שני אוירבך
קונור רטליף הוא שחקן וקומיקאי שלא הופיע באחים לנשק, המיני-סדרה עתירת התקציב של HBO מ-2001. כן, הרבה אנשים לא הופיעו באחים לנשק – אולי אפילו אתם! – אבל הסיפור של רטליף קצת יותר מיוחד. הוא לוהק לתפקיד קטן בסדרה, ויום לפני שהיה אמור להצטלם אליה, הוא התבקש להיבחן מחדש לתפקיד ואחר כך שוחרר מהחוזה שלו. הבמאי של הפרק שבו היה אמור רטליף להשתתף ומי שאחראי לפיטורים שלו היה לא אחר מאשר טום הנקס, האיש הכי נחמד בהוליווד. והדבר הכי קרוב להסבר שרטליף קיבל היה ש"טום הנקס ראה את האודישן המצולם שלך והוא חושב שיש לך עיניים מתות". אז אומנם לא לשחק באחים לנשק זו חוויה נפוצה, אבל רטליף חווה אותה באופן הכי בלתי נעים שאפשר. באופן טבעי, דבר כזה נשאר איתך: בהתחלה ככישלון צורב, אחר כך כאנקדוטה שימושית, ותמיד כסימן שאלה. בשנת 2020 רטליף החליט לפתור את תעלומת פיטוריו מאחים לנשק ולתעד את המסע שלו בפודקאסט חוקר. בפודקאסט Dead Eyes הוא מדבר עם אנשים שקשורים לסיפור – כמו מי שהייתה הסוכנת שלו באותה תקופה, השחקן שהחליף אותו בסדרה, והתסריטאי – אבל גם עם שחקנים ויוצרים שאינם קשורים לאחים לנשק, בתקווה לרדת לעומק העניין.
עומק העניין אינו רק שאלת הפיטורים מאחים לנשק. זה הציר המרכזי של הסדרה, אבל הוא מוביל את רטליף ואת האורחים שלו לדיונים בנושאים משיקים. החל ממבט כולל על קריירת המשחק הבינונית שלו, דרך סיפורים דומים על אכזבות בהוליווד, ועד לדיונים כלליים על הצלחה, כישלון ואגו. בכל פרק רטליף מארח חברים שונים ומעניינים (כבר בשני הפרקים הראשונים מתארחים דארסי קארדן מהמקום הטוב וג'ון האם ממד מן) ואלו מקבלים הזדמנות גם להביע את דעתם ולשטוח את התיאוריות שלהם על סיפור הפיטורים של רטליף, וגם לחלוק חוויות דומות וכואבות מהדחיות שהם חוו במהלך החיים. זה גורם לפודקאסט להרגיש קצת פחות מרוכז בעצמו, אבל לא בהרבה. זה עדיין סיפור של אדם שדש בלי הפסקה בתקרית אחת מהעבר שלו והמשקעים שהיא הותירה בו, ואם זה נשמע לכם מרגיז, זה כנראה לא הפודקאסט בשבילכם.
קונור רטליף. אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם לגבי מידת החיות של העיניים האלו
בניגוד לחלק מהאורחים שלו, קונור רטליף עדיין לא ממש מפורסם. למעשה, מעולם לא שמעתי עליו לפני שהתחלתי להאזין לפודקאסט, ואני אפילו לא בטוחה שאי פעם ראיתי אותו על המסך, למרות שיצא לו להופיע בתפקידים קטנים בכמה סדרות פופולריות בשנים האחרונות. העובדה שהשם של רטליף גובל באלמוניות רק הופכת את הפודקאסט ליותר מעניין בעיניי, כי הוא נכנס לטריטוריה שאני מוצאת מרתקת: איזור הדמדומים של התהילה. יש לי עניין מיוחד באנשים שהגיעו למרחק צעד מהפרסום, אבל אף פעם לא זכו ממש לחוות אותו או שהוא ברח להם בין האצבעות, והסיפורים שלהם הרבה פעמים יותר מאלפים בעיניי משל מפורסמים אמיתיים. אומנם אין שום ודאות שתפקיד של שורות בודדות בפרק יחיד של מיני-סדרה – מוערכת ככל שתהיה – היה מזניק את הקריירה של רטליף, אבל ההתמודדות היא אותה התמודדות. בחוויה שלו הפיטורים מאחים לנשק היו הדלת המסתובבת שעיצבה את שארית הקריירה שלו ובמשך שנים אחר כך הוא היה צריך ללמוד לחיות עם העובדה שהוא כנראה כבר לא יהפוך לכוכב. סיפורי כשלונות התחלתיים של אנשים מצליחים יכולים להיות מעניינים, אבל סיפורים של אנשים שלמדו להשלים עם זה שאף פעם לא יגיעו לפסגה חשובים הרבה יותר בעיניי.
כמו שהזכרתי, הפודקאסט התחיל את דרכו ב-2020, ולכן אתם כבר בטוח יודעים מה בא בהמשך. מגפת הקורונה השפיעה על Dead Eyes בצורה דרסטית, כמו על כל דבר בעולם שידוע לי. גם בגלל שהיא גרמה לקונור רטליף לאבד עוד עבודה ולחזור לבית ההורים והגבילה את היכולת שלו להיפגש עם מרואיינים, אבל גם בגלל פרט בהיסטוריה של המגפה הזו שאולי כבר הספקתם לשכוח. בתחילת חודש מרץ 2020, כשהעולם המערבי עוד לא לגמרי ידע מה זה קורונה ואיך להתייחס אליה, פורסם שטום הנקס ואשתו ריטה ווילסון נדבקו בנגיף. הנקס היה ככל הנראה החולה המפורסם הראשון, וייתכן גם שהוא חולה הקורונה המפורסם ביותר עד היום. הידיעות על המחלה של ווילסון והנקס היוו נקודת מפנה ביחס למגפה, בעיקר בארה"ב, והפכו אותה לממשית ומיידית בעיני הציבור. ומן הסתם הייתה לדבר גם השפעה על הפודקאסט שעוסק באובססיביות בטום הנקס. רטליף הקדיש פרק לרגשות שלו סביב המגפה והפיטורים ששוב היו קשורים להנקס גם אם באופן עקיף יותר הפעם, והתייחס בכובד ראש למחלה של הנקס. אם אתם אוהבים את טום הנקס (ומי לא), אין לכם מה לחשוש מהפודקאסט הזה. למרות התוצאות הלא נעימות של המפגש ביניהם אין לרטליף מילה רעה אחת לומר על הנקס, וגם לא לאף אחד מהאורחים האחרים שמכירים אותו אישית. למעשה, הפודקאסט גדוש בהערצה כלפי טום הנקס ואפילו מהווה רטרוספקטיבה על הקריירה שלו לא פחות מאשר על זו של רטליף.
ההמלצה שבעקבותיה הגעתי לפודקאסט תיארה אותו כפודקאסט מז'אנר ה"פשע אמיתי", אבל בלי הפשע. ואכן, יש בו את כל המסתורין, העלאת התיאוריות והמרדף אחרי עדויות ישנות שמושכים אנשים לז'אנר הזה, בלי החיטוט בפצעים פתוחים ומדממים של זוועות אמיתיות שגורם לי אישית כל כך להירתע ממנו. הפודקאסט כולל בינתיים שתי עונות בנות עשרה פרקים כל אחת ובקרוב תתחיל השלישית, שאפשר רק להתפלל שתכלול את הריאיון המיוחל כל כך עם טום הנקס בכבודו ובעצמו. אם עוד לא השתכנעתם, אני יכולה להמליץ לנסות את אחד משני הפרקים האהובים עליי בפודקאסט: הפרק השלישי שכולל ניתוח של רצועת קומיקס שרטליף כתב על הסיפור בזמן אמת; או הפרק השישי שבו מתארח ריאן ג'ונסון, אחד הבמאים האהובים עליי, ומגלה על הקשר המיוחד והבלתי סביר בינו לבין רטליף. אבל אם מספיק לכם לדעת שיש בפודקאסט כל כך הרבה אורחים מדהימים שקצרה היריעה מלפרט, ושיש פה תעלומה מדהימה גם בלי שום רצח או חטיפה, פשוט תתחילו מהפרק הראשון ותנו לשחקן אלמוני למדי בשם קונור רטליף לקחת אתכם למסע ארוך ומפותל, אבל גם מרתק, מרגש ומצחיק.
תגובות