ב ,

ביקורת: Everyday Life

?What kind of world do you want it to be

בגיהנום הפוליטי שאנחנו חיים בו כרגע יש חילוקי דעות שמרגישים מיותרים. בשביל מה להתווכח איזו סדרה יותר טובה, חברים או סיינפלד, כשיש לנו עניינים כל כך הרבה יותר בוערים להתמודד איתם? ובכל זאת, יש דבר אחד שאני חייבת לומר, לא משנה כמה התנגדות הוא יעורר: אני מעריצה של קולדפליי. זה לא דבר מגניב להגיד, וככל הנראה יפסול אותי אוטומטית בחוגים מסוימים, אבל זו האמת. גיליתי אותם והתחלתי לעקוב אחריהם ברצינות בתיכון, לפני יותר מעשור. שני האלבומים האחרונים שלהם לא היו העבודות הכי חזקות שלהם, ואחרי הרפתקה קטנה בשם בדוי, היה נראה שהלהקה הזו עשתה את שלה והתפקיד השנוי במחלוקת שלה בעולם המוזיקה כבר מאחוריה. אלא שבאוקטובר האחרון, באופן מפתיע, הוכרז אלבום חדש של קולדפליי שיצא חודש לאחר מכן. Everyday Life הוא אלבום כפול שמחולק לשני חלקים, כל אחד מהם מכיל שמונה שירים – החלק הראשון מכונה זריחה והשני שקיעה – והוא אלבום נהדר, שמזכיר את העבודות המוקדמות והניסיוניות יותר של קולדפליי, אבל גם נשמע כמו משהו חדש לגמרי.

שני הסינגלים הראשונים שיצאו מתוך האלבום רמזו היטב על הכיוון שלו. הסינגל הראשון, Orphans, הבהיר שקולדפליי באו להגיד משהו, וזה לא דבר שקל לשמוע. Orphans נשמע כמו שיר פופ כיפי להפליא, אבל הוא עוסק במלחמת האזרחים בסוריה ובהפצצה של דמשק על ידי מדינות עולם ראשון. זו רק דוגמה ראשונה מתוך אלבום שרובו עוסק במצבו העגום של העולם שאנחנו חיים בו וכולל שירים על גזענות, משבר כליאת היתר, אלימות משטרתית ופיקוח על נשק חם. אחרי שהאלבום הקודם של קולדפליי – A Head Full of Dreams – הפגין שמחה באופן כמעט מתאמץ מדי, הלהקה חוזרת לנקודת מבט קצת יותר אפלולית שמזכירה את הימים המוקדמים שלה. זו גם הפעם הראשונה בקריירה של יותר מעשרים שנים שבה שירים של קולדפליי מכילים קללות. חשוב לציין שהגישה האקטיביסטית של קולדפליי היא לא רק מילים יפות. כריס מרטין הודיע שהלהקה לא תצא לסיבוב הופעות עם האלבום החדש עד שתמצא דרך לעשות את זה באופן שאינו מזיק לסביבה, ואף מועיל לה. כמובן שזה קצת מאכזב שלא אזכה לראות את קולדפליי בהופעה בקרוב (במיוחד אחרי שיציאת האלבום לוותה בזוג הופעות בירדן, מרחק נגיעה מכאן, ששודרו בשידור חי ביוטיוב וממש החמיאו לאלבום) אבל הצעד הזה לא מובן מאליו, והוא מאוד ריגש אותי.

התעוזה של האלבום לא מוגבלת רק לנושאים בהם הוא עוסק. גם מבחינה מוזיקלית קולדפליי מנסים לפרוץ גבולות. קשה למצוא באלבום שיר שמכיל רק את הכלים שמשויכים באופן מסורתי למוזיקת רוק ואת קולו של סולן הלהקה. הסימנים המקדימים לתופעה הזו היו כלי הנשיפה וסולו הסקסופון של Arabesque, הסינגל השני שיצא עם הכרזת האלבום. הכיוון הזה מודגש גם ברצועה הפותחת של האלבום – קטע אינסטרומנטלי יפהפה ומרומם נפש בשם Sunrise שבמרכזו כינור – ובולט גם ב-BrokEn1, שהוא שיר גוספל קטן ומקסים. האלבום מכיל גם סמפלים ממגוון מקורות שונים, לדוגמה השיר Trouble in Town מכיל הקלטה אמיתית של התעמתות בין שוטר לצעירים שחורים בארה”ב, שהופכת אותו משיר מעולה למלחיץ מכדי להאזין לו שוב ושוב, לפחות עבורי. בנוסף לזה יש באלבום טקסטים בפרסית, צרפתית, זולו, איגבו (שפה ניגרית) וספרדית,2 חלקם לקוחים ממקורות שונים וחלקם הוקלטו במיוחד עבור האלבום. התוצאה היא יצירה שמרגישה עשירה ורבת שכבות, אבל לא בהכרח אלבום שאני רואה את עצמי מאזינה לו בשביל הכיף. הייתי רוצה להיות הטיפוס שמקשיב לפואמות בפרסית להנאתו, אבל אני לא. עם זאת, דווקא חלק מהשירים הפחות שאפתניים הם אלה שפחות אהבתי, כי הם הרגישו חיוורים לעומת האלבום המגוון הזה. כך או כך, כשאני מאזינה לאלבום אני לא מרגישה צורך לדלג על השירים הקצת יותר משעממים או על אלה שקצת פחות נגישים, וזו הוכחה לכך שהאלבום עשוי היטב כיצירה שלמה.

ההבדל בין שני החלקים של האלבום לא מובהק. הטון שלהם דומה, בשניהם יש שירים מצוינים ואין לי העדפה משמעותית לאחד מהם (אם כי שקיעה כנראה מנצח עם Champion of The World ועם Cry Cry Cry). למרות העיסוק הבלתי פוסק בפוליטיקה, Everyday Life הוא לא כולו אבל ודיכאון. יש בו גם הבזקים של אופטימיות (קצת יותר בזריחה) וגם סתם שירי אהבה. הם משתלבים בצורה מוצלחת באלבום ובשום שלב לא הרגשתי שהטון של האלבום לא אחיד. המסר העיקרי שקולדפליי מנסים להעביר באלבום הוא כזה שיגרום לנו לראות את כל בני האדם כשווים ולהכיר בסבל של מי ששונים מאיתנו כחשוב לא פחות. אני לא אופטימית כמו חברי הלהקה בנוגע ליכולת של מוזיקה ליצור שינוי בעולם, אבל מקווה מאוד שהם צודקים. גם אם המסרים ההומניסטיים של קולדפליי לא יצילו אף אחד ישירות, העובדה שהם משתמשים בבמה שלהם כדי לקדם אותם לא יכולה להזיק. מיום ליום נהיה קשה יותר להתעלם ממשבר האקלים ומהפערים החברתיים שאיתם אנחנו חיים, ובתקופה כזו כמעט מתבקש שכל מי שמסוגל ירים את קולו למען מי שאין לו קול. מה שקולדפליי בחרו להשמיע באלבום החדש שלהם לא רק חשוב ומעניין, אלא גם נוח לאוזניים. יכול להיות שאין טעם להלל את קולדפליי באוזני מי שהיפסטר מכדי לאהוב אותם, אבל Everyday Life הוא אלבום מעולה שבא בדיוק בזמן הנכון, וזו גבעה שאני מוכנה למות עליה.

הערות שוליים

  1. זו לא שגיאת הקלדה, זה השם של השיר, כמחווה לבריאן אינו.
  2. ויש גם עברית, אם מחשיבים את “הללויה” ו”אמן”.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: דוקטור סליפ

ביקורת: רצח כתוב היטב