ב , , ,

דברים שרואים מקאן: שלושה ימים בפסטיבל קאן

שלושה ימים, שלושה צופים, 21 סרטים

קסם ברקוביץ: אתם מריחים את זה? זה הריח של הריביירה הצרפתית מעורבב עם ריח אלכוג’ל. השנה פסטיבל קאן היה בסימן קורונה, אבל זה לא הפריע לו להתקיים כסדרו. אחרי שבשנה שעברה לא התקיים, השנה הוא חזר, והוחלט לבדוק את כולם בבדיקות קורונה מקיפות (אבל נגיע לנושא הזה עוד מעט). בשנים קודמות כתבתנו בשטח אילי לוי הייתה בפסטיבל וסיפרה לנו על הסרטים שכולם צריכים לשים לב אליהם בהמשך השנה, והשנה אני ומתן בכר הצטרפנו אליה, ולכן הפעם נכסה מספר רב יותר של סרטים. בגלל זה, נכתוב עליהם ממש בקצרה, כדי לא להתיש אתכם עם פוסט ארוך במיוחד.

אז איך היה קאן השנה? כיף מאוד, תודה ששאלתם. השנה שלושתנו הגענו דרך התוכנית “3 ימים בקאן” שנותנת לבני 18 עד 28 הזדמנות לבקר לשלושה ימים של פסטיבל הקולנוע החשוב בעולם. ניתן לבחור בהרשמה בין שלושת הימים הראשונים לבין האחרונים. מה שהיה שונה השנה זה שאחרי שלושת הימים הראשונים הפסטיבל הודיע שהוא מאריך את תוקף התגים של משתתפי התוכנית הזו לכל הפסטיבל. התאכזבנו לשמוע את זה, כי אם היינו יודעים על זה קודם, אולי היינו מאריכים את הטיול שלנו. ולמרות זאת, העובדה שהגענו יום לפני מתי שתכננו נתנה לנו חצי יום נוסף לראות סרטים.

ומה בנוגע לקורונה? בחודשים שלפני הפסטיבל נתנו לנו את המידע שזה שאנחנו מחוסנים אומר שאנחנו “נקיים” ושלא נצטרך לעבור בדיקות. זה שימח אותנו, אבל בסופו של דבר התברר שתו ההתחסנות שלנו לא תקף מכיוון שלא התחסנו בתוך האיחוד האירופי, ושנצטרך לעבור בדיקות כל 48 שעות כדי להיכנס לאולמות. ואיך היו הבדיקות? כיף מאוד, תודה ששאלתם. מסתבר שבצרפת צריך לירוק כמויות אדירות של רוק לתוך מבחנה במקום שידחפו לך מטוש לפה ולאף. תחליטו בעצמכם מה עדיף, לא הצלחנו להגיע בינינו לקונצנזוס. מה שמצחיק הוא שלמרות שעשינו בדיקות כפי שצופה מאיתנו, בשום מקום מלבד הכניסה לאזור הפסטיבל הראשי (שלמעשה רוב האולמות לא נמצאים בו) לא התבקשנו להראות את תוצאות הבדיקות שעשינו. האם הרגשנו בטוחים להסתובב שם? לא מאוד. האם היה לנו מה לעשות בנוגע לזה? לא הרבה.

אחת החוויות המרשימות בפסטיבל היא להיכנס לפרימיירה אירוע שמצריך כרטיס מיוחד. השנה, כך הבנו, הפסטיבל עבר לראשונה למערכת כרטיסים אינטרנטית, מה שהקל על התורים בכניסה לאולמות. לפני הפסטיבל נראה היה שהכרטיסים לסרטים נחטפים מהר (בכל יום לפני תחילת הפסטיבל נפתחה הזמנת הכרטיסים ב-8 בבוקר ליום מסוים, וב-8:10 כבר נגמרו הכרטיסים), אבל בסופו של דבר בזמן הפסטיבל הכרטיסים לכל הסרטים נפתחו מחדש, והיו הזדמנויות לראות את כל הסרטים שרצינו. מישהי סיפרה לי שב-2019 היא חיכתה שלוש שעות בתור בשביל לראות את פרזיטים. השנה לא היו תורים בכלל, והגענו לסרטים כשהכרטיסים כבר בידינו.

הדבר היחיד שלא היה בטוח היה הכרטיסים לפרימיירות באולם הלומייר המפואר. ניתן היה לבקש אליהן כרטיסים, אבל לא היה בטוח שנקבל. את התשובה לבקשת הכרטיס ללומייר מקבלים בין יומיים לפני הסרט לשעתיים לפני, ולפרימיירות שבערב צריך להגיע בחליפה ופפיון לגברים או בשמלה ועקבים לנשים. למזלנו, הצלחנו לקבל כרטיס לסרט Emergency Declaration, שעליו מתן יפרט בהמשך הפוסט. ההליכה על השטיח האדום בחליפה הייתה אחת החוויות המלחיצות בחיי. הרגשתי כאילו אני שם בטעות, ולא הבנתי מה אני עושה ליד כל האנשים המפוארים האלו. בתוך האולם חיכינו לכוכבי ויוצרי הסרט בזמן שעל המסך הוקרן צילום של האנשים שנכנסים לתוך האולם דרך השטיח. בסופו של דבר, ממש בזמן לתחילת ההקרנה, היוצרים החליטו להגיע גם הם וגרמו לכפיים סוערות שלא ניתן היה להפסיק. הסרט התחיל והכפיים המשיכו גם אל תוך הלוגואים של החברות – חוויה מוזרה שלא חוויתי אף פעם. במהלך הסרט, בכל פעם שהיה קטע מצחיק או מותח היו גם אז מחיאות כפיים, ואפילו ברגע אחד שבו הוזכרה בסרט המילה “קורונה”, מה שיצר רושם ביזארי ומלחיץ שאנחנו בעצם בעד מגפה שעצרה את העולם ליותר משנה.

אני ומתן באולם הלומייר

אבל מה שהיה הכי כיף, אולי אפילו יותר מהסרטים, היה לפגוש חובבי קולנוע מרחבי העולם במהלך הפסטיבל. כמובן, לבשתי מסכה כל הזמן כי אין לדעת מי מחוסן ומי לא, אבל היה נהדר לדבר איתם על סרטים שראו לפני או בזמן הפסטיבל. קשה למצוא עוד מקום בעולם שבו אפשר פשוט לדבר עם מישהו ולדעת שהוא חולק את אותו התחביב היקר כמוך.

ומה בנוגע לסרטים? אני חושב שפסטיבלי קולנוע הם מקום נהדר למצוא סרטים שלא הייתם רואים לפני, ופסטיבל קאן באופן ספציפי הוא מקום נפלא לחוות על סרטים דעה משל עצמכם לפני שאחרים מקלקלים לכם עם הדעות שלהם. יש משהו מאוד מוזר ומיוחד בלראות סרטים בפעם הראשונה שבה הם מוקרנים לקהל, ולכן הסיכויים שתאהבו את הסרט שנכנסתם אליו הם די 50-50. אבל אם סרט תופס אותך – זה כיף מאוד . לצערי, נרדמתי או יצאתי באמצע מכמה מהסרטים שראיתי, מסיבות שונות – החל משעות שינה נמוכות וכלה בשיעמום תהומי – ועליהם לא אכתוב. למרות שראינו ביחד מספר רב של סרטים שונים, עדיין יש המון סרטים שלא יצא לנו לראות וזכו בפרסים במהלך הפסטיבל, או ששמענו עליהם דברים טובים מאנשים. בשבילי, ההפסדים הכואבים הם סרטים כמו Drive My Car ו-Belle.

ועכשיו, לסרטים שכן ראינו:

Titane / Titanium

אילי: הסרט של ג’וליה דקורנו (נא), שזכתה איתו בדקל הזהב (והפכה לאישה השנייה בהיסטוריה שזכתה בפרס), הוא מסה ארוכה על גבריות ונשיות – הרעילות, השבריריות והפנומנליות של מגדר. כל סצנה מציגה, מבחינתי, מניפסט שונה על מה זה מגדר, מה הוא גורם לאנשים לעשות, ומסצנה לסצנה ההגדרות הולכות ונשברות באופן לא חד משמעי ומעורר מחשבה והשתאות. הסרט מייצר המון מרחב לקריאה קווירית, מה שרק מוסיף להערכה שלי על הזכייה שלו במקום הראשון.

חמש הדקות הראשונות של הסרט הן ככל הנראה בין הטובות ביותר שראיתי בקולנוע. בסצנה של בקושי דקה דקורנו מציגה מערכת יחסים קשה של בת ואביה, וכמעט מייד לאחר מכן היא מנצחת על אחד הוואן שוטים המרשימים ביותר שראיתי מבחינה ביצועית. להרגשתי, השוט הזה בא להגיד לצופות “סמכו עלי, אני יודעת מה אני עושה” – כי מפה הלאה, העלילה מסובכת, הזויה, מזעזעת ומטלטלת. 

על רקע עלילה צפופה שמערבבת מציאות והזיות, ומעבר לעומס של Gore שתואם את הסגנון של הבמאית, נרקם סיפור מרגש על יחסי אב ובן, או אב ובת, או… לא ברור. זה מובן רק אם צופים, וגם אז לא לגמרי. זו באמת כמעט יצירת מופת, אבל היא מיועדת לבעלי קיבה חזקה בלבד וממש לא מתאימה לכולם. בגלל זה אני קצת דואגת לתושבי קאן, שכמסורת ביום שלאחר הפסטיבל מקבלים הקרנה של הסרט שניצח תושבי האזור. אני לא בטוחה שהם יודעים למה הם נכנסו.

Blue Bayou

מתן: אפשר להגיד שהסרט הזה הוא בן הדוד המלודרמטי של מינארי, שהיה מועמד בטקס האוסקר האחרון. אנטוניו (ג’סטין צ’ון, שגם ביים וכתב את הסרט) הוא אמן קעקועים שחי בלואיזיאנה עם בת זוגו קת’י (אליסיה ויקנדר) ובתו החורגת, כשהתינוק שלו ושל קת’י בדרך. בסצנת הפתיחה הוא נמצא בראיון עבודה במטרה להשיג הכנסה נוספת. המראיין שואל מאיפה הוא ואנטוניו מציין את העיירה שבה הוא גר. כשהמראיין חוזר על השאלה פעם נוספת, אנטוניו אומר שהוא במקור מקוריאה ואומץ בגיל קטן על ידי הורים אמריקאים. זהו הבסיס התמטי של הסרט, שעוסק בחייהם של מהגרים בארה”ב שמצד אחד רואים בעצמם תושבים לכל דבר ועניין, ומצד שני מקבלים יחס של אזרחים סוג ב’. תצוגות המשחק מוצלחות, אבל התסריט נופל לא פעם למקומות קלישאתיים או מלודרמטיים. אנטוניו מביא איתו את בתו אל ראיון העבודה הנ”ל במטרה לעשות מניפולציה רגשית למראיין, ועד שיעלו הקרדיטים, גם הסרט יעשה שימוש בילדה בשביל מניפולציות רגשיות על הקהל. אולי זה היה עובד אם זה לא היה כל כך ברור ומוגזם. זה לא סרט רע, אבל הייתי שמח לראות את הנושא מטופל באופן יותר מורכב.

הכרוניקה הצרפתית

אילי: הסרט החדש של ווס אנדרסון, שמשתמש בקאסט הקבוע וכמובן בשפה הייחודית שלו, בנוי מאפיזודות המתארות מספר כתבות מהגיליון האחרון של המגזין “The French Dispatch”, שממוקם בעיירה הפיקטיבית “Ennui” בצרפת. המבנה האפיזודי של הסרט מאפשר לאנדרסון לספר אותו במספר סיפורים קצרים, כמעט אנתולוגיה, ובעיקר להתמקד בצורה ומבע עוד יותר מבסרטים קודמים שלו. הוויזואליה בסרט, שתמיד הייתה חזקה אצל אנדרסון, זוכה לקפיצת מדרגה משמעותית גם מבחינת הפריימינג והאסתטיקה וגם מבחינת הפירוטכניקה המרשימה. הסגנון הקווירקי והנונשלנטי שכל כך מזוהה עם אנדרסון עובד לדעתי טוב יותר בזכות המבנה של הסרט. חוסר הפגנת הרגשות הזו מתורץ הפעם בכך שאסור לבכות במשרד העורך, והרגשות מתועלים בדרכים אחרות בסרט ומתובלים בדברי חכמה ופילוסופיה שלא עוזבים את הנפש. זה לא הסרט הטוב ביותר של אנדרסון, גם לא בין הטובים שלו לדעתי, אבל הוא עדיין מצוין ומתאים לכל הדברים שמעריצי אנדרסון למדו להתאהב בהם.

איפה אנה פרנק

קסם: הסרט, המבוסס על יומנה הפופולרי של אנה פרנק, מספר במקביל שני סיפורים: אחד הוא על אנה פרנק החל מ-1942, השנה שבה קיבלה את יומנה והתחילה לכתוב בו, ועד 1944 כאשר היא ומשפחתה נמצאו במחבוא בו התחבאו; הסיפור השני, וכנראה העיקרי מביניהם, אם לנחש משם הסרט, מתאר את קיטי, חברתה הדמיונית של אנה, והנמענת של היומן, שמתעוררת בתקופתנו במוזיאון אנה פרנק באמסטרדם ומנסה לחפש את חברתה הטובה. הסרט אומנם מתחיל עם התעוררותה של קיטי במוזיאון, אך עדיין ברובו קשה להבין עם אילו מן העלילות אנחנו אמורים להזדהות יותר. מצד אחד, העלילה של אנה מרגישה חשובה יותר, במיוחד בסרט מסוג זה שנעשה לילדים, שכן היא מתארת את סיפור עליית הנאצים מעיניה של ילדה מפוחדת. מצד שני, העלילה של קיטי תופסת יותר זמן מסך ואקורד הסיום של הסרט קורה בה. מעבר לזה מדובר בסרט יפהפה ומרגש, עם אנימציה מרהיבה ובימוי מדהים שמצליחים להנגיש את סיפורה של אנה פרנק לילדים. אומנם לא היו ילדים באולם הסרט בהקרנתו בפסטיבל קאן – אבל אני לדעתי הם יהנו ממנו כשיראו אותו בבתי הקולנוע.

A Hero / Ghahreman 

מתן: נכנסתי לסרט בלי לדעת עליו שום דבר וללא היכרות עם סרטיו הקודמים של אסגאר פרהאדי האיראני (הבמאי של זוכה האוסקר פרידה). שמחתי לגלות סרט מוצלח ומעניין שמתבקש להדביק לו את הפתגם על הדרך לגיהנום. רחים (אמיר ג’דידי) יוצא לחופשה של יומיים מבית הכלא, אליו נשלח לפני שלוש שנים בגלל חובות. בת זוגו מבשרת לו שמצאה תיק עם מטבעות זהב שנשכח בתחנת אוטובוס. האינסטינקט הראשון שלהם הוא לבדוק כמה המטבעות שווים כדי לדעת האם זה מספיק כדי לסדר את החוב ולהוציא אותו מהכלא, אבל רחים מפתח רגשות אשם ומחליט להחזיר את התיק לבעליו. המעשה הטוב שלו מתפרסם בציבור והוא נהפך לאיש השעה בעיני כולם, חוץ מהאדם שלו הוא חייב כסף. בדיוק כשנראה שרחים בדרך חזרה לחיים רגילים, צצים ספקות לגבי אמינות הסיפור שלו. בהתחלה רחים רק משנה קצת את הגרסה שלו ומעגל פינות, אבל זאת התחלה של כדור שלג שרק הולך וגדל. עם הזמן רחים נחשף כאדם לא-כזה-מוסרי, ולאיש שלו הוא חייב כסף – שבהתחלה מוצג כאנטגוניסט ממורמר וזועף שמסרב ללכת לקראת רחים – יש סיבות מאוד מוצדקות לא לאהוב אותו. זאת הסיבה שהסרט עבד כל כך טוב בעיניי: בניגוד לשמו, אין פה גיבורים ונבלים – רק אנשים שרוצים לשפר את הנסיבות שלהם וההשלכות של הניסיונות שלהם לעשות זאת.

הברך

קסם: אני לא יודע למה הייתי מופתע, אבל סרטו החדש של נדב לפיד מאוד פוליטי, וזה קצת הוריד לי ממנו. כלומר, הוא מתחיל כסיפור יפה על במאי מפורסם שמגיע לדרום להקרנת סרט הסטודנטים שלו, בזמן שאמו גוססת. אין הרבה פוליטיקה שאפשר להכניס פה, אבל נראה שלפיד ניסה בכוח. וכך, בכל פעם שהסרט מנסה להוות ביקורת על מדינת ישראל, הוא פשוט נופל לרצפה, ובכל פעם שהוא חוזר לסיפור היפהפה על הקשר בין אמן ליצירתו הוא קם על רגליו. המבע הקולנועי של הסרט קצת מוגזם, וכולל החלטות צילומיות מופרכות. הסגנון מאוד חסר רגשות בצורה שמזכירה את ווס אנדרסון, אבל בלי כל הסגנון הוויזואלי שיגבה את זה. אבל בגדול, מדובר בסרט חמוד מאוד עד שהוא מחליט לפתוח את הפה.

Story of my Wife

אילי: יצאתי אחרי 40 דקות.
זה, במילותיו של איתמר בן הזוג שלי, מה שסאחים מדמיינים כשהם חושבים על סרטי פסטיבלים מעצבנים. זה סרט תקופתי שנע בין כמה ארצות באירופה, וכולם מדברים אנגלית למרות שהקאסט גם הוא אירופאי, אז האנגלית שלהם נקייה מדי ונשמעת מתוסרטת לחלוטין. וזה לא שהסיפור כל כך שובה שאפשר להדליק את ה-Suspension of Disbelief ולזרום עם העלילה, כי זה פשוט לא שווה את המאמץ. בקיצור, לא ממליצה.

Les Olympiades / District 13th

אילי: פתחתי את הפסטיבל השנה בפרימיירה של הסרט החדש של ז’אק אודיארד, ולחוויית השטיח האדום הצטרפו הפעם זיקוקי יום הבסטיליה, שרק העצימו את ההתרגשות והגלאמור של הכול.

הסרט מספר, בסופו של דבר, שני סיפורים על אהבה, רומנטית ומינית – שני סיפורים של נשים לא קשורות, שלשתיהן יש סיפור אהבה עם אותו גבר. שלושתם מהגרים, זרים לעיר הצרפתית, וגרים במחוז 13 – אזור בשלהי פריז. הסרט מצולם בשחור ולבן, ככל הנראה כדי להגביר את תחושת הניכור מבלוקי הבטון שמקיפים את חיי הגיבורות, וגם אולי כדי להשוות את השוני בין השלושה. 

עם כמה שסיפורי אהבה הם משהו שלא נמאס כמעט לאף צופה, הרגשתי שהסרט לא חידש או עשה משהו מיוחד. הבחירה לספר את שני הסיפורים במקביל קצת הרגישה לי כמו ניסיון להחזיק את המקל בשני קצותיו. אם היה מתמקד רק באחת, או לחילופין, מספר הרבה סיפורים של האנשים בין הבניינים (שמצולמים, לדעתי, הכי יפה ומיוחד בכל הסרט) – אני חושבת שהייתי אוהבת אותו יותר.

אין לי המון דברים רעים להגיד על הסרט, אבל גם לא הרבה דברים טובים. הוא ממוצע לחלוטין מבחינתי.

אנט + האחים ספארקס

מתוך אנט

מתן: בתחילת החודש הייתי אמור להיפגש עם שאר חברי הבלוג בפסטיבל דוקאביב להקרנה של האחים ספארקס, סרטו התיעודי הראשון של אדגר רייט (סקוט פילגרים נגד העולם), הבמאי האהוב עליי. הסרט עוקב – בפירוט יתר, לדעת כותב שורות אלה – אחר הקריירה הענפה של האחים רון וראסל מאיל, שמרכיבים את הלהקה Sparks והקליטו ביחד למעלה מעשרים אלבומים במשך עשרות שנים. למרבה הצער לא הצלחתי להגיע להקרנה, והנחתי שכבר אצפה בסרט כשיצא למדיה ביתית.

קאט לפסטיבל קאן, שבוע וחצי לאחר מכן. ביום חמישי היה לי כרטיס לסרט המוזיקלי אנט, שהתסריט והשירים שלו נכתבו על ידי אותם רון וראסל מאיל. על הבימוי הופקד ליאו קראקס (מנועים קדושים). הסרט מספר על מערכת היחסים של הקומיקאי הנרי מק’הנרי (אדם דרייבר) וזמרת האופרה אן (מריון קוטיאר) והילדה שהם מביאים לעולם – אנט. לא אפרט מעבר לכך כי לדעתי זה עלול לפגום בחוויית הצפייה בסרט, שזאת כנראה הדרך הכי טובה לתאר אותו: חוויה. הוא מלא בהחלטות מעניינות, חלקן עובדות יותר טוב מאחרות. למשל, כשנולדת התינוקת אנט, הסרט מוותר על שימוש בתינוקת אמיתית ומביא במקומה… תחליף. לא מעט מן השורות שהדמויות שרות במהלך הסרט חוזרות על עצמן (הנרי ואן שרים שוב ושוב “אנחנו כל כך אוהבים זה את זו” במשך כמה דקות שבהן הם מטיילים ביער, עושים פיקניק, חוזרים לבית ומקיימים יחסי מין). באמצע הסרט יש פתאום סצנה על מספר נשים שמתלוננות על אלימות שספגו מצד הנרי, רק כדי שזה יוצג בתור חלום מוזר של אן ולא יקבל יותר שום התייחסות. כאמור, החלטות התקבלו. בסופו של דבר, אני לא חושב ש-אנט הוא סרט רע, אבל נראה שיש פער בין התסריט הקליל של האחים מאיל והבימוי הרציני-מדי של קראקס, עם תוצר סופי שנמצא על הגדר בין גנרי למופרע.

באותו יום חמישי הוכרז בהפתעה שלמחרת יוקרן במסגרת הפסטיבל סרט חדש שלא הוכרז קודם לכן: האחים ספארקס. מסתבר שפספסתי את הסרט בפסטיבל דוקאביב רק כדי שהגורל יסדר לי צפייה בו בפסטיבל קאן, שדרוג לא רע. כמובן שלא הרשיתי לעצמי לפספס את הסרט בפעם השנייה, וכך יצא שביום אחד צרכתי חמש שעות קולנועיות עם המוזיקה של ספארקס. הדוקו של אדגר רייט היה מעשיר ומבדר, אבל בדומה לאנט, היה אפשר לקזז קצת מהאורך שלו, אולי כמה פחות מרואיינים שחוזרים על אותם דברים שהחברים שלהם אומרים. עם זאת, אחרי הצפייה באחים ספארקס פתאום נפלו לי אסימונים לגבי השירים של אנט. אם יום לפני כן הסגנון והרפטטיביות שלהם נראו לי מוזרים, אחרי הצפייה בדוקומנטרי הם נראו כמעט מובנים מאליהם, הרי אלה שירים של ספארקס! הצפייה בשני הסרטים האלו יום אחרי יום גרמה לי להבין כל אחד קצת יותר טוב בזכות האחר, וגם לאהוב כל אחד מהם קצת יותר. בניגוד להרבה הצהרות שראיתי בטוויטר, הצפייה בדוקומנטרי לא הפכה אותי תוך שעתיים וחצי למעריץ שרוף של ספארקס, אבל אני כן מרגיש שקיבלתי שיעור מרתק על נקודה ספציפית בתולדות המוזיקה. כי אם כבר לצפות בשיעור של מישהו, שיהיה אדגר רייט.

Memoria

קסם: הסרט של אפיצ’טפונג ויראסתקול מתחיל משוט ארוך במיוחד של חלון. ברגע שמרגיש כמו נצח אנחנו פשוט בוהים בחלון ואז יש בום וטילדה סווינטון מתעוררת. מפה אנחנו עוקבים אחרי דמותה בזמן שהיא מחפשת מה היה צליל הפיצוץ ששמעה וממשיכה לשמוע. הסרט איטי במיוחד וכולל שוטים סטטיים וארוכים כמו זה שפתח אותו. אין לי בעיה עם סרטים איטיים שלוקחים את הזמן, אבל Memoria מרגיש כמו סרט של חצי שעה שאיכשהו הגיע לשעתיים כי האריכו כל שוט בחמש דקות. באמת, לפעמים סצנה נגמרת ואז המצלמה ממשיכה להישאר במקומה עוד כמה דקות כאילו מישהו שכח לצעוק קאט. זה גרם למוח שלי לנדוד למחשבות שאינן הסרט ובמשך כל הצפייה היה לי קשה לחזור למצב התודעתי הנכון. לצערי, הסרט שיעמם אותי לחלוטין, ואולי עם ריטלין הייתי מצליח להתרכז במה שקורה בו, אבל בלי שום כדור עֶזֶר זה פשוט סרט די מאכזב.

Petrov’s Flu

אילי: סרט מעין פוסט אפוקליפטי ברוסיה, שבעקבותיו הבמאי נמצא במאסר בית ולכן לא הגיע לפרימיירה בקאן. קשה לי להגיד אם אהבתי או לא אהבתי את הסרט, כי הוא מאוד מרשים מבחינת מבע ומבנה, אבל לא הבנתי כמעט כלום ממה שקורה בו. אני מרגישה שאם הייתי מכירה את רוסיה ואת המצב ברוסיה, הייתי מבינה את המטאפורה על המתרחש ומעריכה מאוד את הסרט. עובדה שהבמאי נאסר על היצירה הזאת. בקיצור, זה לא בשבילי, והלוואי שהייתי מבינה אותו כי הוא יפהפה וחווייתי, אבל לא ברור בעליל, לא מבחינה רגשית ולא מבחינה אינטלקטואלית. 

Hytti nro 6 / Compartment No. 6

אילי: סרט מסע פשוט ומקסים על פינית שעברה לרוסיה, ונוסעת לקצה העולם לראות ציורי מערות. היא נתקעת עם שותף בעייתי לתא הרכבת, אבל אחרי מאמצים השניים מתחילים להסתדר ונרקמת ביניהם חברות מיוחדת ונפלאה. הסרט מלא ברגעים רגישים ומקסימים, אחד האהובים עליי ביניהם היה סצנה שבה אותו שותף לתא שואל אותה שאלות על זכרונות שיש לה שאבדו יחד עם קלטת מצלמה, והיא מספרת עליהם בערגה וכמיהה. זו דוגמה אחת מבין רבות לסצנות קטנות ומרגשות שפשוט עובדות בזכות הדמויות והמשחק. בניית הדמות של אותו שותף לתא פשוט יוצאת מהכלל. הסרט זכה, יחד עם “הברך” של נדב לפיד, בפרס השופטים. אני מבינה אותם.

Red Rocket

קסם: סרטו של שון בייקר (פרויקט פלורידה, טנג’רין) הוא אולי האהוב עליי מבין אלו שראיתי בפסטיבל. כמו סרטיו הקודמים של הבמאי, גם האחד הזה מספר על עובד מין, הפעם כוכב פורנו שחוזר לעיר ילדותו במטרה לחדש את הקשר עם אשתו, קשר שנותק במהלך השנים אחרי שכיכבו ביחד בסרטים למבוגרים בלוס אנג’לס. במהלך ביקורו בעיר הוא גם פוגש נערה שהוא נדלק עליה (ואולי אפילו קצת מתאהב בה) ושניהם מנהלים ביחד מערכת יחסים אסורה. זה אומנם נשמע כמו סרט מדכא ורציני, אבל מדובר דווקא בקומדיה מצחיקה במיוחד מהסוג שקשה למצוא בקאן. כלומר, הוא עדיין רציני ופסטיבלי במהות שלו, אבל הוא גם מאוד מצחיק. ההומור מגיע בעיקר מאופן ההתנהגות של מייקי סייבר בגילומו של סיימון רקס (מת לצעוק 3, מת לצעוק 4 ומת לצעוק 5) שאפשר להגדיר אותו כלברדור על ספיד. הליהוק של רקס לסרט בפרופיל כזה מפתיע מאוד, אך מתגלה כהחלטה חכמה – הוא פשוט נפלא בתפקיד ומחזיק את כל הסרט על הגב שלו. ויקיפדיה מספרת לי גם שלפני שהיה שחקן היה כוכב פורנו בעצמו, אז אני מבין שזה עזר לו בליהוק. וזה בלי לדבר על הפסקול, וספציפית על שיר אחד שמופיע בסרט מספר פעמים ומצליח להוציא בכל פעם תגובה אחרת מהצופה, דבר מאוד מרשים.

Flag Day

מתן: הסרט האחרון שראיתי בפסטיבל קאן הוא כנראה גם הגנרי ביותר, אבל אני לא אומר את זה בתור עלבון. הסרט מבוסס על ספרה של ג’ניפר ווגל, שבו היא מתארת את התבגרותה עם אב שהיה פושע ונוכל. את האב, ג’ון, מגלם שון פן, שגם ביים את הסרט. את ג’ניפר מגלמת הבת האמיתית של פן ורובין רייט, דילן פן, ואת אחיה מגלם הבן שלהם, הופר. האם מדובר בנפוטיזם? אכן, אבל פן הוא ממש לא השחקן הראשון שמשחק לצד ילדיו האמיתיים (היי, וויל סמית’). אני שמח שהוא עשה זאת כי דילן היא לא רק הכוכבת של הסרט, אלא תגלית אמיתית עם כשרון בשפע. בתחילת הסרט מוצגת לנו גרסה צעירה ותמימה של ג’ניפר, שמעריצה את אביה. ג’ניפר המבוגרת יותר, בגילומה של פן, היא נערה שמנסה להתנתק מהמשפחה הלא מתפקדת שלה ולהקים חיים משל עצמה, רק כדי לחזור שוב ושוב למסלול התנגשות עם הוריה, כשהיא מודעת היטב ל”יזמויות” המפוקפקות של אביה האנוכי ולחוסר האכפתיות של אמה האלכוהוליסטית. פן לא עושה כאן שום דבר מיוחד מבחינת בימוי – ואולי היה עדיף שמישהו עם עין יותר יצירתית יהיה מאחורי המצלמה – אבל תצוגות המשחק שלו ושל בתו מספיק מוצלחות כדי להרים את הסרט הזה קצת גבוה יתר מסרטים אחרים על משפחות דפוקות.

Les Intranquilles / The Restless

אילי: הסרט עוסק במשפחה וזוגיות שמתפרקות בעקבות התקפי מאניה של האב האומן הבי-פולארי. סיפור משפחתי מרגש שלא רק מדבר באופן מאוד מעמיק וכן על החיים עם מחלת נפש, אלא גם על ההתמודדות וחוסר האונים של הסובבים את המתמודד. חוסר השקט במהלך הצפייה הולם מאוד את תחושותיהן של כל הדמויות הראשיות של הסרט – של האב המתמודד ושל האם והבן שחייבים להישאר ערניים לו ולמצבו. צפייה אינטנסיבית מאוד שאי אפשר להישאר בה אדישים. מעבר לתסריט ולסיפור הכנים, הכי התרשמתי מהמשחק של הבן – ילד בן כ-10 שההופעה שלו הוסיפה מאוד בעיניי לאמינות הסרט. אם יבחר להמשיך בתחום, אני בטוחה שיש לו עתיד מאוד מבטיח אם כבר עכשיו הוא מסוגל להפגין כזו מורכבות בהופעה שלו. 

Revolution of our Time

אילי: לסרט הזה באמת נכנסתי בלי לדעת עליו כלום, כי הוא הוצג בתוכנייה כ”דוקומנטרי בהפתעה” – לא כי המארגנים רצו לשחק איתנו משחקים, אלא כי הם קיבלו את עותק הסרט רק יומיים לפני ההקרנה ולא היו בטוחים שהוא יגיע בזמן. טרי, שהוא הקול של פסטיבל קאן שמקריין בשטיח האדום, סיפר שאם הסרט לא היה מגיע היו מקרינים לנו את “האחים ספארקס”, שמתן ראה מאוחר יותר באותו היום.

הסרט היה שעתיים וחצי שמסקרות את התפתחות המחאות בהונג קונג נגד המשטר הסיני, שמנסה לכפות את החוקה שלו על הונג קונג, ואלה נלחמים על הדמוקרטיה. עם כמה שחשבתי שידעתי מה חומרת המצב, הבנתי שאני יודעת בקושי פסיק מההיסטוריה שהתרחשה שם עד היום. רוב הצילומים צולמו במשך יותר מחצי שנה של מחאות מתמשכות ב-2019, אבל המצב עד היום לא השתפר ואף מחריף עם גל התאבדויות מחאתיות חדש.

יצאתי מהסרט עם משקל כבד על הלב, אבל עם המון הערכה לנפש ולרוח ההונג קונגית שסוחפת לוחמים מגיל 12 ועד גיל 70. עם כמה שהרמה הקולנועית של הסרט שנויה במחלוקת ולא מרשימה בפני עצמה, החומרים המצולמים מדברים בשם עצמם – שוטרים שיורים באזרחים במרחק אפס, נער בן 14 שנשבר מבכי כי המשטרה לא נותנת לו לתת עזרה ראשונה לאזרחים פגועים, וצילומי רחפן של מאות אלפי הונג קונגים מתפזרים כמו מים ברחובות.

Emergency Declaration

מתן: היו לי כמה החלטות לא הכי חכמות במהלך הפסטיבל, וייתכן שאחת מהן הייתה לצפות בסרט הקוריאני הזה על נגיף שמופץ בתוך מטוס יומיים לפני הטיסה שלי הביתה. אפילו אם רציתי לחשוב שזה סתם סרט בדיוני, בשלב מסוים אחת הדמויות אומרת שהווירוס הוא מוטציה של הקורונה. תודה רבה, קוריאה. 

וברצינות, מדובר בסרט מוצלח: כאמור, מישהו משחרר נגיף קטלני בתוך מטוס נוסעים, ועובדי הרשויות על הקרקע מתחילים במירוץ נגד הזמן לנסות להבין מי עשה את זה, למה, ואיך מסיימים את הסיפור הזה עם סוף טוב. את השוטר על הקרקע מגלם סאנג-הו קאנג (פרזיטים), שהוא ממש לא איזה גיבור אקשן סטייל ג’ון מקליין, אלא שוטר רגיל בעל קשר אישי למקרה שעושה את מה שהוא יכול כדי לפענח משהו שמתרחש במרחק אלפי מטרים ממנו. באותו זמן, נוסעי המטוס נמצאים במצב של פאניקה, אבל לאחד מהם, שנמצא על המטוס עם הבת שלו, יש את הכישורים ואת העבר הטראגי שעשויים לעזור. התלונה שלי על אורך הסרטים בפסטיבל תקפה גם פה, באמת שאין סיבה שסרט כזה יהיה מעל שעתיים. למרות שהוא מצליח לשמור על מתח לאורך רובו, לקראת הסוף – סליחה מראש – הוא קצת מאבד גובה והיגיון כדי להגיע לאן שהוא רוצה. אם הייתי מדרג סרטים שמתרחשים על מטוס, הוא כנראה במקום טוב באמצע – לא מבדר כמו נחשים על המטוס, אבל יותר אפקטיבי מסרטים כמו טיסת לילה. מומלץ לצפות בו על קרקע יציבה, ואולי אחרי שהקורונה קצת תירגע שוב.

Serre Moi Fort / Hold Me Tight

אילי: ככל הנראה הסרט שהכי אהבתי מכל הסרטים שראיתי השנה. הוא לא הוקרן בתחרות, אלא במסגרת חדשה שנקראת “Cannes Premiere” – לא ברור מה ההבדל בינו לבין מסגרת “Out of Competition”, אבל העיקר שזכיתי לראות אותו. נורא קשה לי לספר על מה הסרט בלי להרוס את כולו. הוא מהסרטים שאמליץ לאנשים לצפות בהם בלי לקרוא עליהם שום דבר מראש, כי הבלבול במתרחש הוא חלק משמעותי מהחוויה. אם הסרטים של נולאן אוהבים לבלבל ולייצר חידות לשם האתגר האינטלקטואלי נטו, הסרט הזה משתמש בחוסר הבהירות לגבי מה קורה באופן שמתקשר ישירות לסערת הרגשות של הדמות הראשית. רק לקראת סוף הסרט כל חתיכות הפאזל מתחברות לתמונה ברורה ומרסקת לבבות, שבנויה מעבר כואב, מחשבות על העתיד, והווה קשה מנשוא.

Everything Went Fine / Tout s’est bien passé

אילי: פרנסואה אוזון מציג סיפור על בת שאביה, לאחר שבץ, מבקש את עזרתה בהמתת חסד. מעבר לקושי הרגשי שלה ושל אחותה, שלכל אחת מערכת יחסים מורכבת ושונה עם האב, השתיים מתמודדות עם המון קשיים בירוקרטיים וחברתיים עם התהליך. הסרט מרגש לכל אורכו, ומשחק באופן מאוד מרשים על הצגת היופי שבחיים ליד הקשיים שבהם. התחושה הדומיננטית ביותר שהרגשתי במהלך הצפייה בסרט הייתה הקונפליקט הפנימי לגבי מסע המוות של האב. מצד אחד כל כך קיוויתי שהוא יזכה להגשים את המשאלה שלו למות כמו שהוא מבקש, ומצד שני בכל סצנה רק קיוויתי שיקום עוד מכשול להאט אותו, עד שייאספו מספיק רגעים קטנים בחיים שישכנעו אותו לבחור להמשיך לחיות. הופעות המשחק המצוינות יחד עם תסריט בנוי היטב הופכות את הסרט לנהדר מבחינתי, על אף המבע הפשוט והלא מרשים במיוחד.

Cow

קסם: כשאתה בפסטיבל קולנוע מהסוג של קאן, חלק מהחוויה הוא גם להיכנס לסרטים שאתה לא יודע עליהם שום דבר. לתת לסרט לסחוף אותך בלי שום ידע מוקדם – בלי שום טריילרים, תקצירים או דעות של אחרים. מתי בפעם האחרונה נכנסתם לסרט ככה? אז אני עשיתי את זה עם הסרט Cow. נכנסתי מסיבה אחת: זה סרט של אנדראה ארנולד. אני לא מעריץ גדול של ארנולד, שביימה סרטים מפורסמים כמו אמריקן האני ומחוץ למים, אבל לא התנגדתי לצפייה בסרט שלה לפני כולם. אז נכנסתי ל-Cow. ואז יצאתי מ-Cow אחרי חצי שעה. אולי הייתי צריך לנחש מהשם, אבל הסרט פשוט עוקב אחר פרה במשך שעה וחצי. היא נולדת בתחילת הסרט ואם אנחש נכון היא מתה בסופו (ואולי אפילו מגיעה לצלחת באיזשהו טוויסט יעני-מרהיב). זהו סרט שהוא ספק תיעודי ספק עלילתי, והוא מורכב משוטים אקראיים של פרה. אם זה משהו שמעניין אתכם לראות במשך שעה וחצי – תהנו. אבל זה פחות הסגנון שלי. אולי יש פה איזושהי אמירה על זה שבעלי חיים הם בעלי עולם עשיר ומגוון כשלנו, וסרט עליהם אמור לעניין באותה המידה כמו אחד על בני אדם. אבל מצד שני, תהיו כנים עם עצמכם – באמת הייתם מסוגלים לצפות בשעה וחצי ברצף של פרה?

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: אחד בלב

ביקורת: יחידת המתאבדים (2021)