ב ,

ביקורת: דוקטור סליפ

פשוטו כמשמעו

דוקטור סליפ הוא לא הניצוץ. אבל מצד שני, איזה סרט כן? הוא לא חכם כמוהו, לא עמוק כמוהו וגם לא כזה מפחיד. הוא לא הילד הכי מוצלח בכיתה אבל הוא עדיין ילד טוב. הציונים שלו סבירים וברוב השיעורים הוא מקבל ציון עובר. לא תמצאו סרט דוקומנטרי בנושא שלו וגם לא שחזור בסרט של שפילברג. אף אחד לא הולך לנתח אותו שנים אחר כך, כי אין מה לנתח. דוקטור סליפ לא מנסה להיות שום דבר חוץ מדוקטור סליפ, והדבר הזה הוא ממש לא הניצוץ.

וזו בעיה. הסרט, שמבוסס על הספר באותו שם שסטיבן קינג כתב ב-2013, הוא המשך ישיר לאחד הסרטים המפורסמים והאייקוניים בתולדות הקולנוע. גם אם אתם לא חובבי אימה אתם כנראה מכירים כמה וכמה מהסצנות המצמררות שמופיעות בהניצוץ, ודוקטור סליפ מנצל את זה. הוא משתעשע ברעיון שאנשים זוכרים טוב מאוד את שתי התאומות המקריפות, את הזקנה המקומטת באמבטיה ואת המעלית המלאה בדם, והוא נהנה להזכיר בכל הזדמנות את ההקשר שלו לסרט המקורי, אבל בו זמנית הוא כל כך מנותק ממנו תמטית ועלילתית שהוא עושה לעצמו יותר נזק מתועלת.

דני טורנס, חובב תלת האופן המושבע, הוא היום אלכוהוליסט מזוקן ועצוב. הוא מאשים את אבא שלו במצבו העגום ובינינו, מי לא היה עושה את אותו הדבר אם אבא שלו היה מנסה להרוג אותו ואת אמו במלון מבודד? הדמויות המפחידות מהמלון המשיכו ללוות אותו כל חייו, אבל הוא למד להתמודד איתן ולהדחיק – בעיקר בעזרתם של חבריו הטובים סמים ואלכוהול. הוא חי חיים שלווים ורגועים בין מזרק למזרק עד שילדה אחת, בעלת כוחות מנצנצים כשלו, מוצאת אותו ומחליטה לקחת אותו להרפתקה שתשנה את חייו. וב”הרפתקה” אני מתכוון שבסוף הם יגיעו למלון ותהיה חגיגת נוסטלגיה שלא מהעולם הזה.

אבל מדובר בסרט שמוגדר כאימה, לכן משהו מפחיד צריך לרדוף אחריהם. בתפקיד אותו משהו משחקים חבורת ערפדים שניזונים מהבל הפה של ילדים קטנים (אתם יודעים – בדיוק הדבר שהיה חסר בהניצוץ). רבקה פרגוסון היא הערפדית הראשית, ובשביל שנדע שהיא המנהיגה יש לה כובע. למה כובע? ככה. היא מאוד מפחידה, אבל אז בעצם היא ממש לא. כדי שנבל של סרט אימה יהיה מאיים ומפחיד אנחנו צריכים להרגיש שהוא בלתי מנוצח – שאין לדמויות דרך ממשית להביס אותו. אבל רוז בעלת הכובע (ברצינות, זה השם הרשמי של הדמות) מכוסחת שוב ושוב כאילו הייתה חרק על הרצפה. כשדני ואברה מנצחים אותה בכל הזדמנות בלי לפחד כלל מנוכחותה, למה שאני אפחד? זו בעיה תסריטאית מוזרה שאני לא מבין איך לא שמו לב אליה, במיוחד כי כל כך פשוט לפתור אותה.

סטיבן קינג ידוע בהיעדר חיבתו לסרט הניצוץ, למרות שהוא נחשב לאחד הסרטים הטובים בהיסטוריה. לא קראתי את הספר, אבל מהיכרות עם חומרים אחרים של קינג ברור לי למה. קינג הוא סופר שאוהב להרחיב וליצור עולמות עשירים ומורכבים, אבל הסרט בבימויו של קובריק ממעיט מהמיתולוגיה ומשאיר מסיפור ארוך על ילד עם כוחות טלפתיים על-טבעיים רק את החלקים הבאמת מעניינים על משפחה שמתמודדת עם שבוע מוטרף במלון. אני מבין למה זה מתסכל את הסופר, אבל אחרי דוקטור סליפ ברור למה קובריק עשה זאת: כי המיתולוגיה של הניצוץ פשוט מטומטמת לאללה. זה מוזר לומר את זה, אבל הדבר הכי פחות מעניין בסרט הניצוץ הוא כל מה שקשור לפעולת הניצוץ עצמה – הכינוי שאחת הדמויות נותנת לכוחות טלפתיים – ודוקטור סליפ מרחיב את כל מה שלא היה מסקרן במקור. מילא אם הוא היה מרחיב בצורה מעניינת, אבל ערפדים פדופילים הם ממש לא הדרך הנכונה, מסתבר.

אנו גם נמצאים באמצע רנסנס מחודש לסרטי סטיבן קינג, שהתחיל בהצלחה המסחררת של זה לפני כשנתיים, אבל דווקא הקרבה של דוקטור סליפ ליציאה של זה: חלק 2 מדגישה את הבעייתיות בשניהם: למרות שקינג אוהב לכתוב על דמויות שעברו טראומה כילדים וכעת נאלצות לחזור למקום שבו הטראומה קרתה ולהתמודד איתה מחדש, כקהל מדובר בנושא משעמם. הוא אומנם נראה מעניין על הנייר, אבל בפועל מה כבר אפשר לומר דרכו? שלהדחיק דברים זה לא טוב? שחשוב להתמודד עם העבר כדי להפוך את העתיד ליותר טוב? אוקיי, זו לא איזו תובנה מסעירה.

את הסרט החדש ביים, כתב וערך מייק פלנגן, כוכב חדש בעולם האימה שהתחיל את הקריירה שלו בתחילת העשור ומאז הראה שהוא מסוגל להרבה יותר טוב מסרטי האימה הגרועים שמגיעים לבתי הקולנוע. הז’אנר בשנים האחרונות מתחלק בצורה די ברורה ל”אימה פופולרית” ו”אימה אמנותית”, ותמיד חשבתי שלפלנגן יש כישרון ביצירת סרטי אימה פופולרית שמצליחים להיות מספיק מעניינים אמנותית בשביל להתעלות על שאר חבריהם למסך. בשנת 2017 הוא אפילו ביים עיבוד נוסף לספר אימה של סטיבן קינג בשם המשחקים של ג’ראלד, והוא זה שגרם לי להתרגש מהפרויקט החדש. אך לצערי, למרות שבג’ארלד פלנגן הצליח להעביר את השטויות הגמורות שנכתבו על הדף בצורה כל כך מרתקת שהיא מזכירה לנו למה קינג הוא אחד הסופרים המוערכים בעולם, בדוקטור סליפ הוא לא מצליח, ומראה רק את הצדדים הפחות טובים של הסופר.

אבל בואו נדבר על הפיל שבחדר 237. אחרי כמעט שעתיים של סרט אנחנו סוף סוף חוזרים למלון האוברלוק המפורסם. המערכה השלישית אורכת בסביבות שלושת רבעי שעה, אבל מתוך הזמן הזה רק עשרים דקןת מוקדשות לקידום העלילה והסגירה של הסרט. מה קורה בעשרים וחמש הדקות הנותרות, אתם שואלים? התשובה היא אזכורים לסרט הראשון. כל כך הרבה אזכורים. אנחנו מקבלים סיור מודרך איטי ומשעמם במוזיאון הניצוץ. למרות שלא שומעים את המדריך המשועמם, אפשר לדמיין אותו מספר לנו שממש כאן ג’ק ניקולסון שבר את הדלת עם גרזן ואם תסתכלו לשם תוכלו לראות את המילה “רצח” כתובה הפוך. אני לא מזלזל במלאכת השחזור של צוות הארט, כי הם בהחלט עשו עבודה מצוינת, אבל אני תוהה אם באמת היה צריך את כל החלק הזה בתסריט. הסרט עד אותו רגע כלל גם ככה כמות בלתי סבירה של רפרנסים, אבל זה לפחות היה הגיוני מכיוון שמדובר בסרט המשך והוא חייב איכשהו להיות מקושר עלילתית למקור. לצלם דברים שכבר ראינו סתם ככה זה לא מגניב בכלל ובמקרה הספציפי הזה גם מבזבז את הזמן היקר של הקהל. הסרט ארוך כמו הגלות גם בלי זה.

אבל הסרט לא משחזר רק סטים ישנים, אלא גם הופעות. זה הגיוני – הסיפור דורש להציג בפלאשבקים את הדמויות הישנות בשנות השמונים, ולצערנו שלי דובאל, דני לויד וג’ק ניקולסון כבר לא נראים כמו שהם נראו פעם. בשנים האחרונות נראה שהוליווד אימצה את השיטה המפוקפקת של השתלת גרסאות דיגיטליות של פני השחקנים המבוגרים על כפילים צעירים, אבל דוקטור סליפ דווקא מחליט ללכת על השיטה המיושנת וללהק שחקנים חדשים לתפקידים הישנים. אני חושב שזה עובד לטובת הסרט כשמדובר בקטעים חדשים לגמרי עם השחקנים החדשים – צוות השיער, האיפור והתלבושות הצליח לגרום להם להיות דומים למקור – אבל מצד שני, בכל פעם שמופיעה בפלאשבק סצנה שכבר ראינו בעבר קשה שלא להתייחס אליה בבוז – כי הסרט מחליט לשחזר את השוטים המוכרים אחד לאחד, ובמקרים האלו הפרצוף של השחקנים החדשים פשוט קופץ למוח כאילו משהו לא בסדר בתמונה.

בסופו של דבר, דוקטור סליפ הוא לא סרט שהייתי ממליץ לראות. הוא ארוך מדי, לא מפחיד בכלל ומרגיש מנותק מהיצירה שאותה הוא מנסה להמשיך. אני מבין את הרצון להוסיף חתיכות לפאזל שהוא הניצוץ של סטנלי קובריק, אך החתיכות שסטיבן קינג הביא לשולחן שלושים שנים מאוחר יותר הן של תמונה אחרת לחלוטין.

תגובות

טוען...

תגובות

יישור קו: מעברים