למה שלא תצפו ב-Difficult People

את האהבה שלי לסדרה Difficult People (מרושעים בסלקום tv) גיליתי די במקרה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. מהשנייה הראשונה הבנתי שזו הסדרה בשבילי. וזה מצחיק, אף אחד מעולם לא סיפר לי עליה, לא שמעתי אנשים שמדברים עליה, ואיכשהו בכל זאת הגעתי לראות אותה. אני לא יכול לדמיין איפה החיים שלי היו בלי Difficult People (ותודה לעצמי על שגיליתי אותה בעצמי!) ולכן אני בא להמליץ לכם…

לא לראות אותה בחיים! שלא תעזו לצפות ב-Difficult People! הסדרה הזו שלי ורק שלי! תעיפו את הידיים המלוכלכות שלכם ממנה. פויה לכם.

טוב, האמת שאתם מוזמנים לראות אותה ולנסות, זה בסדר מבחינתי, אבל אני מבטיח לכם שלא תאהבו אותה גם ככה. הסדרה הזו נישתית, שולית, ומכוונת בערך לחמישה אחוז מאוכלוסיית העולם, עד כדי כך שאני בספק אם בכלל תיכנסו לדמוגרפיה שלה. מה שמדהים בסדרות כאלו (שלרוב אפילו לא מופקות, כי מי בכלל ישקיע כסף במשהו כל כך נישתי), זה שכשיוצא שהן פוגעות בך, הן פוגעות חזק. וככה אני נפלתי בקסם הזה, שמכוון בערך אך ורק לי.

אני יכול לסיים את הפוסט הזה כאן, וזה יהיה הפוסט הכי מיותר בהיסטוריה של האינטרנט. ״אז הוא אמר לי לא לראות סדרה כלשהי שלא שמעתי עליה מעולם? נייס, החיים שלי שונים עכשיו לגמרי." אבל אני מרגיש שהמחויבות שלי היא לספר לכם עליה, וכך אולי בכל זאת להגיע לעוד מישהו שהסדרה הזו נכתבה בשבילו, ובסופו של דבר לגרום למישהו חדש לגמרי למצוא משפחה ובית חדשים על מסך הטלוויזיה.

ובכל זאת, זה הפוסט הראשון שלי בבלוג החדש שלנו על תרבות פופולרית, שספציפית יעסוק רוב הזמן בתרבות פופולרית בצורה די צינית. נדבר פה על דברים שטותיים שלא מדברים עליהם בדרך כלל, ובעיקר נהיה שיפוטיים כלפיהם, ולכן אני מרגיש כל כך שאני צריך לכתוב על Difficult People, שהיא בעצמה סדרה שעושה בדיוק אותו הדבר.

בשביל אנשים שחיים ונושמים תרבות, הסדרה הזו היא כמו מין מדריך הישרדות, סוג של ״עשה ואל תעשה." אם כשאתם קוראים כותרות בוואלה! תרבות כל מה שיש לכם לומר הוא הערה סרקסטית, אם כשאתם צופים בסרט גיבורי העל החדש ואתם רק רוצים לצחוק על המראה של השחקן הראשי, זו הסדרה בשבילכם.

כי כאלו הם בילי וג׳ולי, הדמויות הראשיות בסדרה. הם ניו-יורקרים שחיים בתוך הבועה הניו-יורקית, ומדברים רק בבדיחות על הדברים שסובבים סביבם, שזה כמעט ורק טלוויזיה, קולנוע ותאטרון. בתוך העולם של הסדרה הדבר הכי מעניין שקרה זה שהמילטון עלתה לבמות. אין פוליטיקה, רק תרבות. אפילו כשתוצאות הבחירות לנשיאות מוזכרות, הן לא העיקר. כי העיקר הוא איזו בדיחה מטומטמת על קווין ספייסי. אולי יש אנשים שיתיש אותם שסדרה לא מפסיקה לרגע לזרוק רפרנסים לדברים ואנשים אזוטריים שככל הנראה רוב העולם ממש לא מכיר או זוכר, אבל זה מה שהופך אותה לכל כך כיפית בעיני – כי אני מכיר! אני זוכר!

בילי וג׳ולי הן דמויות שמשחקים בילי אייכנר וג׳ולי קלאוזנר, סוג של גרסאות הרבה פחות מצליחות של עצמם שמבוססות על התקופה בה הם היו שחקנים צעירים בניו יורק, שרק חיכו לפריצה הגדולה. בני 20 שמגיעים לניו יורק או ללוס אנג׳לס עם חלומות גדולים זה דבר שקורה, ולרוב זה נורא חמוד למראה לפני שהחלומות מתפוצצים והילדים חוזרים הביתה להורים בבכי. אבל בילי וג׳ולי של הסדרה כבר מתקרבים לגיל 40, והם לא וויתרו מעולם, מה שמשרה על כל הסיפור שלהם אווירה נורא פתטית, במיוחד כששמים לב שמסביבם מסתובבים כמעט ורק צעירים, כמו שהם היו פעם. הם אמנם ויתרו על החלום ההוליוודי כבר מזמן, אבל הם עוד לא ויתרו על העולם האכזרי של האודישנים. הם יעשו הכל בשביל תפקיד – אבל כבר לא בשביל התהילה, אלא בשביל הכסף. כלומר, הם בהחלט ישמחו גם להכרה, אבל רק בשביל שהכרה תוביל לעוד תפקידים שיובילו לעוד כסף.

אבל לא בילי ולא ג׳ולי זקוקים לרחמים שלנו, כי גם את השלב של לפחד מפאדיחות הם עברו מזמן. כרגע הם בשלב המתנשא, זה שבו הם מעל כולם. למרות המצב הכלכלי והחברתי שלהם, קשה לרחם עליהם, כי הם ככל הנראה היו מרחמים עלינו אם היו פוגשים אותנו ברחוב. אפילו אנשים מצליחים מהם בהרבה נראים להם כמו נמלים. בעיניים שלהם הם מרכז העולם, וכל מי שלא מסכים איתם פשוט לא שווה את תשומת הלב. למעשה, אפילו אם מישהו כן מסכים איתם הוא לא שווה את תשומת הלב.

אבל מתחת לדמויות עצמן ולאובססיה שלהן לתרבות הפופ מסתתרת סדרה כיפית להחריד, שמזכירה הרבה יותר את הסיטקומים של שנות התשעים והאלפיים מאשר את הקומדיות המדכאות של התקופה האחרונה. אני מודה שלא זכרתי בכלל שאני מתגעגע למבנה הקלאסי של עלילות שנפתרות תוך פרק אחד שכל כך מאופיין עם סיטקומים עד שצפיתי ב-Difficult People. זה לא שסיטקומים נעלמו מהמסך שלנו, אבל עדיין כשמגיעות קומדיות מצבים חדשות, הן מרגישות כאילו הן מנסות לעשות לעשות מודרניזציה לפורמט, בעוד Difficult People מצליחה להרגיש ישנה בזמן שהיא עושה מודרניזציה לדמויות ולמיקום.

ולכן אני שומע כל כך הרבה אנשים שקוראים לסדרה ״סיינפלד המודרנית", ואני יכול להבין בדיוק מאיפה ההשוואה מגיעה. אלו שתי סדרות שבמרכזן עומדות דמויות מתעשיית הבידור, שמנסות להצליח בניו יורק תוך כדי שהן עוסקות בעיקר בנושאים שאפשר לתאר אותם כ״כלום". אבל לדעתי ההשוואה לא מדויקת בכלל, ולי באופן אישי קל הרבה יותר לקשר את Difficult People לתרגיע של לארי דיוויד, שיצר סדרה על עצמו וההתמודדות שלו עם עולם הבידור בלוס אנג׳לס לאחר שיצר את סיינפלד. המבנה העלילתי של פרקי תרגיע נחשב כה אייקוני שיש מם אינטרנטי שבו כאשר מזהים סיטואציה מתאימה מניחים תחתיה את מוזיקת הסיום של הסדרה. מה שכל כך מייחד את סיומי הפרקים של תרגיע של דיוויד הוא שכל הסיטואציות הקטנות שהוצגו לאורך כל הפרק מתחברות ביחד כדי ליצור רגע אחד שבו העולם מסמל ללארי שהוא שונא אותו, ושהכול נגדו. אם לאורך פרק שלם לארי נקלע לסיטואציות מביכות שהוא איכשהו מצליח לצאת מהן עם ידו על העליונה, בעיקר בגלל העקשנות שלו, סיומי הפרקים של תרגיע מראים שהסיטואציות האלה יחזרו לרדוף אותו בכל מצב, והן יחזרו כואבות מתמיד. וזה בדיוק גם המבנה של Difficult People. בילי וג׳ולי נקלעים לסיטואציות בעייתיות שנובעות מהיותם ״אנשים קשים" והם מתגברים על הקושי שלהם, אבל בסוף הסיטואציות חוזרות לפגוע בהם. אני מודה שאם הסדרה הייתה מציגה את הקונספט הזה כאילו הוא המצאה שלה, הייתי מתעצבן ואוהב אותה הרבה פחות. אבל הסדרה הרבה יותר חכמה מזה, והעובדה שהדמויות שלה כל כך מעורות בתרבות טלוויזיונית נותנת לה את האפשרות לקרוא למחווה בשמה. ככה אחד הפרקים הראשונים של הסדרה מסתיים: אחרי שבילי וג׳ולי מגלים שכל מה שהם עשו במהלך הפרק חזר לרדוף אותם, הם מתיישבים על הספה, בוהים אחד בשני לכמה שניות, ואז פתאום מתחילים לזמזם את נעימת הסגירה של תרגיע. זה אולי הרגע שקנה אותי סופית בסדרה, והרגשתי שלא רק שהיא חושבת כמוני, אלא שהיא גם מוכנה להודות במה שהיא עושה, ולא מעוניינת להסתיר ממני שום דבר.

אבל ההבדל המהותי מבחינתי בין Difficult People לבין אחותה הגדולה תרגיע, וזה אולי יישמע מטופש, הוא המיקום. איכשהו נורא קל לי להבדיל בין הסדרות, אפילו ברגעים שהן דומות במיוחד, רק מכיוון שאחת מתרחשת בניו-יורק ולא בלוס אנג׳לס. Difficult People מצליחה, באופן שכמותו לא ראיתי כמעט מעולם, לגרום לניו-יורק להיות חלק גדול מהאופי של הסדרה. לניו-יורק יש אופי מאוד ברור ושונה משל ערים אחרות ברחבי העולם, ולכן נראה שכשמדברים על ערים שנוכחות במיוחד ביצירות טלוויזיוניות וקולנועיות, הדוגמה הראשונה שתעלה תמיד תהיה ניו-יורק. אבל בעוד בהרבה יצירות ניו-יורקיות מרגישים את האווירה הכללית של העיר, ב-Difficult People מרגישים את האופי של ניו-יורקרים, את תרבות המחייה בניו-יורק, ולא את ניו-יורק החלומית שתמיד רואים בסרטים.

ואולי כל זה מה שגורם ל-Difficult People להיות סדרה כל כך נישתית. היא מכוונת בדיוק לקהל הספציפי שמכיר לעומק את עולם התרבות האמריקאי, מוכן לצחוק עליו, מתגעגע למבנה הקלאסי של סיטקומים ובקיא בתרבות ניו-יורק. אומרים לפעמים שכדאי לכותבים לכתוב את מה שהם רוצים לראות בעצמם, ואם זה יקסום לקהל, אז הוא יבוא לבד. אבל נראה שג׳ולי קלאוזנר (שיצרה את הסדרה בעזרתה של איימי פוהלר) לקחה את זה רחוק מדי ויצרה סדרה שמיועדת באופן ספציפי מדי רק בשבילה. אבל זה מה שמבחינתי גורם לסדרה הזו לעלות על כל סדרה אחרת שראיתי בשנים האחרונות. מכיוון שהיא מגיעה ממקום כל כך אישי שנכתב בשביל אנשים כמותה, הכתיבה של ג׳ולי מרגישה אותנטית בטירוף. היא לא מגבילה את עצמה כדי להגיע למשנה משותף גדול יותר. היא כותבת את הדיאלוגים בין הדמויות, ואיכשהו מורגש שככה היא ובילי מדברים אחד עם השנייה במציאות. פשוט קשה להאמין שזה לא העולם שהם חיים בו, וכל כך כיף לצפות במשהו אותנטי ואמיתי.

ובכל זאת, סיבה נוספת שאולי הסדרה לא מצאה את הקהל שלה, היא שהיא לא משודרת בטלוויזיה. Difficult People היא סדרת סטרימינג – שאולי היום זה כבר לא נשמע כמו קללה, אבל זו בהחלט הייתה אחת כשהסדרה התחילה לפני 3 שנים. גם עכשיו, 4 שנים אחרי שעלתה כתום זה השחור החדש, נטפליקס שולטת ביד רמה בתחום סדרות הסטרימינג, כששירותי שידור אחרים רק מתחילים להיכנס למשחק. Difficult People עלתה כסדרה של הולו לפני כ-3 שנים, הרבה לפני שסיפורה של שפחה זכתה להצלחה רבה, ואף אחד לא באמת התעניין בתוכן המקורי שיש להם להציע. לסדרה הזו הגעתי בעקבות שיטוט בחשבון ההולו שלי, כדי לראות מה יש להם להציע – לא כי המליצו לי עליה. אפילו הולו בעצמם לא המליצו לי עליה, שזה מדהים, כי הם אמורים להכיר את הטעם שלי. האם Difficult People הייתה מוצאת את הקהל שלה אם היא הייתה משודרת בטלוויזיה? זו שאלה מעניינת שאין לי תשובה חד משמעית אליה. אני מאמין שבסופו של דבר היו מגיעים אליה, אבל הרבה אחרי שהיא הייתה מבוטלת בעקבות רייטינג בעייתי בעונה הראשונה. ואולי זו הסיבה למה טוב שלקחה אותה רשת שידור אינטרנטית שלא מתבססת על רייטינג ביום השידור המקורי, אלא על צפייה נדחית. הרעיון של סטרימינג הוא שהקהל המתאים יגיע אליה בזמן המתאים לו, בלי צורך להתחשב בתאריך שבו היא עלתה.

הולו החזיקה את הסדרה במשך 3 עונות נפלאות, וביטלה אותה רשמית אתמול בלילה. למרות זאת, אני נהנה לכתוב ולהיזכר ברגעים היפים שראיתי במשך תקופת שידוריה, בתקווה שאולי אזכה לראות ממנה עוד מתישהו בעתיד. אך למרות שבוטלה, זה לא נורא מבחינתי, כי היא בכל זאת הסתיימה בצורה יפה, גם אם לא סגורה לחלוטין.

תוך כדי כתיבה נראה שהטקסט שלי השתנה. מטקסט שמנסה לשכנע אתכם לא לראות את הסדרה הוא הפך להמלצה חמה על סדרה שאני אוהב הכי בעולם. אם מאיך שתיארתי אותה היא נשמעת כמו הסדרה בשבילכם, אני קורא לכם לנסות לצפות בה – אולי אשכרה תאהבו אותה, ותעשו לי את היום. אני אשמח מאוד לדעת שהכרתי את הסדרה הזו לאנשים חדשים שיאהבו אותה בעתיד.

ולסיום, אם אתם עדיין לא בטוחים אם Difficult People היא הסדרה בשבילכם, אני שמח מאוד לצרף סרטון שלדעתי מתאר במדויק, בתוך פחות מדקה, את הסדרה כולה. זו סצינה שצולמה במיוחד לצורכי קידום העונה השנייה, ולא מופיעה בשום שלב בסדרה עצמה. היא לא מספיילרת שום דבר ונראה שהופקה בשביל למשוך קהל חדש, ולכן מצליחה לתמצת את כל המרכיבים שמייחדים את הסדרה לתוך פרומו אחד קצר.