ב , ,

דו-שיח: מראה שחורה – עונה 5

סקס, סמים ואשלי גם

הטקסט הבא מכיל ספוילרים לעונה החמישית של מראה שחורה

מתן בכר: אז הטכנולוגיה עדיין רעה?

קסם ברקוביץ: כן, נראה ככה.

מתן: קול.

קסם: אבל הפעם היא פחות אפלה מבשנים קודמות. לא הייתי אומר שמדובר בעונה הכי שמחה וצוהלת של הסדרה, כי עדיין מדובר בצפייה די אומללה, אבל בהחלט מדובר בעונה הרבה יותר קלילה ממה שהורגלנו לו על ידי צ’ארלי ברוקר. משאלות מהותיות על מקום הטכנולוגיה בחיינו עברנו להתמודד עם שאלות כמו “מה היה קורה אם יכולתי לעשות סקס עם החבר הכי טוב שלי במשחק מחשב” ו”מה אם היה אפשר להוציא מזמרת שירים גם כשהיא בתרדמת”. מ”הסדרה שבה ראש ממשלת אנגליה מוכרח לאנוס חזיר”, הגענו לסדרה עם בובה שמקללת. בפרקים עצמם ובטיבם ניגע בהמשך, אבל כשמסתכלים עליהם כמקשה אחת יוצאת עונה קצת משונה.

מתן: כן, נראה כאילו הטכנולוגיה כבר מתפתחת בקצב כה מסחרר במציאות שלנו שבמקום לחשוב על הסכנות הטמונות בטכנולוגיה עתידנית יותר, הסדרה מעדיפה להתמקד במוסריות של טכנולוגיה קרובה, אם לא כזאת שכבר קיימת. ראיתי באיזשהו מקום שאת הפרק הראשון תיארו כהמשך רוחני ל-San Junipero מהעונה הרביעית, ככל הנראה בעקבות הסוף האופטימי שלו. אני לא לגמרי מסכים עם הקביעה הזאת, אבל מצד שני, הפרק השני בעונה כן הזכיר לי את Shut Up and Dance, מהבחינה שהדברים שמתרחשים בו לחלוטין יכולים לקרות ממש היום. אבל רגע, אמרת משהו על סקס במשחק מחשב?

קסם: זה היה פרק של מראה שחורה? אתה בטוח? לכמה רגעים חשבתי שצפיתי בפרודיית הפורנו של הסדרה, שאין לי מושג איך הגיעה לממשק הנטפליקס שלי. Striking Vipers היה פרק כל כך מוזר, ללא צל של ספק הגרוע מבין השלושה, לפי דעתי. אני מבין למה הרעיון שבתוכו הוא דבר שמתאים לסדרה, ולמה רצו לעסוק בו – האם מערכת יחסים שמנוהלת בתוך עולם וירטואלי נחשבת לבגידה? זו בהחלט שאלה מרתקת שאפשר לכתוב עליה פרק קלאסי. אבל מסתבר שלברוקר הספיקו פרקים קלאסיים, כי הפעם הוא החליט להוסיף לפרמיס הראשוני עוד ועוד אלמנטים אבסורדיים שעושים הכל בשביל להגחיך את הסיטואציה. במקום לשים את ההתרחשות בתוך משחק עולם פתוח, החליטו להציב אותה בחיקוי Tekken צבעוני ומוגזם – מה שגורם לכל הרצינות מחוץ למשחק להיראות מטופשת. במרכז השאלה המוסרית בנוגע לבגידה בתוך משחק מחשב נמצאים שני בחורים סטרייטים, שבמשחק מנהלים את הקשר כשאחד מהם שולט בגוף של אישה. הבחירה הזו אמנם נשמעת פרוגרסיבית ומתקדמת, אבל גורמת להכל להרגיש כמו בדיחה מיושנת של “חה! שני בחורים מדברים על הרגשות שלהם כמו בעל ואישה? זה לא דבר שגברים עושים!” אבל מעל הכל נמצאת הבעיה הגדולה: אולי הייתי יכול לסלוח לפרק אם הוא היה בונה בתוך המשחק מערכת יחסים בוגרת ויפה בין שתי הדמויות, אבל הוא לא. מה שקורה בפועל הוא שמערכת היחסים בין שני הגברים היא אך ורק גופנית, בכל פעם שהם מתחברים למשחק הדבר היחיד שהם עושים זה סקס אחד עם השני. זה נעשה באופן מאוד אגרסיבי ומאוד חסר רגש, וזה היה קשה לצפייה.

מתן: אני לא חושב שסבלתי כמוך, אבל הפרק הזה בהחלט מפוספס. הוא התמקד הרבה יותר בפן האנושי מאשר הטכנולוגי, ועם כל הכבוד, לא חסרים סרטים על בגידות בחיי נישואין. ה”טוויסט” של משחק מכות שלא חייבים להילחם בו הוא מאוד מעניין ובעל פוטנציאל, אבל כמו שאמרת, כל ההתרחשויות בעולם של המשחק מסתכמות בסקס וזה מרגיש כמו בזבוז ענקי. אחת הזירות שבה גיבורינו מתמזמזים היא זאת של עיר. האם הם יכולים לצאת לדייט באחת המסעדות שברקע? האם הזמן זז שם? ומה קורה כשהם מדברים עם דמויות בעולם המשחק? במקום להתעמק בעולם המשחק ובמערכת היחסים הפוטנציאלית שאפשר לנהל בו, הפרק מעדיף להישאר עם דרמת מערכות יחסים גנרית. הפואנטה כאן היא לא שהם בוגדים (או לא), אלא הדרך שבה הם עושים זאת, והתסריט רק מגרד את פני השטח של מה שיכולנו לקבל. היו לסדרה פרקים גרועים יותר, אבל זה בהחלט לא אחד אידיאלי לפתוח איתו עונה. לטובת הפרק אני יכול להגיד ש”זיינתי דוב קוטב ועדיין לא הצלחתי להוציא אותך מהראש” זאת שורה לפנתיאון.

קסם: בהחלט מדובר בפרק מוזר לפתוח איתו את העונה, ולדעתי היו צריכים לפתוח אותה דווקא עם Smithereens, שמרגיש כמו פרק קלאסי של הסדרה. בתור התחלה, הוא מתרחש באנגליה – נקודת פתיחה שכבר שמה אותו מעל שאר הפרקים במבחן העקביות, אבל בנוסף הוא גם אפל ואכזרי. כמו שאמרת, הוא בהחלט מזכיר את Shut Up and Dance. שניהם לא מתפשרים ומשאירים את הצופה עם תחושה מרה בפה. הפרק כתוב, משוחק ומבוים נפלא, אבל הוא השאיר אותי עם שאלה גדולה בסופו: מה מנסים לומר לי, בעצם? מצד אחד, נראה כאילו התשובה הברורה היא שמדובר בביקורת על העובדה שחברות כמו פייסבוק וטוויטר מחזיקות במידע עצום עלינו, אבל האם זו באמת ביקורת? הפרק מציג שוב ושוב איך הדבר הזה טוב, ואיך הוא עוזר לחקירה בצורה יותר יעילה מאשר המשטרה שממש נמצאת בשטח מול הפושע. אם הפרק ניסה לשכנע אותי לסגור את פרופיל הפייסבוק שלי ולצמצם את נוכחותי ברשתות החברתיות, הוא רק עשה את הדבר ההפוך.

מתן: זה בהחלט הפרק הכי חזק של העונה, ולדעתי גם אחד המוצלחים בסדרה בכלל. אני לא חושב שהביקורת פה היא על רשתות חברתיות עצמן, אלא עלינו, החברה, ואיך שאנחנו משועבדים להן. זה מוטיב שמופיע כבר בתחילת הפרק, כשכריס נותן לג’יידן את נאום הזעם שלו, ומסוכם ממש בסופו. במהלך כל הפרק אנחנו נחשפים לאירוע החטיפה הזה, כשהתוצאות שלו ככל הנראה קטלניות. אנחנו לא יודעים מה קרה כי זאת לא הייתה הפואנטה של ברוקר. במקום להתמקד בהשלכות של הטרגדיה, הוא יוצא החוצה אל העולם ואנחנו רואים איך אנשים מביטים לרגע בהתראה על מה שקרה ואז חוזרים לעיסוקיהם. הביקורת היא לא רק על ההתמכרות שלנו למסכים ולשיתופים, אלא על כמה אדישים וציניים זה הופך אותנו כלפי אירועים טרגיים שמתרחשים בעולם. בפרק שנאמן לשם של הסדרה, ברוקר מציב מראה לצופים ואומר “אנחנו לא ניראה ככה עוד שנה או חמש שנים, אנחנו נראים ככה כבר עכשיו”. פרק איכותי, מותח ומשוחק להפליא, וחבל שלא שמו אותו בתור האחרון כי לפחות ככה הייתי מסיים את העונה בטעם טוב. אבל אז…יש את הפרק השלישי.

קסם: אני לא חושב ש-Rachel, Jack and Ashley Too הוא פרק גרוע. כלומר, בתור פרק של מראה שחורה הוא מאוד לא… מרגיש כמו אחד. הוא מרגיש כמו סרט של ערוץ דיסני, ואני חייב להודות שככזה הוא נהדר, ולחלוטין מתעלה על סרטים אחרים בסגנון. הוא נמצא במין נקודת ביניים שבה הוא טיפשי מכדי להיחשב פרק של מראה שחורה אבל חכם מכדי להיות תסריט של סרט ילדים. בפרק הזה, לראשונה בסדרה, אנו מקבלים דמות של נבל ברור, ואיך לא – מדובר במנהלת של הזמרת המפורסמת1. כשאני אומר “נבל” אתם עשויים לחשוב שאני מדבר על דמות סבבה יחסית עם מניעים שלא מתאימים לאג’נדה של הדמות הראשית, אבל פה דווקא מדובר בדמות נבל מסקובי דו, שמרושעת סתם ככה. בסוף הפרק יש אפילו רגע שממש היה אפשר להכניס לה לפה את המשפט “I would have gotten away with it too, if it weren’t for you meddling kids”.

מתן: בהחלט. למעשה, היא לא רחוקה מלעשות את זה: בסוף הפרק היא ממש מביטה למצלמה ואומרת “לעזאזל”, כאילו שאנחנו בסוף של איזו קומדיה. בניגוד אליך, אני בהחלט חשבתי שזה פרק גרוע וללא ספק החלש ביותר בעונה. הפעם אני זה שחשב שהוא צופה בפרודיה, ספציפית על סרטי נעורים מתחילת העשור הקודם. ועוד עם מיילי סיירוס שמשתתפת זה יכול היה להיות אחלה סרט טלוויזיה שצוחק על האנה מונטנה. אני לא חושב שמראה שחורה היא שיא התחכום, אבל קצת מביך לראות בה משהו שכתוב בצורה כזאת רדודה. בהתחלה עוד היה לפרק פוטנציאל: הוצגו לנו שתי אחיות שאיבדו את אימן, שאחת מהן מאזינה למוזיקה שהאמא אהבה והשנייה מפתחת אובססיה לבובה בעלת אינטליגנציה מלאכותית. היה אפשר לקחת את זה לכיוונים מעניינים של התמודדות עם אובדן, אבל מתישהו הפרק מחליט שזה כבר לא מעניין אותו ועובר להתמקד במיילי סיירוס והאמרגנית המרושעת שלה. וקשה שלא לציין שכמו בנדרסנאץ’, הפרק הזה ממשיך עם הטרופ המאוס והמסוכן של “אני מפסיק לקחת תרופות פסיכיאטריות כי זה עושה אותי זומבי חסר-מחשבות”. שום דבר כאן לא עבד מבחינתי, זה משהו שהיה צריך להיות משודר בערוץ דיסני. אפרופו, מחכה לפרק בעונה הבאה שיציג רומן וירטואלי בין שני שירותי סטרימינג מתחרים.

קסם: כן, שיעשו גם פרק על שיחה אינטרנטית שנגמרת באופן מפתיע בלי התראה.

הערות שוליים

  1. בפרקים הקודמים: כוכב נולד, רפסודיה בוהמית, רוקטמן ויסטרדיי.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: ספיידרמן: רחוק מהבית

ביקורת: מלך האריות