ב , ,

הנני קאן: עוד שלושה ימים בפסטיבל קאן

אתם כבר קאן, לא תקראו?

האלוהימה של קאן בהחלט אוהבת אותי, כי גם השנה טסתי לפסטיבל. את המסע הקודם שלי ואת הרקע הכללי על הפסטיבל אפשר לקרוא קאן (חהחה).

השנה קיבלתי התראה קצת פחות קצרה לפני הטיסה, ובזכות הניסיון שלי משנה שעברה יכולתי להתכונן יותר. אז לקראת הפסטיבל ראיתי סרט אחד של כל במאי/ת כדי לדעת למה כדאי ללכת (לעומת השנה שעברה שבה הלכתי על עיוור לגמרי לכל סרט). גם השנה הגעתי לשלושת הימים האחרונים של הפסטיבל במסגרת אותה תוכנית, שנקראת בפשטות “שלושה ימים בקאן”, והיא מיועדת לגילאי 18-28. האמת שהשנה שלחתי בדיוק את אותו המכתב בהגשת המועמדות שלי לתוכנית, אז או שהוא ממש טוב, או שהם לא באמת קוראים אותם. ובקריאה מחודשת שלו, אני נוטה לכיוון האופציה השנייה.

ציפיתם שיהיה קאן עוד משחק מילים?

אז יאללה, לסרטים.

The Gangster, The Cop, The Devil – הקרנת בכורה וגאלה

סרט דרום קוריאני של הבמאי לי וון-טיה, שהוקרן מחוץ לתחרות. הסרט מספר על ניסיון הלכידה של רוצח סדרתי שדוקר למוות נהגים שהתנגש בהם בכוונה בכביש. המשטרה אחריו, ובעיקר ג’אנג, שוטר ופועל נגד הוראות מפקדיו ברדיפתו ולכידתו. הסיפור מסתבך כשהרוצח הסדרתי מנסה לדקור את ג’ונג – וגנגסטר ואויבו המושבע של ג’אנג – וג’ונג שורד את התקיפה. ג’ונג רוצה לתפוס את הרוצח ולהרוג אותו, בעוד ג’אנג רוצה לתפוס אותו ולהביא אותו למשפט. השניים מחליטים לפעול יחד למען תפיסתו, ומחליטים שהראשון שיגיע אליו הוא זה שיחליט את גורלו.

זה סרט אקשן מלא במכות, מרדפים והרבה מאוד דם. הוא ברובו די כיפי לצפייה, אבל לא כמו סרטים דרום קוריאניים אחרים. מה שבעיקר הפריע לי בו זה הקצב שלו – הפתיחה מאוד נגררת ומציגה את הדמויות לאט מאוד, ואז כשדברים מתחילים להיות מעניינים הוא ממהר נורא ומרגיש כאילו הוא מדלג על קטעים כדי להראות כמה שיותר אקשן. האלימות הגרפית והקומדיה בו עובדים, אבל בסך הכול מדובר בסרט אקשן די גנרי. אני מרגישה שלא באמת מיצו את הרעיון הזה של שוטר וגנגסטר שמחליטים לעבוד ביחד, ולא מרחיבים בנושא. הסרט מאוד ממהר החל מהמערכה השנייה ובעיקר בשלישית, וזו לדעתי הסיבה לביצוע הלא שאפתני. יכלו להציג הרבה יותר קונפליקטים או מכשולים בעקבות שיתוף הפעולה המפוקפק הזה, אבל נראה שגם מהצד המשטרתי וגם מהצד הגנגסטרי הרעיון מתקבל די בקלות, והעיקר הופך להיות מי יגיע ראשון. ובכלל, הדמות של השוטר מעצבנת ומוצגת באופן לא מחמיא, כך שתמיד הייתי בצד של הגנגסטר, שגם עושה עבודה טובה יותר בנסיונות לתפוס את הרוצח. סצנות המרדפים היו מצוינות והאקשן היה נהדר, שזה בעיקר מה שמחפשים מסרט אקשן. רק חבל שהוא נשאר מאוד רדוד ולא מתפתח למרות הפוטנציאל שלו.

לסרט הזה נכנסתי לא באמצעות התג שלי, אלא באמצעות תחינה לכרטיס. כמו שפירטתי בפוסט הקודם, חובה על המשתתפים לנצל כרטיסים אשר נופקו לאולם Grand Theatre Lumiere שבו נערכות הקרנות הבכורה של התחרות הרשמית והקרנות גאלה אחרות. בגלל החובה לנצל את הכרטיסים, מי שמקבל כרטיס ולא יכול לנצל אותו צריך להעביר אותו הלאה, כי הכרטיסים נסרקים בכניסה לאולם. אז אם עומדים מחוץ לכניסה לאולם עם שלט שאומר שמחפשים כרטיס, יש סיכוי לא רע לקבל אחד. יש לא מעט אנשים שפועלים בשיטה הזו, וזו אחלה דרך להשתתף בפסטיבל בלי תג.

כדי להביא לכם את הסלפי הבלתי חוקי הזה הסתכנתי בכך שהמאבטחים יסתירו לי את המצלמה. זה דבר, מסתבר.

להקרנות הגאלה המשתתפים מתבקשים לבוא בלבוש ערב – כלומר, עבור נשים, בשמלת ערב ועקבים. נפצעתי קשה הפעם, וסבלתי מפצע עצוב מאוד במשך כל הפסטיבל. בבוקר למחרת דידיתי עם הנעליים ביד אל תוך בית מרקחת שרק נפתח, ובלי להוציא מילה מהפה, המוכרת ידעה בדיוק מה אני צריכה.

Frankie

לא ברור לי מה הסרט הזה עשה בפסטיבל. עם תסריט משעמם ומשחק מחריד (שלא היה מבייש את טומי ויזו בהחדר). הופתעתי מאוד לרעה כי דווקא חיכיתי לסרט הזה בעקבות הסרט הקודם של הבמאי אירה סאקס, Love Is Strange המקסים. פרנקי מספר על משפחה שבראשה עומדת פרנקי (איזבל הופר), שככל הנראה חולה במחלה סופנית ומאגדת את המשפחה שלה ביחד לחופשה. היא מנסה לשדך את הבן שלה למישהי שמגיעה עם ארוס, ומתישהו מתעלפת, וזה בערך כל מה שקורה בסרט. אחרי שעה יצאתי ממנו, והלכתי למקבץ הסרטים הרביעי של תחרות סרטי הסטודנטים – הסינפונדסיון.

הסִינֶפוֹנְדַסְיוֹן

בתחרות זו, כאמור, משתתפים אך ורק סרטי סטודנטים, שמוקרנים בארבעה מקבצים. השנה ראיתי שוב את המקבץ הרביעי והאחרון שבו השתתף סרט ישראלי – נתק. שלושה סרטים מתוך המקבץ היו על ילדים עם הורים גרועים, והרביעי היה סרט אנימציה סטופ מושן שצויר באקריליק, והוא הרגיש כמו להיות במוזיאון על אסיד. מוזר מאוד, אבל מאוד מרשים.

אחד משלושת הסרטים עם ההורים הגרועים הוא נתק, סרט ישראלי קצר של ירדן ליפשיץ לוז ממכללת ספיר לאמנויות הקול והמסך, והוא היה נהדר. זהו סיפור פשוט על ילדה ואביה המובטל והלא מתפקד, והצורך שלה להתמודד עם מצבו. הסרט מציג ברגישות רבה מערכת יחסים מורכבת מאוד, שמראה מצד אחד את התלות הרבה שלהם אחד בשנייה ומצד שני את הקרבה הגדולה בין השניים. המשחק של שניהם מצוין, ורואים שליפשיץ לוז עשתה עבודה מעמיקה עם השחקנים שלה, בר מרון וגלי רשף. גם הצילום מתכתב מאוד עם הרגישות הרבה של התסריט, ונותן מקום לסיפור להתרחש בלי לעשות יותר מדי דאווינים. לדעתי זה הסרט הטוב ביותר במקבץ שראיתי, גם אם אני קצת משוחדת לטובתו.

ראיתי במקבץ גם את הסרטים הבאים: אדם, סרט על ילד שחי עם אביו, אשתו החדשה ותינוקם הטרי, ובורח אל ביתה של אמו כשאביו נועל אותו מחוץ לבית; Pura Vida, שמספר על שני אחים שרבים כשהאבא מתעדף את הבכור; ו-The Little Soul, סרט הסטופ מושן שזכה במקום השלישי בתחרות הסינפונדסיון, ומספר על נשמה שיוצאת מהגופה שלה ויוצאת למסע בעולם.

Matthias and Maxime

זה אחד משני הסרטים שהכי התרגשתי לראות בפסטיבל, וקיבלתי כרטיס לראות אותו ב-Grand Theatre Lumiere. הסרט מבוים על ידי ילד הפלא של הפסטיבל, קסבייה דולאן, שגם משחק בתפקיד הראשי ועושה עבודה נהדרת. דולאן הגיע לפסטיבל כבר בגיל 19 עם סרט שהוא כתב, ביים, הפיק, עיצב, כתב לו את הפסקול ושיחק בו בתפקיד הראשי. מאז, לדעתי, הוא קצת מתדרדר ומאבד את הטאץ’ האישי שלו, וזה מורגש מאוד בסרט הזה.

הסיפור עוקב אחרי שני חברים מתוך קבוצת חברים גדולה שמתנשקים כחלק מתפקידם בסרט קצר שהם משתתפים בו. מתיאס קצת מתאהב במקסים (דולאן), שעומד לעבור לאוסטרליה לשנתיים. הסרט מראה את מערכת היחסים בין השניים בעקבות אותה נשיקה. זה סרט חמוד מאוד, אבל מאכזב יחסית לדולאן. העלילה ברובה די גנרית, ואם לא הייתי קוראת קודם על הסרט לא בטוח שהייתי מבינה מה הדרמה.

העלילה מרגישה קצת כמו מסטיק – לא באמת קורים הרבה דברים בין השניים – והסיום לדעתי היה לא ממצה בכלל. הסרט מאוד איטי עם מעט מאוד סצנות באמת טובות, אבל אלו שכן טובות מצדיקות לדעתי צפייה בו. רק תבואו עם ציפיות נמוכות ועם הרבה סבלנות, וככל הנראה שתהנו. לפחות תהנו מהפרצוף היפה של דולאן החמוד לאורך כל הסרט.

Bacurau

וואו, איזו רכבת הרים הסרט הזה. הוא מתחיל בהגעה של תרסה אל כפר מולדתה, כפר שכוח אל בברזיל, בעקבות מותה של סבתה. הכפר כולו מתכנס להתאבל עליה, ומוצגים לאט לאט כל תושבי הכפר וחייהם. הסרט מתחיל תמים מאוד, ומהנה לא מעט, ומהר מאוד נהיה מוזר.

הוא נפתח בכותרת שאומרת שהסרט מתרחש “בעוד כמה שנים מעכשיו”, אבל מתרחש בכפר נטוש ללא מים. אז מצד אחד לתושבים אין מים זורמים, אבל לכולם יש סמארטפונים משוכללים. הבעיה של המים קשורה לפוליטיקה של המועצה האזורית, שנמצאת לפני בחירות. ראש המועצה מנסה לשחד את בני העיירה עם מתנות כמו ספרים ואוכל, אבל אלו מוחים נגדו על נושא המים. לא הרבה זמן אחרי זה, הם מגלים שהם נעלמו מהמפות, אבל בכל זאת מגיע אליהם זוג תיירים מוזר שאחרי הגעתם גם נעלמת לכולם הקליטה בטלפונים.

מעבר לזה לא נאמר שום דבר בתקציר הרשמי של הסרט, ולכן לא ארחיב, כי כל דבר שאגיד מכאן והלאה יהיה ספוילר. הסרט זכה במקום שלישי בתיקו עם סרט נוסף (שגם עליו אפרט), ולכן יש סיכוי שיופץ בארץ. אני ממליצה בחום לראות אותו, כי הוא באמת מיוחד, בעל קצב טוב ותסריט מצוין ברובו. התפניות בעלילה לא צפויות אבל גם לא תלושות מהמתרחש, והדמויות כנות ואמיתיות בתוך העלילה המופרעת. אפשר כמעט לחצות את הסרט באמצע ולקבל שני סרטים שונים לחלוטין, ועדיין – לא רק ששני הסרטים יהיו טובים כל אחד בפני עצמו, הם גם מצליחים להתחבר.

(Evge (Homeward

סרט אוקראיני שהוקרן במסגרת Un Certain Regard, התחרות המשנית של הפסטיבל. הסרט מספר על מסעם של אב ובנו להבאתו של הבן הבכור במשפחה לקבורה. הבן נהרג במלחמה ברוסיה, והם מובילים את גופתו בעצמם חזרה לאוקראינה להיקבר לצד אימו.

האב והבן לא מאוד קרובים, אבל מתקרבים במהלך המסע בעקבות כל המכשולים שהם עוברים יחדיו. הסרט מראה את מערכת היחסים ביניהם בצורה מעניינת ורגישה, והמכשולים שלהם לא בלתי צפויים וגם לא צפויים מדי, ושומרים על עניין לאורך כל הסרט. הדמויות פועלות בתוך העולם בצורה הגיונית אבל נואשת, מתוך מטרה ברורה ורצון מובהק.

לסרט יש פתיחה וסיום מאוד עוצמתיים בעיני, ואלה שני הדברים שהכי חשובים לי אישית בסרטים. הוא מתחיל בלי שום אקספוזיציה ובלי הסברים, ומבינים תוך כדי הסרט את הסיפור והקשר בין הדמויות. הסרט מסתיים בנקודה הגיונית, קוהרנטית ולא מאולצת עם תחושת סיום טובה. זהו סרט שברובו מתאים לתבנית הקלאסית של סרטי מסע, אבל מציג תרבות שונה ומעניינת, וקצת מספר סיפור של אוקראינים מוסלמים שצריכים להתמודד מול הרשויות. אני ממש לא חושבת שהסרט יופץ בארץ, אבל אם כן – לכו לראות.

On a Magical Night

איזה. סרט. הזוי. וגרוע.
נכנסתי אליו במקרה, כי לא הצלחתי להיכנס להקרנה של Parasite, שהתגלה מאוחר יותר כזוכה הגדול בדקל הזהב. הפתיחה של הסרט מצוינת ומציגה דמויות מעניינות וסיפור גנרי אבל תמיד אפקטיבי, של זוג שרב בעקבות בגידה של האישה בגבר. האישה הולכת לישון במלון ממול לביתם בלי להגיד לו, ו”נפגשת” שם עם גרסה צעירה שלו, ומדברת איתו על הרגשות שלה ושלו. עד כאן הכול טוב, רק שמהר מאוד מתחילות להתווסף עוד דמויות שהאישה ספק הוזה ספק באמת פוגשת, כמו ה”רצון” שלה, ה”מצפון” שלה, אימהּ המתה, הגרסה הצעירה של אהבת הנעורים של בן זוגה, וכל המאהבים שלה. עוד הייתי זורמת עם זה אם היא הייתה אי פעם לפני כן פוגשת את אהבת הנעורים של בן זוגה, ואילו זו לא הייתה חוצה את הכביש והולכת אליו ומדברת עם בן הזוג בעצמה (כמובן, בגיל צעיר ולא הגיוני לתקופתם). הסרט לא קוהרנטי בעליל וחסר כל היגיון, ומהר מאוד גם מאבד כל רגש או עניין. נשארתי עד הסוף, אבל בדיעבד הייתי צריכה לצאת באמצע.

It Must Be Heaven

איליה סולימאן המאסטר עושה את זה שוב, הפעם בסרט יותר אוניברסלי מקודמיו. הסרט דומה לסרטיו הקודמים בזה שהוא מציג את דמותו של סולימאן עצמו, כצופה בהתרחשות של דברים שונים שקורים סביבו בלי להוציא מילה מהפה.

הפעם סולימאן נודד מנצרת, עיר הולדתו, אל פריז ומשם לניו יורק במפגשים עם מפיקים שונים לקראת הפקת סרטו החדש – It Must Be Heaven. בין הפגישות הוא מסתובב בערים ורואה כל מיני דברים קורים סביבו, וכל המתרחש מוקפד ווירטואוזי. כל מה שקורה סביבו כל כך הזוי שקשה שלא להיקרע מצחוק במהלך הסרט, שבנוי מאפיזודות שלא קשורות אחת לשנייה, וכמעט כולן בעלות מסר או מטאפורה על האבסורד של החיים בכלל, ועל האבסורד של הזהות הפלסטינית בעיקר.

הסרט לא מפסיק להפתיע בכל סצנה מחדש, והוא לא משעמם לרגע. הוא מצחיק, שנון, מוקפד, ביקורתי, חד ומבריק. באמת שאין לי מילה רעה אחת לומר עליו. הוא גם זכה בפרס ציון לשבח מיוחד מהשופטים בתחרות הרשמית ובפרס המבקרים, והוא הסרט האהוב עליי מהפסטיבל בפער גדול.

Les Miserables

לא, אין לסרט שום קשר למחזמר המוכר, מעבר לזה שוויקטור הוגו לקח השראה מהעיר שבה מתרחש הסרט. הסרט מתרחש בעיר קטנה בצרפת שאליה מגיע שוטר חדש שסיים את ההכשרה באותו יום. הוא מתחיל במערכה ראשונה של הצגת העיירה וכל תושביה, תוך התעללות קלה בשוטר החדש והמסכן. השלושה נשלחים למצוא גור אריות שאחד מילדי העיר גנב, ובהתעמתות איתו, אחד השוטרים יורה באקדח הלם באותו ילד.

התסריט ברובו די גנרי וסובל מבעיות קצב קלות עם מערכה ראשונה איטית ומערכה שלישית מהירה ועמוסה, אבל הוא מבוים מצוין ומותח לכל אורכו, בעיקר במערכה השנייה שהיא באמת מופתית ומיוחדת. חוץ מהדמות הראשית, כל הדמויות מעניינות מאוד ובנויות היטב, וגם משוחקות טוב. נחשפים מאוד מהר לעולם שלם בעיירה קטנה, ולכל הכוחות השונים הפועלים בה, שזה תמיד מרתק בעיניי.

הסרט זכה בתיקו במקום השלישי יחד עם Bacurau.

Atlantique

לא ברור לי איך הסרט הזה זכה במקום השני, מעבר להשערות שהזכייה הייתה זכייה פוליטית כי הבמאית שחורה (כן מבורכת בעיניי העלייה בייצוג). הסרט מתחיל בתיאור שביתת עובדים שלא קיבלו תשלום על עבודתם, עובר לסיפור אהבה אסור בין עדה, נערה בת 17 שמאורסת לגבר שאינה אוהבת לבין אהובה האסור סולימאן, שעתיד להתגייס לחיל הים, ומשם לאיזה דיבוק שאוחז בנשות העיירה שרודפות את המעסיק שלא משלם, וכנראה ממשיך אבל לא הצלחתי להישאר כבר בסרט.

הסרט כאוטי ולא ברור בכלל, עם כתיבת דיאלוג צורמת בלשון המעטה ועלילה מוזרה קצת יותר מדי. ממש לא אהבתי אותו, אבל עובדה שאחרים כן.

Portrait of a Lady on Fire

סרט תקופתי המתרחש במאה ה-18 ומתאר את הגעתה של אמנית לצייר את הדיוקן של אישה העומדת להינשא, על מנת שיוכלו לשלוח את הציור אל הבעל העתידי. הקאץ’ הוא שיש לצייר אותה בלי שתדע, כי היא מתנגדת לנישואים וסרבה לעמוד עבור הצייר הקודם. האמנית נאלצת להסתובב איתה בתירוץ שהובאה לשם כדי להיות מלוותה, וללמוד את פניה כדי להצליח לצייר אותה.

בסרט יש מספר תפניות בלתי צפויות, אך הן בכל זאת מרגישות אורגניות ולא תלושות מהדמויות והנרטיב. התסריט בנוי מצוין, בלי אף סצנה מיותרת ובלי להרגיש שמדלגים על דברים חשובים. הסרט לא מזלזל בצופים ונותן להם להבין דברים לבד בלי לדחוף שום דבר לגרון. הצילום יפהפה ומשאיר המון מקום להופעה הנהדרת של השחקניות. יש המון רגעים מרגשים ולא מעט רגעים מצחיקים שמפוזרים לאורך כל הסרט ושומרים עליו רענן בתוך כל הכבדות התקופתית.

הסרט זכה בפרס התסריט הטוב ביותר.

Young Ahmed

סרט בסגנון המוכר של האחים דרדן, שלוקח דמות במצב קיצון למקום נואש מאוד. הסרט מספר על אחמד, מוסלמי צעיר שחי בבלגיה, שהופך ליותר ויותר קיצוני בדעותיו בעקבות האימאם שלו. אותו אימאם משכנע אותו שמורתו פוגעת באיסלאם בכך שהיא מלמדת ערבית מדוברת ומודרנית בעזרת שירים ולא ערבית ספרותית, והוא משתכנע ללכת ולנסות לדקור אותה. הוא נתפס ומועבר לכלא לצעירים, בעוד הוא מנסה להמשיך בתוכניתו לרצוח אותה ומנסה לשמור על האימאם שלו חף מחשד ועל קרבתו שלו לאיסלאם.

הסרט סוחף מאוד לכל אורכו, ומגיע למקומות לא צפויים בזכות היכולת של הדרדנים לדחוף את הדמויות שלהם לקצה. חוץ מהדמות של האם, כל הדמויות בנויות נהדר ומאופיינות מאוד מהר. יש לי בעיה עם ההצגה של “מוסלמי צעיר שעבר שטיפת מוח” כדבר כמעט בנאלי, ואולי הייתי שמחה לראות יותר את התהליך שהוא עבר כדי להבין איך הוא הגיע לנקודה הזו, אבל מאוד אהבתי את ההתפתחות המהירה מאוד של העלילה כבר מתחילת הסרט.

המתים לא מתים

מי ביקש קומדיית זומבים עם קאסט מטורף בבימויו של ג’ים ג’רמוש ולא קיבל?

אחד הסרטים שיותר חיכיתי לראות עוד לפני שהוכרז שהוא יהיה הסרט הפותח של הפסטיבל, והתאכזבתי לשמוע ביקורות קוטלות שלו מכל מי שראה אותו לפני שהגעתי בעצמי לפסטיבל. הגעתי עם ציפיות נמוכות מאוד בעקבות הביקורות, ודווקא ממש נהניתי. המון מהבדיחות שלו עובדות נהדר, חוץ מכמה שקצת חוזרות על עצמן יותר מדי בשלב מסוים. יש כמה עלילות מקבילות, שלדעתי לא כולן באמת נחוצות לסרט ולגמרי היה אפשר להוריד אותן בלי להרגיש, כי הן לא תורמות לא צחוקים ולא איזשהו רובד נוסף לסרט. יש גם כמה קטעים הזויים במיוחד שלא מסתדרים אפילו עם העולם המודע לעצמו ומלא הזומבים שג’רמוש יוצר. אדם דרייבר וטילדה סווינטון נותנים הופעות נהדרות ומאוד ג’רמושיות באטימות שלהן, וגורמים לכל דבר קטן שהם עושים להיראות ביזארי ומצחיק. בסך הכול זה סרט מאוד כיפי, רק אל תצפו למשהו מתוחכם מדי כשתלכו לראות אותו.


בסך הכול הפסטיבל היה מאוד כיף, והספק הצפייה שלי בסרטים היה מאוד מרשים לעומת שנה שעברה. הגעתי השנה מוכנה יותר ופחות בהתרגשות, והייתי מאוד ממוקדת בלראות סרטים. אולי בגלל זה הפעם לא קרו לי דברים הזויים כל כך. ככלל, הסרטים שראיתי השנה היו פחות טובים מהסרטים שראיתי בשנה שעברה, אבל הסרט האהוב עליי בפסטיבל השנה, It Must Be Heaven, מנצח את כל הסרטים בפסטיבל שלפניו. אני מקווה בשנה הבאה לטוס לפסטיבל השלם, ולא רק לשלושה ימים עמוסים.

עד הפסטיבל הבא,
אילי.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: רוקטמן

ביקורת: צעצוע של סיפור 4