ב ,

ביקורת: לחלום בגדול

כולם הלכו לדיסקו דיסקו דיסקו, ורק אותי השאירו רוקיסט קטן לבד

אם אתם רוצים להוציא סרט בימינו והשם שלכם הוא לא כריסטופר נולאן, כדאי מאוד שהתסריט שלכם יהיה מבוסס על משהו שלצופים יש מערכת יחסים קיימת איתו. אף אחד כבר לא בא לראות חתול בשק – אנשים מגיעים לקולנוע רק אם יש על הפוסטר שם של משהו שהם אוהבים ומכירים היטב. ואם גיליתם ששאר האולפנים כבר רכשו את הזכויות לכל ספר, סדרת טלוויזיה, חוברת קומיקס וצעצוע על הפלנטה אתם עדיין לא צריכים לוותר על החלום. אתם יכולים פשוט להכניס את הידיים עמוק לכיס ולרכוש את הזכויות למוזיקה של אמן או להקה שמילאו אצטדיונים מתישהו במאה הקודמת. אחרי שעשיתם את זה, יש שני כיוונים שאתם יכולים לבחור ביניהם: המסלול הראשון והפופולרי הוא הביופיק, ובו הסרט יעסוק בסיפור חייו של כוכב הרוק שאת מורשתו אתם מנצלים ויכלול כנראה סקס, סמים ואמרגן מרושע. במסלול השני והמאתגר יותר אתם כותבים סרט מקורי על דמויות מקוריות, שמסיבות כאלה ואחרות עוסק באובססיביות במוזיקה ממקור אחד. החלוץ כאן היה יסטרדיי, וחודשים ספורים אחריו צועד באותה הדרך סרט חדש ששמו בישראל הוא לחלום בגדול

מחוץ לישראל הסרט הזה נקרא Blinded by the Light – שם קצת פחות גנרי שלקוח מאחד הלהיטים של ההשראה המוזיקלית שלו: ברוס ספרינגסטין. הבוס עצמו, כאמור, לא מופיע בסרט בכלל. כגיבור משמש נער בשם ג’אבד (וִיוֵק קַלְרָה), בן למהגרים פקיסטנים שחי בעיר קטנה בבריטניה בשנות השמונים. בצל גזענות איומה ומשבר כלכלי חסר תקדים, ג’אבד מגלה את המוזיקה של ברוס ספרינגסטין ומתחבר אליה ברמה הרוחנית. המסרים הפוליטיים והאישיים של ברוס מהווים השראה עבורו יחד עם דחיפה קלה מהמורה הקלישאתית שלו (היילי אטוול) נותנים לו אומץ סוף סוף לרדוף אחר החלום שלו לעסוק בכתיבה, ולפתוח במערכת יחסים עם בת כיתתו אלייזה (נל וויליאמס). אבל עם הזמן ההשראה מתגלה כאסקפיזם, והאהבה החדשה של ג’אבד מגבירה את המתחים בינו לבין אביו (קוּלְוִינְדֵר גיר) וחברו הטוב מאט (דין צ’ארלס צ’אפמן).

הסרט מבוסס על סיפור חייו של התסריטאי סַרְפְרָז מַנְזוּר, וזה הופך את הסצנות המרובות שבהן דמויות שונות מתפעלות מכישרון הכתיבה החד פעמי של גיבור הסרט למרגיזות משתי סיבות. הראשונה היא שאף תסריטאי לא צריך להחמיא לעצמו כל כך הרבה ובאופן כל כך לא מעודן, והשנייה היא שהטענות האלה לא נתמכות על ידי איכות התסריט. למעשה, הכתיבה היא החלק החלש ביותר בסרט הזה. הוא רצוף קלישאות של סרטי התבגרות והדמויות בו לא מדברות כמו בני אדם, אלא כמו דמויות. בכל סצנה אנשים אומרים במפורש מה התפקיד שלהם בתסריט ומה הסאבטקסט של הדמות שלהם, בשלל דוגמאות לכתיבה גרועה. למרות שהם עוסקים בנושאים שונים לחלוטין, לחלום בגדול הזכיר לי את ילד מחוק שיצא בשנה שעברה וחלף מתחת לראדר של כולם. בדומה לילד מחוק, לחלום בגדול סובל מבעיות של סרטים שמבוססים על סיפור אמיתי ומכיל קווי עלילה שלא מובילים לשום מקום ולא משרתים אף מטרה. אני מבינה את הרצון של התסריטאי להתייחס לכל האנשים שהיו משמעותיים לו בתקופה הזו בחייו, אבל זה יוצר כפילויות וחוסר מיקוד מרגיז. דבר נוסף שיש ללחלום בגדול במשותף עם ילד מחוק הוא שהסוף שלו מגיע משום מקום בצורה נוחה מדי והסרט לא טורח להציג את העבודה והתהליך הנפשי שהובילו את הגיבור אליו.

בניגוד לגיבור הסרט, אני מעולם לא הייתי מעריצה של ברוס ספרינגסטין וההיכרות שלי עם המוזיקה שלו טרם הצפייה בסרט הייתה בסיסית ביותר ומוגבלת רק לשני הלהיטים הגדולים ביותר שלו. זה לא שינה הרבה, כי הסרט לא צולל לגוף היצירה שלו הרבה מעבר לזה. אותם שלושה שירים מתנגנים שוב ושוב בכל סצנות המפתח בסרט, המילים שלהם מופיעות על המסך בסצנה אחת ומצוטטות על ידי הדמויות בסצנה אחרת ואין ספק שעד סיום הסרט הכרתי את השיר Born to Run כאילו גדלנו יחד – ועדיין לא הרגשתי שאני מכירה את המוזיקה של הבוס באופן כללי. להרגשתי היה אפשר לגוון ולהציג גם שירים פחות מוכרים או אפילו כאלה שלא מסתדרים כרונולוגית, אבל ייתכן באמת שפשוט אין לברוס ספרינגסטין עוד שירים ששווים התייחסות. אותם שירים בודדים שהסרט כן מאמץ משתלבים בסרט ביותר מדי אופנים שונים, מסיבה כלשהי. יש את הדרכים הסטנדרטיות יותר – מוזיקה דיאגטית כשג’אבד מאזין לשירים, או הופעה של השירים בפסקול בזמן התרחשויות אחרות. יש גם סצנות שכאילו נלקחו ממחזמר ובהן השחקנים והניצבים מתחילים לרקוד בתיאום באמצע הרחוב. אבל הסרט לא מתחייב להיותו מחזמר ואנחנו נשארים לתהות באיזה מין עולם הסרט מתרחש שבו בין גל פיטורים לצעדה נאו-נאצית אנשים בוחרים לבלות את זמנם בלהמציא את הפלאשמוב עשרים שנה מוקדם מדי. בנוסף לזה יש גם סצנות שנראות כמו קליפ שנלקח מ-MTV (זה מה שהיה לפני יוטיוב, ילדים) והונח באמצע הסרט. חלק מהקליפים האלו יפים מאוד וחלקם נראים כאילו נוצרו על ידי אחיין של הבמאית שבשבוע שעבר גילה שטיפוגרפיה קינטית זה מגניב. אבל בשני המקרים הסצנה מרגישה לא שייכת – הסגנון של הקליפים הרבה יותר דרמטי ומוקצן מהסרט עצמו. זה הגיוני בעיקרון – קליפים בדרך כלל ישתמשו באמצעים אמנותיים שונים באופן נועז יותר מסרטי קולנוע כי הם צריכים להעביר מסרים ולעורר רגשות בזמן קצוב וללא דיאלוגים. אבל כשהקליפים קוטעים פתאום את ההתרחשויות הריאליסטיות של הסרט הם נראים מגוחכים בהשוואה, בעיקר בגלל המשחק המוגזם.

הבמאית של הסרט היא גורינדר צ’דהא, במאית בריטית ממוצא הודי שמוכרת בעיקר בזכות סרטה שחקי אותה כמו בקהאם. העובדה שהיוצרים של הסרט והדמויות הראשיות בו הם בני מיעוטים ושהסרט עוסק בחוויות ייחודיות למהגרים בלי לייפות את המציאות שלהם היא ראויה לציון. אנחנו צריכים עוד סרטים כאלה. ובדיוק בתחום הזה הפוטנציאל של הסרט מבצבץ: בני המשפחה של ג’אבד הם הדמויות הכי מעניינות בסרט, ויש להם יותר מממד אחד, בניגוד למורה ולחבר הלבנים. בדומה לכך, הסצנות שעוסקות בגזענות הקשה שממנה סובל ג’אבד ובמצב הכלכלי הקשה שלו ושל משפחתו הן אלו שנראות הכי אמינות ומעוררות רגש אמיתי, ופשוט חבל שהן מוקפות בסיפור נדוש על הגשמה עצמית שכאילו נלקח במלואו ממדריך תסריטאות להדיוטות. הקונפליקט של ג’אבד מול המשפחה שלו מזכיר את מה שעובר על דמותו של קומייל ננג’יאני בסרט חולי אהבה. זה לא בהכרח הופך את לחלום בגדול למיותר – יש מקום ליותר מסיפור אחד על בני מהגרים על מסכי הקולנוע שלנו – אבל זה מדגיש עד כמה הכתיבה של לחלום בגדול לוקה בחסר. למרות שחולי אהבה מציב את העלילה הרומנטית במרכזו, הוא מצליח לתת לקונפליקט המשפחתי של הגיבור יותר ניואנסים ומורכבויות משלחלום בגדול מצליח בלי הסחות דעת.

אם אתם חובבי ברוס ספרינגסטין – אפילו אם אתם לא אובססיביים כמו גיבור הסרט – אתם קהל היעד המתבקש של הסרט. הרי מי אם לא אתם יקשיב לפזמון של The Promised Land תשע פעמים בשעתיים? אם אתם עדיין לא מוכנים להרפות מהטרנד של נוסטלגיה לשנות השמונים (למרות שחבר’ה, הגיע הזמן) – גם אתם תהנו מלחלום בגדול, סרט אייטיזי ככל שמותר בחברה מהוגנת. ואם אתם סתם מחפשים סרט בלתי מזיק לראות עם המשפחה בקיץ הזה, שהוא די שחון מבחינה קולנועית – הבוס יסגור לכם את הפינה. לכל מי שלא משתייך לאף אחת מהקבוצות האלו, אני ממליצה לחלום קצת יותר גדול.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: ילדים טובים

ביקורת: Lover