ב ,

אימת הפאנדום: אנו נושאים לפידים

מה גורם למעריצים לפנות נגד היוצרים החביבים עליהם?

הפוסט הקודם בסדרה אימת הפאנדום עסק במערכות יחסים. כל הסיפורים בנויים סביב מערכות יחסים: בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין אחים, בין חברים ובין אדם לעצמו. כל יצירה שמה דגש על מערכות יחסים שונות, והבחירה הזו מאוד טעונה, כפי שראינו בפוסט שעסק בשיפינג. הפוסט הזה יעסוק במערכת היחסים הכי חשובה בכל פאנדום: לא הקשר שבמרכז היצירה, אלא הקשר שהיצירה במרכזו. הקשר בין היוצר1 למעריצים הוא זה שאף פאנדום לא יכול להתקיים בלעדיו. בעבר זו הייתה מערכת יחסים די פשוטה. היוצר כתב או הלחין או צייר או פיסל משהו והציבור נהנה ממנו – או שלא. היו גם מקרים שבהם מערכת היחסים בין היוצר למעריצים הפסיקה להיות חד צדדית – לדוגמה, ארתור קונן דויל החזיר לחיים את שרלוק הולמס בעקבות לחץ מהמעריצים – אבל הם היו היוצאים מן הכלל. בשנים האחרונות, האופי של מערכת היחסים הזו משתנה. רשתות חברתיות מאפשרות למעריצים להיות בקשר בלתי אמצעי עם היוצרים האהובים עליהם – לדבר אליהם ישירות ולפעמים לקבל תשובות.

בעזרת היכולת להתאגד בהמוניהם ולפנות ישירות ליוצרים, הכוח של המעריצים הפך לגדול מתמיד. הם יכולים להשתמש בו בדרכים חיוביות – היו כמה מקרים של סדרות שניצלו מביטול בעקבות מחאת המעריצים. היוצרים יכולים לראות ישירות איך היצירות שלהם משפיעות על הקהל ולמה אנשים מתחברים, וזה הפידבק הכי טוב שאפשר לבקש. אבל אנחנו פה כדי לדבר על הפעמים שבהן המצב קצת פחות אוטופי. סיטואציות קלאסיות כמו מעריצות מאוהבות שעוקבות אחרי זמרים הן מעניינות, אבל הן די נקודתיות. התופעות שאני אדבר עליהן קצת רחבות יותר, ולרוב מצביעות על הלך רוח מסוים בפאנדום.

אז מה בעצם גורם למעריצים לפנות נגד האדם שיצר את הדברים שהם מעריכים כל כך? יש כל מיני סיבות. אחד היוצרים הכי מושמצים בשנים האחרונות הוא ג’ורג’ מרטין, מחבר סדרת שיר של אש ושל קרח. הוא כתב ספרים שנמכרים במיליונים ועובדו לסדרת טלוויזיה מצליחה. המעריצים מאוד אוהבים את מה שהוא כותב, אבל להרבה מהם יש בעיה עם הקצב שבו הוא עושה את זה. מאז 2011 לא יצא ספר בסדרה, ותאריך היציאה של הספר הבא נדחה כל הזמן. חלק מהקוראים מרגישים שכשסופר מחליט לכתוב סדרה ומוציא ספרים שלא כוללים את סוף הסיפור, נוצר חוזה בלתי כתוב בינו לבין המעריצים שמחייב אותו לשחרר המשכים בפרק זמן סביר. הרבה אנשים גם חוששים ממצב שבו מרטין ילך לעולמו לפני כתיבת הספר האחרון בסדרה וישאיר אותה לא גמורה. העובדה שאנשים מרשים לעצמם לקיים דיון ציבורי על מצבו הבריאותי של אדם אחר היא שערורייתית,2 והיא לא הבעיה היחידה. מרטין סופג ביקורת כשהוא עושה כל דבר שאינו כתיבת הספר. והביקורת, גם אם לא חריפה במיוחד, רומזת שהציפייה ממרטין היא שהוא לא יעשה כלום חוץ מלכתוב ספר ספציפי, וזה לא אנושי. התסכול של קוראי שיר של אש ושל קרח לגיטימי, אבל הדרך שבה הם מעבדים אותו היא לא. המסקנה של “אני עצוב שאין ספר נוסף בסדרה האהובה עליי” לא יכולה להיות “הסופר חוטא כלפיי כשהוא מגיע לכנס לפגוש מעריצים או מתנסה ביצירה בתחומים שונים”. הסכסוך הזה מדגים שבבסיס של כל התקוממות נגד יוצר עומדת התפיסה שיש לו מחויבות כלשהי לציפיות השונות של המעריצים, ועליו לעמוד בה, לא משנה מהן הנסיבות. קל למעריצים לשכוח שהיוצר הוא בן אדם בפני עצמו, ושסיפוק הרצונות שלהם הוא לא הייעוד המרכזי בחיים שלו (ומדהים שצריך להגיד את זה, אבל כשג’ורג’ מרטין ימות הטרגדיה תהיה שקרוביו יאבדו בן משפחה או חבר, ולא שאתם לא תקבלו עוד ספר). הרבה מהתוקפנות של מעריצים כלפי יוצרים מגיע מתחושה של “מגיע לי” שמבוססת על כך שהם לא תופסים את היוצרים כבני אדם במלוא מובן המילה, ואני אבקש שתזכרו את העובדה הזו כשאתם ממשיכים לקרוא את הפוסט.

בפוסט הקודם דיברנו על שיפים והזכרתי בקצרה מעריצים שלוקחים אותם רחוק מדי. שיפים מסוימים, בעיקר שיפים של אנשים אמיתיים, עזבו את גבולות הפאנדום ומופנים ישירות אל היוצרים. כך לדוגמה, מעריצים שלא מוכנים לתת למציאות לעמוד בדרכם שלחו הודעות מאיימות לשחקנית אמנדה אבינגטון כשלוהקה לסדרה שרלוק בתפקיד שסותר את השיפ הפופולרי בפאנדום. גם הסופר ג’ון גרין קיבל איומים על חייו וחיי משפחתו מסיבה מופרכת – השחקניות שלוהקו לעיבודים הקולנועיים של ספריו לא תאמו את הציפיות של קוראים מסוימים. עד היום הביוגרפיה שלו בטוויטר כוללת את המשפט “אני לא מלהק סרטים” (אם כי הוא כבר לא פעיל ברשתות החברתיות). קל לכעוס על ההתנהגות הזו כשברור לנו שהדבר שעליו המעריצים מתלוננים מנותק מהמציאות. גרין ואבינגטון קיבלו את היחס הזה בגלל החלטות שלא הם אחראיים להן, וכל אדם הגיוני רואה שזה מגוחך ולא מוצדק. אבל האמת היא שבשלב הזה לא משנה על מה חילוקי הדעות, משנה רק אם ההתנהגות מקובלת עלינו או לא. אם נעסוק בטענות של המעריצים במקום בהתנהגות שלהם אנחנו עלולים בטעות ליצור מצג שווא כאילו טענה מבוססת מצדיקה התנהגות בריונית. זה הדבר השני שאני מבקשת מכם לזכור להמשך הפוסט.

הדוגמאות הטובות ביותר לנושא הפוסט מגיעות מאחד הפרנצ’ייזים החזקים בעולם – מלחמת הכוכבים. לפני שלוש שנים יצא הסרט השמיני בסדרה המרכזית (שבנוסף אליה יש ספיישלים, ספין אופים, סדרות טלוויזיה וספרים), אחרוני הג’דיי. את הסרט כתב וביים ריאן ג’ונסון. הסרט הצליח ביקורתית וקופתית, אבל היו גם אנשים שלא אהבו אותו. אפשר בהחלט לדון בערך הקולנועי שלו ואם הוא עשוי היטב או לא, אבל רק במנותק מהדיון על ההתנהגות של המעריצים הבריונים, כי ההתנהגות שלהם אינה לגיטימית בלי שום תלות באיכות הסרט. האנשים שעליהם אני מדברת הם אלה שהטרידו את השחקנית קלי מארי טראן עם הערות מיזוגיניות וגזעניות שגרמו לה למחוק את חשבון האינסטגרם שלה. הם אלה שמאשימים את ריאן ג’ונסון בהרס הפרנצ’ייז והילדות שלהם. אחד הדברים המוזרים שמגלים כשמתעמקים בתגובות שלהם הוא שחלקם נשמעים כאילו הם לא מאמינים שיש להם שליטה בדברים שהם אומרים. הם יגידו “אם לא רציתם לקבל תגובות כאלה לא הייתם צריכים ליצור את הסרט הזה/להשתתף בו”, כאילו הטרדה אישית של היוצרים היא תוצאה טבעית של קיומו של סרט שנוי במחלוקת ולא, אתם יודעים, משהו שאנשים מחליטים לעשות ויכולים באותה מידה להחליט לא לעשות.

לפתור את הבעיה של הטרדה על ידי אי עשיית סרטים זה רעיון מגוחך, כמובן, אבל פתרון שאנשים מציעים ברצינות הוא לא להשתמש בטוויטר. זה נשמע הגיוני – אם אנשים מטרידים את ריאן ג’ונסון בטוויטר, ריאן ג’ונסון יכול פשוט להפסיק להשתמש בטוויטר. ההחלטה להתנתק מרשת חברתית כשהנזק של השימוש בה עולה על הרווח היא לגיטימית לחלוטין, ואין לי שום ביקורת כלפי השחקניות שבחרו לעשות את זה. אבל אי אפשר לדבר על זה כתשובה אולטימטיבית לבעיה. כשאנשים הופכים מרחב ציבורי כלשהו ללא בטוח עבור אחרים, הרחקת הקרבנות מהמרחב הציבורי היא לא פתרון לגיטימי. נכון, טוויטר הוא לא זכות יסוד, ואפשר לחיות בלעדיו. אבל הוא כלי שימושי ובעל ערך, והוא לא צריך להילקח מאנשים שנהנים ממנו בגלל ההתנהגות של אחרים. אסור לנו לשכוח שבריונות אינה לגיטימית, ולהשאיר לאלה שנוהגים בה את המרחבים המשותפים זה להגדיל את המקום שההתנהגות שלהם תופסת בעולם ולתת לה להתרחב. ובשלב הבא ההתנהגות הזו תגיע למרחבים שבהם אי אפשר פשוט ללחוץ על כפתור כדי לא לשמוע אותם יותר.

כשיצא סרט ההמשך לאחרוני הג’דייעלייתו של סקייווקר – התגלתה בעיה נוספת: ההקשבה לזעקות המעריצים המאוכזבים היא פשוט לא אסטרטגיה אפקטיבית ליצירת סרטים טובים. בסרט החדש הבמאי ג’יי ג’יי אברמס מתאמץ כל כך לבטל את כל מה שקרה בסרט הקודם (כולל צמצום התפקיד של קלי מארי טראן לפחות משתי דקות של זמן מסך) שהתוצאה היא סרט לא הגיוני, לא מעניין, ופשוט לא טוב, שהצליח לאכזב את אוהבי אחרוני הג’דיי ואת מתנגדיו כאחד. בינתיים מלחמת הכוכבים הייתה הפרנצ’ייז הגדול היחיד שבו נעשה ניסיון שקוף כל כך לרצות את המעריצים הקולניים, אבל ציפיות דומות קיימות כלפי פרנצ’ייזים נוספים. הזעם של מעריצי שיר של אש ושל קרח כלפי קצב הכתיבה של ג’ורג’ מרטין הוא כאין וכאפס לעומת הזעם שלהם על יוצרי סדרת הטלוויזיה המבוססת על סדרת הספרים. דיוויד בניוף ודן וייס הם הכותבים הראשיים של משחקי הכס, שהעונות האחרונות שלה נחשבות לנפילה עצומה באיכות ביחס לעונות המוקדמות, שבהן עדיין היו ליוצרים את הספרים להתבסס עליהם. בעקבות האכזבה מהדרך שבה הם סיימו את הסדרה קמו קולות רבים שקוראים לרשת HBO לכתוב ולצלם מחדש את העונה האחרונה. גם במקרה הזה, התסכול של המעריצים מכך שהיצירה לא עמדה בציפיות שלהם מובן. גם אני רוצה לראות את הסרט שיסטרדיי היה יכול להיות אם ריצ’רד קרטיס לא היה רומס את התסריטאי המקורי ומחריב את הרעיון שלו. אבל כמו שראינו בפרק תשע של מלחמת הכוכבים, “לא ככה” זה לא חזון אמנותי, ואלפי קולות סותרים לא יכולים לכתוב תסריט טוב. ובעיקר, לפעמים אנחנו צריכים פשוט להשלים עם כך שיצירה מסוימת יצאה לא טובה בעינינו ולעבור הלאה. כדי שיוצרים יוכלו ליצור הם זקוקים לאפשרות להביא משהו מתוך עצמם (גם אם הם כבולים חלקית למגבלות של חומר המקור או לדרישות של האולפן) ולקחת סיכונים, וזה אומר בהכרח שלפעמים התוצאה תהיה פחות טובה. חופש אמנותי חייב לכלול בתוכו גם את החופש להיכשל.

מכיוון שאני מאמינה שכשאומרים מה לא לעשות רצוי גם להגיד מה כן לעשות, אני רוצה להביא דוגמה סותרת וחיובית. במקרה הזה אני לוקחת אותה מהארי פוטר, למרות שזה לא פאנדום שאני מחמיאה לו לעיתים קרובות. ב-13 השנים מאז יציאת הספר האחרון בסדרה המרכזית, הסופרת ג’יי קיי רולינג (בעזרת כותבים נוספים) עוסקת בלנדב חומר נוסף על העולם שבנתה, למרות שאף אחד לא ביקש. מדובר במחזה שהמעריצים מתעבים, סדרת סרטים שרק התחילה וכבר הגיעה לתהומות מדהימים של עליבות, וציוצים תמוהים שהפכו בשניות למושא הלעג של האינטרנט כולו. ומה מעריצי הארי פוטר עושים? האם הם דורשים שהמחזה ייכתב מחדש? האם הם תוקפים אישית את השחקניות שהשתתפו בסרטים החדשים? מן הסתם הפאנדום הוא לא מקשה אחת ומעריצים שונים מגיבים בדרכים שונות, אבל ברובם, מעריצי הארי פוטר מתעלמים. הם לא מחשיבים את הילד המקולל כקאנון, והם לוקחים מסרטי חיות הפלא את מה שהם אוהבים וצוחקים על מה שלא. את הזעם שלהם על הידרדרות גוף היצירה הם חולקים ביניהם ולא מפנים בחזרה ליוצרים. כן, רולינג זוכה לקיתונות של ביקורת אישית על גבי הרשת, אבל זו קשורה בדרך כלל להתנהגויות שנחשבות פוגעניות ברמה החברתית או הפוליטית כמו היחס הקלוקל שלה לקהילה הלהט”בית או ליהוק של שחקן שהואשם בהכאת בת זוגו, ולא לאיכות או תוכן היצירה שלה.3

בתור מעריצים, זכותנו להתאכזב מהיצירות שנוצרות במסגרת הפאנדום שלנו. אנחנו חופשיים לא ללכת לסרטים נוספים של מלחמת הכוכבים, לא לצפות בסדרה הבאה של וייס ובניוף, או לספר לכל העולם כמה יצירה מסוימת גרועה בעינינו. אבל יש שני דברים שאנחנו לא צריכים לעשות. הראשון הוא קמפיינים ליצירה מחדש של יצירות קיימות – כי זה לא אפקטיבי, כי אין דרך לרצות את כל המאוכזבים, וכי אנחנו רוצים לראות עולם שבו אולפנים ממשיכים לתת הזדמנויות ליוצרים שונים לנסות לממש את החזון שלהם. הדבר השני הוא לתקוף באופן אישי סופרים, תסריטאים, במאים או שחקנים, לא משנה כמה הם אכזבו אותנו. כי הם לא קיימים רק כדי לספק את הציפיות הספציפיות שלנו מהיצירות שלהם, וכי בכל העסק הזה של להיות מעריצים, הדבר העיקרי שיש לנו שליטה עליו הוא התגובות שלנו, ואם אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה כמו שצריך, איך אנחנו יכולים לדרוש ממישהו אחר לחלוק איתנו את היצירה שלו?

הערות שוליים

  1. לצורך הפוסט הזה “יוצר” הוא כל מי שמעורב בהפקת היצירה. אלה יכולים להיות סופרים ותסריטאים, שחקנים או אולפנים.
  2.  ולדעתי האמירות האלה הן לרוב שמנופוביה במסווה של דאגה. לא נתקלתי באף אחד שתוהה אם ג’יימס קמרון, שצעיר ממרטין בשנים ספורות, ישרוד מספיק זמן כדי לביים את כל ההמשכים לסרט אוואטר שהוא אומר שהוא מתכנן אבל לא מפסיק לדחות.
  3.  האופן שבו אנחנו מגיבים להתנהגות פוגענית מצד דמויות ציבוריות הוא נושא לדיון רציני, אבל הוא לא מוגבל לפאנדומים ולעולם התרבות ולכן אינו במסגרת העיסוק של הפוסט או אפילו של הבלוג הזה.

תגובות

טוען...

תגובות

אתגר Letterboxd חוזר