מתן בכר
בסרט קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים, הנסיך טצ'אלה (צ'דוויק בוזמן) אומר לאלמנה השחורה (סקרלט ג'והנסון) שבתרבות שלו, המוות הוא לא הסוף. אותו הדבר נכון גם לגבי היקום הקולנועי של מארוול: צריך כבר לפחות שתי ידיים כדי לספור את הדמויות שזייפו את מותן או מתו באמת ואז חזרו לחיים איכשהו (לא כולל המוות הזמני של חצי מאוכלוסיית העולם). אבל במציאות הדברים עובדים קצת אחרת. בוזמן, שגילם את התפקיד הראשי בפנתר השחור והיה מהגיבורים היותר פופולריים של מארוול, הלך לעולמו לפני שנתיים. אחרי האבל ומילות הפרידה, במארוול נותרו עם השאלה "מה עכשיו?"
למרות שעמדו לרשותו אפשרויות אחרות, וואקנדה לנצח לא מנסה להתעלם מהמוות של בוזמן כמו מישהו מהשכבה שלכם שאתם נתקלים בו בסופר. הוא מביט לו בעיניים והופך אותו לחלק אינטגרלי מהסיפור. הסרט נפרד מדמותו של טצ'אלה כבר בדקות הפתיחה שלו, ואז קופץ שנה קדימה. המלכה רמונדה (אנג'לה באסט) שולטת כעת בממלכת וואקנדה, וגם היא וגם בתה שורי (לטישיה רייט) עדיין אבלות על לכתו של טצ'אלה. בינתיים, החבר'ה באו"ם מבקשים מוואקנדה להתחלק עם שאר הילדים בוויברניום, המתכת החזקה ביותר בעולם, שקיימת בשפע בארצם. כשרמונדה מסרבת, הסי.איי.איי מתחילים לחפש ויברניום בעצמם ברחבי כדור הארץ, מה שמעורר את זעמו של נאמור (טנוץ' הוארטה), שליט של ממלכה תת-ימית מלאה באנשים כחולים (זה בהחלט זמן טוב להיות בקטע של אנשים כחולים מתחת למים). נאמור מאיים שאם וואקנדה לא תעזור לו לעצור את חיפושי הוויברניום, הוא ואנשיו יכריזו מלחמה נגד "אנשי היבשה" ויתחילו עם ממלכתה של רמונדה.
אוקיי, אז יש לא מעט חומר בשביל סיפור טוב, נראה לי שאפשר להסתפק בזה, לא? אה, נכון, זה סרט ביקום הקולנועי של מארוול. בנוסף לעלילה הראשית, יש עוד שני קווי עלילה בסרט: הראשון עוסק בהצגתה של רירי וויליאמס (דומיניק ת'ורן), נערה גאונה עם חוש להמצאות שימושיות שבקרוב תככב בסדרה משלה (איירון-הארט). הקו השני מתמקד בדמותו של אוורט רוס (מרטין פרימן), שמנסה לעזור לתושבי וואקנדה מתוך הממשלה. למה שניהם פה? נכון מאוד, כדי לעשות בנייה לפרויקטים עתידיים. רק שהם לא עושים כאן שום דבר שאי אפשר להראות באותם פרויקטים בחמש דקות. היה אפשר להשאיר אותם על רצפת חדר העריכה בלי ששום דבר ישתנה ולקבל סרט באורך נורמלי. אבל הם מותחים את האורך שלו לכמעט שלוש שעות, ובשלב מסוים זה בהחלט מתחיל להיות מורגש. וואקנדה לנצח, תרתי משמע.
עוד אספקט טעון שיפור הוא תצוגות המשחק. אנג'לה באסט לא רעה, אבל בעיקר משחקת כאילו היא ממש רוצה אוסקר, ולטישיה רייט מקבלת יותר זמן מסך הפעם ומסתבר שזה קצת גדול עליה. טנוץ' הוארטה לא רע ונאמור הוא דמות עם פוטנציאל, אבל בתור נבל הוא פחות מעניין וכריזמטי מקילמונגר מהסרט הראשון. כל השאר לא מקבלים הרבה פיתוח או אפיון ופשוט שם כדי לעזור עם דברים כשהתסריט מצריך זאת.
מה כן עובד בסרט? ובכן, החוזקה העיקרית שלו היא הפסקול הנהדר, שהולחן על ידי לודוויג גורנסון, שזכה באוסקר על עבודת ההלחנה שלו בסרט הראשון (אם תשאלו אותי, יש לו סיכוי לא רע לקבל אחד נוסף בעוד כמה חודשים). חלק מסצנות האקשן לא מאוד מלהיבות או ברורות מאוד, אבל כשהן כן עובדות זה מניב כמה שוטים מרשימים למדי. זה גם אחד הסרטים היותר מרגשים של מארוול מהזמן האחרון, עם קטעים שמצליחים לפרוט על מיתרי הלב, גם אם התמה של האבל לא הכי עקבית וקצת הולכת לאיבוד בשלב מסוים.
וואקנדה לנצח חותם את השלב הרביעי של מארוול, וכמו רוב הסרטים בשלב הזה, אפשר לסכם אותו כ"בסדר כזה". הוא לא איזו אבן דרך ביקום הזה שחייבים לראות, אבל גם לא אסון כמו הנצחיים שיצא בזמן הזה לפני שנה. היה לו מכשול לא פשוט להתמודד איתו והוא עושה את זה ברגישות ובכבוד, גם אם לפעמים יש קצת חריקות. נתראה בשלב החמישי, בתקווה בסרטים קצרים יותר.
תגובות