ביקורת: חורשות את הלילה

אני רוצה שננסה משהו רגע. אתם איתי? יופי. עצמו עיניים, ובואו ננסה לחזור ביחד לתיכון. אתם מתחילים להיזכר במקום שבו ביליתם חלק לא מבוטל מהחיים שלכם? מה אתם רואים? שורות ארוכות של לוקרים? מעולה. תסתכלו לימינכם – אתם רואים את הילדים המקובלים? הילדה שיפה מכדי להיות בת שש עשרה והנער האתלטי אבל לא מאוד חכם? עכשיו תתכופפו, שהפוטבול שנזרק אליו לא יפגע בכם. בואו נמשיך ללכת. נחלוף על פני הנערים המוגזמים ממועדון הדרמה ותגידו לי אם אתם מזהים את המבוגר שהופיע מולכם. נכון מאוד, זה איש הסגל הבכיר שהמקצוע שחק אותו עד עפר והוא כבר לא מסתיר את הטינה שלו כלפי התלמידים.

רגע, מה אתם אומרים? זה בכלל לא התיכון שלכם? אלה קלישאות עתיקות מסרטי תיכון אמריקאיים ובמציאות אנשים אף פעם לא יהיו כל כך חד מימדיים? בדיוק.

הגיבורות של חורשות את הלילה הן מולי (ביני פלדשטיין), נשיאת השכבה והתלמידה המצטיינת שמקדישה את כל חייה לשאיפה הצנועה שלה להפוך לרות ביידר גינסבורג הבאה, ואיימי (קייטלין דיוור), פמיניסטית צעירה שהאקטיביזם שלה לא בא על חשבון הלימודים. ערב אחד לפני סיום התיכון, מולי מבינה שההתעקשות שלה להשקיע מאה אחוז מזמנה בלימודים ולהפוך לקלישאה של התלמידה החרשנית הייתה מיותרת, ומחליטה לנצל את הערב האחרון הזה כדי לבלות כמו שתיכוניסטים נוהגים. איימי, ששנתיים אחרי שיצאה מהארון כלסבית עדיין לא צברה ניסיון בתחום הרומנטי והמיני, מצטרפת אליה. הסרט מתרחש כולו לאורך לילה אחד ומאוכלס בשאר הטיפוסים המוכרים לכם מסרטי תיכון. ג'ייסון סודייקיס מבריק בתור מנהל בית הספר, ג'סיקה וויליאמס היא המורה המגניבה, מייסון גודינג הוא ניק – הנער הכי פופולרי בשכבה, ומולי גורדון היא התלמידה היפה והסנובית. החוליה החלשה הוא סקיילר גיזונדו בתפקיד ג'ארד, הנער הטחון וחסר הביטחון. הדמות הזו היא לא ארכיטיפ מבוסס מספיק או מעניין מספיק בשביל להתעסק בו, הדמות לא משתלבת בתסריט בצורה מספקת, והסרט היה מסתדר בלעדיו. מי שגונבת את ההצגה היא בילי לורד בתפקיד ג'יג'י – דמות מדהימה שאף הגדרה לא תעשה לה צדק.

במבט ראשון, הסרט מציג את כל הדמויות האלה (ונוספות) כסטראוטיפים בסיסיים. אבל ככל שהסרט מתקדם והדמויות האלה נפגשות ומתקשרות בדרכים בלתי צפויות, אנחנו – ובעיקר הגיבורות – נחשפים למימדים חדשים ולא מובנים מאליהם של כל אחד מהאנשים האלה. אבל למרות שהגיבורות בהחלט עוברות תהליכים מעניינים וחשובים מול חבריהן לכיתה, הציר שסביבו סובב הסרט הוא החברות בין שתיהן. מולי ואיימי קרובות להפליא, מה שלא מפתיע בהתחשב בעובדה שהן היוו את כל המעגל החברתי זו של זו במשך לפחות ארבע שנים. אבל החברות שלהן היא לא שטחית או סטטית – יש בה מתחים והתפתחויות, והיא מערכת היחסים המרכזית בסרט הזה. אנחנו צריכים עוד סרטים טובים שמתייחסים לקשרים אפלטוניים באותו כובד ראש שבו הוליווד בדרך כלל מתייחסת למערכות יחסים רומנטיות, וחורשות את הלילה הוא בדיוק סרט כזה. שתי הדמויות הראשיות שלו מורכבות ויש להן הרבה במה להשתפר, אבל הן בכל זאת מקסימות וקל להתחבר אליהן. את ביני פלדשטיין אולי ראיתם בתפקיד הסיידקיק בליידי בירד. פה היא מראה שהיא מתאימה בהחלט לתפקידים ראשיים ומסוגלת לשאת את הסרט על כתפיה. את קייטלין דיוור לא אהבתי בבית זמני (Short Term 12) או בילד יפה אבל בסרט הזה התאהבתי בה לחלוטין. היא נותנת הופעה רגישה ונוגעת ללב.

זה שהדמויות הראשיות בסרט מגדירות את עצמן כפמיניסטיות לא הופך את הסרט אוטומטית לסרט פמיניסטי, ובכל זאת, חורשות את הלילה הוא הפמיניזם הקולנועי שאני מחפשת. הדמויות הראשיות הן נשים מורכבות, עם חולשות ותכונות שליליות. הסרט לא מציג אותן כמדהימות ללא דופי בניסיון להעצים נשים אלא מראה אותן כבנות אדם במלוא מובן המילה. למגדר של הדמויות הראשיות יש השפעה על הסיפור, ואי אפשר להפוך את מולי ואיימי לנערים בלי להפוך את הסרט לסרט שונה לחלוטין, אבל מולי ואיימי מוגדרות על ידי הרבה יותר מהמגדר שלהן ומרגישות כמו דמויות שלמות לחלוטין. הסרט עוסק במיניות נשית ממגוון זוויות שלכולן יש אמירה מעולה שיותר בני נוער ומבוגרים צריכים לשמוע ולהפנים, ולא מפחד להעביר ביקורת על תפיסת העולם של הגיבורות שלו. בין שלל בדיחות הסקס (ויש הרבה מהן), לסרט יש גם דברים בעלי משקל להגיד על העולם שבו אנחנו חיים, ובעיקר חיות.

אם העיסוק בפמיניזם גורם לסרט להישמע כבד ורציני, חשוב לי להבהיר שמדובר בסרט מצחיק בצורה קיצונית. אני לא זוכרת אף סרט בשנתיים האחרונות שצחקתי לכל אורכו כמו שצחקתי מחורשות את הלילה. הקצב של הסרט מצוין והוא נותן בדיוק את המרווח הדרוש לנשימה לפני שהוא עובר לסצנה גדושת ההומור הבאה. האינטראקציות הפשוטות בין מולי לאיימי מצחיקות בפני עצמן, כי יש להן דינמיקה מעולה עם איזון טוב בין עוקצנות הדדית לאהבה גדולה, אבל דמויות המשנה הן לרוב אלה שמטות את הכף מחיוך גדול לצחוק פראי. מייק אובריאן (שהיה מוכר לי מתקופתו הקצרה בקאסט של סאטרדיי נייט לייב) מופיע לסצנה פרועה אחת שגרמה לי להתגלגל מצחוק באופן רציף מתחילתה ועד סופה, ואין ספק שתצחיק אותי גם בצפיות נוספות בסרט.

מי שאחראית על כל הטוב הזה היא, באופן מפתיע, אוליביה וויילד. זה לא שיש לי משהו עקרוני נגד שחקנים שעוברים לצד השני של המצלמה: חלקם מוצלחים, חלקם לא – כמו כל במאי. אבל באמת שלא ציפיתי מהסרט הראשון שמביימת שחקנית דרג ב' להיות כל כך נהדר. אני בקושי מצפה לרמה כזו מבמאים בעלי ניסיון. הסרט זורם נהדר, והסצינות שלא לחלוטין משרתות את הסיפור לפחות היו מלאות סטייל ונראו נפלא. הרבה מהקרדיט צריך ללכת גם לתסריטאיות, כמובן. קייטי סילברמן הראתה כבר בהבוס שלי בדייט שהיא יודעת לכתוב קומדיה עכשווית מעולה, וחורשות את הלילה רק מוכיח עוד יותר שהיא הקול הנשי המרענן שהוליווד צריכה כרגע. הטוויסטים שלה ושל סוזנה פוגל על התסריט של אמילי הלפרן ושרה הסקינס הם כנראה מה שהופך את הסרט מעוד קומדיית נעורים חביבה לסרט חדשני ורלוונטי שכל אדם צעיר ב-2019 צריך לראות.

סרט לא נולד למעמד של סרט פולחן – הוא הופך לכזה. זה בדרך כלל לוקח שנים שבהן צופים חדשים שומעים עליו מפה לאוזן ומתאהבים בו בעקבות זאת. אבל אני לא יכולה להכחיש שהמחשבה הראשונה שלי אחרי הצפייה בחורשות את הלילה הייתה שזה צריך להפוך לסרט פולחן. הדמויות רק מחכות להפוך לאייקוניות, והדיאלוגים מבקשים שיצטטו אותם שוב ושוב. הבקשה שלי מכם היא שלא תחכו שהסרט יהפוך לסרט פולחן לבני נוער לפני שאתם רואים אותו. לכו לקולנוע עכשיו. אתם תקבלו בילוי נהדר עם סרט שאין הרבה כמותו, ועוד חמש עשרה שנה, כשיהיה ברור מעל לכל ספק שחורשות את הלילה הוא אחד מהסרטים שמגדירים את העשור הנוכחי, תוכלו לומר שהייתם הראשונים לזהות.