ב , ,

קאן נולדתי: שלושה ימים בפסטיבל קאן

3 ימים של שכרון חושים

אנחנו שמחים להביא לכם דיווח בלעדי מפסטיבל הקולנוע הגדול בעולם בשנה הרביעית ברציפות! כן, ברציפות, 2020 לא קרתה מבחינתנו. השנה הצטרפה לשליחנו לקאן קסם מאיה כהן-שלו, חברתנו מעין הדג, ושניהם יסקרו עבורנו את הסרטים השונים. אבל קודם, כמה מילים מקסם:


המסע שלנו לקאן התחיל מטרמינל 1. כלומר, מהשאטל לטרמינל 3… אולי מהמטוס לניס? לא לא, הוא התחיל מהאוטובוס לתחנה המרכזית של קאן. סופי. ממש שם אווירת הפסטיבל התחילה להתעורר, אחרי שנפרדנו מכל הצרפתים שנסעו לחופשת יוקרה בניס ונשארנו רק אנחנו, כמה צעירים שהגיעו לפסטיבל הקולנוע הגדול בעולם בשביל לטרוף סרטים מהבוקר עד הלילה.

גם השנה אנחנו שם הודות למסגרת החמודה בעולם שנקראת "3 ימים בקאן", שנותנת הזדמנות לצעירים וצעירות בני ובנות 18 עד 28 לחוות 3 ימים בפסטיבל קאן. על איך הגענו לשם, מה זה כולל וטיפים נוספים לנסיעה תוכלו לקרוא בשלושת הפוסטים הקודמים מהפסטיבל, שבכתיבתם השתתפו אילי לוי שלא הצטרפה אלינו לנסיעה השנה, ומתן בכר שכבר מבוגר מדי לשטויות האלו. מי שכן הצטרפה אליי השנה היא מאיה כהן-שלו.

השנה, בשבילי, הייתה יותר משמעותית מהשנה שעברה. אומנם ראיתי קצת פחות סרטים, אבל כתוצאה מכך ראיתי פחות סרטים שסבלתי מהם. לפסטיבל הקודם היו מעט יותר שיאים, מבחינת הסרטים, אבל הם היו יותר גדולים, עוד לא החלטתי האם אני מעדיף פסטיבל עם מעט סרטים מצוינים, או אחד עם הרבה סרטים סבירים. השנה גם הייתי הרבה יותר מוכן לחוויה: הכרתי את האזור, את המקומות ואת האולמות, כך שידעתי לתכנן הרבה יותר טוב את הטיול שלי כדי להגיע לחוויה מקסימלית.

אבל לא הכול היה מושלם, כי את הפסטיבל הזה התחלנו כמה ימים לפני כן עם הרבה מאוד לחץ ושיגועים. בשביל להזמין כרטיסים לשלושת הימים שלך צריך להיכנס לאתר של הפסטיבל החל משעה מסוימת ביום מסוים, אבל האתר פשוט נפל בשעה הזו בגלל יותר מדי ניסיונות כניסה מכל העולם. כשהוא חזר, כבר לא היו כרטיסים לכלום. חשבנו שאנחנו נוסעים סתם בשביל לצפות בהכול מהצד, אבל בסוף הפסטיבל החליט להפוך חלק מהאולמות לכאלו שאפשר להיכנס אליהם רק עם תג וללא כרטיס. זה אומנם נשמע מעולה, כי לא צריך כרטיס, אבל זה אומר תורים מהכניסה לאולם ועד לבית שלי בתל אביב. זו אכן הייתה בעיה, כי ככה פספסנו כמה וכמה סרטים שרצינו לראות כי עמדנו בתור, אבל מצד שני גילינו יום לפני שלושת הימים שלנו שאנחנו יכולים להיכנס לסרטים על בסיס התג בלבד וכך הרווחנו יום נוסף.

אבל השוס של החוויה השנה היה זה שנכנסנו לאתר הכרטיסים ב-11 בלילה סתם להסתכל וגילינו שפתחו לרגע כרטיסים לטקס הסיום. כן, כן, טקס הסיום. עם הפרסים והכול, וכל הסלבס. זו הייתה חוויה סוריאליסטית במיוחד. מדובר בסוג של האוסקר הצרפתי, שמשודר בטלוויזיות ברחבי צרפת, כשגם כל העולם מחכה לדעת מי הסרט שצריך לשים לב אליו השנה. לטקס היינו חייבים להגיע בחליפות ושמלות, ותכננו לצעוד על השטיח האדום בגאווה בלי שאף אחד יעצור אותנו, אבל לצערנו הגענו קצת מאוחר מדי ביחד עם השופטים והכניסו אותנו מסביב. שיעור לשנה הבאה: להגיע בזמן שכתוב על הכרטיס ולא לחכות לרגע האחרון לעלות על השטיח.

אחד הדברים שבהם אכזבתי את עצמי בפסטיבל הוא כמות הפעמים שנרדמתי בסרטים. אני לא נרדם אף פעם בסרטים, אז אני לא יודע מה קורה לי דווקא בפסטיבלים. מבחינתי, יש איזושהי תחושת היי מחוץ לסרטים שנגמרת בשנייה שמכבים את האור באולם, ואז הגוף מתפרק וחייב להירדם לקצת. אבל נראה שזה קורה רק לי, אז לא יודע. בכל אופן, לא אכתוב על כמה סרטים שראיתי מהסיבה שלא הצלחתי לקלוט אותם בכלל. סורי R.M.N. ו-Tchaikovsky’s Wife.

וזהו, מפה לסרטים.

Crimes of the Future

קסם: פשעי העתיד היה הסרט הכי מדובר של הפסטיבל לפני שהוא התחיל. כששאלו אותי "אז מה מוקרן בפסטיבל הזה השנה?" הדבר הראשון שהייתי אומר הוא "יש סרט חדש של קרוננברג". אבל אז אנשים התחילו לראות אותו, ופתאום נהיה מצב שלאף אחד לא אכפת. אנחנו הגענו כבר בסוף הפסטיבל, והתרגשנו מאוד כי זה היה הסרט הראשון שראינו. נכנסנו לאולם איימקס ענק עם מיליון כסאות (מתכווננים) והיה נראה שהכול הולך להיות מושלם. הסרט התחיל והתברר שהכול רע. בעולם עתידני שבו אנשים מפסיקים להרגיש כאב כי סיבה כלשהי, ניתוחים הם הסקס החדש. זו מנטרה שהסרט חוזר עליה שוב ושוב, ואם לא תבינו בפעם הראשונה שניתוחים זה הסקס החדש, תבינו את זה כשקריסטן סטיוארט לוחשת שניתוחים זה הסקס החדש לאוזן של ויגו מורטנסן בצורה… סקסית? אולי "ניתוחית", אומרים בעולם הזה. בכל אופן, המשחק מזעזע, התסריט זוועה וכולם מדברים כאילו הם בסרט גמר של תיכון. היחידה שאיכשהו יודעת באיזה סרט היא נמצאת היא סטיוארט, שעם כל תפקיד חדש שלה מתרחקת מזה שקראנו לה אישה עם הבעה אחת לפני שנים (אם כי התפקיד הכי טוב שלה היה להיות קפואה בתוך קרח במשך כל זאתורה). כמו כן, השיווק של הסרט הזה הבטיח שאני הולך להקיא, להתעלף, לשלשל על עצמי ואז למות ולחזור לתחייה, וכל זה רק בעשר הדקות הראשונות, אז רק אבהיר שהסרט חלבי בצורה הכי חלבית שאפשר לתאר. טיטאן מקאן של שנה שעברה גרם לי ליותר בחילות. בסופו של דבר מדובר בסרט משעמם, שלא מתקדם לשום מקום, ואה, ידעתם שניתוחים זה הסקס החדש?

War Pony

מאיה: War Pony הוא סרט די קטן שהתואר "הפתעת הפסטיבל" קצת גדול עליו, אבל בשנה צפויה כמו השנה, ייתכן שהוא הדבר הכי מפתיע שהוקרן בפסטיבל. הוא הוקרן בשעות משונות וללא תרגום (החלטה תמוהה מהרבה סיבות) אבל אחרי כמה דקות של ניסיונית לפענח את הדיאלוג הבנתי שאכן מדובר בניב מסוים של אנגלית. הוא עוקב במקביל אחרי ביל, נער שכונות שכבר אינו ממש נער ומטו, נער שכונות שעדיין אינו ממש נער. זה מסוג הסרטים שאני לא ממש בטוחה איך לכתוב עליהם ושאני מרגישה שתקציר העלילה לא באמת יעביר את רוח הסרט, כי זה באמת סרט מאוד חמוד ואופטימי במפתיע על נושאים לא אופטימיים בכלל, שלא מרגיש באורך שלו (כמעט שעתיים) ודי מבורך שהוא מקבל את הבמה הזאת. 

Dodo

קסם: לסרט דודו נכנסנו מהסיבה הפשוטה שהיו לו כרטיסים בדקה התשעים ולא הצלחנו להיכנס לסרטים שרצינו, ואז התגלה שזו הייתה בכלל הפרימיירה העולמית שלו. למה סרט מתקשה למלא את האולם שלו בהקרנת הבכורה בפסטיבל הגדול בעולם? זו שאלה מצוינת, אבל התשובה התגלתה לפנינו ככל שהסרט התפתח. מדובר בקומדיה יוונית על חתונה. מה כבר יכול להשתבש בסרט על חתונה יוונית? ראוי לציין שתעשיית הקולנוע היוונית מאוד מזכירה את תעשיית הקולנוע בארץ מבחינת תקציבים וכספים, וכמו שאפשר להצביע על מעין סגנון ישראלי שהתפתח לצד הסרטים הישראליים המסחריים, יש גם סגנון יווני מובהק. אבל עם דודו, הסתבר שגם שם יש את הקולנוע המסחרי. הקומדיה הזו היא לא אפס ביחסי אנוש או איים אבודים, אלא יותר מכתוב או שושנה חלוץ מרכזי. בחלקו הראשון של הסרט אנחנו צופים במספר סיפורים שונים של אנשים שספק קשורים אחד לשני. סיפורים מאוד תלושים שהקשר ביניהם לבין המציאות רחוק שנות אור. באחד הסיפורים מישהו מוצא בביתו הגדול ציפור מזן עתיק שנכחד – דודו (היי זה השם של הסרט) – ב-CGI מזעזע ומפחיד שמזכיר משחקי מחשב ישנים. אחר כך כל הדמויות מכל הסיפורים איכשהו מגיעות לאותו הבית ליום שלפני החתונה ומנסות לכלוא את הציפור ולא לתת לה למות, אבל בעצם הם כולאים את עצמם אחד עם השני, ותהיו בטוחים שהדברים יתפתחו לכדי דרמה – אבל דרמה מהסוג הקיטשי, הקלישאתי והצפוי ביותר. למה סרט כזה מוקרן בפאקינג קאן? אה, הם מדברים קצת צרפתית בסרט, ונראה שבסרט הושקעו קצת כספים צרפתיים. למזלנו, דודו היה שם רק במסגרת פרימיירות בקאן, ולא השתתף בשום תחרות אמיתית.

Grand Paris

מאיה: גרנד פריז (שקראתי לו פריז גרנד כל הפסטיבל, לא ברור למה) הוא הסרט היחיד שרציתי והצלחתי להשיג אליו כרטיס מראש. הייתי בטוחה שחברה המליצה לי עליו, אבל כשדיברתי איתה היא לא ידעה על מה אני מדברת. בכל מקרה הייתי סקרנית גם ללא שום ידע על העלילה; לא באמת הצלחתי למצוא מידע על הסרט או על הצוות, ונראה שהיו רק שתי הקרנות שלו בפסטיבל, אחת בערב ובנוכחות השחקנים. השגתי כרטיס לזו המוקדמת, מקום שנקרא סטודיו 13, שלפי גוגל נמצא במרחק של שתי דקות הליכה ממרכז הפסטיבל. עד אותה נקודה הכול סבבה, רק שאין כלום בכתובת הזו. כלומר, יש בניין, וכנראה בתוכו יש משהו שנקרא סטודיו 13, אבל לא אולם קולנוע. אולם הקולנוע שנקרא סטודיו 13 נמצא במרחק של עשרים דקות נסיעה באוטובוס מהמרכז, קרוב לכביש מהיר, במה שנראה כמו פרבר. קצת באמצע שום מקום. לא הספקתי להיכנס להקרנה ההיא, אבל כבר הייתי כל כך מבולבלת שהרגשתי שאני חייבת לראות את הסרט ויהי מה. ביטלתי את הכרטיס להקרנה אחרת שהייתה לי באותו ערב כדי להיכנס להקרנה הנוספת, וזאת כנראה הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בפסטיבל. הייתי בבירור הלא-צרפתייה היחידה בקהל שהורכב בעיקר מחברים של משתתפי הסרט, שלפני הקרנתו עמדו בחוץ ועישנו עם העומדים בתור (הבחורה מאחוריי סיפרה לי שזה סרט הביכורים של החבר הכי טוב שלה, שגם מככב בו). גרנד פריז הוא הסרט הכי לא פסטיבל קאן-י שיכול להיות מוקרן בפסטיבל קאן. זאת קומדיה מטורללת על שני חברים בחליפות טרנינג, באווירת סרט תיכון באורך 80 דקות, עם חייזרים, הפירמידות במצרים ושיחות על אהבה. הוא מאוד wholesome, מצחיק וחכם, כי צריך להיות קולנוען מאוד חכם כדי לעשות סרט טוב עם הומור מטומטם. אין שום סיכוי שהוא יגיע לארץ, או לשום מקום, וזה נורא נורא חבל.

Masquerade

מאיה: סרט מאוד מאוד גרוע ומאוד מאוד ארוך (שעתיים וחצי) שלא היה ברשימה שלי ולא שמעתי עליו כלום, אבל ההקרנה המקבילה שרציתי להיכנס אליה הייתה מלאה. זו קומדיה צרפתית מיושנת עד טמטום, בכיכובם של שחקנים שמוכרים לכם אבל אין לכם מושג מאיפה. פייר ניני (לואי גארל מעלי אקספרס) מגלם בחור צעיר ונאה שחי אצל איזבל אג'אני, שחקנית וכוכבת עבר (שמות של דמויות לא יהיו כאן, סליחה) במין סידור שדרות סאנסט-י. הוא פוגש נוכלת (מארין וקט שהיא אינה ניבר מדר) וביחד הם הופכים לזוג נוכלים, או שלא, לא הבנתי, דיברתם ממש מהר. יש פה עלילת מתח שהיא בני גורן לי קצת, אני מודה, וגישה מאוד מגעילה לקשרים ומיניות מהסוג שלא עושים יותר, ושלא צריך, כולל סצנה שבה פייר גארל שוכב עם איזבל אג'אני המבוגרת בעודו צופה באג'אני הצעירה בסצנת סקס מסרט ישן. איכס.

היחידה שנראה שהבינה בדיוק איפה היא נמצאת היא אג'אני. לא נראה שמישהו נתן לה הוראות בימוי, אלא פשוט אמרו לה "לכי תהיי איזבל אג'אני" ובחיי שהיא נהנית. כאמור זה סרט נורא וארוך, אבל גם נשארתי לראות אותו עד הסוף. הוא קצת "כל כך גרוע שזה כיף". או שהכיסאות באולמות מאוד נוחים והמזגן מאוד חזק, לא החלטתי.

Triangle of Sadness

קסם: לאחר פתיחה שבה אנו מכירים את קארל, דוגמן בשמים, בסביבתו הטבעית והבטוחה – אודישן לקמפיין חדש – אנו מכירים את בת זוגו, יאיה, דוגמנית ומובילת דעת קהל, בסצנה שבה הם יושבים לארוחת ערב במסעדת יוקרה ומנסים להבין מי ישלם על החשבון. מדובר בסצנה מבריקה שמתארת במדויק את שני הצדדים במאבק על השאלה עתיקת היומין "מי צריך לשלם בדייט, הגבר או האישה?" אני מספר לכם על ההתחלה של הסרט כי אני רוצה להעביר את הזמן מבלי לספר לכם על עלילת הסרט. מה שהיה הכי כיף הוא לתת לסרט לפרוס את סיפורו בלי לדעת מה הולך לבוא. להתחלה של הסרט אין הרבה קשר להמשך הסרט מלבד להציג לנו את הזוג הראשי ואת המקצוע של כל אחד מהם. אה, ואת זה שהם ממש עשירים. וזה חשוב, כי מדובר בסרט על הבדלי מעמדות. בצורה שמזכירה קצת את פרזיטים, נראה שפסטיבל קאן – הפסטיבל העשיר בעולם – רוצה לשים זרקור על סרטים שמבקרים בדיוק את האנשים שמגיעים אליו ומוחאים כפיים בקולי קולות (לא אנחנו, כמובן, אנחנו שם נספחים. אני מדבר על מפיקים הוליוודיים, שחקני צמרת ובעלי יאכטות).1 אבל מעבר לזה, מדובר בסרט כמעט מושלם שמצליח להצחיק בטירוף, להעלות מחשבות רבות ובעיקר לעניין – שזה משהו שצריך להתפלל אליו כשנכנסים לסרט בפסטיבל קאן.

Stars at Noon

קסם: הבנתי שקלייר דני היא אמנית שמביאה לאיחוד מרגש של הצופים והמבקרים שלה – כולם שונאים אותה ואת הסרטים שלה. בחיים לא ראיתי סרט שלה אז התרגשתי לראות את כוכבים בצהריים ולחוות את דעתי. אז הנה דעתי: מדובר בזבל טהור ובאחד הסרטים הגרועים שראיתי בפסטיבל. מרגרט קוואלי וג'ו אלווין משחקים במעין מותחן פסיכולוגי אירוטי, שהקשר בינו לבין מתח ופסיכולוגיה רחוק שנות אור. סקס יש, והמון, אז לפחות משהו אחד שהוא הבטיח הוא קיים. הדיאלוגים גרועים, המשחק על הפנים ומשום מה הוא מתרחש בזמן הקורונה למרות שהסיפור הוא על מעבר בין מדינות והספר שהוא מבוסס עליו נכתב ב-1986. הקטע של הקורונה בכלל מעצבן, כי חוץ מזה שכולם הולכים עם מסכות אין לזה כמעט הצדקה עלילתית, מה שיוצר סרט שמאוד מקובע בזמן שבו הוא נוצר. ולצערי, הוא אפילו לא מקובע בזמן שבו הוא יצא, כי בפסטיבל הזה אף אחד לא הלך עם מסכות וזה הרגיש כמו משהו שנמצא מאחורינו (וחשוב לזכור שהוא יצא לאקרנים אפילו יותר מאוחר). בקיצור, אסון אחד גדול… שאיכשהו זכה בפרס השני הכי חשוב בפסטיבל.

Showing Up

מאיה: הפרימיירה היחידה שהצלחתי להיכנס אליה בפסטיבל. כשניסיתי להגיע לתור הכרטיסים של הרגע האחרון גיליתי שכל מרכז הפסטיבל חסום ועשיתי עיקוף בעידודה של הסדרנית החמודה בכניסה החסומה ("את תספיקי"!) כדי לעמוד בתור שעה וחצי בשמש ובלחות המטורפת של קאן. נכנסתי להקרנה עצבנית נורא והרגשתי שאין סיכוי שאוהב את הסרט, ולו רק בגלל האודיסאה שעברתי כדי להגיע אליו. בסוף, קורה לי דבר מוזר בסרטים של קלי רייכארט. אני אף פעם לא מרגישה שאני נהנית מהם בזמן אמת, אפילו קצת להיפך. ותמיד מישהו נרדם לידי. ובכל זאת כשהסרט נגמר אני יוצאת בהרגשה שכן, נחמד, נחמד מאוד. גם פה, לא נהניתי לראות את מישל וויליאמס (אהובתי הנצחית שהגיעה לפרימיירה בחודש "אני עוד שנייה יולדת פה על השטיח" ונראתה הכי סובלת בחום, עם איפור שיער ושמלת נשף. זוכת דקל הזהב של הלב שלי) בונה בובות באיטיות מייסרת, אבל כן מאוד נהניתי ממערכת היחסים שלה עם הכוכבת האמיתית של הסרט, יונה. ואחלה סצנת סיום.

Rebel

קסם: מסגרות של סרטי חצות הן אחד הדברים האהובים עליי בכל פסטיבל קולנוע שמכבד את עצמו. מדובר בדרך כלל במסגרת צדדית שבה מקרינים סרטים מגניבים, הזויים ומופרעים שלא נכנסים לתוכניות הרשמיות והמפונפנות. כמובן, יש פסטיבלים שלמים שמתקיימים רק מסרטים כאלו, אבל נורא ריגש אותי לראות איזה סרטים גם מספיק מכובדים בשביל פסטיבל קאן וגם יכולים להציג באיזה פסטיבל סרטי מד"ב קטן בזימבאבווה. אבל לצערי, בזמן שחשבתי שאראה סרטים על זומבים או חייזרים (או זומבים וחייזרים), נראה שזה לא הקולנוע המופרע שמדברים עליו בחצות בפסטיבל אליטיסטי כמו פסטיבל קאן. לא קראתי כלום על מורד לפני הצפייה, ולכן כשהוא התחיל וגיליתי שהוא אפוס דרמטי על משפחה בלגית שמתמודדת עם זה שאחד האחים בה הצטרף לדאעש, הייתי כזה "אוי שיט". מדובר בסרט שנושק לכיוון 3 השעות, דובר צרפתית וערבית והתחיל בחצות, אז כבר התכוננתי לחרופ חזק. אבל אז קרו כמה דברים שגרמו לי להיות על קצה הכיסא: דבר ראשון, מדובר בסרט אפי ומפעים. כאילו, סרטי גיבורי על זה נחמד והכול, אבל הסיכונים בהם לא מרגישים מציאותיים באמת אף פעם. כיף לראות אנשים עם כוחות על נלחמים זה בזה, אבל דווקא היופי האפי שהייתי כל כך צמא לו הגיע מהדרך שבה הסרט הפך מלחמה אמיתית לכל כך קולנועית. הדבר השני שאהבתי במיוחד הוא הדרמה. נהוג לומר על סרטים בפסטיבלים שהם עדינים, ואני חושב שכשאומרים את זה מתכוונים לכמה הסיפור פשוט ביחס לאורך הסרט, ועל איך סרט מצליח להוציא את המיטב מהפרמיס בעל השורה שלו; אבל מורד הוא הרבה מעבר לפרמיס הקצר שנתתי קודם, הוא כולל מספיק קווי עלילה בשביל ארבע עונות של סדרה בנטפליקס. יש תחושה שבכל דף של התסריט משהו משמעותי אחר קורה. אפשר להתווכח על האם הוא מתיש, אבל בשבילי זה גרם לסרט להרגיש גדול ורחב. לבסוף, אני חייב לציין שמדובר בסרט פאקינג מגניב. לדוגמא, בן המשפחה שמצטרף לדאעש הוא גם ראפר, והרבה פעמים הסרט עוצר לרגע והופך לקליפ מוזיקלי לשירים שהוא שר. זה לא קורה יותר מדי והסרט לא מוזיקלי, אבל כשזה קורה זה מרהיב, והבמאים של הסרט מראים יכולות בימוי מרשימות שלא היו מביישות קליפים לכוכבי הפופ הכי גדולים בעולם. מורד היה חוויה שהשאירה אותי בהיי… עד עכשיו בעצם. להיזכר בו גורם לקצב הלב שלי לעלות שוב ואני ממליץ לכם לצפות בו אם וכאשר יגיע לאחד מפסטיבלי הקולנוע בארץ.

The Silent Twins

קסם: הסרט התחיל עם ציפורים באנימציית סטופ-מושן בהירה וצבעונית שצוחקות על שמות השחקנים שהולכים להופיע, אז ידעתי שאני בתחילתה של חוויה מיוחדת ולא רגילה שתוציא ממני שאגות צחוק ויהיה לי כיף חיים, אבל אז מגלים שזו בעצם פנטזיה של שתי תאומות שלא מסוגלות לדבר עם הסביבה. הסיבה לא ממש ידועה, אבל אנחנו מקבלים את המידע הזה כמובן מאליו – התאומות האלו לא מתקשרות עם אף אחד חוץ מאחת עם השנייה. ולמרות האכזבה שלי מזה שהסרט מתחיל בהבטחה לטון וסגנון שהוא לא הולך לקיים, אני מבין למה זה נעשה ככה – זה טריק קולנועי מגניב. בהמשך הסרט הן מתבגרות, עושות שטויות, נכנסות לכלא ותמיד מרחפת מעל הכול תחושה של אי-צדק. עכשיו, יכול להיות שזה נשמע לכם כמו פרמיס די קטן שאין הרבה מה לעשות איתו, אבל הסרט מתגלה כסרט מרגש במיוחד שיודע ללחוץ על כל הנקודות הנכונות בדרך לגרום לנו לייבב. הוא אומנם יכול להיראות קצת מיינסטרימי ואולי אפילו "מלכודת אוסקר" באיזשהו מובן, אבל אלוהים כמה שהוא אפקטיבי. בסוף הסרט גם הבנתי שמדובר בסיפור המבוסס על מקרה אמיתי, ואולי זאת הסיבה שהסרט בכל זאת מצליח להוציא מהפרמיס הדל שלו כל כך הרבה.

Mediterranean Fever

מאיה: סרטה השני של מהא הדג' הנצרתית (שישבה מאחוריי בטיסה! מאוד משמח אותי שגם במאים שהסרט שלהם מוקרן בקאן לוקחים את השאטל מטרמינל 1 לטרמינל 3) מתרחש בחיפה, ומרגיש כאילו תוכנן שיהיה הרבה יותר פוליטי ממה שהיה בסופו של דבר. יש בו קטעי דיאלוג ואף סצנות שלמות שמרמזים על כך (למשל, הגיבור מתחיל לפצוח בנאום פרו-פלסטיני שנקטע), וגם המשמעויות השונות שניתן להסיק משמו מעידות בכיוון; אבל בסופו של דבר מרכז הסרט הוא היחסים המתפתחים בין סופר בדיכאון לשכנו החדש, פושע לייט, כאשר הראשון שואף להתאבד בעזרת קשריו של השני, ללא ידיעתו. יש בסרט גם את היחסים בין הסופר למשפחתו: הוריו, אשתו שעובדת בעוד הוא נשאר בבית ומנסה לכתוב את ספרו, וילדיו שמתחילים לגלות גוונים קלים של מרדנות. דווקא את החלקים של הסרט שלא עוסקים בפוליטיקה, בהשקפות עולם או בעולם הפשע, הכי אהבתי. הרבה יותר מעניין אותי לראות שיחה בין שני הגברים על השאלה "האם אפשר לשים בז' עם הכביסה הלבנה", או לראות את הסופר מקפל כביסה מול הטלוויזיה ואת הפושע שוטף כלים. אהבתי גם את הניואנסים הקטנים ביחסים בין הגיבור להוריו, וגם עם ילדיו. הסרט לא קיבל מימון ישראלי, ועל כן מוגדר כפלסטיני. הוא מתרחש בחיפה, אבל אין בו דמות יהודית אחת, מלבד (אולי) אחות בית ספר רוסיה. אני חושבת שהסרט מרשים, כתוב ומבוים טוב, ולחלוטין ראוי לאולם העצום והמלא כמעט לגמרי (בשמונה בבוקר!) בהקרנה שהייתי בה. עם זאת, הדמויות לא באמת מעוררות הזדהות, ומצטיירות הרבה יותר ככלי להעברת האמירה הפוליטית שבסופו של דבר, כאמור, איננה מרכז הסרט. וכנראה צריך לדבר החלק הזה למרות הנפיצות, ובכל זאת, נו. הגישה של הסרט היא קצת.. דיכוטומית, בעיניי. הסכסוך לא מוצג כעניין מורכב (באספקטים מסוימים, הוא אכן לא), אלא כ"המציאות היא ככה, אבל הדבר הנכון הוא שהיא תהיה בדיוק הפוך". כמובן שזה יותר מורכב מזה, אבל רגע הפטריוטיזם המוזר שהיה לי בסרט לא ממש יוצא לי מהראש, הרבה יותר מהסרט עצמו. חלק בי שממש לא אהבתי התעצבן. אולי יש משהו בהתרסה שגורר התרסה לכיוון השני, ואולי זה פשוט צד שלי שלא יוצא לפגוש כי אנחנו לא באמת רואים פה יותר מדי קולנוע פרו פלסטיני.

Joyland

מאיה: ראיתי את הסרט בשלב די מוקדם בפסטיבל, ואני זוכרת שאהבתי אותו מאוד (אני די בטוחה שאמרתי אחריו משהו בסגנון "זה הסרט הכי טוב שראיתי בינתיים"), אבל עכשיו הוא זכור לי בעיקר כבליל של מוטיבים שחזרו על עצמם בסרטים אחרים בפסטיבל. כמו כמעט כל הסרטים האחרים שראיתי, לא הבנתי על מה הוא בעצם ומה הוא רוצה להגיד לי. יש לו קו עלילה אחד שנזנח כדי להתחיל אחד שממנו מתחיל אחד אחר, וכולם סוג של מתחברים על הנייר אבל בפועל אנחנו לא רואים שום תהליך, ולכן סצנה שכתובה ומבוימת באופן אמין לא עוברת כאמינה כי לא קיבלה רקע של ממש. כל הדמויות עגולות אבל לא תואמות את המעשים שלהן. הסרט עובר מהר מדי מ"חמוד מקסים" ל"עצוב שובר לב".  זה לא סרט רע, יותר כמו שלושה דראפטים טובים עומדים אחד על השני במעיל. הוא עדיין מומלץ מאוד, ועדיין אזכור לנצח שהשחקנית הראשית עברה על פניי במעבר חצייה באיזה יום בפסטיבל. 

Smoking Causes Coughing

קסם: הבמאי קוונטין דופייה, שביים סרטים כמו רובר, עור צבי ושני גברים וזבוב חוזר! ואם חשבתם שהסרטים הקודמים שהזכרתי מטומטמים להחריד, אז חכו שתשמעו על הסרט החדש. אז ככה: יש חבורת גיבורי על שהיא גם פארודיה על הנוקמים אבל גם על הפאוור ריינג'רס, והם נקראים "כוח הטבק". הם נלחמים בצב ענקי ומצילים את העולם. יש להם גם סוג של מנהיג צללים שהוא חולדה שמריירת מיצי קיבה. אבל "כוח הטבק" הוא רק סיפור המסגרת, כי במשך כל הסרט חבורת הגיבורים הזו יושבת ומספרת אחד לשני סיפורי אימה מצחיקים. זה מוזר, כי הסט-אפ לעלילה ממש שם, והוא יכול להיות גם מוזר, גם מצחיק, וגם מעניין, אבל במקום זה אחרי איזה חצי שעה עם הגיבורים שלנו הסרט לוקח סיבוב פרסה והופך לאנתולוגיה. זה מאכזב וקצת התיש אותי, אבל עדיין היה מצחיק – אז אני נותן לסרט את הקרדיט על זה. וכאילו, זה נחמד קצת גוד טיים, אז אם יצא לכם לראות את זה בפסטיבל בארץ אני ממליץ, אבל בערבון מוגבל.

Close

מאיה: קלוז מתחיל כסרט מאוד יפה ומאוד עדין על חברות בין שני ילדים (אולי נערים בעצם? איפה 12 ממוקם בכלל?) באזור כפרי בצרפת, והטון העדין והיפה הזה נשמר לאורך הסרט. אבל באמצע קורה משהו. טוויסט, אם אפשר לקרוא לו כך. זה קורה ממש באמצע הסרט, מה שהופך את משימת הכתיבה עליו למעט מאתגרת. בכלל, זה סרט שהייתי ממליצה לא לדעת עליו כלום לפני הכניסה. מרגע שהטוויסט הזה קרה כעסתי על הסרט ואני מרגישה שפספסתי הרבה דברים יפים בו בגלל זה. בלי לפרט אגיד שזה משהו שחזר על עצמו בהרבה סרטים שראיתי בפסטיבל ואני מרגישה שהפך לכלי קל לקידום עלילה כשראוי להתייחס אליו באופן אחר. כל השחקנים מצוינים, במיוחד השחקן הראשי הכובש והמתוק (נשמעה זעקת "דודה שלך שרופה" קולקטיבית כשעלה לקבל את הפרס על הסרט עם גשר בשיניים) – מי בכלל אישר לך להראות את כל קשת הרגשות המלאה הזאת בגילך. אחרי נערה המצוין לוקאס דונט (צריך חוק שיאסור על במאים להיות כל כך יפים, זה ממש בזבוז) ממשיך לבסס את עצמו כקול שיש לשים לב אליו, ואני בכל זאת מאוד ממליצה על הסרט למרות הבעיות שיש לי איתו.

Tori and Lokita

מאיה: הנוכחי של הדרדנים הוא בדיוק כמו הקודמים של הדרדנים, על כל המשתמע מכך. מי שאוהב, יאהב. כמו הקודמים הוא קצר יחסית, ריאליסטי ומינימליסטי עם פוקוס מאוד ברור וסגנון מאוד החלטי. זה הסרט האחרון שראיתי בפסטיבל שבו כמעט על כל סרט שראיתי המחשבה העיקרית שלי הייתה "אבל על מה זה בכלל". טורי ולוקיטה הוא על הגירה. סבבה? הסרט על הגירה. יופי. טורי ולוקיטה שניהם פליטים שאין ביניהם קשר דם, ולוקיטה מנסה להוכיח שהיא אחותו הביולוגית של טורי כדי לקבל אזרחות חוקית. הם מרוויחים כסף בעזרת סחר בסמים, ואת הכסף הם שולחים למשפחותיהם. למרות שאני אוהבת את הקולנוע של הדרדנים, הסרט הרגיש כמו סרט טלוויזיה ולא כמו סרט קולנוע, וזו המגרעת העיקרית שלו. בקאן של זמננו, זה שנדמה שמתקיימת בו תחרות "הסרט הכי מזעזע" סמויה ולא סמויה, סרט של כזה מרגיש כמעט חתרני. כאמור זה הסרט האחרון שראיתי בפסטיבל, ביום האחרון של הפסטיבל, באולם יחסית קטן, ולא מאוד מלא. זה נחמד לדעת שגם לפסטיבל ענק כמו קאן יש אווירת סוף קורס גם ביום האחרון.


נתראה בשנה הבאה?

הערות שוליים

  1. אומנם לא הם מצביעים בסוף לזוכה בדקל הזהב, אבל גם השופטים מתארחים במלונות הפאר שלהם ושותים שמפניה בזמן שמעסים להם את הרגליים.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: עולם היורה: עולם חדש

ביקורת: דגלנו מסמל מוות