברה?
שני אוירבך: כן, בעיקר בגלל הקישור ששמת באמצע המשפט שלך. איך עשית את זה?!
קסם: זה לא משנה עכשיו! צריך לדבר על הנוקמים: סוף המשחק!
שני: אבל עם ספוילרים?
קסם: בוודאי.
שני: אוקיי, אז הדבר שהכי חשוב לי להגיד הוא זה: בחזרה לעתיד הוא לא בולשיט! זה לא מאוד מפתיע שסוף המשחק הוא סרט מסע בזמן. היה ברור שההשלכות של הסרט הקודם יבוטלו איכשהו, והיה קל לנחש שמסע בזמן יהיה חלק מהדרך לשם. אבל חשוב לי להבהיר שבניגוד למה שהסרט טוען, המסע בזמן בסוף המשחק לא יותר ברור והגיוני משל אף סרט מסע בזמן אחר. הם משתמשים בהרבה ג'יבריש מדעי וזה מצער, כי סרטי המסע בזמן הטובים ביותר הם אלה שלא מנסים להסביר את המכניקה אלא רק מציבים את החוקים ומתמקדים בלעבוד איתם היטב. בסוף המשחק יש הרבה מילים גדולות והחוקים של המסע בזמן לא ברורים עד הסוף, כפי שקל לראות מהשיחות המבולבלות של כל מי שיוצא מהסרט. המסע בזמן גם יוצר הרבה חורי עלילה שאני משתדלת כמיטב יכולתי להתעלם מהם, אבל לא תמיד מצליחה. ובכל זאת, אני שמחה שמדובר בסרט מסע בזמן. זה מרענן את הנוסחה של סרטי גיבורי על, מאפשר סגירת מעגל עם דמויות שכבר לא איתנו, מתגמל את המעריצים על צפייה אדוקה בעשרות הסרטים הקודמים, וזה פשוט כיף.
קסם: והסרט הזה בהחלט מתגמל את אלו שעקבו אחרי עשרים ואחד הסרטים שבאו קודם. בתור התחלה, מדובר בסרט מאוד ארוך, עובדה הגיונית בהתחשב בזה שיש לו הרבה מאוד עלילה לספר וקצוות פתוחים לסגור. מדובר בשלוש שעות של עלילה שהייתה אמורה למלא סרט באורך כפול מזה – הסרט רץ על העלילה במהירות של טיל, ואם אורך הסרט נועד לתת לעלילה יותר מרווח לנשימה, קשה לי לדמיין כמה צפוף זה היה מרגיש בסרט קצר יותר. בשביל שהסרט לא ירגיש מתיש, צוות התסריטאים עושה את ההחלטה האמיצה שהייתה יכולה להיות או התרסקות איומה או הצלחה ענקית: להפוך את הסרט לארבעה סרטים שונים. כמו שהזכרת, באמצע העלילה הסרט הופך לסרט מסע בזמן, למרות שהחלקים שבאים לפניו ואחריו לא מרגישים אפילו קצת כמו סרט כזה. סוף המשחק יכול ברגע אחד להיות דרמה אינטימית ומרגשת על החיים לאחר טרגדיה, ושנייה אחר כך קומדיה מטופשת בחלל. בכל סרט אחר זה לא היה עובד, אבל איכשהו הבמאים והתסריטאים של הסרט מצליחים לגרום לכל הבלאגן הזה לא להעיק אפילו לרגע אחד. אני חושב שהעובדה שההחלטה הזו מצליחה לעבוד כל כך טוב קשורה באופן ישיר לאורך הסרט – אמנם העלילה מרגישה מהירה מדי, אבל שלוש השעות של הסרט כן נותנות לכל אחד מהטונים והז'אנרים את המקום לפרוח ולהגיע למלוא הפוטנציאל שלו.
שני: אני חייבת להודות שבהתחלה ממש חששתי שהסרט הזה ישחזר את כל הדברים שלא אהבתי בסרטים של מארוול בשנים האחרונות. התחלנו בסצנה טרגית של הוקאיי מאבד את המשפחה שלו, חתכנו לרגע לטוני ונבולה עושים שטויות בחללית, ואז בחזרה לסצנה קורעת לב של טוני גוסס. שינויי הטון בחמש הדקות הראשונות של הסרט היו חדים מדי בשבילי והייתי בטוחה שכמו מלחמת האינסוף, סוף המשחק לא יצליח לרגש וישים בדיחות בכל המקומות הלא נכונים. אבל בהמשך זה התאזן וכן קיבלנו סצנות דרמטיות שלא מכילות בדיחה לא מתאימה. אני חושבת שהסיבה העיקרית שבגללה אני אוהבת את סוף המשחק יותר מאשר את מלחמת האינסוף היא שהוא נותן לדמויות מקום להתפתח. דווקא בגלל שסטיב וטוני עוזבים את חיי הגבורה בסרט הזה – מי בנסיבות משמחות יותר ומי פחות – הם יכולים להיות דמויות מעניינות יותר. וההתמקדות בסטיב וטוני מעולה כי אלה דמויות שבאמת אכפת לנו מהגורל שלהן. אמרתי על מלחמת האינסוף שהוא עוסק במערכות יחסים שלא מעניינות אותי – פה הדמויות ההן כבר הפכו לאבק ונשארנו עם אלה שאנחנו עוקבים אחריהן כבר עשור ובאמת שבו את ליבנו. ודווקא בגלל זה אני מרגישה תחושת החמצה בקשר לאחד הדברים שקרו בסוף הסרט – המוות של טוני היה הירואי ומתבקש, ולמרות שזה קצת עצוב, אני חושבת שזה הסוף הנכון – אבל האופן שבו סטיב פרש מהנוקמים הוא זה שמתסכל אותי. הקשר של סטיב ובאקי היה לדעתי הבסיס לדמות שלו. הוא הכיר את באקי כל חייו והיה מוכן להקריב הכול בשבילו. זו הייתה דוגמה יפהפייה לחברות חזקה וחשובה, ובכל זאת סטיב בוחר לבלות את שארית חייו עם פגי ולא עם באקי. הוא אפילו לא מסביר את הבחירה הזו לבאקי (ולנו) בסופו של דבר – סגירת המעגל היחידה שלו בסרט הזה היא כשהוא מעביר את המגן שלו לסאם. אני מרגישה שהמסר פה הוא שאהבה רומנטית תמיד תבוא לפני אהבה אפלטונית, ואפילו לא צריך להצדיק את הבחירה דווקא בה. אחרי כמה רגעים נהדרים של סטיב בסרט הזה – במיוחד הרגע שבו הוא מניף את מיולניר ומוכיח שהוא תמיד היה ראוי כמו שידענו – הסיום של הסיפור שלו העביר מסר שאני מאוד לא אוהבת.
קסם: גם אני לא אוהב את המסר שהסצנה הזו מעבירה בנוגע ליחס בין אהבה אפלטונית לבין אהבה רומנטית, אבל יש מקום בסרט שבו דווקא הוצג מסר שונה שאותו אני דווקא מעריך במיוחד. במלחמת האינסוף התוודענו לראשונה לדרך היחידה שבה אפשר להשיג את אבן הנשמה. אחרי שעושים את המסע לוורמיר – כוכב שלם שמסתבר שקיים למען מטרה יחידה אחת – מגיעים לרד סקאל שאומר שחייבים להקריב מישהו שאוהבים בשביל לקבל את האבן בתמורה. בסצנה מרגשת במיוחד תאנוס זורק את גאמורה מההר הגבוה וככה אנו מגלים שלמעשה הוא עדיין אוהב אותה. זו סצנה חזקה ועוצמתית, אבל כשמוסיפים למשוואה את הסצנה המקבילה מסוף המשחק מתקבלת תמונה קצת אחרת – אולי תאנוס לא באמת עד כדי כך אהב את גאמורה, אם האהבה של קלינט לנאטשה מספיקה גם היא בשביל לקבל את האבן? אבל אולי בעצם זה לא המסר שמתקבל? אולי, למעשה, הסרט נוקט עמדה ברורה שטוענת שאהבה אפלטונית יכולה להיות שוות ערך לאהבה משפחתית? זה מסר נהדר מבחינתי, וגם כזה שאני מוכן לעמוד מאחוריו תמיד. מדובר במשהו שאומנם נמצא מתחת לפני השטח אבל כל עוד הוא נמצא בסרט אני שמח. זה לא דבר שרואים כל יום.
שני: אולי הייתי נהנית מהמסר הזה יותר אם הסצנה בוורמיר לא הייתה כולה כל כך מטופשת בעיניי. הקרב של קלינט ונטשה על מי יזכה להקריב את עצמו הוא קלישאה עתיקה שמציגה את שתי הדמויות כהירואיות עד כדי טמטום – וזה בכלל לא מתאים לאיך שהכרנו אותם עד עכשיו. חוץ מזה, קלינט לא היה צריך לקבל את האבן כי הוא לא באמת הקריב את נטשה. היא התאבדה. הדבר היחיד שהיה גואל את הסצנה הזו מבחינתי זה אם שניהם היו נופלים מהצוק בטעות. זה היה יכול להיות כל כך מצחיק.
קסם: זה לחלוטין היה תואם את רמת ההומור בסרט, בצורה משונה. זו בעיה. האחים רוסו מגיעים מרקע של בימוי קומדיות, הסדרות שהם ביימו הן כמה מהסדרות המצחיקות ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה, ולדעתי אחרי ארבעה סרטים ביקום הקולנועי של מארוול הם דווקא לא הצליחו לפצח את השיטה ולמצוא את האיזון בין הדרמטי לקומי. הם מבינים טוב מאוד את הטון הדרמטי הנחוץ, אבל בכל פעם ופעם קוטעים הכול לקטע קומי שלא מקדם שום דבר. לרוב הקטעים הקומיים בסרט מתבססים על בדיחה אחת יחידה שנמתחת כל כך עד שהיא מתחילה לאבד קשר למציאות. בסרט הנוקמים הקודם ראינו את דראקס מדבר על זה שהוא בלתי נראה – סצנה שהגיעה ישר אחרי אחת הסיטואציות הכי דרמטיות בסרט, ונמשכה נצח. בסרט הנוכחי קיבלנו כמה סצנות כאלו שלא ידעו מתי לחתוך. כשהילדים במסעדה מגיעים לבקש מהענק הירוק סלפי מתנהלת בין כולם שיחה שמרגישה בעצמה באורך שלוש שעות, וכשהיא סוף סוף נגמרת פתאום גם אנט-מן נכנס לתמונה ושואל אם הם רוצים סלפי גם איתו. הכלי ״קאט״ בתוכנת העריכה לא נמצא שם סתם, רק אומר. אבל יש מקום אחד שבו דווקא הרעיון של מריחת הבדיחה עזר לסרט מאוד, וזה תור השמן. בשלב מוקדם של הסרט, כשכולם מחליטים לאחד את הלהקה בחזרה, הם נוסעים לבקר את תור שבינתיים הפך לשתיין, בטלן ושחקן פורטנייט, מסתבר. בסצנה ארוכה של כריס המסוורת' בלי חולצה אנחנו מתוודעים לתור השמן, ומתחילים לתהות מתי הסרט יחליט שנמאס לו ויחזיר את הדמות האהובה למצב הצבירה הרגיל שלה. התשובה היא שאף פעם – כי תור נשאר שמן לאורך כל הסרט. אי אפשר שלא להריע למארוול על הרעיון, שבהחלט דרש הרבה אומץ.
שני: אני חלוקה בדעתי לגבי תור השמנמן (כי בינינו, הוא לא ממש שמן, יש לו כרס בירה וזהו). אנשים שמנים משמשים כמושא הבדיחה בכל פעם שהם מופיעים על המסך. אם היינו רואים גיבור על שהוא פשוט שמן, לא בעקבות ייאוש, שתיינות והזנחה, ואף אחד לא מתייחס לזה כבדיחה, הייתי מתלהבת מאוד. בקונסטלציה הנוכחית אני לא חושבת שיש פה ייצוג פורץ דרך או מרשים במיוחד של מבני גוף שונים. מצד שני, אהבתי את תור השמנמן בפני עצמו. אי אפשר להכחיש שהחוזק של כריס המסוורת' כשחקן הוא בעיקר בתחום הקומי, ולכן ההחלטה להפוך את הדמות שלו לקומית מוצדקת במידה מסוימת. ולמרות שהוא דמות קומית הוא מקבל סצנה מאוד מרגשת עם אמא שלו (כלומר, אני מניחה שהיא מרגשת. כולם אמרו לי שאפשר לדלג על תור: העולם האפל ועכשיו אני כועסת). אני אוהבת את תור השמן אפילו יותר מאת תור החתיך ברמה מוגזמת, אבל אני לא יכולה לומר שהיחס אליו הוא לא שמנופובי במידה מסוימת, כי בסופו של דבר מבנה הגוף שלו הוא הפאנצ'ליין לבדיחה. למרות כל ההשתדלות, מארוול עדיין לא טובים בייצוג של נשים ומיעוטים. הסצנה הכי מכעיסה בסרט היא זו שבה כל הגיבורות בסרט במקרה נמצאות באותו מקום, ומתגייסות לחפות על קפטן מארוול שפורצת קדימה (למרות שקפטן מארוול לא זקוקה לעזרה של אף אחת מהן). הרגשתי שלמארוול נמאס שאומרים שאין דמויות נשיות בסרטים שלהם אז הם שמו את כל הנשים בשוט אחד כדי להגיד "רציתם נשים? הנה נשים. תעזבו אותנו בשקט". לא, מארוול, אני לא אעזוב אתכם בשקט. אולי יש לכם כמה נשים חזקות, אבל אין לכם נשים מעניינות. מתוך חמש הנשים היחידות שהיו דמויות אמיתיות (אבל פחות מוצלחות) בעולם הזה הרגתם כבר שתיים. הגברים הם עדיין היחידים בסיפור שעוברים תהליכים, משתנים, ומנהלים מערכות יחסים. הנשים הן קישוט עם שרירים ביניהם, וזה שתשימו את כולן בשוט אחד עושות פוזה יפה לא ישנה את זה. בשיחה שלנו על מלחמת האינסוף אמרתי שאני מחכה לקפטן מארוול, ואתה יודע שהתאכזבתי ממנו בסופו של דבר. הוא לא היה סרט גרוע, אבל לא היה בו שום דבר מלהיב. הרגשתי שאחרי עשור של סרטים בכיכובם של גברים, מארוול רק ניסו לצאת ידי חובה ולתת לנשים את מה שהם חושבים שהן רוצות. קפטן מארוול לא היה מה שרציתי, וגם השוט שכולל את אוקויה חסרת האופי ומנטיס העלובה הוא לא מה שרציתי.
קסם: גם אני לא התלהבתי במיוחד מקפטן מארוול. מבחינתי, מה שמארוול יודעים לעשות כל כך טוב, אפילו בסרטים הגרועים שלהם, הוא את הדמויות הראשיות. תמיד ברור לנו מי הן או מה הקטע שלהן ותמיד אפשר להבין לעומק למה הן כמו שהן. אבל קרול דנוורס בסרט הסולו שלה היא דמות משעממת, לא ברורה וחד ממדית. היה לי קשה להבין אותה או להתחבר אליה, ולכן ציפיתי במיוחד לראות מה יעשו איתה בסוף המשחק, בתקווה שאולי פה הם סוף סוף יגרמו לי לאהוב את הדמות. הסרט התחיל, והנה היא על המסך עוזרת לטוני ונבולה להגיע לכדור הארץ. אחר כך היא עם כל הנוקמים כשהם הולכים לכוכב שתאנוס מתבודד בו – אחלה, סבבה, בהחלט נראה שהיא תהיה דמות מרכזית. אחר כך היא… בורחת בטענה שיש לה דברים יותר חשובים לעשות…? בסדר, מה שתגידי. ואז היא… כבר לא בסרט? נתנו לי את הרושם שהיא תהיה הדבר הכי חשוב בעולם בהנוקמים: סוף המשחק, אבל היא ממש לא! היא מגיעה בקרב בסוף, בסצנה שהזכרת, נותנת קצת מכות לתאנוס ונעלמת שוב. זה ממש לא מה שציפיתי לו אחרי הבילד-אפ האינטנסיבי שעשו לדמות שלה בשיווק לסרט הזה.
שני: הם הכניסו את עצמם לפינה עם קפטן מארוול. היא פשוט דמות חזקה מדי, שיכולה לפתור תשעים אחוז מהבעיות שלהם בלי למצמץ, ולכן הם חייבים תמיד למצוא תירוץ להשאיר אותה מחוץ לעניינים. פה התירוץ הזה לא עבד. הם הכניסו את עצמם לפינה דומה עם האלמנט של מסע בזמן. אהבתי אותו, אבל אי אפשר להכחיש שהוא מזמין מיליון שאלות בכל סרט שיבוא אחריו. נכון, הם הבהירו שאי אפשר לתקן את העבר בעזרתו, אבל הוא עדיין יכול להיות שימושי במגוון סיטואציות וזה יהיה מאוד מוזר כשלא ישתמשו בו שוב. זו אחת הסיבות שאני לא רוצה שיהיו עוד סרטי מארוול אחרי סוף המשחק. אני חושבת שזה היה סיום יפהפה ומרגש מרוב הבחינות ושלא באמת צריך משהו אחריו. אני תוהה איך הסיפור הזה של היקום הקולנועי של מארוול ייגמר. באיזה שלב הסרטים יתחילו להידרדר והקהל יפסיק להתעניין והסדרה תסתיים בגמגום. הלוואי שהם היו יכולים לפרוש בשיא, אבל אין סיכוי שדיסני יוותרו על המותג הזה כל עוד הוא מכניס להם כאלה כמויות מגוחכות של מזומנים.
קסם: כן, הסדרה הזו לא מסתיימת בקרוב. כבר ביולי אנחנו מקבלים את הסרט הבא, ספיידרמן: רחוק מהבית, שבו פיטר פארקר וחבריו יוצאים לטיול אירופאי עם כל הכיתה, שזה כנראה הדבר הבוגר והאחראי לעשות בזמן שצריך להשלים פערים עם אנשים שלא חיו חמש שנים. אולי הסרט יהיה פלאשבק לזמן לפני מלחמת האינסוף, אבל אני אהיה קצת מופתע אם זה מה שמארוול בחרו לעשות. מצד שני, בטריילרים לרחוק מהבית נראה שכל חבריו של פיטר מהסרט הקודם איתו בטיול הששטוס שלהם, ואם הסרט מתרחש אחרי סוף המשחק האם זה אומר גם שכל החברים שלו לא שרדו את הנקישה? כי כל תלמיד תיכון שכן שרד, אמור להיות בשלב הזה אחרי הקולג׳. בכל זאת, עברו חמש שנים.
שני: כמו שאמרתי. יש לסוף המשחק כל כך הרבה השלכות ששוברות את העולם הזה, שזה פשוט כאב ראש לדמיין לאן ממשיכים מכאן. הייתי רוצה להגיד שאני מסתפקת בסיום הזה ולא אראה יותר סרטי מארוול אבל אני יודעת שזה לא יקרה. במיוחד כשספיידרמן הוא גיבור העל האהוב עליי, וגם ג'ייק ג'ילנהול נמצא בסרט שלו. אז… אני מניחה שנמשיך להיפגש פה ולדבר על סרטי מארוול עד שנהפוך גם אנחנו לגרסה הזקנה והקריפית של עצמנו.
קסם: אז את בעצם אומרת שסוף המשחק… הוא רק ההתחלה?
שני אוירבך עזב/ה את השיחה
תגובות