שני אוירבך
מי זו האקסית המטורפת?
האקסית המטורפת היא סדרת קומדיה רומנטית מוזיקלית שנוצרה על ידי רייצ'ל בלום ואלין ברוש מקנה.
רייצ'ל בלום היא תסריטאית ושחקנית יהודייה אמריקאית שנולדה ב-1987 וגדלה בקליפורניה. היא התחילה את הקריירה שלה בכתיבה קומית וכתבה בין היתר עבור הסדרה רובוט צ'יקן. ב-2010 היא החליטה לנסות לשלב בין האהבה שלה לקומדיה והאהבה שלה למוזיקה ופתחה ערוץ יוטיוב. השיר הראשון שפרסמה בו היה F*** Me Ray Bradbury שהיה להיט ויראלי.
אלין ברוש מקנה היא תסריטאית יהודייה שנולדה ב-1967 בצרפת וגדלה בניו ג'רזי. היא בוגרת הרווארד בהצטיינות יתרה והיא ידועה בעיקר בכתיבת קומדיות רומנטיות, ביניהן השטן לובשת פראדה ו-27 שמלות. היא נתקלה בסרטוני הקומדיה המוזיקלית של רייצ'ל באינטרנט ואהבה אותם, ובעקבות זאת ביקשה לפגוש אותה ולהציע לה לעבוד על פרויקט משותף.
אלין הביאה איתה רעיון שליווה אותה הרבה שנים – לכתוב על אקסית מטורפת מנקודת המבט שלה. רייצ'ל תרמה לסיפור מעט מהחוויות שהיא עברה עם גברים, ומהשילוב הזה נולדה הסדרה האקסית המטורפת. הפיילוט לסדרה צולם עבור Showtime אבל הם החליטו לא להמשיך להפיק את הסדרה והיא עברה לרשת CW. חלקים מהפיילוט צולמו מחדש בגלל החלפה של אחד השחקנים וכדי להתאים את הסדרה ל-standards and practices (הכללים של מה מותר ואסור לשדר ברשת ציבורית). הפרק גם הוארך מחצי שעה לארבעים דקות, והזמן הנוסף נוצל כדי להרחיב את הסיפורים של דמויות המשנה.
הסדרה מספרת על רבקה באנץ' (בלום), עורכת דין ניו יורקית יהודייה. היא נמצאת בשיא הקריירה שלה במשרד בניו יורק כשהיא נתקלת בג'וש צ'אן (וינסנט רודריגז השלישי), בחור שאיתו יצאה לזמן קצר כששניהם היו בני נוער במחנה קיץ. ג'וש מספר לה על עיר הולדתו ומגוריו ווסט קובינה, והיא מחליטה לעזוב את העבודה שלה ולעבור מניו יורק לקליפורניה כדי להיות איתו. בווסט קובינה היא מכירה את דריל (פיט גרדנר) – הבוס החדש שלה שנמצא בתהליך גירושים, פולה (דונה לין צ'מפלין) – עוזרת משפטית חדה ומתוסכלת שהופכת לחברה הכי טובה שלה, הת'ר (ולה לובל) – שכנה חדשה, וגרג (סנטינו פונטנה) – ברמן סרקסטי שהוא גם החבר הכי טוב של ג'וש. במהלך העונה הראשונה אנחנו רואים איך היא משתלבת בווסט קובינה, בחיים של האנשים סביבה, ובעיקר בחיים של ג'וש.
החל מהפרק הראשון הביקורות שיבחו את הסדרה. רייצ'ל בלום אפילו זכתה בגלובוס הזהב וב-Critics' Choice Award על תפקידה כרבקה, אבל הרייטינג היה נמוך. את האשמה בכך אפשר לתלות בשם שיוצר רושם בעייתי, בז'אנר המאוד ספציפי שלה ובסגנון ההומור הייחודי שלה. למרות הרייטינג הנמוך ובאופן מפתיע הסדרה חודשה לעונה שנייה, ואחר כך לעונה שלישית ורביעית. העונה הרביעית, שמשודרת כרגע, תהיה העונה האחרונה. היוצרות מלכתחילה תכננו את הסדרה כסיפור בעל ארבעה פרקים, ולכן לא הרגישו צורך להמשיך מעבר לעונה הרביעית, גם אם הרייטינג היה מאפשר את זה (והוא לא).
כפי שציינתי, הסדרה היא מחזמר – עד עכשיו נכתבו עבורה מעל מאה שירים מקוריים שמשתלבים בעלילה – לפחות שני שירים עבור כל פרק. הז'אנר של המיוזיקל יכול לצמצם את הקהל של הסדרה, כי לא כל אחד מתחבר אליו. אבל באותו זמן הבחירה הזו מעשירה את הסדרה. קודם כל, כי רייצ'ל בלום ושותפיה לכתיבת השירים, אדם שלזינגר וג'ק דולג'ן, הם אנשים מוכשרים מאד שכותבים שירים חכמים, מרגשים וכיפיים במגוון ז'אנרים וסגנונות. אבל מעבר לזה, השירים מאפשרים לנו לצלול לעולמות הפנימיים של הדמויות ולקבל המחשה לרגשות שלהם בדרך שבה דיאלוגים לא יכולים לאפשר. מונולוגים פנימיים הם חלק גדול מהאפיון והחקירה של הדמות במדיום כתוב, וקשה מאד להעביר את הדברים האלה בסדרה. השירים מספקים לדמויות במה להביע את הרגשות והלבטים שלהן בצורה מעניינת, דרמטית, וגם משעשעת. זהו אחד היתרונות הכי בולטים ביצירות שבהן המוזיקה היא חלק מהנרטיב, ואפשר לראות אותו מיושם בדרכים נהדרות בקולנוע ועל הבמה. בטלוויזיה אנחנו רואים פחות יצירות כאלה, כי סדרות בדרך כלל מופקות במסגרת זמן צפופה יותר, וכתיבת שירים דורשת הרבה זמן ועבודה. הבחירה לשלב מוזיקה בסדרה היא לא מובנת מאליה, אבל היא מוסיפה לה המון.
השירים בסדרה הם מחוות למגוון של סגנונות מוזיקליים. הייתי יכולה לפרט כאן את האמנים שלהם הסדרה חולקת כבוד, אבל זו פשוט תהיה רשימה ארוכה של אמני פופ או רוק ושל מחזות זמר קלאסיים מכל הזמנים, עם גיחות לתחום האינדי, הג'אז, המטאל, הקאנטרי ועוד. הסגנון המוזיקלי של כל שיר נקבע לפי מספר קריטריונים: הסצינה שבה הוא מתרחש, האווירה של הפרק, או המוזיקה שמתאימה לטעם של הדמות ששרה. לפעמים הסגנון הוא כזה שמעצים את הרגש שעליו השיר מדבר, ולפעמים הוא דווקא סותר אותו כדי להדגיש אירוניה מסוימת. סגנון השירה והריקוד נקבעים גם לפי היכולות שכל שחקן מביא איתו. בליהוק ויתרו על שחקני סדרות הוליוודיים ופנו בעיקר לבוגרי ברודוויי. לרוב השחקנים יש רקע של מחזות זמר בימתיים וזה ניכר בכישורי הבמה המגוונים שהם מפגינים במקצועיות. על הכוריאוגרפיה מופקדת קתרין ברנס ולמרות מסגרת הזמן המוגבלת שבאה עם לו"ז הפקתי של סדרה ברשת ציבורית, היא מצליחה ליצור כוריאגרפיות נהדרות לשירים ולהוציא את המיטב מהקאסט המוכשר.
מה הסדרה הזו מנסה לעשות?
המטרה המוצהרת של הסדרה היא לפרק טרופים ידועים של קומדיות רומנטיות. נכון, הסדרה היא בעצמה קומדיה רומנטית, אבל באותו הזמן היא לוקחת כל מוסכמה ידועה של הז'אנר, מסובבת אותה, ומסתכלת עליה באור חדש. הדוגמה העיקרית כמובן היא הטרופ של האקסית המשוגעת שנתן לסדרה את שמה. במהות שלו זהו קונספט סקסיסטי, שמציג את הגבר כקורבן של התנהגות בלתי רציונלית של אישה שממררת את חייו, בלי להסתכל על ההקשר שבו האישה הזו מתנהגת בצורה שבה היא מתנהגת. מהבחורה מצופה לאהוב את הגבר ולהפוך אותו למרכז חייה כל עוד הם במערכת יחסים, אבל ברגע שמערכת היחסים הזו נגמרת היא צריכה לעזוב אותו בשקט ולהמשיך בחייה. אם היא לא מתגברת עליו מספיק מהר, שיחת טלפון אחת יותר מדי עלולה למסגר אותה כ"אקסית משוגעת". הנסיבות האחרות – כמו מצבה הנפשי, התפקיד שמילאה מערכת היחסים בחייה או הדרך שבה היא נגמרה – לא רלוונטיות. היא משוגעת, והגבר הוא הקורבן שלה.
באחת העונות המאוחרות של הסדרה איך פגשתי את אמא אנחנו פוגשים דמות בשם ג'נט והסדרה מציגה את מערכת היחסים הקצרה שלה עם טד, הדמות הראשית. היא מתנהגת בצורה שמדגימה את הטרופ של האקסית המשוגעת בצורה מושלמת: היא עוקבת אחרי טד, מטיחה בו האשמות מגוחכות ושורפת את החפצים שלו. היא מתנהגת בצורה חסרת כל היגיון ואין כל ספק שהיא פוגעת בטד התמים. אבל צריך לזכור שטד הוא לא רק גיבור הסדרה – הוא גם המספר. סיפור המסגרת של הסדרה הוא טד המבוגר שמספר לילדים שלו על ההרפתקאות שלו כרווק. בהרבה מקרים אחרים בסדרה, הדרך שבה טד מציג את הדברים מעוותת אחרי שהוא התאים אותם לנרטיב שלו. את ג'נט הוא מציג כבחורה האחרונה שאיתה יצא לפני "האמא", אשת חלומותיו. וזה בעצם הסיפור של הטרופ הזה – אנחנו מסתכלים על האישה דרך הפילטר של גבר שלא אוהב אותה, ונותנים לו לקבוע את התמונה שתיווצר לנו בראש. במקרה הזה, לטד יש אינטרס להציג את ג'נט באור שלילי – זה מגביר את הניגודיות בינה לבין האישה שאיתה התחתן. לג'נט, כמובן, אין קול בסיפור. בדיוק את הרעיון הזה האקסית המטורפת באה לפרק. היא מחזירה את הבמה ואת הקול לאקסית, ומסבירה מה גורם לה להתנהג באובססיביות מטרידה כזו. זה לא אומר שהיא תמימה לחלוטין, והיא אכן מתנהגת לעיתים קרובות בצורה שפוגעת באחרים. היא עושה המון דברים בעייתיים ואפילו פליליים במהלך המסע שלה, אבל הגבר הוא לא זה שמספר לנו עליהם. אנחנו שומעים עליהם ישירות ממנה, ומבינים את ההקשר המלא של המעשים האלה ולמה היא מתנהגת כמו שהיא מתנהגת.
הסדרה מתייחסת גם לקלישאות אחרות של קומדיות רומנטיות, כמו הבחורה המושלמת-אך-שטחית שצריך להביס במסע אל ליבו של הגבר, או החברה הכי טובה שהדבר היחיד שהיא עושה הוא לתת לגיבורה עצות בנוגע למערכת היחסים שלה. כל הדמויות האלה מוצגות, ואז נחקרות לעומק. הסדרה נותנת לנו להבין את המניעים שלהן, ואת המורכבות שקיימת בהן ושקומדיות רומנטיות נמנעות בדרך כלל מלהראות. רבקה היא אומנם הדמות הראשית, והמסע שלה עומד במרכז הסדרה, אבל האקסית המטורפת לא מוכנה להתייחס לאף דמות כאל סטראוטיפ. כל הדמויות מקבלות סיפורי רקע והתפתחויות מעניינות לאורך הסדרה, והיא מבהירה שוב ושוב שאף אדם הוא לא חד מימדי כמו דמות בסרט, ואם רק ניפרד מהתמונה שיש לנו בראש נוכל לראות את המורכבות והסתירות שכל אחד מהם מכיל.
הרעיון הנוסף שעומד בבסיס הסדרה הוא העיסוק באושר והדרכים להשגתו. רבקה מנסה לזכות באהבתו של ג'וש. אבל ג'וש הוא לא המטרה – הוא האמצעי. הדבר שאותו רבקה מחפשת הוא אושר, וכילדה שגדלה על סרטי דיסני, היא מאמינה שהמפתח לאושר טמון באהבת אמת. במהלך הסדרה היא לומדת לא רק על הדרכים ההגיוניות יותר להגיע לאושר, אלא גם על הטבע האמיתי והמורכב שלו. ההגעה שלה לווסט קובינה מסיטה את שגרת החיים של שאר הדמויות ממסלולה הרגיל. היא משפיעה על החיים של כל מי שהיא פוגשת – לטובה או לרעה – וגורמת לכל הדמויות לבחון מחדש את הבחירות ואת סדרי העדיפויות שלהן. הסדרה משתמשת בהוריקן ששמו רבקה כדי להציג לנו זוויות שונות על תהליכים של מציאת זהות. דמויות שונות שנמצאות בשלבים שונים בחיים מחפשות את עצמן, והלבטים שלהן גורמים לצופים להזדהות ולהבין שאף פעם לא מאוחר להחליט מי אנחנו.
הסדרה מציגה את עצמה ככזו שעוסקת באהבה רומנטית, אבל בפועל היא עוסקת במערכות יחסים אפלטוניות לפחות באותה מידה, ומראה לנו את החשיבות שלהן ואת התפקיד המרכזי שלהן בחיים של אנשים. הבחירה של הסדרה להתמקד בחברויות בכלל ובחברויות של נשים בפרט היא כזו שראוי להפנות אליה את תשומת הלב. חברויות קיימות בכל יצירה, אבל זה לא בהכרח אומר שכל יצירה עוסקת בטבע שלהן ובחשיבות שלהן. האקסית המטורפת לא לוקחת את הקשרים האלה כמובנים מאליהם ועוסקת גם בקשיים שהם מביאים איתם וגם ביתרונות שלהם. אי אפשר לדבר על אהבה בלי להתייחס לסוגים השונים של אהבה שקיימים. אנחנו הרי לומדים על הטבע של אהבה מכל מערכות היחסים בחיים שלנו, והן משליכות זו על זו ומחליפות אחת את השניה. האהבה הרומנטית נחקרה לעומק בתרבות, ואנחנו מכירים כל צורה וכיוון שלה. האקסית המטורפת לא רק לוקחת את המצב הזה בחשבון, אלא גם משתמשת בזווית הרומנטית כדי להראות שאפשר להסתכל בדרכים דומות על מערכות יחסים לא רומנטיות, שיכולות גם הן לכלול התאהבויות ראשוניות, פרידות ופיוסים.
זו סדרה פמיניסטית?
כן. זה לא אומר שהיא מושלמת, ושהיא לא טועה לפעמים, אבל יש אג'נדה פמיניסטית שעומדת מאחורי כל אלמנט בסדרה. זה מתבטא בכל מקום – עלילת משנה שעוסקת ביחסי מין לא שוויוניים, שיר שנועד לעשות דה-סקסואליזציה לחזה הנשי, בדיחה שנכנסת ישר בסטנדרט היופי הנשי שמוכתב על ידי הפטריארכיה. אבל זה מתחיל בבסיס. קודם כל, הסדרה היא סיפור של נשים. היא נוצרה על ידי נשים – לא רק היוצרות של הסדרה, אלא גם חלק גדול מחדר הכותבים מורכב מנשים – ואפילו בכיסא הבמאי ישבו לא מעט נשים, וזה באמת לא מובן מאליו בתעשייה ההוליוודית. היא מספרת סיפורים של נשים ומחזירה את הקול ואת הבמה לנשים שמושתקות. היא ניגשת ישירות לסטראוטיפים על נשים ומראה לנו מה עומד מאחוריהם.
הסדרה לא מתייחסת לסקסיזם כעניין פשוט וקל לפתירה, אלא מציגה את הקושי לחיות בעולם פטריארכלי במלוא המורכבות שלו. למשל, ניתן לראות לאורך העונות שלרבקה ולוולנסיה יש בעיות דימוי גוף שונות. ובכל זאת, אין פרק שבו הן מתעמתות עם הנושא הזה ולומדות לאהוב את עצמן כמו שהן – הנושא הזה נשאר ברקע ולא נפתר. הסדרה מראה בזה ייצוג נאמן של המציאות שבה לרוב הנשים יש מערכת יחסים מורכבת עם הגוף שלהן, והן סוחבות אותה לאורך שנים בלי להשלים עם הגוף שלהן. יש חשיבות בהצגת נשים שמתמודדות עם בעיות מסוימות ולא עם אחרות, כי רובנו לא נצליח ללבן עם עצמנו ועם הסביבה כל סוגייה פמיניסטית שקיימת בחיים שלנו. הסדרה מראה שאפשר לצמוח כאדם גם אם דברים מסוימים נשארים לא פתורים, ושקשיים מסוימים לא נפתרים ברגע אלא ממשיכים ללוות אותנו שנים ארוכות.
רבקה מגדירה את עצמה כפמיניסטית, ומאזכרת לא פעם רעיונות פמיניסטיים ידועים או הוגות פמיניסטיות מוכרות, אבל ההתנהגות שלה הרבה פעמים היא לא בדיוק מה שהיינו מגדירים כפמיניזם במיטבו. היא מגלמת קושי שהרבה פמיניסטיות חוות. אנחנו יכולות להאמין ברעיונות פמיניסטיים ולהטיף אותם, אבל קשה מאוד ליישם אותם בחיים שלנו.1 קל לטעון שהסדרה פחות פמיניסטית בגלל הדמויות הנשיות הבעייתיות שבמרכזה, אבל אני לא מסכימה עם הטענה הזו: הסדרה עושה מאמץ להראות שאין מודל נשיות אחיד. לכל אישה יש תהליך שונה בדרך להגשמה עצמית, וזה בסדר. ההצגה של נשים שונות שלומדות להבין את הרצונות והצרכים של עצמן ולהגיע למימוש שלהם היא לדעתי האידאל בייצוג פמיניסטי. כשאני חושבת על ייצוג פמיניסטי מוצלח, יצירות שיש בהן מיעוט של דמויות נשיות הן לא הראשונות שעולות לי בראש, כי היצירות האלה כמעט תמיד ינסו להראות נשיות חיובית, וייצרו בכך את הרושם שיש רק דרך אחת להיות אישה. מהיצירות הפמיניסטיות שלי אני מצפה שייתנו לגיטימציה לדרכים שונות שבהן נשים חיות את חייהן. האקסית המטורפת עושה את זה, ובכך מספרת לנו שזה לא תקין שאנחנו רואים במדיה שאנחנו צורכים עשרות מודלים גבריים אבל רק סוג אחד של אישה. בין אם נשים בוחרות לרדוף אחרי הקריירה שלהן או לוותר עליה, לפרק מערכת יחסים מלאת קשיים או להילחם עליה, לשמוח על היריון לא מתוכנן או לעבור הפלה – הן בסדר. הן לא צריכות לחיות לפי תבנית של התנהגות נשית רצויה, אלא לשאוף להגשמה עצמית, וזה נראה אחרת עבור כל אחת.
הסדרה לא מסתפקת בזה ועוסקת גם בהצגת מודל גבריות חלופי ובריא יותר. הרבה מהגברים בסדרה מתחילים מנקודה מאוד ריאליסטית של קושי לחלוק בנטל של מערכות היחסים שלהם עם האנשים סביבם. בין אם הם מתקשים ליצור שיח אינטימי, להביע רגשות או לעשות כביסה, אלה גברים שתלויים בנשים שבחייהם, לוקחים אותן כמובן מאליו, ולא יודעים לענות על הצרכים הרגשיים שלהן או לתקשר איתן בצורה בריאה. הסדרה לא מעמידה פנים שכל הגברים נולדו עם היכולות האלה, או נדרשו לפתח אותן במהלך חייהם. היא מכירה במציאות, שהיא שכמעט כל גבר יכול להגיע לבגרות בלי לדעת אף אחד מהדברים האלה. אבל היא לא מסתפקת בהצגת התלותיות של הגברים האלה בנשים באופן מציאותי, אלא גם מציגה מוצא שבו הגברים האלה לומדים, בעקבות אירועים שונים, להתפתח ולהתגבר על אותם קשיים. זו לא פנטזיה שבה כל הגברים מפותחים רגשית, אבל הסדרה גם לא פסימית וטוענת שגברים לא מסוגלים מטבעם להבין רגשות או לטפל במטלות הבית. זו פשוט המציאות, שבה להרבה גברים חסרות היכולות האלה, אבל הם יכולים לפתח אותן אם רק ירצו.
העובדה שהסדרה מגיעה מתוך נקודת מבט פמיניסטית מובהקת מאפשרת לה גם להעביר ביקורת פנימית על תופעות בעייתיות בתוך התנועה הפמיניסטית. כך השיר Put Yourself First מעביר ביקורת חריפה על פמיניזם מסחרי ושטחי שמשווק לנערות, והשיר Women Gotta Stick Together עוסק באופן שבו החברה הפטריארכלית מטמיעה בנו תפיסה שלפיה נשים אחרות הן אויב שעלינו להתחרות בו על המקום המוגבל שמוקצה בה לנשים. גם אם אנחנו לא רוצות לחשוב על עצמנו כנגועות במיזוגיניה, אנחנו מחונכות על ברכיה והיא מושרשת בנו. במהלך הסדרה ולנסיה (בגילומה של גבריאל רואיז) לומדת להשתחרר מהתפיסה הזו בתהליך ארוך ולא פשוט. כששיטת ה"הפרד ומשול" כבר לא עובדת עליה, ויש לה מערכת תמיכה חזקה, היא חופשייה לגלות את עצמה ולהיבנות מחדש עם ביטחון שלא היה לה קודם.
איזה עוד ייצוגים קיימים בסדרה?
מלבד האג'נדה של הסדרה בייצוג של נשים ונקודות המבט שלהן, הסדרה עושה מאמץ לייצג גם מיעוטים אחרים בצורות שלא רואים לעיתים קרובות על המסך. גם כאן זה לא תמיד נעשה בצורה מושלמת, אבל הסדרה עשתה כמה דברים שאי אפשר לקחת כמובנים מאליהם.
מבחינת ייצוג להט"בי הסדרה עושה שני דברים מעניינים. מעבר לקיומן המתבקש של דמויות להט"ביות בקאסט הראשי והמשני וגם כניצבים, הסדרה מציגה דמות מרכזית שכמוה אנחנו כמעט לא רואים – דמות ביסקסואלית. ביסקסואלים עדיין סובלים ממחיקה בחברה הכללית שרואה בהם לא-החלטיים, מתנסים, או הומוסקסואלים שלא יצאו עד הסוף מהארון. גם בסדרות שבהן יש דמויות ביסקסואליות המילה הזו לרוב לא נאמרת בפירוש. אנחנו נראה דמות מנהלת מערכות יחסים גם עם גברים וגם עם נשים, אבל לעיתים נדירות הדמות תזדהה כביסקסואלית. וגם כשיש דמות ביסקסואלית שמזדהה ככזו, ברוב המוחלט של המקרים זו תהיה אישה. גבר ביסקסואל שקורא לעצמו ככה זו פריצת דרך עצומה ומשמעותית עבור האקסית המטורפת. ולא רק שיש לנו גבר שיוצא מהארון כביסקסואל, הוא אפילו שר שיר נהדר שמנפץ את כל הסטיגמות שקשורות לביסקסואלים ומתנגד אקטיבית למחיקה של הזהות שלהם. השיר הזה הוא יוצא דופן, חשוב מאוד, ובו זמנית הוא גם שיר ממש כיף.
דמויות של גברים הומוסקסואלים הן דבר הרבה פחות נדיר והן מופיעות כמעט בכל סדרה, ובכל זאת האקסית המטורפת מצליחה לעשות דברים מעניינים עם הדמות של ג'וש הלבן (דיוויד האל), שהתחיל כדמות משנית בעונות הראשונות וקודם לדמות ראשית בעונה השלישית. בפרקים הראשונים שבהם הוא מופיע, הסדרה לא חושפת שג'וש הלבן הוא הומוסקסואל. זה פשוט לא רלוונטי לדברים שהוא עושה בפרקים האלה. מאוחר יותר, כשהעלילה הרומנטית שלו מתחילה, הוא נשאל על ידי דמות אחרת שמופתעת מהגילוי על הנטייה המינית שלו, "למה קוראים לך ג'וש הלבן ולא ג'וש הגיי?" ג'וש הלבן משיב "למה לא קוראים לגרג 'גרג הסטרייט'?" יש פה אמירה מאד מהפכנית שמאתגרת את ההנחות שלנו לגבי זהויות שמשמשות כברירת מחדל. אנחנו רגילים לחשוב על אנשים לבנים וסטרייטים כמצב הרגיל. רובנו מניחים שכל אדם הוא סטרייט עד שהוכח אחרת, וכשאנחנו מתארים אדם בדרך כלל נציין את צבע העור שלו רק אם הוא לא לבן. בכך שהתווית שמוצמדת לג'וש ווילסון היא "הלבן" ולא "הגיי", הסדרה מציעה לנו לראות עולם שבו צבע עור לבן הוא לא ברירת מחדל אלא פרט מזהה, בדיוק כמו שהפרט המזהה של דמויות אחרות הוא השיוך האתני שלהן. בו זמנית הומוסקסואליות יכולה להיות מרומזת – לא מדובר בחריגות שצריך לציין אותה במיוחד אלא בעוד מאפיין של הדמות, ולא המאפיין היחיד שמגדיר אותה.
בדומה לדרך שבה הסדרה מייצגת דמויות להט"ביות באופן חדשני ומרשים, גם מיעוטים אתניים זוכים לייצוג פורץ דרך בסדרה. הדמות הראשית – רבקה באנץ' – יהודייה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. אמנם היחס שלה לדת מורכב, אבל התרבות היהודית שהיא גדלה עליה זוכה לעיסוק נרחב בסדרה. האם יהודים בארה"ב נחשבים למיעוט אתני או שהם חלק מהרוב הלבן זו שאלה מעניינת, אבל גם אם נניח את רבקה בצד יש לנו שלל דמויות מעניינות ממוצאים שונים. הת'ר חצי-שחורה, ולנסיה והקטור היספנים, לדריל – לטענתו – יש שורשים בשבט הצ'יפאווה האמריקני-ילידי. אף אחת מהדמויות האלה לא מוגדרת רק על ידי המוצא שלה, אבל בו זמנית המוצא שלהן לא מרודד לצבע עור ותו לא. סיפורי "דג מחוץ למים" שבהם תושב העיר הגדולה לומד להכיר את החיים ואת האנשים בעיירה קטנה בדרך כלל מתרחשים במרכז ארה"ב, באזורים שידועים בקהילות ההומוגניות שלהם. האקסית המטורפת מתרחשת בפרברי לוס אנג'לס, והאזור הזה נבחר בגלל שרייצ'ל בלום גדלה בו ומכירה את המגוון האנושי שבו. אבל הסדרה לא מציגה את החיים בחברה רב-תרבותית כאוטופיה שבה צבע העור והמוצא של אף אחד לא חשובים. למרות שרוב העלילות של הדמויות לא קשורות למוצא שלהן, יש גם התייחסויות בסדרי גודל שונים לגזענות או לתופעות נלוות כמו ניכוס תרבותי וטוקניזם.2
הייצוג המעניין ביותר של מיעוט אתני בסדרה הוא בדמותו של ג'וש צ'אן. ג'וש הוא אסיאתי באופן מובהק (וספציפית, פיליפיני). דמויות של גברים אסיאתים במדיה הן לא מחזה מאד נדיר. אבל בימינו (ובעיקר בז'אנר הקומדיה) הגברים האלה לרוב נכנסים לאחת משתי קטגוריות: או החנון החכם שמבלה את רוב זמנו בחברת מחשבים, או החבר שכל תפקידו הוא ללוות את הגיבור ולהיות אתנחתא קומית בעלילה. הגבר האסיאתי כמעט אף פעם לא יהיה הגיבור של עלילה רומנטית. בעוד גברים כמעט מכל מוצא אחר מוצגים כנחשקים כששמים אותם במרכז הסיפור, ונשים אסיאתיות נחשבות לסקסיות (לרוב היחס אליהן נגוע בפטישיזציה, אבל זה נושא אחר), גברים אסיאתים מוצגים כבלתי-רצויים מבחינה רומנטית. הם יכולים להיות חברים קרובים, הם יכולים להיות מצחיקים או מועילים, אבל מאיזושהי סיבה הוליווד בוחרת להציג גברים אסיאתים כבלתי-סקסיים בצורה גורפת. זה נכון שמידת האטרקטיביות של אדם כפרטנר רומנטי או מיני היא לא המדד העיקרי לערכו, אבל כל עוד הוליווד מייחסת למערכות יחסים רומנטיות חשיבות לא פרופורציונלית, ההדרה של גברים אסיאתים מהסיפור הזה צורמת מאוד. האקסית המטורפת לא נותנת לסטראוטיפ הפוגעני הזה לבלבל אותה. לא רק שהתפקיד הגברי הראשי ניתן לגבר אסיאתי, הוא מוצג כנחשק באופן חריג. הוא מושא האהבה המרכזי של גיבורת הסדרה, שמאוהבת בו בצורה חסרת תקנה. יש לו מערכות יחסים רומנטיות עם נשים נוספות, והרבה מהדמויות מעירות על האטרקטיביות שלו וההצלחה שלו עם נשים. זה נכון שג'וש הוא אדם פגום, כמו כל הדמויות בסדרה. אבל כדי לנפץ סטראוטיפים בעייתיים, הדמות לא צריכה להיות מושלמת. היא צריכה להיות מעניינת ולהציג זווית חדשה שהתרגלנו לא לצפות לה במדיה הפופולרית. אפשר לומר אפילו שג'וש עושה יותר צדק לפירוק הטרופ הזה בכך שהוא לא בן הזוג האידיאלי. אם המטרה היחידה בעיצוב הדמות שלו הייתה להציג את הגבר האסיאתי כנחשק, זה היה סותר את אחת ממטרות העל של הסדרה שהיא לדון באובססיה הרעילה של הוליווד – ושל האנשים שגדלים על היצירות שהיא מפיקה – למערכות יחסים רומנטיות. במקרה כזה הסדרה הייתה מפרקת טרופ בעייתי אחד, ובו זמנית מחזקת טרופ בעייתי אחר. בכך שלמרות האטרקטיביות שלו הוא מתקשה לממש את השאיפות שלו בחיים, ג'וש מראה לנו שגבר אסיאתי יכול להיות סקסי, אבל זה לא הדבר הכי חשוב. יותר חשוב לצמוח כבן אדם ולהיות מכיל ומכבד כלפי הסובבים אותך.
אבל רבקה היא "מטורפת"?
האוכלוסייה שהיחס אליה הוא המהפכני ביותר בסדרה היא אוכלוסיית המתמודדים עם מחלות והפרעות נפשיות. החל מהפרק הראשון אנחנו רואים רמיזות לכך שרבקה סובלת מהפרעה כלשהי. זה מכניס את ההתנהגות שלה להקשר – אלה לא אקטים רומנטיים, אלא מעשים של בחורה שסובלת מהפרעה נפשית שלא מטופלת כראוי ומחפשת נחמה. האבחנה הרשמית של רבקה נחשפת רק בעונה השלישית. זה חשוב, מכיוון שאנחנו לומדים להכיר אותה כבן אדם לפני שאנחנו מקבלים את ההזדמנות להכניס אותה לקופסה ולהסתכל עליה רק בהקשר של האבחנה שלה. אם האבחנה הייתה מוצגת בתחילת הסדרה, היה קל לשייך כל אספקט של רבקה להפרעה שלה, ולנתק את ההתנהגות שלה מאיתנו. רובנו לא סובלים מאותה הפרעה ספציפית, ולכן אנחנו עשויים לחשוב אוטומטית על מי שיש לו אבחנה כזו כשונה מהותית מאיתנו. אבל הסדרה מראה לנו את רבקה קודם כל כבן אדם. יש לה טראומות ורצונות שלפחות עם חלקם אנחנו יכולים להזדהות. ואז, כשאנחנו מגלים מה באמת עובר עליה, אנחנו מבינים שאנשים שסובלים ממחלות והפרעות נפשיות לא בהכרח כל כך שונים מאיתנו. אנחנו יכולים להפסיק להסתכל על אנשים שמתמודדים עם מחלות והפרעות נפשיות כחריגים שחיים בשולי החברה, כפי שהם מוצגים בדרך כלל, ולהתחיל לראות אותם כבני אדם לפני הכל. רבקה היא יותר מנערת פוסטר להפרעה שלה, וגם אם הדרך שבה היא חווה דברים והדרכים שלה להתמודד עם משברים שונות משלנו זה לא אומר שאין לנו יכולת להזדהות עם הרגשות שלה.
כשבעלי מחלות נפש לא מוצגים כבלתי-מתפקדים ואפילו אלימים, היחס למחלה שלהם במדיה יהיה כאל מוזרויות חביבות. הדוגמה הכי בולטת היא הטרופ של Manic Pixie Dream Girl שהזכרתי כאן בעבר, ובו בחורה שבבירור לא מאוזנת נפשית משמשת ככלי שנועד לעזור לבחור רציני לראות את היופי בחיים ולהשתחרר קצת. זהו חלק מתופעה רחבה יותר של יחס למחלות נפש כמרגשות, רומנטיות או מעניינות, במקום לראות בהן את מה שהן – מחלות. בטלוויזיה ובקולנוע אנשים באפיזודות מאניות לא פוגעים בעצמם ובאחרים, הם מראים לכולם כמה העולם יפה, ואנשים בדיכאון לא סובלים, הם מביטים מהחלון ומהרהרים במשמעות החיים. האקסית המטורפת לא מסתירה את הכוונה שלה לעשות דה-רומנטיזציה למחלות נפש ולהזכיר לנו שהן בדרך כלל לא מעשירות את החיים של מי שמתמודד איתן ושל הסובבים אותו, אלא גורמות להרבה קשיים וסבל. הסדרה מתייחסת ישירות לטרופ של ה-Manic Pixie Dream Girl בעונה השלישית, שבה נראה שרבקה משמשת ככזו לבן הזוג החדש שלה. רבקה בעצמה מזכירה לנו שהוא לא השתנה בעקבות מערכת היחסים איתה ושהפגמים באופי שלו עדיין קיימים, למרות שהוא מאוהב.
העיסוק במצבה הנפשי של רבקה מגיעה לשיאו בעונה השלישית. אני לא רוצה לספיילר יותר מדי ממנה, אבל חשוב להכיר במה שנעשה שם. קודם כל, כאמור, זו העונה שבה אנחנו לומדים מה האבחנה של רבקה. היוצרות לקחו את המשימה הזו ברצינות, ולפני שכתבו את האבחנה לתוך הסדרה שלחו פרקים מהסדרה למספר פסיכולוגים ופסיכיאטרים כדי לקבל אבחנה שמבוססת על ידע מקצועי. הן הציגו סיטואציות מאוד קשות, שכל דיבור ציבורי עליהן צריך להיעשות במלוא הרגישות והאחריות. לשם כך הן פנו לגורמים מקצועיים ויישמו את ההמלצות שלהם, בניגוד לסדרות אחרות שמתעדפות את הדרמה על פני האחריות הציבורית. כך סיטואציות קשות ורגישות ביותר זכו לייצוג נאמן ונוגע ללב בסדרה. אין בהן האדרה של הקשיים שהדמות חווה וגם לא זלזול בהם. הסדרה עומדת באתגר שהיא מציבה לעצמה ומהווה ייצוג מציאותי ומכבד של קשיים נפשיים אמיתיים.
ואנחנו אמורים להיות בעד הרבקה הזו?
הגיבורה שלנו, רבקה, היא לא בן אדם טוב. הדברים שהיא עושה במהלך הסדרה נעים בין לא הגונים לפליליים לגמרי. זה מקשה על חלק מהצופים בסדרה, שלא מבינים איך הם אמורים לאהוד דמות כל כך בעייתית. אבל מה שחשוב לזכור בקשר לרבקה זה שהיא לא מיועדת להיות מודל לחיקוי, אלא מודל להזדהות. אף אחד מאיתנו לא שואף להתנהג כמוה, אבל אם נרצה או לא, אנחנו דומים לה בדברים מסוימים. הרבה מהצופים רואים ברבקה מעט מעצמם, למרות ואפילו בגלל שהיא דמות כל כך בעייתית. הקשיים של רבקה וההתנהגויות שלה מוקצנים מאוד, אבל הרבה מהדברים שהיא חווה – פחד מנטישה, מערכת יחסים מורכבת עם אמא שלה – קיימים אצל הרבה מאיתנו בעוצמות שונות. הסדרה מציבה בפנינו מראה שלא תמיד נעים להסתכל בה. המטרה שלה היא שנתעמת עם הדמות הזו ונשאף להתעלות על מה שגורר אותה למטה, ולא שננסה לחקות אותה.
מכיוון שהיוצרת של הסדרה גם מככבת בה – ואפילו חולקת את ראשי התיבות של שמה עם הדמות – יש לאנשים נטייה להניח שהדמות רבקה באנץ' היא ייצוג של רייצ'ל בלום. זה לא בדיוק נכון. חלק מהדברים שקורים לרבקה מבוססים על חוויות של רייצ'ל בלום, אבל היא מקבלת את המאפיינים שלה גם מהיוצרת השנייה – אלין ברוש מקנה – ומשאר הכותבים בסדרה. ובעיקר, מדובר בדמות בדיונית. מפתה לצאת מנקודת הנחה שהדברים שרבקה אומרת מייצגים את דעתן של היוצרות, אבל זו תהיה הנחה שגויה. הסדרה מאד ביקורתית כלפי הדמות שלה, והרבה מהדעות שרבקה מביעה נכתבו כך כדי להדגיש את הצדדים הבעייתיים שלה. למרות שרבקה היא הדמות הראשית, והיא דמות שהרבה צופים אוהבים, הסדרה לא מנסה להסתיר או לרכך את חומרת המעשים שלה, וגם לא להצדיק אותם. רבקה מודעת לכך שהיא פוגעת בעצמה ובאחרים, אבל מתקשה לשלוט במעשים שלה – והיא נכתבה ככה בכוונה. הרבה מהעלילות בסדרה עוסקות בהתמודדות של רבקה עם ההשלכות של המעשים שלה, ונראה שכוונת היוצרות היא שלקיחת אחריות תהווה נקודה מרכזית בסדרה, גם אם כזו שהתפתחה לאט מאוד.
כתבתי בעבר על תסריטאים שמתמקדים בלגרום לנו להבין את הדמות ולא בהכרח לחבב אותה, ולאחר מכן גיליתי שרייצ'ל בלום אמרה בדיוק אותו דבר על הדמות של רבקה. לא אכפת לה אם נאהב את רבקה – היא רק רוצה לספר את הסיפור שלה במלואו. היא מתארת את רבקה כאנטי-גיבורה, אפילו כגרסה העליזה של וולטר ווייט, הדמות הראשית בסדרה שובר שורות. גם הסיפור של רבקה הוא במידה רבה סיפור של הידרדרות מוסרית וירידה לתהומות שאנחנו לא רוצים להגיע אליהם. זה שרבקה נכתבה כדמות מעוררת הזדהות לא מהווה חותמת אישור על המעשים שלה מצד אף אחד מהיוצרים. הם פשוט מעמתים אותנו עם העובדה שאנחנו יכולים גם להיות וגם לאהוב אנשים פחות ממושלמים – ואנחנו עושים את זה כל הזמן.
אז רבקה היא הגיבורה או לא?
כשרבקה מרגישה אשמה, היא מתארת את זה כהבנה שהיא הנבל בסיפור שלה ומקבילה את עצמה לרשעים בסרטי דיסני או קומדיות רומנטיות. זו דוגמה אחת לאחד המאפיינים הכי בולטים של הדמות – היא מבינה את עצמה דרך נרטיבים מוכרים מהתרבות הפופולרית. ברדיפה האובססיבית שלה אחרי אהבה רבקה מעדיפה בדרך כלל לראות את עצמה כנסיכת דיסני או גיבורה של קומדיה רומנטית, והאנשים סביבה ממלאים את שאר התפקידים בסיפור. אחד התהליכים שהיא עוברת במהלך הסדרה – ושמגיע לשיאו בשיר מבריק בעונה השלישית – הוא ההבנה שהחיים לא באמת עובדים כמו סרט. כדי להמחיש את הפער הזה צריך להיות הבדל מורגש בין הדרך שבה החיים שלה עובדים לדרך שבה נרטיבים בסרטים עובדים. אם היא הייתה חיה כמו בסדרה, לא היה שום דבר לא הגיוני בזה שהיא רואה את החיים שלה כסיפור. הנקודה הזו היא מה שמאלץ את הסדרה להיות, במובן מסוים, ריאליסטית יותר משאר הטלוויזיה שאנחנו מכירים. כן, קצת מוזר לייחס ריאליזם לסדרה שבה אנשים פוצחים בשיר באקראי, ויש עוד נקודות עלילתיות מופרכות שרחוקות מלהיות אפשריות במציאות. הריאליזם שאני מדברת עליו קיים בתהליך שרבקה עוברת. אנחנו רגילים לראות דמויות עוברות מסע די פשוט: מתחילים בנקודת המוצא, חווים משבר, מתגברים עליו ומגיעים לסוף השמח, או לא. הסיפור של רבקה הרבה יותר מורכב מזה. בכל פעם שהיא עושה צעד קדימה מגיעים מיד אחריו שני צעדים אחורה, או להיפך. במבט ראשון זה עשוי להיראות כמו כתיבה גרועה. נראה שהסדרה סותרת את עצמה ולא מתמידה בכיוון שאליו היא לוקחת את הדמות. אבל התהליך הזה הוא מכוון, ונועד לחקות את המציאות. בחיים האמיתיים אנחנו לא לומדים לקח ומיישמים אותו כל שבוע. בחיים האמיתיים אנחנו נופלים שוב ושוב, לא מצליחים להפנים דברים שאנחנו יודעים שנכונים, ותמיד יש לנו תקופות טובות ורעות. הסיפור הזה לא עובד כמו שסיפור צריך לעבוד, והדמויות לא מתנהגות כמו שדמויות צריכות להתנהג, וזו הנקודה. רובנו גדלנו מוקפים בסיפורים שכתובים כמו סיפורים, והרבה מאיתנו הפנימו את הדרך שבה הנרטיבים האלה עובדים ומצפים מהחיים האמיתיים להיות דומים. הסדרה מנסה לנפץ לכולנו את המיתוס הזה.
העובדה שהסדרה מנסה לחקות את החיים כפי שהם נראים באמת היא גם אחד הדברים שהופכים אותה למעוררת הזדהות כל כך. לפעמים רבקה עושה דברים שקשה להבין מה מניע אותה לעשות אותם, וגם היא לא מצליחה להסביר לעצמה את ההתנהגויות שלה. זה מוכר לכולנו, כי החיים שלנו הם לא רשימה הגיונית של סיבות ותוצאות, אלא שרשרת סבוכה, ולרוב אנחנו לא באמת יכולים להסביר עד הסוף את הדברים שאנחנו עושים. כשאנחנו רואים את ההתקדמות של רבקה מתרחשת בשברים, ועם המון משוכות ונפילות, זה יכול לתת לנו תקווה ולעזור לנו להשתחרר מהציפייה שנצליח לשנות את החיים שלנו לטובה בפריצת דרך אחת.
וזה אמור להיות מצחיק?
באופן כמעט בלתי-ייאמן, בנוסף לכך שמדובר בסדרה חכמה, חשובה ופורצת דרך, מדובר גם בסדרה ממש מצחיקה. יש בסדרה המון סוגים של הומור: משחקי מילים, רפרנסים, אירוניה. אבל מה שהכי בולט בה הוא הומור המבוכה. הדמות הראשית די אבודה וכתוצאה מכך היא מקבלת המון החלטות שגורמות לצופים להתכווץ בחוסר נוחות. הניסיונות הנואשים שלה למצוא אהבה ואושר מתנפצים לה בפנים וזה לא תמיד קל לצפייה. אבל מתחת לכל זה אפשר להרגיש שהכותבים לא מתכוונים ללעוג לדמות שלהם. הם באמת אוהבים אותה, והם מלאי חמלה כלפיה גם כשהם מכניסים אותה לסיטואציות איומות. קל לראות שהם לא נהנים להתעלל בה – הם מנסים לספר סיפור על אישה שסובלת ונאבקת, והם לא מתכוונים לייפות את הקשיים שלה. אווירת המבוכה ששורה על הסדרה עוזרת לנו להרגיש איך זה להיות רבקה, או אחד האנשים שחיים איתה. זה לא תמיד נעים.
יש לסדרה גם נטייה קלה לכיוון של הומור הפרשות. שוב, לא משהו שכולם מתחברים אליו. גם לי היה קשה איתו בהתחלה, אבל כשהבנתי שלכל בדיחה כזו יש מטרה, היה לי קל יותר לקבל אותן. כשהסדרה מתבדחת על וסת, זה לא במטרה להגעיל אלא מתוך אג'נדה מכוונת לעשות נורמליזציה לדיבור על זה ולהתנגד לביוש מחזור. נשים בטלוויזיה הן בדרך כלל יצורים סטריליים – אף פעם לא תראו אותן הולכות לשירותים או מגלחות את בתי השחי, ובטח שהן אף פעם לא במחזור. הן תמיד נקיות וחלקות באורח פלא. באקסית המטורפת העמדת הפנים הזו לא קיימת. הדמויות מבלות חלק מהחיים שלהן בשירותים – כמו כולנו. זה לא עושה אותן פחות נשיות או פחות נחשקות ואין בזה שום דבר יוצא דופן, כי מדובר בתפקוד נורמלי של בני אנוש תקינים. בדיחות צואה הן מוטיב חוזר ספציפי בסדרה, ולכל אחת מהן יש מטרה. כשהן סביב רבקה הן בדרך כלל מיועדות להמחיש את שפל המדרגה שאליו היא מגיעה – והיא מגיעה לשפל המדרגה יותר מפעם אחת במהלך הסדרה. כשהן נוגעות לדמויות אחרות הן בדרך כלל נועדות להחזיר אותן לקרקע. אחרי שדמות מסוימת מתנהגת בצורה מעצבנת במיוחד, הסדרה תשתמש בהומור הפרשות כדי להשפיל אותה קצת ולהזכיר לנו את האנושיות שלה.
אבל לצד ההומור הדי נמוך הזה, עדיין מדובר בסדרה מתוחכמת. כסדרה שעוסקת בניתוח של ז'אנר וביחס שלנו למדיה שאנחנו צורכים, אין לה ברירה אלא להיות מודעת לעצמה. יש בסדרה דוגמאות בודדות לשבירה של הקיר הרביעי (בעיקר בשירים) וקצת יותר דוגמאות להישענות על הקיר הרביעי. יש הרבה הומור שקשור לתעשיית הבידור – בין אם קולנוע וטלוויזיה (כמדיומים שהסדרה שואבת מהם את הנושאים שעליהם היא מעבירה ביקורת) או מוזיקה (כמדיום שהסדרה מתייחסת אליו בלי הפסקה בשירים שמבוססים על אמנים מוזיקליים שונים). הסדרה גם עושה שימוש מעולה בבדיחות חוזרות – כמעט בכל פרק יש בדיחה ששזורה לכל אורכו, ובדיחות נוספות חוזרות שוב ושוב במהלך העונות באופן שמתגמל במיוחד את הצופים האדוקים. הרבה מההומור נובע מאירוניה – צרימות מעניינות בין איך שהדמויות תופסות את העולם לבין הדברים בפועל. לפעמים אפילו הליווי המוזיקלי של הסצנה מכיל בתוכו בדיחה. בקיצור, אם אתם לא מתחברים להומור פיזי, מומלץ לנסות להקשיב מעבר לו – הדיאלוגים המבריקים מכילים עוד המון בדיחות ורפרנסים בכל הרמות, והשירים הם הרבה פעמים מערכונים בפני עצמם.
אז את ממש אוהבת את הסדרה הזו?
למרות ההמלצה הנלהבת והארוכה הזו, ברור לי שלא כולם יאהבו את הסדרה. היא חריגה בנוף הטלוויזיוני בהרבה דרכים, ולא כולם יתחברו אליה. אבל בשבילי הסדרה הזו היא יותר מבידור – היא התגלות. התחלתי לצפות בסדרה בסוף 2016, בתקופה הכי קשה בחיים שלי (עד כה). מהרגע הראשון התאהבתי בעקיצות הפמיניסטיות, בשירים ובסגנון. אבל אחרי כמה פרקים התחלתי להבין שיש פה יותר מזה ושהסדרה מדברת אליי בדרכים שמעטות לפניה דיברו אליי. אני רואה את עצמי בדמות של רבקה. אנחנו חולקות כמה מאפיינים שטחיים – נשים יהודיות, פמיניסטיות, שחולמות על לדעת לשיר אבל בעצם מזייפות להפליא – אבל הדמיון ממשיך גם הרבה יותר עמוק. גם לי וגם לרבקה יש מערכות יחסים מסובכות עם האמהות שלנו, עם הגוף שלנו, עם הבריאות הנפשית שלנו. שתינו מרגישות איך הסבל הופך אותנו למרוכזות בעצמנו. שתינו היינו רוצות להיות אנשים טובים יותר ולא תמיד יודעות איך. נכון, אין לי אקס מיתולוגי (או בכלל), אבל התהליך שרבקה עוברת מול ג'וש עדיין עוזר לי להבין את התהליך שאני צריכה לעשות בדרך אל האושר שלי. ולא תמיד קל לראות את הקשיים שלי ואת השינויים שאני צריכה לעשות מולי על המסך. לא אשקר, בכיתי מול הסדרה יותר מפעם אחת. אבל למרות הכאב, הסדרה משפיעה על החיים שלי רק לטובה. היא מבהירה לי את הדברים שעוברים עליי, היא עוזרת לי להבין אנשים אחרים, והיא נותנת לי תקווה.
האהבה שלי לאקסית המטורפת גם הניעה אותי לפתוח קבוצת פייסבוק לחובבי וחובבות הסדרה. מדובר בקהילה של מאות אנשים שחולקים איתי את האהבה הזו (גם אם בעוצמות שונות) ולוקחים אותה ברצינות. זו סדרה שמגיע לה להילקח ברצינות, מגיע לה שידברו עליה ושינתחו אותה, ואני שמחה שיש אנשים שאיתם אני יכולה לעשות את זה. אנשים שאכפת להם אם קורה בסדרה משהו שלא ריאליסטי בעיניהם, או אם היא מביעה דעה בעייתית בעיניהם. גם אם אני לא מסכימה עם כל ביקורת על הסדרה, העובדה שיש לאנשים ציפיות כל כך גבוהות ממנה מוכיחה לי כמה חשובה ומשמעותית היא.
לסדרה היה גם תפקיד באחד הדברים הכי טובים שקרו בחיים שלי בשנים האחרונות – הקמת הבלוג הזה. כשכל המחשבות האלה על החשיבות של הסדרה התחילו להתפתח אצלי, הרגשתי שאני זקוקה למקום שבו אוכל לדבר על דברים כאלה. הסדרה הזו לא ממש מתאימה לאף אחת מהפלטפורמות שבהן חלקתי את הרעיונות שלי בעבר, ולכן הייתי צריכה במה שאין בה שום הגבלות – שבה אני יכולה לכתוב על מה שאני רוצה וכמה שאני רוצה. לשמחתי אור, לימור, מתן וקסם חלקו איתי את ההרגשה הזו, והחלטנו ביחד להקים את הבלוג הזה שבו אנחנו יכולים להתבטא בחופשיות על כל מה שמעניין אותנו. את הפוסט הזה בסופו של דבר לקח לי יותר משנה לכתוב, ופורסמו לפניו כמה עשרות פוסטים אחרים בבלוג, אבל עדיין יש לו תפקיד בזה שהבמה הזו בכלל קיימת.
אני חושבת שכדאי לכולם לתת לסדרה הזו צ'אנס. לא כולם יאהבו אותה, וזה בסדר. אבל כדאי להיות מודעים לזה שזו לא סתם קומדיה מופרעת, למרות שזה מה שאולי הבנתם מהשם. זה גם לא סתם גילטי פלז'ר. זו סדרה שנוצרה על ידי נשים ועבור נשים ויש בה שירים ואין בה קללות ועירום, אבל היא עדיין אחד הדברים הכי חתרניים ופורצי דרך על המסך שלכם. היא עוסקת בנושאים קשים בצורה אמיצה ורגישה בו זמנית. זו אחת הסדרות הכי חשובות היום לא למרות שהיא קומית וחמודה ומוזיקלית – אלא בזכות זאת. היא משתמשת בסוכר כדי לעזור למסרים עמוקים וחשובים לרדת לנו בגרון בקלות. וזה לא פתרון קל. כתיבה קומית היא לרוב קשה יותר מכתיבה דרמטית, כתיבת שירים היא עבודה תובענית מאוד, וכתיבה של שירים קומיים על בסיס שבועי היא משימה כמעט בלתי אפשרית. מעציב אותי לפעמים שאנשים לא מכירים בגדולה של האקסית המטורפת. הם מעולם לא שמעו עליה במקרה הטוב, או מזלזלים בה ומתייחסים אליה כאל טראש חינני במקרה הרע. אבל אני יודעת שמי שהתגבר על הרתיעה מהשם ועל הומור המבוכה, והצליח להתחבר לסדרה באמת ולהבין אותה, הרוויח את אחת מהפנינים הכי מדהימות שיש לטלוויזיה להציע בימינו. אז תתמודדו עם הפחדים שלכם, שימו את עצמכם ראשונים, ותנו לעצמכם הזדמנות להתאהב בטירוף.
הערות שוליים
- אם אתן מזדהות עם ההרגשה הזו, אני ממליצה בחום רב על הפודקאסט The Guilty Feminist. הוא עוסק בכל נושא שנוגע בפמיניזם ותמיד מתוך נקודת מבט פמיניסטית באופן בלתי מתנצל, אבל גם כזו שמכירה בכך שאנחנו פמיניסטיות לא מושלמות.
- טוקניזם: תופעה שבה קבוצה או חברה כוללת בתוכה ייצוג מינימלי של מיעוטים כאקט סימבולי.
תגובות