ביקורת: קפטן מארוול

קפטן מארוול הוא סרט מארוול. זה לא סוד – גם אם אתם חסינים למכונת השיווק המשומנת של דיסני או חיים במערה תת ימית, השם שלו מגלה הכל. אבל כשאני אומרת שהוא סרט מארוול אני לא מתכוונת לספר לכם לאיזה פרנצ'ייז הוא שייך, אלא מה הציפיות שצריכות להיות לכם ממנו. יהיו הרבה אקשן ואפקטים, יהיו בדיחות ורפרנסים, יהיה כיף, ואתם תרגישו שכבר הייתם בסרט הזה. קפטן מארוול הוא לא סרט גרוע, כי מארוול לא עושים סרטים ממש גרועים. אף פעם לא תתפסו אותם עם ליהוק מופרך או בעיות קצב מחרידות. אבל אין בקפטן מארוול שום דבר שהופך אותו לטוב או מעניין באמת. הוא פשוט סרט של מארוול, לטוב ולרע.

קפטן מארוול, הגיבורה שעל שמה נקרא הסרט (בגילומה של ברי לארסון הנהדרת) מתחילה את הסרט כקצינה בשם וירס שמשרתת בצי הכוכבים של הקרי, גזע חייזרי מתקדם. היא לא מצליחה להסתגל למשמעת הקפדנית של הצי, בין השאר כי היא מוטרדת מכך שהעבר והזהות שלה הם תעלומה עבורה. מי שמנסה לעזור לה לממש את הפוטנציאל שלה הוא יון-רוג (ג'וד לאו), המפקד הישיר שלה שמחלטר כמכונת אקספוזיציה ולא מפסיק לספר לה דברים שהיא כבר יודעת אבל הצופים עוד לא. במשימה שמשתבשת וירס נחטפת על ידי הסקראלים – חייזרים משני צורה שנמצאים במלחמה עם הקרי – ולבסוף מוצאת את עצמה על כדור הארץ. היא חוברת לסוכן ש.י.ל.ד ניק פיורי (סמואל ל. ג'קסון) במטרה לסיים את המלחמה בין הקרי לסקראלים, וגם לגלות את הקשר שלה לכוכב הלכת שעליו נחתה.

אחד הדברים הבולטים בקפטן מארוול הוא שהוא מתרחש בשנות התשעים. וב"בולט" אני מתכוונת שהסרט לא ייתן לכם לשכוח את זה לשנייה, כמו שהוא מתייחס להיותו סרט מארוול. הסרט מתעכב על כל רפרנס לניינטיז ולעולם הרחב של מארוול בחוסר עידון גמור. הרגשתי כאילו הבמאים של הסרט יושבים משני הצדדים שלי, אחד מהם תוקע לי מרפק בצלעות בכל פעם שרומזים לסרטי מארוול אחרים ולוחש "הא, קלטת?" והשנייה ממרפקת אותי בכל פעם שרואים או שומעים משהו שלקוח משנות התשעים ואומרת "זוכרת את זה?" ההתלהבות שלהם, מוצדקת ככל שתהיה, מסיחה את דעתי.

עוד משהו בסרט שנלקח ישירות מהניינטיז הוא היחס שלו להעצמה נשית. ההחלטה להוציא את הסרט ביום האישה היא לא מקרית: כבר בטריילרים מארוול טפחו לעצמם על השכם עם התייחסות מפורשת למגדר של הדמות הראשית. זה דבר קצת מוזר להתגאות בו בהתחשב בכך שלקח להם עשר שנים ועשרים סרטים עד שנתנו לגיבורה נשית סרט משלה. הסרט מראה באופן מפורש את הסקסיזם שבו הדמות הראשית נתקלת, אבל אין לו אף השפעה אמיתית על העלילה או על מצבה הרגשי של הדמות. הסקסיזם הזה הוא ברובו זיכרון רחוק, ולא באמת מהווה חלק מהקונפליקט בסיפור. וונדר וומן לא היה סרט מושלם (הוא היה יכול להיות כזה לולא המערכה השלישית שלו) אבל הוא כן הראה כוח נשי מסוג אחר וזה מה שיצר את ההרגשה שיש לסרט נשמה, שהוא לא ירד מפס ייצור. הגרסה של קפטן מארוול לפמיניזם מרגישה ישנה יותר. הסרט לא מרשה לדמות הראשית להיות חלשה או בעלת מגבלות, כי מאוד חשוב לו להציג את הגיבורה כחזקה בשם ההעצמה הנשית. זה מה שמארוול עשו עד היום עם כל גיבורות המשנה הנשיות שלהם, וזה קצת מאכזב שגם עם זמן מסך מורחב הם לא מצליחים לתת לאישה אישיות מורכבת יותר. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים את קפטן מארוול, ושאין מקום לסוגים שונים של גבורה נשית על מסכי הקולנוע. אנחנו צריכים מגוון של מודלים נשיים בכל סוגי המדיה, ואני שמחה שמארוול סוף סוף עושים סרטים על גיבורות, אבל זו לא המהפכה הפמיניסטית שציפיתם לה או חששתם ממנה. יותר משקפטן מארוול היא אישה, היא גיבורת על של מארוול.

כנהוג אצל מארוול, הדמות הראשית לא ממש מתפתחת במהלך הסרט. אין ניגודיות נראית לעין בין קפטן מארוול של תחילת הסרט לזו שבסופו. או שיותר נכון לומר שרוב הניגודיות היא כזו שנראית לעין – השינוי אצלה הוא בעיקר חיצוני. זה דבר רע אם אתם באים לסרט בשביל המסע הרגשי, אבל זה לא אומר שקפטן מארוול היא דמות גרועה. להיפך, מארוול מאוד רוצים שתאהבו אותה והם נותנים לכם את כל הסיבות. בתור התחלה היא מגולמת על ידי ברי לארסון, ומי לא אוהב את ברי לארסון? היא עושה עבודה ראויה ויודעת להיות גם קשוחה וגם משעשעת והיא חזקה לאללה. הכריזמה שלה מורגשת בכל רגע שבו היא על המסך, והיא בהחלט מציבה תחרות לגיבורי מארוול האהובים ביותר – היא לא פחות מקסימה מאיירון מן או מקפטן אמריקה. בנוסף לחמידות האינסופית שלה, הדינמיקה שלה עם ניק פיורי נהדרת, ושיתוף הפעולה שלהם הוא העוגן של הסרט. ויש גם חתול. אם האינטרנט לא העלה את סף ההנאה שלכם מחתולים לרמות בלתי אפשריות, אתם כנראה תיהנו מהחתול.

את הסרט ביימו ריאן פלק ואנה בודן. אם יש לזוג הזה איזשהם סגנון או מאפיינים מיוחדים, אי אפשר לראות אותם בסרט הזה. הם נבלעו לחלוטין במכונה של מארוול ולא השאירו חותם מובחן על הסרט. אנה בודן היא האישה הראשונה שמביימת סרט של מארוול, אבל לא נראה שהיא קיבלה הזדמנות להביא נקודת מבט נשית ייחודית לסרט הזה. רוב הבמאים אצל מארוול הם במאים להשכיר שתפקידם הוא לא להביא את החזון שלהם לסרט, אלא לממש את התוכניות של קווין פייגי והבוסים שלו בדיסני. יש מקרים שבהם טביעת האצבע של הבמאי בכל זאת מורגשת בסרט – קפטן מארוול הוא לא אחד מהם. הוא כן מפתיע לפעמים (הטוויסט שלו ממש לא מובן מאליו) אבל האווירה הכללית היא כזו שאנחנו מכירים מסרטי מארוול אחרים. היתרון בזה הוא שהסרט – כמו רוב סרטי מארוול – לא משעמם לרגע. גם אם הוא מתעכב שנייה וחצי יותר מדי על סטן לי ועל ווינדוס 95, אין בו רגע דל.

זה אולי נשמע כאילו שנאתי את הסרט, ויש לי בעיקר דברים רעים להגיד עליו. זה ממש לא נכון. די נהניתי מהסרט, והוא לא נותן לי אף סיבה לשנוא אותו. אבל גם לא מצאתי שום סיבה לאהוב את קפטן מארוול במיוחד. כל המחמאות שאני יכולה לתת לו הן כאלה שתקפות לרוב סרטי האקשן הממוצעים ומעלה, במיוחד כאלה שבאים מאותה משפחה. כמה אפשר לדבר על האקשן והאפקטים והדמות הראשית? כולם יודעים לצפות לדברים האלה, והסרט לא מפתיע לטובה בשום דרך אחרת. המאפיינים הייחודיים היחידים שלו הם הנקודות הפחות טובות בו. זה לא אומר שהן הרוב, אלא פשוט שזה הדבר היחיד שיש מה לדבר עליו. אם אתם אוהבים סרטי מארוול, כמעט בוודאות תיהנו מקפטן מארוול. לכל הפחות אני בטוחה שתשמחו לפגוש שוב את הסוכן קולסון (קלארק גרג) שנעדר ממסכי הקולנוע כבר שנים. אבל בסך הכל, קפטן מארוול הוא פשוט סרט מארוול, לא יותר ולא פחות.