ב ,

ביקורת: הכול בכל מקום בבת אחת

מישל יאו נגד העולמות

כמה פעמים קרה לכם שישבתם מול סרט ונאנחתם בייאוש מכמה שהוא לא מקורי? שהרבה דברים בו צפויים, מוכרים, שראיתם אותם נעשים טוב יותר בהרבה יצירות אחרות? רק ב-2022 זה קרה לי כבר מספר דו-ספרתי של פעמים. כל כך הרבה סרטים היום מרגישים עצלניים, בין אם זה בתסריט, בבימוי או באספקטים אחרים. אבל פעם בכמה זמן מגיע סרט שהוא הפוך: סרט שלוקח סיכונים, שמפתיע כמעט בכל פינה, שבוחר לקחת את הדרכים הכי פחות מובנות מאליהן כדי לספר את הסיפור שלו. סרט שאפילו כמה דקות שלו מכילות יותר יצירתיות מאשר בסרטים שלמים. סרט כמו הכול בכל מקום בבת אחת (מטעמי נוחות, יכונה מעתה הבמב”א).

אוולין (מישל יאו) היא מנהלת של מכבסה יחד עם בעלה, וויימונד (קי הוי קוואן). היא מרגישה שלא מיצתה את חייה כפי שרצתה ושכעת הם תקועים במקום, אותו בעל רוצה להתגרש ממנה והיחסים שלה עם בתה המתבגרת ג’וי (סטפני סו) מתוחים, בין היתר כי ג’וי נמשכת לנשים והאבא השמרן של אוולין בדיוק הגיע לבקר. לכל הטוב הזה מצטרף גם זימון אל משרד רשות המיסים. באמצע הביקור שלהם במשרד, אוולין פוגשת את וויימונד, שאומר לה שהוא לא בעלה, אלא גרסה אחרת שלו מיקום מקביל, ושהוא חיפש אותה כי היא נועדה להציל את המולטיוורס מפני רוע גדול שמאיים על כל היקומים.

את הסרט ביימו דן קוואן ודניאל שיינרט, או כפי שהם מכונים, “הדניאלס”. הם התחילו מבימוי קליפים ואז עשו את הסרט איש האולר, שמגולל את סיפור החברות בין פול דיינו והגופה של דניאל רדקליף.  גם בסרט ההוא וגם פה הדניאלס עובדים לפי עיקרון מאוד פשוט: הם משלבים בתסריט כל מיני דברים מוזרים ומופרעים לחלוטין – כמו גופה ש”נוסעת” על פני המים באמצעות פלוצים או יקום שבו לכל האנשים יש נקניקיות במקום אצבעות – אבל כדי שזה לא ירגיש מוגזם או ימאיס את עצמו על הקהל בשלב מסוים, הם מעגנים את כל הטירוף הזה בתמות אוניברסליות. איש האולר, מתחת לכל המוזרות שלו, עסק בחברות. בהבמב”א העיסוק הוא במשפחה, מימוש עצמי ושמירה על אופטימיות גם בנסיבות לא אידיאליות.

אבל הבמב”א לא מסתפק רק בתסריט יצירתי וחכם, אלא מעז גם להיות נפלא בשאר הדברים: מישל יאו, קי הוי קוואן וסטפני סו נותנים תצוגות משחק מדהימות, במיוחד בהתחשב בכך שכולם מגלמים מספר גרסאות של עצמם, אף אחת מהן לא זהה לקודמת. הסרט מתרחש במספר מקומות יחסית קטן מבחינת לוקיישנים, אבל צוותי ההפקה והעיצוב באמת גורמים לחוויה להרגיש כמו מסע בהרבה יקומים שונים לחלוטין. אבל ההנאה הכי גדולה כנראה הייתה במחלקת התלבושות, שעיצבו עשרות בגדים צבעוניים ומשגעים, כל אחד מותאם ליקום שלו באופן מושלם. אם המועמדות של הסרט לא מובטחת לפחות בקטגוריית התלבושות, באמת שאפשר לסגור את האקדמיה.

נכון לעכשיו, הבמב”א הוא סרט השנה שלי. כמובן שאני תמיד שמח להיות מופתע, אבל כשאני מסתכל על הסרטים שעתידים לצאת השנה, קשה לי להאמין שזה ישתנה. הרבה זמן לא ראיתי סרט כה יצירתי, מטורף ונוגע ללב (מי ידע ששתי אבנים יכולות לעורר כל כך הרבה רגשות?). עצם ההפצה שלו בבתי הקולנוע כאן היא החלטה פרועה ומסוכנת גם היא, אבל וואו, איזה כיף שאפשר לראות את הסרט הזה על מסך גדול. כדי שנמשיך לקבל פה סרטים כאלה בעתיד – וגם בלי קשר – אני מפציר בכם ללכת ולצפות בו, לפחות פעם אחת. זה לא דומה לשום דבר אחר שראיתם, לא ביקום הזה וכנראה גם לא באחרים.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: חיות הפלא: הסודות של דמבלדור

ביקורת: דוקטור סטריינג’ בממדי הטירוף