ב ,

דיסני פלוס: הסדרות

אנחנו לא נספר איך אנחנו רואים את התוכן הזה ואתם לא תשאלו

שירות הסטרימינג דיסני פלוס (Disney+) נפתח בנובמבר 2019 בארה”ב (והולנד, כפיילוט אירופאי), ואין לנו ספק שמהר מאוד הוא יהפוך לשירות הרווחי ביותר בעולם. עוד אין רשימה מלאה של המדינות אליהן השירות יתרחב במאי הקרוב, אבל אפשר רק להחזיק אצבעות שישראל תהיה אחת מהן. תמיד לשירותכן, דגמתי את מה שיש לערוץ להציע בגזרת הטלוויזיה.


Encore!

בעוד קלאסיקות עבר, סדרות שמרחיבות את היקום הקולנועי של מארוול ואת היקום של מלחמת הכוכבים ושלל סרטוני פיקסאר לדורותיהם מככבים בשירות, יש תוכנית חדשה ומקורית שנוצרה כאילו במיוחד בשבילי. הדרן! בהנחייתה של קריסטן בל היא סדרה שמאחדת בוגרי תיכון כדי לשחזר את המחזמר שהעלו אי שם לפני עשרים או שלושים שנה. בחמישה ימים הם צריכים ללמוד מחדש את התפקידים שלהם, לשיר כמו שצריך, להיכנס לתלבושות ולהעלות הפקה שלא מביישת תיאטרון קהילתי. כל פרק מתמקד באיחוד אחר שעולות בו מחדש כל דרמות התיכון שלא נפתרו, ואנחנו מקבלים מעין הצצה ל”איפה הם היום”.

ישנם פרקים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות ובאופן מפתיע מה שמעניין בתוכנית כמעט ולא קשור לחומר המקור אותו חברי הקאסט מעלים (למרות שאין ספק שברגע שהצופה אוהב ומכיר את ההצגה שאותה מעלים בפרק, העניין בצפייה עולה). הסדרה משלבת מבחינתי את השילוב המושלם בין ריאליטי לא פולשני, סיפור מתוק על חיבור אנושי והצלחה למען מטרה, הפקה מוזיקלית בעזרתם של מקצוענים, והכל ממוסגר עם קריינות מקסימה של קריסטן בל. 

כל פרק נגמר עם קטעים נבחרים מההפקה המחודשת שמוצגים לעיתים במסך מפוצל במקביל לתצלום מההפקה המקורית של אותו הקטע. ההשוואה מקסימה, שובת לב ואפילו מרתקת. כולי תקווה שגם אם הצופים בבית לא יזכו לראות אותה, לפחות המשתתפים של ההפקה המחודשת קיבלו את התצלום המקצועי של הדבר הקסום שאותו יצרו.

High School Musical: the Musical: the Series

יש הישגים מרשימים לכל דעה, ויש הישגים – כמו העובדה שראיתי את כל גלי מההתחלה ועד הסוף – שלפעמים כדאי לשכוח. אני כמעט מבוגרת מדי להיות מדור הגליקים,1 אבל רק כמעט. במיוחד בתור חובבת מחזות זמר, הסדרה הייתה בית מדהים לאסקפיזם ומציאת קהילה אוהבת. את היי סקול מיוזיקל, לעומת זאת, ראיתי בדיוק בגיל המתאים. הסרט של ערוץ דיסני יצא כשהייתי בתיכון והכיל, כאמור, את כל האלמנטים האהובים עליי: דרמת תיכון, אנשים יפים ושירים. אל הסדרה הזאת הגעתי בחצי חשש: הפרמיס שלה מטופש להחריד ואת ההמשכים של הסרט בקושי שרדתי. אבל אם יש משהו שהסדרה הזאת מודעת אליו זה כמה היא מטופשת.

אז בעצם חוץ מהשם המדהים, הסדרה בעצם עושה מין הסתכלות מטא על המותג על עצמו. את הסרט המקורי צילמו בתיכון אמיתי ביוטה בשם “איסט היי”. הסדרה מתרחשת בגרסה פיקטיבית של בית הספר הזה, שבו מעולם לא העלו את הגרסה הבימתית של המחזמר המבוסס על הסרט. השנה, מורה חדשה לדרמה מגיעה (שגם הייתה ניצבת בסרט!) והיא מחליטה שצריך להעלות את ההצגה לכבוד הקשר בין בית הספר והסרט.

היי סקול מיוזיקל: המחזמר: הסדרה היא בעצם דרמת נעורים מוזיקלית, ממש כמו גלי, רק הרבה יותר מטופשת ועם פאתוס דיסני מסביבה. התלמידים כמובן מבצעים את השירים מהסרט, אבל גם שירים מקוריים שהם כתבו בתירוצים כאלה ואחרים, והפסקול כבר זמין בפלטפורמות השונות. הסדרה נחלה הצלחה מסחררת והכריזו כבר על חידושה לעונה שנייה שבה התלמידים יעלו את המחזמר של היפה והחיה. אני לא באמת יכולה להגיד שזאת המלצה לצפייה – אין פה המון ערך מוסף או ביצועים מרהיבים, אבל התוצאה הסופית פשוט שטותית וכיפית. 

The Mandalorian

מערבון מלחמת הכוכבים זה עדיין מערבון ולכן משעמם.

טוב, אולי אני מחמירה מדי, אבל בכל זאת עדיין לא התקדמתי מעבר לפרק 6 (וזה לא שאין לי זמן פנוי). הסדרה מתרחשת בתקופת הזמן בין הסרטים שובו של הג’דיי והכוח מתעורר, ומגוללת את הרפתקאותיו של צייד ראשים מגזע המנדלוריאן, הפועל הרחק מעיניה הבוחנות של הרפובליקה. ג’ון פאברו הוא המפיק והכותב הראשי של הסדרה ופעם אחר פעם הוא מוכיח למה הוא אגדה של דיסני. הביקורות מהללות והמרצ’נדייז של בייבי יודה נחטף מהמדפים, ולכן לא מפתיע שדיסני כבר הודיעו שתהיה עונה נוספת.

יש עלילה לסדרה, בעיקרון, על צייד הראשים שבפעם הראשונה מפר את ההסכם שלו עם מעסיקיו ומנסה לעשות משהו שונה בגלקסיה, אבל בכל זאת הסגנון המערבוני שלה לא מדבר אליי. כמו כן, למה הפרצוף של פדרו פסקל מוסתר במסכה? בשביל מה אני פה אם לא בשביל הפרצוף של פדרו? אין ספק שהסדרה הזאת נוצרה באהבה מוחלטת לעולם ולדמויות שבו, והיא מושקעת בכל רמות ההפקה והביצוע. אבל לצערי הרב, לא הצלחתי להתחבר.

Forky Asks A Question

אני לא יודעת אם הדבר הזה נחשב סדרה באמת, יותר כמו אוסף של עשרה סרטונים בני כחמש דקות שבכל אחד מהם פורקי (מצעצוע של סיפור 4) עונה על שאלה חשובה. גם דיסני פלוס ככל הנראה לא בדיוק מחשיבים את זה כסדרה, בהתחשב בעובדה שזה מופיע בתפזורת בשירות וצריך קצת להתאמץ כדי לראות את כולם. אבל מה אני אגיד לכם – שאלות על החיים והעולם מפי מזלג זה הרבה יותר מבדר ממה שחשבתי.

לקטנטנים זה כנראה פותח דיון וכן עונה על תהיות שיש להם, לילדים כנראה סתם כיף לראות את הדמויות שהם אוהבים מסדרת הסרטים, ומבוגרים יכולים להנות כיאה למסורת האולפן מבדיחות מבוגרים שמשתרבבות לחלק מהפרקים. 

One Day at Disney

יש בעצם שני תכנים עם השם הזה בשירות שהם חלק מאותו דבר: הראשון הוא סרט תיעודי באורך שעה, והשני הוא סדרת רשת טלוויזיונית שיוצאת באופן שבועי ולה יהיו 52 פרקים. כל פרק בסדרה הוא באורך 5-7 דקות ומספר על עובד בחברת דיסני, ממנכ”ל החברה בוב איגר ועד לשומרי החיות באנימל קינגדום, שחקנים בסדרות, מתכנתים, אנימטורים, מגישי חדשות ועוד. את הסדרה מקריין סטרלינג ק. בראון – הסרט בעצם משמש כפרומו לסדרה, והוא מורכב מעשרה פרקים של הסדרה.

אין בסדרה הזאת משהו חדשני, אבל היא מספקת עוד הצצה נחמדה ומעניינת למקצועות השונים שבחברת הענק. הדבר שאני הכי נהנית ממנו הוא ללמוד על כל סוגי המקצועות והקריירות שיכולות להיות לאנשים תחת המטרייה הענקית הזאת שהיא תאגיד דיסני. 

The Imagineering Story

אם יש מישהו שאוהב את חברת דיסני יותר ממעריצי דיסני, זו חברת דיסני עצמה. אבל בגלל שהחברה היא מכונה משומנת היטב שעובדת כבר קרוב למאה שנה, כשהם משקיעים במשהו הוא יוצא מוצלח. הסדרה התיעודית הזאת עוסקת בחידושים של החברה לאורך השנים, ואיך עבור בניית פארק השעשועים וולט דיסני המציא מקצוע שלם שנקרא אימג’יניר.2 הסדרה מספרת על התפתחויות החברה באופן כרונולוגי וככזאת הפרקים הראשונים עניינו אותי הכי הרבה, הפרקים באמצע הפתיעו אותי עם המון מידע שלא ידעתי קודם, והפרקים האחרונים עשו את עבודתם בשיווק וגרמו לי לתכנן את טיולי העתידיים לפארקים השונים ברחבי העולם.

לחובבת דיסני כמוני הסדרה הזאת הייתה מדהימה. היא הכילה הצגה של חומרי תיעוד, סיפורים מאחורי הקלעים והצצה נוספת ליכולות הטכנולוגיות של החברה שנוטים לא לדבר עליהן. אני חושבת שגם מי שלא מעריץ אדוק כמוני יכול ליהנות מהסדרה. היא בנויה היטב, מעניינת ובאופן הכי הוליוודי (ומלא אהבה עצמית) שיש מביאה לקדמת הבמה את סיפור העלייה להצלחה הכה מאוס אך מעורר ההשראה. 

SparkShorts / Short Circuit

אלו בעצם שתי “סדרות” של סרטים קצרים, משני האולפנים של תאגיד דיסני. הראשונה של פיקסאר, והשנייה של אולפני דיסני אנימציה. רוב הסרטים של פיקסאר (SparkShorts) כבר יצאו ב-2019 ואחד מהם אפילו היה מועמד לאוסקר;3 ואילו הסרטים של דיסני (Short Circuit) יצאו כולם ב-2020 ויהיו זכאים למועמדות בטקס הבא, בהנחה שהעולם לא ייחרב עד אז. 

באופן אישי נהניתי הרבה יותר מהסרטים של דיסני, ובמיוחד מ-Just a Thought ו-Puddles. בגזרת הסרטים שאני ממליצה להתרחק מהם מכל מה שיצא עד עכשיו מככב Lucky Toupée, שהוא המטריד ביותר. אין לי המלצה גורפת בעד או נגד הסרטים עצמם, אבל אני כן בעד הפרויקט הזה. לתת קול נוסף לאנשי האולפן זו דרך נהדרת למצוא עוד מוחות יצירתיים ולספק לנו עוד סרטי אנימציה מקסימים וחדשים. 

Diary of a Future President

הסדרה יומנה של נשיאה לעתיד בקלות יכלה להיות משודרת בערוץ דיסני עצמו. במבט ראשון זוהי סדרת נוער/ילדים רגילה לחלוטין שהגיבורה שלה היא אלנה קיניירו-קרוז, ילדה בת 12 שחיה עם אמה ואחיה הגדול במיאמי שבפלורידה. בסדרה יש את כל עלילות הדרמה הסטנדרטיות של ילדים בחטיבת ביניים אבל פה היוצרת מגדילה לעשות ונותנת עלילות לא פחות חשובות גם לאמא של אלנה, גבריאלה – עורכת דין שמתחילה לצאת עם מישהו חדש בפעם הראשונה מאז שבעלה נפטר- ולאחיה של אלנה, בובי – שעומד לסיים את חטיבת הביניים ומתחיל לגלות את מיניותו (הלאו דווקא סטרייטית). ישנן דמויות משנה מקסימות וכל העלילה ממוסגרת עם העובדה שאלנה הופכת להיות נשיאת ארה”ב בעתיד (ג’ינה רודריגז המדהימה).

הקסם של הסדרה הזאת הוא בדיוק השילוב בין עלילות שאנחנו רגילים אליהן לביןדברים שפחות רואים בטלוויזיה. כן, הייצוג הלטיני כבר לא קרוב לאפס אבל הוא עדיין קטן, דמויות להט”ביות זה לא ביג דיל אבל פה יש גם דמות מבוגרת של לסבית במערכת יחסים יציבה וגם נער שאולי יוצא מהארון, באופן הכי לא סטריאוטיפי שיש. לטובת הסדרה אני אגיד שהוא גם לא דמות ראשית ולכן הוא לא לוקח פוקוס מאלנה אבל גם מקבל את הטיפול הראוי (בינתיים). יש בסדרה דיבור על משפחות לא סטנדרטיות, על פרק ב’ של גבריאלה ועל מערכות יחסים בסביבת עבודה בצורה שהיא לא ילדותית רק בגלל קהל היעד המקורי. ולצד כל זה, דרמת חטיבה שכל אחד יכול להזדהות איתה בסיפורים על חברויות – האם הילד החתיך של השכבה יזמין את אלנה למסיבה ומה זה אומר לקבל מחזור.

הסדרה משודרת בדיסני פלוס כי כנראה היא באמת קצת יותר מתקדמת מהרגיל בייצוגים שלה, אבל לא פחות משיקולים כלכליים של ליצור תוכן מקורי לשירות. הבאסה הכי גדולה מבחינתי היא שיש לסדרה הזאת רק עשרה פרקים ואני רוצה עוד.

הערות שוליים

  1. כינוי למעריצי הסדרה גלי, באנגלית Gleek
  2. הלחם של המילים דמיון (Imagine) ומהנדס (Ingineer). אנשים שהתפקיד שלהם הוא לבנות כל מה שהם מדמיינים.
  3. Kitbull הפסיד, ובצדק לטעמי ל-Hair Love החמוד הרבה יותר. ובכלל הסרט הטוב ביותר באסופה אם שואלים אותי הוא Smash and Grab.

תגובות

טוען...

תגובות

אומרים לא לאפקט ורתר

ביקורת: הוליווד