ב ,

ביקורת: אחוזת דאונטון (2019)

ההוכחה המוחלטת שרק הבריטים יודעים לעשות המשכים כמו שצריך

בשנת 2015, לאחר שש עונות וחמישה פרקי חג מולד מיוחדים, העולם כולו נפרד מהדרמה הבריטית המוערכת אחוזת דאונטון. הסדרה עקבה אחר מעללי משפחת קראולי וצוות המשרתים הנאמן שלהם מהרגע שהטיטאניק טבעה בשנת 1912, דרך מלחמת העולם הראשונה והכרזת העצמאות של אירלנד, עד דצמבר 1925. הסרט החדש נפתח שנתיים אחר כך, בקיץ 1297 שבו המלך ג’ורג’ החמישי ואשתו מרי יוצאים לסיבוב ההופעות הרשמי שלהם ברחבי הממלכה. מכיוון שהם המלך והמלכה לא בא בחשבון שישנו בבתי מלון, ומובן שהם מתארחים בבתי האצולה והמעמד העליון במדינתם. אחוזת דאונטון הממוקמת במחוז יורקשייר היא אחת התחנות בטיול הזה, ולכן כל בני הבית צריכים להתארגן לביקור המלכותי. ולא רק זה – אל המלכה מתלווה ליידי בגשאו (אימלדה סטאונטון), דודנית של ויולט (מגי סמית) שמעוררת בביקור סכסוכים משפחתיים ישנים. באחוזה צוות מצומצם מהרגיל צריך להתכונן לביקור – תומאס (רוב ג’יימס קולייר) מונה לרב המשרתים החדש אחרי שקארסון (ג’ים קרטר) ומוזלי (קווין דויל) עזבו.

אם התיאור למעלה לא מרתק אתכם אין סיבה שתגיעו אל הסרט. אין אפילו קצת אקספוזיציה, והסרט מצפה שתגיעו עם כל המטענים הרגשיים והידע המקדים מהצפייה בסדרה. כל הדמויות האהובות חוזרות ולצוות השחקנים המרשים מצטרפות הדמויות של בני המלוכה, המשרתים שלהם ועוזרתה של לייזי בגשאו לוסי סמית’ (טופנס מידלטון). הסרט הוא כמעט פרק חג המולד נוסף שאנחנו זוכים לצפות בו על המסך הגדול במקום על המסך בבית. הדרמות של המשפחה משתלבות באופן מושלם בדרמות המשרתים, והתקופה התקדמה כל כך שגם תומאס מקבל סיפור אהבה להטב”י במהלך הסרט. 

הסרט, כמו הסדרה, הוא כל כך בריטי שהאטרקציה המרכזית בו היא משפחת המלוכה, שנוכחים בסרט הרבה יותר ממה שציפיתי אך לרגע לא מפנים את אור הזרקורים מהגיבורים האמיתיים – המשרתים של אחוזת דאונטון. כרגיל אמינותו של טום האירי (אלן ליץ’) מוטלת בספק בקרב בני הבית, ובעיצומו של ריב ירושה ויולט ואיזבל קראולי (פנלופה וילטון) קושרות קשר ומתעלות באופן מושלם את הכשרון שלהן למזימות. צוות המשרתים של המלכה משתלט על ההכנות באחוזה כדי לוודא שיצאו מושלמים ואילו הצוות המקומי של האחוזה נדחק החוצה. כמצופה הם לא מרוצים מהעניין, ומארגנים בהנהגתם של אנה (ג’ואן פרוגט) ובייטס (ברנדן קויל) מרד קטן כדי שגם להם תהיה יד בביקור המלכותי. כמובן שזה לא הכול וישנם עוד סיפורים קטנים ונפלאים לכל אחת מהדמויות שהצופים התגעגעו אליהן.

לא רק צוות השחקנים חוזר – הכותב הראשי ויוצר הסדרה ג’וליאן פלוז אחראי על התסריט. על הבימוי מנצח מייקל אנגלר שביים פרקים שונים בסדרה וביניהם את פרק הסיום. אחד הדברים שהסדרה מזוהה איתם בין היתר הוא נעימת הפתיחה שלה מאת ג’ון לון, שגם היא נשמעת בתחילת הסרט בנוסף למנגינות חדשות שכתב במיוחד. הסרט אחוזת דאונטון הוא חגיגה לאוהבי הסדרה: הסטים המרשימים, השחקנים, האווירה והעלילה הם בדיוק מה שהקהל התרגל אליו במהלך הריצה הארוכה של הדרמה הבריטית. הסרט נוגע בנושאים דרמטיים בצורה מאוד מוצלחת, בין אם מדובר בזוגיות, חיי להט”בים בשנות העשרים, הבדלי המעמדות או פוליטיקה אנגלית (כולל השאלה האם בני המלוכה נחוצים בכלל), בלי להפסיק להיות מצחיק על הדרך.

כל האלמנטים האלה מתחברים לכדי סרט שלם שבקלות יכול היה להיות ספיישל טלוויזיה נוסף, אבל גם לא מרגיש כמו משהו זול מדי שבמקרה נמצא בקולנוע. האיכויות של הסדרה המקורית נשמרות, והעובדה שכל חברי הקאסט חזרו רק מעידה על כמה הסדרה בעצמה הייתה חשובה להם. כן כדאי לבוא עם ידע מהסדרה בשביל הדמויות והדרמות ורגשות הנוסטלגיה, אבל יש בי תקווה קטנה שהסרט הזה עובד גם לבדו, כל עוד דרמה אנגלית ופערי מעמדות הם משהו שיכול לרגש אתכם. והכי טוב? תחזרו אחרי לראות את הסדרה, כי יש שש עונות מהטוב הזה. הסרט הזה עשה בעיניי את הבלתי ייאמן ומצליח להמשיך סדרה שנגמרה לפני כמה שנים בלי להמאיס עליי את הדמויות והדרמות, עושה חשק לעוד אבל ברמה שאני יכולה עדיין להיות מרוצה שככה הכל נגמר.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: Lover