דו-שיח: הנוקמים: מלחמת האינסוף

לתשומת לבכם, הטקסט הבא יכלול ספוילרים להנוקמים: מלחמת האינסוף ולשאר סרטי היקום הקולנועי של מארוול

שני אוירבך: יש 14,000,605 דרכים לדבר על הסרט הזה.

קסם ברקוביץ: כמה מהן לא כוללות ספוילרים?

שני: אחת.

קסם: אז בואי לא ננסה אפילו.

שני: אז כן… חצי מהדמויות מתו? אני חייבת להצדיע להם, זה היה די עוצמתי.

קסם: זו הייתה חתיכת הפתעה, ובהחלט אחת עוצמתית. רק צריך לשמוע את התגובות של הקהל בסוף כל הקרנה בשביל להבין איזה סוף מטורף זה, וכמה לא צפוי הוא. אבל כשזה הסוף של סרט מארוול, חייבים לדבר על מה הלאה. כמובן, הידיעה שסרט הנוקמים הבא כבר צולם ומתוכנן לצאת באמצע השנה הבאה גורמת לסוף של הסרט הזה להיראות לא סופי במיוחד. במשך הרבה זמן שני הסרטים האלו נקראו מלחמת האינסוף: חלק 1 ומלחמת האינסוף: חלק 2, מה שמרמז שעוד בשלב התסריט הם חולקו לשניים. מארוול אמנם החליטו בסופו של דבר לקרוא לשניהם בשמות נפרדים (את השם של הסרט הבא אנו עוד לא יודעים) מהסיבה שהם מרגישים שאלו שני סרטים שלכל אחד מהם קיום עצמאי, אבל לנוכח הסוף של הסרט הנוכחי, מתבקש לשאול האם זה באמת נכון. קודם כל, ברור שהטרנד הזה של "חלק 1 ו-2" כבר עבר מן העולם, ולכן מארוול החליטו מוקדם מספיק לא לקחת חלק בו, אבל ההחלטה הזו בבירור גם נובעת מעוצמת ההשפעה שהם חושבים שיש לסוף הסרט הזה על קהל שלא יודע שיש לסרט המשך. הורגלנו במשך שנים על ידי הסרטים של מארוול שלכל סרט בסדרת הסרטים הזו יש התחלה, אמצע וסוף, ושלפעמים הסרטים הבאים אפילו לא יהיו כל כך קשורים למה שבא לפניהם, אבל העובדה שהסרט הזה נגמר בצורה כזאת יוצאת דופן היא מה שגורם לסוף הזה להיות כל כך עוצמתי, למרות שהוא לא באמת הסוף.

שני: אני חושבת שהסוף הזה דווקא מחבל בסרט. אני לא אכחיש, החוויה של הסרט הזה הייתה עוצמתית, אבל ככל שחושבים על זה מבינים שהוא לא אמור לעבוד בתור סרט. קודם כל יש את העובדה שמצופה מהקהל לבוא עם הרבה ידע מוקדם. לזה הייתי מוכנה, למרות שכשראיתי את רד סקאל באמצע הסרט הרגשתי שמחזירים אותי לתיכון ושואלים במבחן על נושא שלא היה בחומר. אבל מעבר לזה, הידיעה שכמעט בוודאות יהיו המשכים לסרטי הסולו של גיבורים שלכאורה מתו מחלישה את הסרט. זה לא משפיע על חוויית הצפייה, אבל זה בהחלט רודף את המחשבות שאיתן יוצאים מהסרט. וכשעורמים בסוף הסרט כל כך הרבה מוות חסר משמעות, זה הופך את שאר מקרי המוות בסרט – אלה שיש להם סיכויים גדולים יותר להיות בלתי הפיכים, כמו המוות של לוקי ושל גאמורה – לפחות משמעותיים. זה חלק מהבעיה הגדולה יותר של יקום מארוול. כשהכול מחובר, כשכל סרט בודד הוא רק חלק קטן מאד בפאזל, אין בו תחושת סיכון. ההנמכה של הסיכונים קיימת גם בתוך הסרט – כשבחצי הראשון שלו מעורב הומור בכל סיטואציה דרמטית או מרגשת. זו בעיה דומה לזו שהייתה בתור: ראגנרוק. וגם כשהחצי השני של הסרט מתחיל לקחת דברים ברצינות, אנחנו עדיין יוצאים עם תחושה ששום דבר לא משנה, כי אנחנו יודעים שהסוף הזה יבוטל. ואיכשהו התחושה הזו לא משנה את תחושת הטלטלה שהסרט מכניס אותך אליה – הייתי מזועזעת למרות שידעתי שזה לא באמת. זה גורם לי להרגיש שתחושת הזעזוע היא מלאכותית ולא נובעת מדאגה אמיתית שלי לגורלן של הדמויות.

קסם: אז נשאלת השאלה, האם יחזירו את כל הדמויות בסרט הבא? רק חלק מהן? אני תוהה כמה זה יהפוך את הסרט הזה, ובמיוחד את הסוף שלו, לבלתי ניתן לצפייה. זו מחשבה שעלתה לי גם אחרי מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי. הסרט ההוא ביטל כל כך הרבה מהדברים שהכוח מתעורר עשה, עד כדי כך שהצפייה בסרט הראשון נראית לי בלתי אפשרית. האם בצפייה שנייה במלחמת האינסוף, אחרי כל הדברים שיקרו בסרט הבא, אני ארגיש בוז מסוים כלפי הסוף שלו, או כלפי נקודות אחרות בסרט? מצד שני, אם מנסים להשוות את הסרט הזה ליקום מלחמת הכוכבים, הסוף של הסרט הזה מרגיש דומה לתחושות ההפסד והפחד שהאימפריה מכה שנית מסתיים איתן, ואיך כל זה נגמר בשובו של הג'דיי. למרות זאת, הסרט השלישי בטרילוגיה של מלחמת הכוכבים לא ביטל שום דבר מהסרט הקודם, ואפילו שהוא מראה סוף שמח לדברים שאיתם נגמר הסרט הקודם, הוא לא גורם לשום פרט עלילה בו להיראות לא חשוב. וככה אני מקווה שהסרט הבא של הנוקמים יהיה. אני לא רוצה שהוא יבטל את הסוף של הסרט הזה – אני רוצה שהוא יהיה המשך עלילתי רציף. אני לא רוצה שהנוקמים שמתו יינצלו סתם ככה – אני רוצה שהם יעבדו קשה בשביל להגיע לסוף השמח – הסוף הבלתי נמנע.

שני: גם אני מקווה שהם יצליחו להחזיר בסרט הבא חלק מתחושת המשמעות שאבדה בזמן שיצרו את המכונה העצומה והמורכבת שהיא היקום של מארוול. ואני מקווה שלדברים יהיו השלכות, כי אני מרגישה שמלחמת האינסוף והתפתחות הנרטיב שלו מתעלמים לחלוטין מהסופים של הסרטים הקודמים, וגורמים להם להרגיש חסרי משמעות. הוא מבטל לחלוטין את הפואנטה של תור: ראגנרוק. הרי הסרט ההוא עסק במאבק של תור להציל את אסגארד ובהבנה שלו שאסגארד היא לא מקום אלא עם, שאותו הוא הצליח להציל. בסרט הנוכחי כל תושבי אסגארד מתים עוד לפני שהכותרת עולה, וכל העלילה של תור: ראגנרוק הופכת לחסרת טעם. גם את הסוף של ספיידרמן: השיבה הביתה הסרט הזה מבטל. ראינו את פיטר פארקר עומד בפני החלטה – האם לקחת את החליפה החדשה שטוני סטארק יצר עבורו ולהצטרף לנוקמים. הוא מחליט נגד. המיקום של הדילמה הזו בסוף הסרט גרם לה להיראות כאילו היא משמעותית לדמות של פארקר, ובכל זאת במלחמת האינסוף החליפה נכפית עליו והוא הופך רשמית לאחד מהנוקמים בשורה שהיא יותר בדיחה מכל דבר אחר.

קסם: וחוץ מזה, לדברים שקורים בסרט הזה אין ממש משמעות. למשל כל העלילה הצדדית הזו של תור, מה זה אמור להיות? אני לא חושב שמישהו יתייחס אליה שוב אי פעם באף סרט בעתיד. לפחות היא נתנה לנו את פיטר דינקלג' בתור גמד ענקי, או משהו. זה היה מצחיק.

שני: נכון. הוא טרח כל כך להשיג נשק חדש, ובסוף פספס את המטרה שלו. עוד החלטה שהסרט מנסה להציג כחשובה היא הדילמה של וונדה האם להרוג את בן הזוג שלה, ויז'ן, כדי למנוע מתאנוס להשיג את אבן המחשבה. היא מחליטה לעשות את זה ונראה שזו החלטה קשה בשבילה, אבל ההחלטה שלה לא משנה כלום כי תאנוס פשוט מגיע עם אבן הזמן ומבטל את מה שהיא עשתה.

קסם: מה בכלל אבן המחשבה עושה? די בטוח שהוא היה יכול להרוג חצי יקום כמו שהוא רצה גם בלי אבן המחשבה. עוד בנושא החלטות לא חשובות – נכון אנחנו בטוחים שהסרט הבא של שומרי הגלקסיה יהיה כיפי ושיגועים ושפיטר יתחיל עם כל מה שזז? גאמורה לא הייתה חשובה לו עד כדי כך לפני הסרט, והיא גם לא תהיה חשובה לו אחרי.

שני: זה חלק מבעיה גדולה יותר בסרט, והיא שהוא עוסק במערכות יחסים שלאף אחד לא אכפת מהן. אני אמורה להאמין שפיטר וגאמורה מאוהבים כשלא הייתה להם שום כימיה בשני הסרטים של שומרי הגלקסיה? אני אמורה להתעניין בשאיפות הרומנטיות של וונדה ושל ויז'ן, שתי דמויות שבקושי למדנו להכיר ושנראה שאין ביניהן קשר? במקום להתעסק במערכות יחסים שהיוצרים יודעים שהקהל מושקע בהן רגשית, כמו הקשר בין טוני לסטיב – שאפילו לא נפגשים – הסרט מנסה לפתח מערכות יחסים חדשות במהירות שיא ואז להציג אותן כגורליות. במקרה של הקשר בין תאנוס לגאמורה זה עוד איכשהו עובד, כי מוקדש לו מספיק זמן מסך, אבל ההתמקדות בקשרים הרומנטיים המשמימים בין אנשים לחייזרים ולאנדרואידים בסרט הזה היא טעות גדולה בעיניי.

קסם: אם יש משהו טוב אחד בסרט זה כשוונדה וויז'ן בסקוטלנד בסוג של קומדיה רומנטית משלהם, ואז בדיוק כשאני חושב שזה חייב להסתיים כי אני משתעמם, זה הופך לסצנת אקשן מושקעת וגדולה – ואיזו סצנת אקשן זו. בכלל, הסרט הזה מצטיין בצורה בלתי רגילה בכל מה שקשור לאקשן. שזה טוב, כי יש הרבה מאוד ממנו. רוב הסרט הוא סצנות אקשן, והוא עדיין לא מרגיש עצלני לרגע. לכל סצנת אקשן יש את המאפיין הייחודי שלה, וקל מאוד להפריד אותה מהשאר. מבחינתי, נקודת החולשה בסרטים הקודמים של האחים רוסו (שעד אז יצרו בעיקר טלוויזיה) היא שהם עוד לא היו רגילים לביים סצנות אקשן גדולות. הם בחרו להתמודד עם החולשה הזאת בשתי דרכים שונות בסרטים של קפטן אמריקה: בחייל החורף הם שמרו על סצנות אקשן צנועות יותר, ובמלחמת האזרחים הם נתנו את כל תשומת הלב שלהם לסצנת הקרב בשדה התעופה, כשכל האקשן בשאר הסרט היה סביר לכל הפחות. אבל כאן, כל אחד מהקרבות מרגיש הכי גדול והכי משמעותי ובניגוד לסרטיהם הקודמים, האחים רוסו לחלוטין הפציצו – תרתי משמע. בכולם, ללא יוצא מן הכלל, קל מאוד לעקוב אחרי איפה כל דמות נמצאת, או מהם המהלכים שמתרחשים. זה מרענן ומראה על שליטה מלאה לא רק בבימוי, אלא גם בתסריט.

שני: כן, אם יש משהו שכולם יודעים על סרטי מארוול, זה שיש בהם הרבה אקשן, ולאחרונה גם הרבה בדיחות. ונכון שהבדיחות מורידות מתחושת המתח, אבל הן גם ממש טובות בדרך כלל. התפקיד של פיטר דינקלג', שהזכרת, הוא דוגמה מדהימה לאיך משחקים עם הציפיות של הקהל כדי להשתמש באלמנט ההפתעה ולהוציא מהקהל צחוק גדול. יש לנו גם הרבה דמויות שכבר ידועות ביכולות הקומיות שלהן – בין אם זה טוני סטארק עם ההומור היבש שלו, פיטר פארקר עם ההתלהבות התמימה, או פיטר קוויל עם האגו המגוחך והרפרנסים לשנות השמונים. השילובים של הדמויות האלה יוצרים הרבה הזדמנויות להומור שבהחלט עבד על כל הקהל, וגם עליי.

קסם: אבל כל ההומור הזה של הרפרנסים, הוא קצת פוגע בסרט באיזשהו מובן, לא? כלומר, כשטוני קורא לעוזר של תאנוס סקווידוויד זה מצחיק, אבל יותר מכמה שזה מצחיק, חשוב כמה זה מזיק. כמה סרט הוא עצמו אם הרבה מהבדיחות שלו הן אזכורים לדברים אחרים? או מתי הסרט יתיישן בטירוף בגלל האזכורים האלו? זה אפילו לא נוגע רק לבדיחות: כשפיטר פארקר משתמש בטריק משובו של הנוסע השמיני בשביל לנצח את הרעים, הוא נוגע באותה המחלה של שחקן מספר אחת, וגם הוא מנכס לעצמו דברים כמו ששחקן מספר אחת מנכס לעצמו את הדלוריאן או את ענק הברזל. כשספיידרמן בעצמו אומר ״מכירים את הסרט הישן הזה, שובו של הנוסע השמיני? בואו נעשה את מה שעשו שם״ זה הופך את הסרט המקורי לקטן בהרבה, וכזה שהערך שלו הוא לא ההישג הקולנועי שהוא היה בעצמו, אלא רק הסצנה הזו שספיידרמן מאזכר במלחמת האינסוף. כמובן, אני לא אומר שזה מה שהתסריטאים של הסרט ניסו לעשות. אין להם שום אג'נדה סודית נגד סרטים של אחרים. אבל בדיעבד, הרבה אחרי שהבדיחות האלו מפסיקות להיות מצחיקות, הן מתחילות להיות רכושניות. כרגע אנחנו נהנים לומר, כמו קפטן אמריקה בסרט הנוקמים הראשון, שהבנו את הרפרנס הזה, אבל מה יקרה בעתיד כשאנשים לא יבינו את הרפרנסים, ובשבילם הדברים שהוזכרו בסרט יהיו לנצח "הדברים שהוזכרו בנוקמים: מלחמת האינסוף"? כבר עכשיו, אפשר לראות את זה קצת עם הדמות של פיטר קוויל, שנהנה לאזכר דברים אזוטריים מהאייטיז, כי זו התקופה שבה הוא גדל. אבל כיום, להרבה מהצופים הצעירים של הנוקמים, כל השירים שמופיעים בסרטי שומרי הגלקסיה הם "השירים שהופיעו בשומרי הגלקסיה".

שני: אם זה היה סרט רגיל, זו לא הייתה בעיה. הוא לא היה בהכרח מאפיל על סרטים קודמים. אבל זה לא סרט רגיל. כשמשתמשים בסופרלטיב "אירוע קולנועי", בדיוק לזה מתכוונים. זה סרט שהיוצרים והמעריצים מתכוננים אליו כבר עשור, זה סרט שיש בו בערך חמישים דמויות, וזה סרט שמביא לשיא את כל מה שקרה ביקום הקולנועי של מארוול, שהוא דבר מאד חשוב להרבה אנשים. ועם כוח גדול באה אחריות גדולה: בגלל שזה לא סתם סרט, יש לי ציפיות גבוהות ממנו. בגלל שזה כזה סרט עצום, אני בוחנת כל החלטה תסריטאית בו בתשומת לב מוגברת, ומבינה שהרבה מהן הן החלטות תמוהות מאוד. בסרט בסדר גודל כזה, שקורים בו כל כך הרבה דברים במקביל, אין באמת מקום לפתח דמויות. זה עדיין בולט כשאנחנו מבינים שהרבה מהדמויות לא השתנו כמעט. הזכרת את האובססיה של פיטר קוויל לאייטיז. זה חלק מבעיה כללית של הדמות שלו. זה כבר הסרט השלישי שבו הוא מופיע, והוא עדיין לא התבגר אפילו קצת. הוא מאוהב בגאמורה כביכול, אבל זה לא ממש פיתוח טבעי של הדמות, אלא אילוץ תסריטאי. הוא עדיין נשלט על ידי האגו שלו והוא עדיין אימפולסיבי וחמום-מוח. הסצנה שבה הוא מתפרץ על תאנוס כשאיירון מן וספיידרמן כבר כמעט הצליחו להוריד ממנו את הכפפה ממש מרגיזה. בדיעבד כל מי שצפה בסרט הבין שזה היה צריך לקרות, ושזה חלק מהתרחיש היחידי שבו דברים נגמרים טוב, כמו שדוקטור סטריינג' חזה. ובכל זאת, אי אפשר שלא להתעצבן עליו. עד כמה שהוא יודע, ברגע אחד של התנהגות טיפשית וילדותית הוא חרץ את גורל מחצית מהיצורים התבוניים ביקום. זה הגיבור שאני אמורה להעריץ? אם עד עכשיו, אחרי שני סרטים שבהם הוא היה הדמות הראשית, הוא לא הספיק לגדול, האם הוא אי פעם יגדל? או שזה שהוא חלק מסיפור שלא עומד להסתיים בקרוב אומר שהוא חייב לחזור תמיד לסטטוס קוו, כמו בסיטקום? שברגע שהוא יתפתח הוא יפסיק להיות מעניין? עצם קיומו של יקום קולנועי שמוכיח את עצמו כמאוד מאוד רווחי עבור דיסני פוגע בסיפור ובדברים העמוקים יותר שאנחנו מחפשים ביצירה, כמו תחושת משמעות, הרגשה של סיכון או ארק ספציפי לדמות.

קסם: וזו בדיוק הבעיה שלי עם הסרט. העובדה שאין לאף דמות ארק או תחושת משמעות גורמת לסרט הזה לא להרגיש כמו סרט בכלל. הוא מרגיש יותר כמו פרק אחרון של סדרת טלוויזיה. ואנחנו לא יכולים לצפות מכל פרק סיום להתחיל לפתח את הארק של הדמויות מחדש: זה הסוף של הארק – של הכל בעצם. הסרט מרגיש כמו סוף, ולכן הוא לא יכול להתחיל דברים חדשים, רק לסגור דברים ישנים. אבל כן, זה עדיין סרט בפני עצמו ולא פרק בסדרת טלוויזיה, ולכן אלו נקודות שבאמת מפריעות לי כשאני חושב עליהן. לזכותם של מארוול, של האחים רוסו ושל התסריטאים, מי שהם לא יהיו, אגיד שהם הצליחו ליצור בתוך הסרט חוויה סגורה מספיק שלא גורמת לך לעצור רגע ולחשוב על כמה הסרט לא עובד בצורה שבה אנחנו מגדירים סרט. האם זה טוב? האם זה רע? הם לפחות מנסים לעשות משהו שונה שלא ראיתי בעבר, וכשאני מגיע לשאלה של האם נהניתי למרות שהוא מרגיש שונה לחלוטין מההגדרה שלי של סרט – אז כן, הוא לגמרי עובד. הסיבה שהוא עובד למרות שאי אפשר להכניס אף אחת מהדמויות לתוך מבנה קלאסי של סיפור, עם התחלה אמצע וסוף, היא שהדמות הראשית פה היא בכלל של תאנוס. הוא זה שמקבל סיפור, הוא זה שמתחיל בנקודה אחת ומסיים באחרת. עליו אנחנו לומדים דברים חדשים והוא הדמות שמקדמת את הסיפור, בניגוד לכל אחד מהגיבורים שלנו. רק בגללו הסיפור הזה עובד. התסריט כתוב בצורה מאוד חכמה – הוא ממקם את תאנוס בתור הדמות המרכזית בסיפור אבל עדיין מציג את הנוקמים כמי שאנחנו אמורים לעודד ולהזדהות איתם. אפילו כשאנחנו מרגישים שהסוף הזה הוא לא הסוף בשביל חברי הנוקמים, הסיבה שהוא כן עובד היא שזהו הסוף של הסיפור של הדמות של תאנוס. זו הייתה המטרה שלו, והוא השיג אותה. הוא התפתח בדרך, בניגוד לכל שאר הדמויות, ולכן במבט חיצוני על כל הסרט הוא עובד, אפילו כשחלקים ספציפיים בו לא נראים מוצלחים. זה פשוט שזה לא הסרט של הנוקמים – זה הסרט של תאנוס, וכסרט של תאנוס הוא מוצלח מאוד.

שני: אני פחות התחברתי לסיפור של תאנוס. אין ספק שהוא נבל קצת יותר מורכב מהנבלים הקולנועיים הקודמים של מארוול, אבל זה לא אומר הרבה. רוב הנבלים שלהם היו ממש משעממים. אני רק יודעת שאחרי הסרט, כשהתחלתי לחשוב עליו ולנתח אותו, הבנתי שאף אחת מההחלטות של הדמויות לא משנה, שתחושת הסיכון מלאכותית ושלא הצלחתי להתחבר רגשית לשום דבר שקורה. אבל כשהייתי באולם וצפיתי בסרט, הוא השפיע עליי חזק מאוד. הסרט הזה מנסה להכשיל את עצמו. הוא סרט פגום מאוד, ובכל זאת הוא ממש עובד. זה מזכיר לי בעיקר את לשבור את הקרח וכמה שהוא הפתיע אותי. עד אליו חשבתי שהמרכיב הכי קריטי להצלחה של סרט הוא תסריט טוב. ואז הוא הגיע, עם תסריט שעשוי מפיסות עלילה שבקושי מודבקות יחד, תסריט שאפשר לראות שחולץ מגרסאות מאוד שונות של הסיפור בשלבים שונים של ההפקה, ועדיין הוא עבד. ולא רק שהוא עבד עליי, הוא גם הפך לתופעה תרבותית מסיבית שיש לה מעריצים אובססיביים מסביב לעולם. לשבור את הקרח היה החלק הראשון של ההתפכחות שלי מהחשיבות שייחסתי לתסריט מהודק, ומלחמת האינסוף בא אחריו וחיזק את הרעיון הזה. אני לא יכולה להסביר למה הוא כל כך הדהים אותי. אני אפילו מרגישה קצת מרומה, כאילו השתמשו עליי בטריקים זולים. אני רק יודעת שכשהוא הסתיים, אחרי כמעט שלוש שעות, הייתי מוכנה להישאר באולם אם היו מתחילים להקרין את הנוקמים 4. הסרט הזה הצליח לגרום לי להתעניין ביקום הקולנועי של מארוול, שלא באמת היה אכפת לי ממנו במיוחד עד עכשיו.

קסם: גם אני הייתי מוכן להישאר באולם לסרט הבא של הנוקמים, אפילו ששלפוחית השתן שלי הייתה במצב קצת סופני וכוס השתייה שלי הייתה כבר ריקה. אבל לצערנו, הסרט הבא הוא לא זה של הנוקמים, ונראה שהוא אפילו לא ממשיך את העלילה של הסרט הזה. אנטמן והצרעה יוצא בעוד חודשיים ואני לא יכול אפילו להתחיל להסביר כמה לא אכפת לי ממנו. לפי דיווחים הוא מתרחש לפני הסרט הזה, קצת אחרי קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים, והדבר שאני מרגיש שהכי מיותר כרגע הוא לחזור אחורה כשאני רוצה לדעת מה קורה בהמשך.

שני: גם אני לא מחכה לחזור אחורה עם אנטמן והצרעה. לא אהבתי את אנטמן, למרות חיבתי הגדולה לפול ראד. לעומת זאת, אני כן מחכה לקפטן מארוול, שאמור גם הוא לצאת לפני הסרט הבא של הנוקמים. הוא יחזיר אותנו אחורה אפילו יותר, שני עשורים בערך, עד לשנות התשעים, וזה הסרט הראשון של מארוול בכיכובה של גיבורת על. זה אומנם לקח הרבה זמן, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. ויש עוד סיבות לחכות לו, למרות שאין לי היכרות מוקדמת עם הדמות. התקופה של שנות התשעים מעניינת אותי, כמי שגדלה בה, ברי לארסון תמיד נהדרת, ולמרות שהוא מתרחש בעבר, הוא אמור להיות חשוב ורלוונטי לנוקמים 4. בסצנה שאחרי הכתוביות של מלחמת האינסוף אנחנו רואים שניק פיורי מזעיק את קפטן מארוול ואני מחכה לשמוע מי היא, למה היא כל כך חשובה, ואיפה היא הייתה כל הזמן הזה, לפני שנגלה איך היא מצילה את המצב.

קסם: אני מחכה מאוד לראות איך היא מצילה את המצב בסרט ההמשך לנוקמים: מלחמת האינסוף. נראה אותך בהקרנת הבכורה, כן?

שני: בהחלט.