אור ענבר
קודם כל, בואו נדבר על הדבר החשוב ביותר: הקולנוע חזר! שום דבר לא משתווה לישיבה באולם אמיתי (וסליחה לכל הסינמטקים בארץ) שמריח מפופקורן ולצפות בסרט על מסך ענק עם סאונד שמקיף אותך מכל עבר. אולם מפוצץ באנשים ללא מסכות שצוחקים ומריעים ביחד. ואומנם כבר ביקרתי בבתי קולנוע מאז פרוץ המגפה, אבל קרואלה הוא הסרט הראשון שאני רואה בקומפלקס מסחרי – ואיזו הרגשה טובה ונהדרת זו הייתה.
מעבר לחוויית הצפיה המיוחלת היה גם סרט – שעתיים ורבע ממנו, שהיו שלושת רבעי שעה יותר מדי. קרואלה הוא סרט הלייב-אקשן החדש מבית דיסני שמנסה לספר לנו איך הנבלית האייקונית מסרטי על כלבים וגנבים, קרואלה דה ויל, הפכה למי שהיא. כבר מהקונספט של הסרט והטריילרים לא התלהבתי – לא בגלל איכות ההפקה או כי יש לי משהו נגד אמה סטון שמככבת, אלא כי ממש לא מעניין אותי לשמוע מה המניעים של רוצחת הכלבים המופרעת.
הסרט נפתח עם הקדמה די מייגעת על ילדותה של קרואלה, אז עוד בשם אסטלה, ילדה מוזרה שנולדה עם שיער מיוחד שחצי ממנו שחור וחצי לבן, ילדה שמגיל קטן לא נותנת לאחרים להגיד לה מה לעשות וחולמת להיות מעצבת אופנה. מסיבה כזו או אחרת (תחשבו על הסיבה הכי מטומטמת שיכולה להיות ולאט לאט תגבירו) אסטלה מתייתמת ומצטרפת לכנופיית רחוב דיקנסיאנית. חבריה של אסטלה בכנופייה הם צמד הגנבים הוראס וג'ספר שעוזרים לה לגנוב את הכלבלבים הדלמטיים בסרט המקורי.1 עשור אחרי שהגיעה ללונדון, אסטלה שואפת להיות מעצבת אופנה ובזכות מתנת יום הולדת נפלאה של חבריה היא מתחילה לעבוד בחנות בגדים גדולה וידועה. בלילה של שכרות היא מעצבת מחדש את חלון הראווה וזוכה להערכתה של הברונית פון הלמן (אמה תומפסון). הברונית מייד שוכרת את אסטלה ומתפתחת בין השתיים מערכת יחסים של כבוד והערכה עד שהיא מגלה סוד איום על הברונית. כתוצאה מכך צפה לפני השטח קרואלה, המיסטר הייד הפרטי שלה, והעלילה עושה פנייה חדה לכיוון סרט פשע-נקמה-שודים בתוספת תצוגות אופנה מרהיבות.
בהקשר הזה יש לציין לחיוב (גדול) את הפסקול. העלילה שתיארתי בלתי ראויה בעליל, אבל הפסקול? וואו. לאורך הסרט שזורים ברצף שיר אחר שיר מלהיטי הרוק המוקדמים, ולצידם הפסקול המקורי לסרט, שאותו הלחין ניקולס בריטל. המוזיקה משתלבת באופן נהדר בסרט, וזה אחד הפסקולים שהכי נהניתי מהם בתקופה האחרונה. גם כשהסרט מאבד קצב, המוזיקה לא נופלת מגדולתה והאווירה מותאמת לעלילה.
הביקורת העיקרית שלי על הסרט היא שהקישור שלו למותג ידוע רק פוגע בו. אני חושבת שבתור סרט בודד על מעצבת אופנה מוזרה ושאפתנית, הסיפור יכול עם שינויים קלים לעבוד ולהיות הצלחה מסחררת. לא סתם אחת מכותבות התסריט לדורותיו היא אלין ברוש מקנה, שכתבה את התסריט של השטן לובשת פראדה האלמותי. הרפרנסים לסרט המצויר של דיסני הם קטנטנים, וכיפיים מאוד למי שמזהה, אבל זו כנראה מסחטת הכסף הכי פחות בוטה שיצאה מהאולפן בעשור האחרון. הקישורים והרפרנסים לסרט המקורי, הרעיון המרכזי שאנחנו כצופים צריכים לחבב דמות נבלת מוחלטת, ולמרות כל זאת היעדרותו של שיר הנושא המיתולוגי, הופכים את קרואלה ללא מוצלח או נחוץ כסרט שקשור לפרנצ'ייז.
מלבד האורך המוגזם, בקרואלה בלט במיוחד חוסר האחידות בקצב. שליש ראשון איטי ונמרח, שליש אמצעי נהדר, ואז ירידת קצב משמעותית לזמן לא קצר של שעמום. הסיום קצת עולה מדרגה, אבל בעיקר מרגיש כאילו הכותבים נזכרו שהם צריכים לסגור קצוות ולחבר את העלילה לסרט המקורי.
לזכות הסרט, ההפקה שלו מרשימה מאוד: הצילום, האופנה, אסופת השחקנים והפסקול עשויים היטב. יש רגעים מצחיקים מאוד בסרט, משהו שלא ציפיתי להיתקל בו בפריקוול הזה, אבל לצערי הוא לא הצליח להצדיק את הקיום שלו. כל אחד מהעוסקים ביצירת הסרט בפני עצמו עשה עבודה מעולה, אבל ביחד כמכלול מישהו שם בדיסני היה צריך לעצור ולהגיד שאולי לא כדאי להוציא את הסרט הזה לפועל.
תגובות