ב ,

ביקורת: דמבו

לאן הפילים עפים כשהאגם קפוא?

השנה 2019 ואנחנו עמוק בתוך פרויקט החידושים החיים של דיסני לקלאסיקות שלהם. בין כל סרטי הרנסנס שיוצאים מחדש פעם בשנתיים-שלוש יש גם גרסאות לסרטים האחרים שלהם, כדי להראות לעולם שיש חזון אמנותי מאחורי הפרויקט, ולא רק תאוות בצע. כן, זו הסיבה.

הפעם הקורבן שלנו הוא דמבו הפיל המעופף שיצא ב-1941. לגרסה החדשה גויס הבמאי טים ברטון, האדם שהצית את כל הטרנד הזה עם העיבוד המחודש לאליס בארץ הפלאות, והאיש שאחראי ללילות מסויטים רבים בחיי. הסרט המקורי הוא באורך של קצת יותר משעה, ויש בו סטראוטיפים גזעניים, סצנה קורעת לב של אמא פילה, חיות קרקס מדברות שמתעללות בדמבו המסכן שבסך הכל נולד עם אוזניים גדולות ובקיצור, לא המון עלילה. הסרט המקורי כולל גם את סצנת ההזיה המפורסמת פילים ורודים ובעצם זה כנראה הדבר היחיד שאתם זוכרים מהסרט. דמבו חווה בריונות והשפלות ובסוף השעה הופך לכוכב קרקס מן המניין כשהוא לומד לעוף.

בסרט החדש רוב הדברים האלה לא קיימים. העלילה של הסרט המקורי מינוס הגזענות וההזיות נדחקת לחצי השעה הראשונה, ודמבו לומד לעוף כבר בהתחלה. ההמשך הוא המצאה של התסריטאי אהרון קרוגר, שידוע בתסריטים הרגישים והנפלאים שלו לסרטים כמו הצלצול, רובוטריקים 2-4 והרוח במעטפת. איזו התחלה מבטיחה.

דמבו גרסת 2019 נפתח עם רכבת קרקס מדיצ’י שנוסעת לה ברחבי ארה”ב של 1919. המופעים המרכזיים מוצגים לנו והם בדיוק מה שצפוי לראות בקרקס שכזה: בחור שחור חזק במיוחד, בת ים, ליצנים, כלבים צבעוניים מאולפים, לוליינים, מופע רודיאו, וקוסמים. את הקרקס הזה מנהל מקס מדיצ’י (דני דה ויטו) והוא מנסה לשמור על עניין הציבור באמצעות רכישתה של פילה אפריקאית חדשה. הפילה בהריון, ומקס מחליט שזו השקעה לעתיד – היא תלד והקרקס יוכל להציג את הגור החדש לראווה. הולט פארייר (קולין פארל) הוא כוכב רודיאו שחזר קטוע יד ממלחמת העולם אל הקרקס כדי שיוכל לטפל בשני ילדיו אחרי שאשתו מתה כשהוא היה בחזית.

הילדים של הולט הם מילי וג’ו (תודה גוגל) שהכתיבה שלהם מסתכמת בתכונת אופי לכל אחד. הם כמובן הופכים לחברים טובים של דמבו, הפיל עם האוזניים הגדולות. הם גם לוקחים על עצמם את המשימה להבין איך דמבו עף (הנוצה המפורסמת מעורבת) ומנסים לאחד אותו עם אמא שלו שנמכרת בגלל שהעזה להמליט פיל מוזר. אני באמת מבולבלת מקו העלילה הזה. אנחנו בקרקס, מופע המוזרים והמיוחדים, ויש פיל קטן עם אוזניים גדולות וכולם מתייחסים אל זה כאילו הדבר הנורא ביותר ביקום קרה. הם מתביישים בדמבו, מסתירים את האוזניים שלו בהתחלה ומגעילים אליו כי הוא לא ראוי לאהבה. המניע הזה הוא מה שנמצא מאחורי הסרט: דמבו הקטן והמוזר לומד לאמץ את השונות שבו, להשתמש ביתרון שלו והסביבה לומדת שגם השונה הוא שווה ערך. כמה שהמסר הזה מוצלח והגיוני, רק לפני שנה היה לנו סרט קרקס שעשה את זה בצורה אמינה יותר ועם שירים.


לאחר שדמבו לומד לעוף הקהל מגיע בהמוניו, מה שהופך את קרקס מדיצ’י להצלחה מסחררת ומושך אליו משקיעים, ביניהם וי. איי. וָאנְדֶרְוִיר (מייקל קיטון, באיחוד משולש של באטמן חוזר). ואנדרויר הוא עשיר טיפוסי בתפקיד שב-2009 טים ברטון כנראה היה מלהק אליו את ג’וני דפ. הוא קונה את הקרקס של מדיצ’י ומדגים חשיבה קפיטליסטית מובהקת כאשר שאר העובדים של הקרקס נדחקים הצידה כנכסים פחות רווחיים. תוך הביקורת האנטי קפיטליסטית הזו של דיסני (והדגמה של כמה פארקי שעשועים ענקיים זה נורא, בהפגנה לא ברורה של ניגוד אינטרסים מצד דיסני) יש שוטים של בובות דמבו שאין ספק שהולכות להימכר אחר כך במחיר מופקע בפארקים של החברה.

כך בעצם התנהלה רוב הצפייה שלי בסרט, בגלגולי עיניים מופרזים. הדמויות בעלות אופי פלקטי, והסיטואציות בסרט מדי פעם צועקות עלינו להיות עצובים או מפוחדים כי צריך, למרות שאין לנו שום חיבור רגשי אמיתי למה שקורה על המסך. בין לבין בסרט ילדים מופיעים איומים ברצח אמו של דמבו והפיכתה לנעליים סתם כדי שנבין שהרעים הם רעים. את המוזיקה כתב דני אלפמן וכנראה שכמו ברטון גם הוא איבד את הטאץ’ – המוזיקה בסרט הרגישה לי כמו משהו שהונדס במפעל לייצור פסקולים. הסגנון הייחודי של אלפמן חסר, והדבר שהכי זכור בו הוא שני הרפרנסים לקטעים המוזיקליים הגדולים של הסרט המקורי (ואיפה When I See an Elephant Fly? אי אפשר ליצור לזה עיבוד בלי עורבים?).

אני רוצה להאמין שדיסני ניסו לעשות פה משהו מעורר השראה ולא ציני, אבל עליי זה לא עבד. עוד לא אמרתי נואש – גם עם חוסר האמונה שלי בעקבות החידושים הקודמים, אני מצפה למלך האריות ויש בי שביב של תקווה לגבי אלאדין (על בת הים הקטנה ומולאן אני בעיקר מנסה לא לחשוב). אולי, כמו דמבו, עד הסרט הבא גם דיסני ילמדו שוב איך עפים.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: קפטן מארוול

ביקורת: שהאזאם!