ביקורת: ילד מחוק

ילד מחוק, סרטו של ג'ואל אדג'רטון, הוא לא הסרט הראשון שעוסק בטיפולי המרה, אבל הוא הראשון שראיתי בנושא הזה. טיפולי המרה הם טיפולים "פסיכולוגיים" שמטרתם לשנות את הנטייה המינית של המטופל. זה קונספט שאני מתנגדת אליו: בגלל שהיעילות של הטיפולים האלה לא מוכחת, בגלל שאין להם תוקף מדעי, ובגלל שפעמים רבות הם לא אתיים ואף כוללים התעללות. אבל עיקר ההתנגדות שלי הוא עקרוני – אין צורך בטיפולים האלה מלכתחילה. הנטייה המינית שלהם היא לא מה שגורם לסבל אצל צעירים וצעירות הומוסקסואלים – היחס של הסביבה הוא מה שפוגע בהם, והוא זה שצריך להשתנות.

זה נושא שראוי להעלות אותו למודעות בגלל הפגיעה הממשית שלו בחייהם של צעירים רבים, וסרט אוסקרים עם קאסט מרשים הוא דרך טובה לפתוח דיון ציבורי בנושא. ההתנגדות שלי לטיפולי המרה, יחד עם העובדה שהם עדיין מתרחשים במגזר הדתי שאליו אני משתייכת, הציבו אותי בעמדה מושלמת להתרגש מילד מחוק ולהתחבר אליו יותר מלדרמות אחרות שראיתי לאחרונה.

הסרט (שמבוסס על סיפור אמיתי) עוסק בג'ארד, נער בן 19 שנשלח למחנה המרה לאחר שמתברר להוריו הנוצרים האדוקים שהוא נמשך לגברים. הסרט עוקב אחרי התקופה הקצרה שבה ג'ארד "מטופל" באותו מוסד, אבל גם משתמש באירוע הזה כהזדמנות לעסוק בחייו של ג'ארד לפניו ואחריו – הוא בוחן את הקשר שלו עם הוריו, את האירועים שהובילו להחלטה לשלוח אותו למסגרת כזו, ואת הבחירות שקיבל בהמשך חייו בהשפעת אותו אירוע מכונן. הסרט נכתב ובוים על ידי ג'ואל אדג'רטון, שמוכר בעיקר כשחקן ואף מופיע בסרט כמנהל התוכנית שאליה ג'ארד מצטרף.

וזה באמת סרט מרגש. יש בו כמה סצנות דרמטיות להפליא שמעבירות את הכאב והמצוקה של בני הנוער האלה בצורה שפוגעת ישירות בצופה. הסרט לא ממהר להגיע למקומות האלה, אלא משחרר מידע באופן מדוד שהופך את הגילויים על אירועים כאלה או אחרים לדרמטיים יותר. לוקאס הדג'ס עושה עבודה טובה בתפקיד הראשי, ומתווך בין האירועים בסרט לצופים בצורה שמחברת אותנו להתרחשויות. ניקול קידמן וראסל קרואו מצטיינים בגילום ההורים של ג'ארד, כל אחד בדרכו. אפילו שהם ממודרים מרוב ההתרחשויות בחייו של הבן שלהם, הם הדמויות המרכזיות ביותר בסרט מלבד הגיבור. התפקיד שלהם לא פשוט והמשחק שלהם הוא מרכיב מרכזי בהצלחת הסרט להבהיר שהכוונות שלהם טובות, גם אם המעשים שלהם שגויים והרסניים. שאר הדמויות בסרט – שהן ברובן הנערים האחרים והמדריכים במחנה – לא מקבלות הרבה תשומת לב, ובעיקר מהוות גרסאות שונות ונקודות מבט נוספות על אותם רעיונות מרכזיים שמיוצגים על ידי ג'ארד והוריו.

כאמור, רציתי להתרגש מהסרט בגלל החשיבות שלו, וזה אכן קרה. אבל אז הסרט נגמר, והוא נגמר לא טוב. הסצינות האחרונות שלו מרגישות שטוחות וחסרות משמעות ומבהירות לנו שלא באמת ראינו את הדמויות עוברות תהליך משמעותי. אם האנשים האלה עברו איזשהו מסע ששינה את התפיסה שלהם בנוגע לעולם, זה קרה כשלא ראינו. השהייה של ג'ארד במחנה הזה קצרה מדי בשביל להרגיש משמעותית, ומסתיימת באירוע שהיה צריך להוות את תחילתו של המסע הרגשי של הגיבור, ולא את סופו. הרבה קווי עלילה נותרים ללא מענה וגורמים לצופה לתהות מה בעצם הייתה התרומה שלהם לסיפור ומדוע הם הוכנסו אליו. ייתכן שזו תוצאה של העובדה שהסרט מבוסס על ספר זכרונות – החיים של רובנו כוללים התרחשויות ואנשים שלא תורמים לנרטיב הכללי – אבל במעבר לתסריט היה כדאי לנקות את קווי העלילה הפרומים האלו או לקשור אותם בחזרה לסיפור וזה לא נעשה.

אני כן הייתי ממליצה על צפייה בסרט לכל מי שהנושא בנפשו – ובעיקר למי שלא. הוא נותן קול ובמה לאנשים צעירים שעברו אירועים טראומתיים, ואנחנו צריכים לכל הפחות לשמוע אותם ולעמוד לצידם. אבל כסרט, ילד מחוק מרגיש לי מפוספס. יש בו המון סצנות נהדרות בפני עצמן, אבל כמכלול הוא פשוט לא בנוי היטב. התסריט והבימוי של אדג'רטון לוקים בחסר וייתכן שבידיים אחרות אותו סיפור חשוב היה מצליח גם לקחת את הצופה למסע. קשה לי לדמיין שהסרט הזה יזכה בפרסים (מלבד אולי על המשחק של חלק מהקאסט) אבל הוא עשוי לעורר את הדיון הציבורי בנושא טיפולי המרה ולהטות אותו לקראת הוצאה מהחוק של אותם טיפולים במקומות נוספים, ובכנות, זה שווה יותר מכל אוסקר.