ביקורת: רפסודיה בוהמית

לסרט רפסודיה בוהמית יש יתרון עצום על כל הסרטים בעולם – כל השירים בפסקול שלו הם השירים של להקת קווין. זה אולי מובן מאליו בסרט ביוגרפי על הלהקה, אבל אין סיבה לקחת מהסרט את אחד הדברים הכי טובים בו. הסרט, שאורכו שעתיים ורבע, מספר על הקמת להקת הרוק הבריטית קווין וההצלחה שלה. אנחנו מתחילים את הסרט עם פארוק, נער שעובד בסחיבת מזוודות בשדה התעופה הית'רו ורוצה להיות כוכב. את החלום הזה הוא מגשים כאשר הוא מצטרף לבריאן מיי (גווילם לי) ורוג'ר טיילור (בן הארדי), חברי להקת Smile שבדיוק מחפשים סולן חדש בערב שבו הוא רואה אותם מופיעים. אל הלהקה מצטרף הבסיסט ג'ון דיקון (ג'וזף מזלו) ומהר מאוד הם כובשים את המצעדים והמעריצים האנגליים.

ההברקה של רפסודיה בוהמית היא ליהוקו של רמי מאלק בתפקיד פרדי מרקורי (פארוק לשעבר), סולן הלהקה. אין ספק שהדמיון בין מרקורי למאלק מדהים, והוא בהחלט נותן פה את הופעת חייו. הוא לגמרי מצדיק את זה שהסרט סובב סביבו, גם אם פרדי מרקורי לא היה תופעה בינלאומית שקשה עד בלתי אפשרי להתעלות עליה.

הבעיה הגדולה של רפסודיה בוהמית היא בעצם הסרט עצמו. הסרט הזה מרגיש כמו פרק מושקע של חיים שכאלה. אנחנו עוברים בכל נקודות הציון החשובות של הלהקה ושל פרדי. התחושה היא שבערך חצי מהסרט מורכב מקליפים של הופעות, בעיקר סצנות של פרדי מרקורי ששובה את לב הקהל ואין עומק אמיתי באירועים שמוצגים לנו. חלק מן הבעיות האלה נובע כנראה מהעובדה שלסרט יש בעצם שני במאים שונים. את הסרט ביים בריאן סינגר, אך לאחר זמן מסוים בצילומים הוא פוטר והוחלף בדקסטר פלטשר (שביים לא מעט מהסרט אבל בגלל חוקים של ה-¹DGA סינגר מקבל את הקרדיט העיקרי), מה שיצר תוצאה לא אחידה של הצגת העובדות, והבדלים בטון של הסיפור.

הדבר הכי חכם שהסרט עשה היה לא להקליט מחדש את השירים האלמותיים של הלהקה. בכל פעם שרואים בסרט את הלהקה עושה חזרות או שרה בהופעה, מה שאנחנו שומעים הוא הקלטות קודמות של פרדי מרקורי. הם אפילו לא מנסים לחקות את המקור, וטוב שכך. הבעיה מתחילה בכל הקטעים בסרט שיש בהם שירה והיא לא בהופעה. בין אם מדובר בחזרות או בפרדי שמנגן לעצמו בפסנתר בבית, הסצינה מתחילה אוטומטית להרגיש מזויפת, עם ליפסינק שלא בדיוק עובד וחוסר התאמה בין איכות הסאונד ששומעים לבין הסיטואציה (למשל, סשן נגינה בבית נשמע כמו הקלטת אולפן).

מה שהכי מבאס בסרט הזה הוא שהוא לא רע, פשוט ממש בינוני. עבודת הליהוק בסרט הזה נפלאה, כל אחד ואחד מהשחקנים נראה ומתנהג כמו המקבילה שלו בחיים האמיתיים, וזה נוכח לא רק בליהוק של ארבעת חברי הלהקה. יותר מזה, הליהוק של מייק מאיירס בתפקיד המפיק שלא בטוח שרפסודיה בוהמית הוא שיר מוצלח היא בדיחה נהדרת, אבל יכלו לעשות עם זה קצת יותר.

התחושה העיקרית שלי מהסרט היא תחושת פספוס. העריכה מרגישה חובבנית, והסיפור בינוני ולא מחדש שום דבר גם למי שמכיר את הלהקה רק באופן שטחי. ויותר מזה, הרגשתי ש"עובדים עליי" עם הפרטים הביוגרפיים בסיפור של פרדי. היחסים בין חברי הלהקה נראים הרבה יותר רגועים ובריאים ממה שסביר שהיה, והצגת המיניות של פרדי מרקורי היא קצת בעייתית: הוא מצהיר על עצמו שהוא ביסקסואל ולהרגשתי הסרט מוחק את הזהות הזאת. בנוסף, המשפחה שלו עוברת מאוד מהר מחוסר קבלה וכמעט נישול מהירושה לגאווה וקבלה של בנם בלי שום תהליכים רגשיים שאנחנו מודעים אליהם מעבר ל"עכשיו הוא מפורסם ומצליח". לשמחתי הרבה לא ניסו לכבס את העניין בכלל, אלא רק מציגים פה דמות שהיא קצת יותר מדי סטראוטיפית לדעתי. אני כן יכולה להגיד לטובת הסרט שההופעות של קווין עובדות גם במסך הקולנוע. השירים הנהדרים, הקהל ששר בחזרה וכמובן האישיות הגדולה מהחיים של פרדי מרקורי – כולם מדגישים את הכריזמה וההשפעה שהייתה ללהקה. לצערי זה לא מספיק, וכדי להרגיש את הדברים האלה אפשר גם ללכת לראות אותם בלייב גם היום – אפילו שפרדי כבר לא איתנו והוא בלתי ניתן להחלפה, אדם למברט עושה עבודה מצוינת כממלא המקום שלו.

1. Directors Guild of America, הגוף שאחראי על זכויותיהם של במאי קולנוע וטלוויזיה בארה”ב